אהרן ברנע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אהרון ברנע)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברנע בדצמבר 2014

אהרן (אהרל'ה) ברנע (נולד ב-9 ביולי 1944) הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי. בעשור השני של שנות האלפיים, הוא מגיש תוכניות בחדשות 2 ובערוץ הכנסת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם אהרן זילברשיץ. ברנע נולד, גדל והתחנך בחיפה. בנעוריו למד בבית הספר הריאלי בעיר מגוריו. בצה"ל הוא שירת בחיל המודיעין בשירות חובה ובהמשך גם בשירות קבע. בין השאר שימש כמפעיל סוכנים וכחוקר שבויים ביחידה 504 והשתתף גם בין היתר בפעולת כראמה, שם קרא ברמקול לנצורים הפלסטינים להסגיר עצמם[1]. לאחר שחרורו מצה"ל למד מזרחנות, גילה התעניינות רבה בספרות המצרית[2] ועשה דוקטורט בחוג לספרות ערבית של אוניברסיטת תל אביב[3], על הדיאלקט הערבי של תושבי עזה. במקביל עבד ברנע בקריינות להשלמת הכנסה[4]. כיום מתגורר בגבעתיים.

בעקבות שיחות השלום בין ישראל ומצרים עזב את עבודת הדוקטורט באמצע ועבר לסקר את האירועים בקול ישראל[5].

בתחילת 1980 עם פתיחת שגרירות ישראל בקהיר נתמנה לנספח העיתונות של השגרירות[6]. מתוקף תפקיד זה, היה בין מקימי השגרירות, אשר עסקו בארגון הראשוני שלה. לאחר כחצי שנה, לקראת לידת בתו, קיצר את שהותו במצרים וחזר לישראל[7] להיות כתב ופרשן לענייני ערבים בקול ישראל[8][9].

בשנת 1986 ברנע כתב יחד עם רעייתו דאז עמליה ארגמן ברנע את רב המכר "ללכת שבי"[10] - סיפור תיעודי על פגישותיו עם בכיר לוחמי ארגון החבלה אש"ף צלאח תעמרי ורעייתו המלכה דינה, גרושתו של חוסיין מלך ירדן, וקשרי ידידות אמיצה שנוצרו בין הזוגות. בספר נטען שתעמרי מעולם לא השתתף בלחימה עצמה, או בפעולות חבלה, אף שהיה מפקדם של יחידת הלוחמים בפעולת כראמה[11].

בסוף 1986 הצטרף ברנע לצוות שהחל את שידורי הניסיון בערוץ 2 הניסיוני. לאחר סגירת הערוץ הנסיוני, לקראת פתיחת שידורי הזכייניות של ערוץ 2, עבד ברנע לזמן מה כדוברו של הנשיא עזר ויצמן. בהמשך חזר לחדשות ערוץ 2 ובנוסף הגיש את "אולפן שישי" במשך שש שנים וחצי. כמו כן הנחה את התוכנית "מסע לילי" בקשת. משנת 2008 עד אמצע שנת 2014 שימש ברנע כשליח חברת החדשות של הערוץ השני בארצות הברית. בתום שליחותו שב לישראל לשמש מגיש בתוכניות אקטואליה בערוץ 2.

בנובמבר 2014 הוכרז ברנע כזוכה בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים[12].

בינואר 2015 החל להגיש בערוץ הכנסת תוכנית בשם "מחוץ לזמן" בה הוא מקיים ראיונות אישיים עם דמויות ישראליות שונות. בהמשך, החל להגיש בערוץ הכנסת, במקביל ל"מחוץ לזמן", תוכנית נוספת של ראיונות אישיים, בשם "היו ימים".

ברנע היה נשוי לדניאלה שינדל[13]. נישואיו השניים היו לעמליה ארגמן-ברנע, לה היה נשוי במשך 20 שנה, עד 1997. ב-2013 נישא בשלישית לשחקנית ד"ר עפרה סולדין-ברנע, שנפטרה ממחלת הסרטן שנה לאחר מכן, בפברואר 2014[14].

לברנע חמישה ילדים מארבע נשים: בת ובן מנישואיו לעמליה ארגמן-ברנע, בת נוספת מחוץ לנישואים, בעת שהיה נשוי לעמליה ארגמן-ברנע, בן מרומן עם אורנה בנאי ובן מאשתו הראשונה דניאלה[14]. בראיון לירחון "את" בשנת 2009 סיפרה בנאי שברנע מתכחש לקשר עם בנו אמיר. דבר הבת הנוספת נודע לעמליה, אשתו לשעבר, בשנת 2013, והיא פירסמה בעיתון מאמר בשם 'מכתב אל הבת הסודית', בו האשימה את ברנע שממשיך להתנכר לאמיר, בנו מארנה בנאי, וכן לשאר ילדיו[15].

