מהר"ם מרוטנבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהר"ם מרוטנבורג
RabbiMeir.jpg
מצבת המהר"ם
תאריך לידה בערך ד'תתק"פ
תאריך פטירה י"ט באייר ה'נ"ג
תאריך לידה לועזי 1220 בערך
תאריך פטירה לועזי 27 באפריל 1293
השתייכות בעלי התוספות
רבותיו רבי יהודה הכהן (ליאונטין)[1], רבי יחיאל הלוי מפריז[2] ורבי יצחק בן משה בעל האור זרוע[3], אביגדור הכהן.
תלמידיו רבי שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ, הרא"ש, המרדכי, מאיר הכהן מרוטנבורג (הגהות מימוניות), רבי דן אשכנזי ואחרים.

רבי מאיר בן ר' ברוך נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג (אחרי ד'תתק"פ (1220) - י"ט באייר ה'נ"ג (1293)[4]), מגדולי הפוסקים הראשונים בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות.

בשנת ה'מ"ו 1286 נכלא המהר"ם על ידי השלטונות בבית האסורים 'איינזישהיים' לאחר שנתפס כשניסה להגר לארץ ישראל, הקיסר הגרמני דרש סכום כופר עצום כדי לשחררו. על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם שהקהילה היהודית תפדהו תמורת סכום שכזה מחשש לתקדים שיביא למאסרים ולדרישות כופר דומות נוספות, בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהר"ם נולד, כנראה לא לפני 1220, בעיר וורמס שבגרמניה שבה שימש אביו כרב. בין רבותיו היו רבי יחיאל מפריז ורבי שמואל מפלייזא, שאותם פגש כשנסע ללמוד בישיבות צרפת, ורבי יצחק בן משה בעל האור זרוע.
כששב לגרמניה שימש כרב במקומות שונים, ונחשב כסמכות הרבנית וההלכתית החשובה ביותר של יהדות אשכנז. שמו נקשר בעיקר בעיירה רוטנבורג על הטאובר השוכנת מדרום לעיר וירצבורג שבגרמניה, ששם הוא הקים ישיבה.

תקופת חייו של הרב מהר"ם מרוטנבורג על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

כליאתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעת זקנתו החמירו רדיפות היהודים בגרמניה. היהודים נחשבו אז בגרמניה לעבדי האוצר (Servi Camerae Regis) ולכן הייתה אסורה עליהם הגירה מגרמניה משום שזה היה נחשב אז בעיני השלטונות כבריחה. המהר"ם שהיה מעורב בארגון של הגירה שמטרתה הייתה עלייה לארץ ישראל ולפי אברהם גרוסמן אף לפתח את היישוב היהודי בירושלים[5], החליט לברוח יחד עם משפחתו מגרמניה. יהודי מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה, הביא להחזרתו לגרמניה, ולכליאתו ביום ד' תמוז שנת ה'מ"ו (1286) על ידי הקיסר רודולף הראשון לבית הבסבורג במבצר אנזיסהיים (Ensisheim) שבחבל אלזס באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה[6][5][7]. הקיסר תבע סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, ותלמידו, הרא"ש, אסף את דמי הכופר.

מצבו בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה לא ניתן לו כלל לעסוק בלימוד תורה, עד שריחם עליו אחד משרי הממשלה וביקש שיקלו עליו במאסרו, והביאו לו, על פי בקשתו, קלף ודיו. על פי המסופר מכיוון שלא היה לו ספר תורה, והיה לו צער רב על שלא יכול לקרוא בתורה בשבת, התפלל המהר"ם וניתן לו משמים אחד מי"ג ספרי התורה שכתב משה (משה כתב ספר תורה לכל אחד משנים עשר השבטים, ואת האחרון לקח עמו בפטירתו השמימה, או שהונח למשמרת בארון העדות [דרוש מקור]) וממנו העתיק מילה במילה [דרוש מקור]. עד היום נמצא ספר התורה בפראג, בבית הכנסת אלטנוישול. כמו כן אפשרו לו ללמוד ולהתדיין עם אחד מתלמידיו הגדולים, רבי שמשון בן צדוק, בעל ספר התשב"ץ, שבו תיעד בפירוט רב את מנהגי רבו. עם זאת כתב המהר"ם שאין בידו את חיבורי בעלי התוספות, ולפיכך "...אם יימצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי... דעתי מבוטלת להם". תלמידים נוספים שלו היו הרא"ש, המרדכי, רבי יצחק מדורא, ואחרים.

