דינה, מלכת ירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דינה, מלכת ירדן
دينا بنت عبد الحميد
Queendina.jpg
לידה 15 בדצמבר 1929
קהיר, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 באוגוסט 2019 (בגיל 89)
עמאן, ירדן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מצרים, ירדן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת קהיר, גירטון קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת השושלת ההאשמית
אב עבד-אלחמיד בן מחמד עבד-אלעזיז עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים הנסיכה עאליה בת חוסיין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • המסדר העליון של הרנסאנס (19 באפריל 1955)
  • הצלב הגדול של מסדר המופת האזרחי (3 ביוני 1955) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תמונה מ-1955 מחתונת הזוג

המלכה דינה בנת עבד אל-חמידערבית: دينا بنت عبد الحميد;‏ 15 בדצמבר 192921 באוגוסט 2019) הייתה אשתו הראשונה של חוסיין, מלך ירדן. דינה הייתה גם דודה מדרגה שלישית של טלאל, מלך ירדן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינה בנת עבד אל-חמיד נולדה בקהיר בירת מצרים. כצאצאית של חסן בן עלי וכקרובת משפחה של טלאל מלך ירדן ניתן לה תואר הכבוד הערבי שריפה של מכה. היא בוגרת אוניברסיטת קיימברידג' ובעבר הייתה מרצה לספרות אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת קהיר. דינה הכירה את חוסיין לראשונה בזמן לימודיה בלונדון בשנת 1952.

דינה התחתנה עם חוסיין ב-19 באפריל 1955, כשהוא היה בן 19. היא הייתה מבוגרת ממנו במספר שנים ומשכילה יותר, והנישואין עד מהרה עלו על שרטון[1]. לזוג נולדה ב-13 בפברואר 1956 בת בשם "הנסיכה עאליה בת חוסיין", אך מכיוון שנשים לא יכולות לעמוד בראשות ירדן היא לא זכתה להיות מלכת ירדן. הזוג נפרד עוד ב-1956, והתגרש ב-24 ביוני 1957. לאחר מספר שנים נישא חוסיין בשנית למונא אל-חוסיין, בתו של קצין בריטי שהתאסלמה.

באוקטובר 1970 התחתנה עם אסד סולימאן עבד אל-קאדר (צלאח תעמארי), בכיר בארגון לשחרור פלסטין. תעמארי נתפס בידי ישראל בשנת 1982 במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ושהה בכלא הישראלי. הוא שוחרר לאחר שנה במסגרת עסקה להחלפת שבויים.

דינה נפטרה בעמאן ב-21 באוגוסט 2019.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דינה, מלכת ירדן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 88