החל מ-2015, ברנע הוא בן זוגה של רחל אדטו.

סיקור רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד משידוריו הזכורים ביותר של ברנע היה ההודעה על מות ראש הממשלה יצחק רבין. בתחילת הערב ברנע כלל לא היה בכיכר מלכי ישראל, בה התרחשה עצרת בהשתתפות רבין, והוא לא היה אמור לשמש בתפקיד באותו הערב. אך בהמשך הערב, עם הבנת גודל מספר המפגינים בעצרת השלום, הסכים ברנע לבקשתו של רוני דניאל להתלוות אליו על מנת לעזור לגדי סוקניק בכיסוי וסיקור העצרת. מיד בתום העצרת, החל ברנע לצעוד לעבר רכבו שהוחנה בסמוך תוך כדי שהוא מקבל הודעה למכשיר הזימונית אשר בה נאמר "דב גיל-הר מוסר שיש שמועות על יריות בכיכר וכי רבין נפצע". ברנע התעלם מההודעה כי סבר שמדובר בבדיחה, אך לאחר מכן קיבל הודעה נוספת מהמערכת על שידור מבזק מיוחד על ההתנקשות מפי יורם ארבל.

עם קבלת ההודעה טלפן ברנע אל המפיק בשטח של חדשות ערוץ 2, וזה הורה לו להגיע במהירות לבית החולים איכילוב, ולדווח משם בהמשך הערב. ברנע עשה כדבריו ורץ אל בית החולים, ומשם העביר את הדיווחים על מצבו של ראש הממשלה לכל אורך הערב. לקראת השעה 23:15 דיווח ברנע על ההודעה שהקריא איתן הבר, ומסר את הידיעה על מותו של רבין, כשמאחוריו מתרחשת המולה. את הדיווח חתם בפנייה אישית ליעקב אילון, המגיש באולפן בירושלים במילים: "הרבה שנים אני עובד במקצוע הזה של התקשורת, יעקב, מעולם לא העליתי בדעתי שאני אהיה זה שאבשר לך על כך, לא העליתי בדעתי. אבל זה מה שנתבשרנו כאן, והמהומה שמאחוריי כבר, באמת משנית, באמת משנית".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל - הקרב החשאי על השבויים והנעדרים", הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009 (פרק 4)
  2. ^ מבחינה תרבותית - אין ישראל יכולה להציע לנו דבר, מעריב, 17 בנובמבר 1978
  3. ^ אשנב לתרבות מצרית, מעריב, 1 בינואר 1979 (מודעה)
  4. ^ עמליה ברנע, עם סגירת הגיליון, כתר ספרים, 2008, עמ' 87
  5. ^ כל בו טל, דבר, 16 במרץ 1979
  6. ^ דגל ישראל מונף הבוקר, מעריב, 18 בפברואר 1980
  7. ^ תמר גולןהמצרים מצטערים על עזיבתו של אהרון ברנע, מעריב, 21 באוגוסט 1980
  8. ^ עמליה ברנע, עם סגירת הגיליון, כתר ספרים, 2008, עמ' 91
  9. ^ ראו למשל: דליה רביקוביץהמרד הפנימי, מעריב, 3 בנובמבר 1980
  10. ^ שפי גבאי, אש"ף עומד מאחורי המחתרת שנחשפה בירדן, מעריב, 20 במאי 1986
  11. ^ טקס הענקת תעודות כבוד ללוחם אש"ף צלאח תעמרי המוסר נפשו להמשך הלחימה (ערבית, יוטיוב)
  12. ^ דוד אברהם‏, פרס מפעל חיים לעיתונות יוענק לאהרלה ברנע ובינה לוז, באתר וואלה! NEWS‏, 5 בנובמבר 2014
  13. ^ ליאורה גולדנברג־שטרן, ‏הבת הסודית של כתב ערוץ 2. הסיפור המלא, באתר מעריב השבוע, 13 במאי 2013
  14. ^ 14.0 14.1 ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏נפטרה ד"ר עפרה סולדין-ברנע, אשתו של אהרון ברנע, באתר מעריב השבוע, 19 בפברואר 2014
  15. ^ הבת הסודית, בבלוג של עמליה ארגמן ברנע באתר "סלונה", 8 בדצמבר 2013