סוגיית תשלום הכופר לשחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר המהר"ם בבית הקברות בוורמס, לידו קברו של אלכסנדר ווימפן שתרם לפדיון גופתו
המהרש"ל על מאסרו של המהר"ם מתוך 'ים של שלמה', על מסכת גיטין פרק ד', סימן ס"ו

על פי המסורת המקובלת, לא הסכים המהר"ם שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (משנה גיטין, ד, ו). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. לפי אותה מסורת, גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר ווימפן, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס[6].

על מצבת המהר"ם חרוט:

Cquote2.svg

ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה י"ט באייר שנת חמישים ושלש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים ושבע לאלף השישי.

Cquote3.svg

במכתבו של המהרש"ל על מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג:ראו תמונה בצד

"שמעתי על מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים והשר תבע מן הקהילות סך גדול והקהילות היו רוצים לפדותו ולא הניח כי אמר אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני מאחר שהיה ת"ח מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כת"ח מופלג מ"מ היה לו לחוש על ביטול תורה כאשר כתב בעצמו שהוא היה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה והיה מקום שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוס' ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו. ובוודאי דעתו היה שאם יפדו אותו א"כ יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לת"ח המופלג שבדור בעבור רוב הממון עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשתכח התורה מישראל."

ד"ר שילה פכטר ואביחי אלוני ערערו על מסורת הדורות המקובלת וטענו כי המהר"ם לא הביע התנגדות לשחרורו תמורת כופר. הטענה נשענת על כך שתיאור סירובו של המהר"ם מופיע לראשונה אצל המהרש"ל במאה ה-16 (כ-250 שנים לאחר האירוע), ובלשון מעורפלת "שמעתי...", וכי ההתנגדות לשחרור אינו מוזכר בסיפור הכליאה שעל מצבת המהר"ם ולא במקורות אחרים, כדוגמת צוואת רבי יהודה בנו של הרא"ש, ואף לא בתיאור המפורט של כליאת המהר"ם שהתגלה בשנת 1616 בבית הכנסת החרב בוורמס[8]. מחברי המאמר שיערו שהמיתוס צמח כדי לחפות על טראומת כישלונן של הקהילות לשחרר את המהר"ם[9]. על דבריהם ערערו איתם הנקין[10], פרופ' נריה גוטל[11] והרב יעקב מדן שהסתמך על פרופ' א"א אורבך, שקיבל את המסורת[12] לטענתם, באותה פסקה של המהרש"ל, תחת לשון "שמעתי", צוין מסורת נוספת, אשר הוכחה כמהימנה על פי מקורות בלתי-תלויים[13].

חיבוריו ודרכו בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר מפעלו הרוחני של המהר"ם נשמר בשו"ת שלו. כמו כן הודפסו בתלמוד התוספות שלו למסכת יומא ודבריו מצויים גם בקובצי תוספות אחרים. פסקיו מוזכרים גם בספרי תלמידיו, ובפרט בספר תשב"ץ (התשב"ץ "הקטן") שכתב תלמידו הרב שמשון בן צדוק.

בין השקפותיו בהלכה כתב גם דברים על הכאת נשים, שאולי לא היו מובנים מאליהם באותה תקופה:

"והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו דבחברו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ (לקצוץ) את ידו אם רגיל בכך..." (תשובות המהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, פא)

בעניין הרג הילדים בזמן קידוש השם התבטא באופן יוצא דופן: "לא ידענא שפיר מה אידון ביה" (איני יודע כהוגן מה אפסוק בכך). בסופו של דבר פסק, גם אחרי שהביא קושיות על ההיתר להרוג, "דבר זה פשט היתרו... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכוונתו הייתה לטובה"[14]. עם זאת, תשובה זו מתייחסת להיעדר צורך בכפרה בדיעבד לאב שהרג את ילדיו, אך לא כהיתר לעשות כך מלכתחילה.

מהר"ם מרוטנברג קובע כי מקדשי השם אינם סובלים במיתתם: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.

קינתו המפורסמת על שריפת התלמוד בפריז (ראו משפט פריז) היא: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך"[15]. זו נכתבה על משקל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" של רבי יהודה הלוי. קינה זו, אשר נכללת בסדר הקינות לתשעה באב כמנהג אשכנז, מסתיימת בנימה אופטימית:

עוד תעדי בעדי שני ותוף תקחי
תלכי במחול וצהלי במחולייך
ירום לבבי בעת צורי לצור לך
ויגיה לחשכך ויאירו אפלייך

מהר"ם עמד על כך שלא ניתן להשתמט מלשלם חוב לנוצרי. בנוסף תיקן שנשים לא יכולות לשמש סנדקיות בברית מילה, דבר המהווה חידוש, שכן היה מותר קודם לכן.

וכן חיבר פיוטים נוספים ופירושים לסדרי זרעים וטהרות במשנה.

על המהר"ם בשירה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1942 את השיר שני הקברים ובו סיפור הבאתו לקבורה של המהר"ם בידי אלכסנדר זיסקינד ווימפן. והוא מסיים במלים:

אִם יֵשׁ, עוֹד יֵשׁ, בְּקִרְבֵּנוּ כַּשְּׁנַיִם, כְּמוֹתָם,

לֹא פַסוּ מֵעַמֵּנוּ שְׁאָר-רוּחַ וְלֶב-תָּם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Irving A. Agus, Rabbi Meir Of Rothenburg, His life and his works as sources for the religious, legal, and social history of the Jews of Germany in the thirteenth century, second edition with appendix, two volume in one, New York: KTAV Publishing House, INC., 1970.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מהר"ם מכנהו בשם מורי בתוספות יומא ס"ג עמוד ב' (את התוספות על יומא חיבר מהר"ם כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים) ובהגהות מיימוניות פ"א מציצית אות מ' ובפי"ב משבועות אות ג'
  2. ^ מהר"ם מכנהו בשם מורי או מורינו בכמה מקומות - בתוספות יומא דף י"ח ב' ד"ה ייחודי (את התוספות על מסכת יומא חיבר מהר"ם כמו שכתב החיד"א בספרו שם הגדלים) בספר תשב"ץ קטן סימן שכ"ב, בספרו בהלכות שמחות סימן פ"ב, ובמרדכי על מסכת ברכות רמז ק"כ
  3. ^ מהר"ם מכנהו בשם מורי במרדכי על מסכת ב"ק רמז ל', ובמסכת ב"ב רמז תקל"ח, ובמסכת מועד קטן רמז תתקכ"ה, וכן כותב ששימש אותו במרדכי על מסכת מו"ק שם ובהגהות מיימוניות פרק ז' מהלכות אבל אות ו' וכן כתוב באור זרוע ח"ב תכ"ח
  4. ^ כך כתוב על מצבתו וכן כתב בספר סדר הדורות בשם קובץ ישן
  5. ^ 5.0 5.1 אברהם גרוסמן, זיקתו של מהר"ם מרוטנבורג לארץ ישראל, קתדרה 84, תמוז תשנ"ז, עמ' 63-84
  6. ^ 6.0 6.1 יונה עמנואל, ‏דברי מהר"ם מרוטנבורג בשנות מעצרו, באתר "דעת", המעיין, ניסן תשנ"ג
  7. ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 66, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
  8. ^ מנהגות וורמיזא, ירושלים תשמ"ז, עמ' רנ"ב הגהה ג'
  9. ^ ד"ר שילה פכטר, אביחי אלוני, מקור ראשון - מוסף שבת, כ"ה בתשרי תש"ע, 16.10.09, עמ' 11
  10. ^ איתם הנקין, שם
  11. ^ הרב פרופ' נריה גוטל, מקור ראשון - מוסף שבת, כ"ו בחשוון תש"ע, 13.11.09, עמ' 8
  12. ^ הרב יעקב מדן, מקור ראשון - מוסף שבת, י"ב בחשוון תש"ע, 30.10.09, עמ' 10. ראו: א"א אורבך, בעלי התוספות, כרך ב', עמ' 542-547.
  13. ^ שם. וראו דיון בפורום, כולל צילום המאמר והתגובות
  14. ^ תשובות מהר"ם
  15. ^ נוסח הקינה בויקיטקסט