שריף (אסלאם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שֵריףערבית شريف, שפירושו "מכובד", "אציל") הוא תואר שבטי ערבי מסורתי הניתן למגן נכסי השבט כגון רכוש, בארות ואדמה.

הסונים ייחדו בעבר בתואר "שריף" את צאצאיו של חסן בן עלי, כדוגמת בני שבט הטבאטבאי(אנ'). בעוד צאצאיו של חוסיין בן עלי מכונים "סייד". לאחר סיום שלטון ההאשמים במכה כונו גם צאצאיו של חסן בכינוי "סייד" (חסן וחוסיין הם נכדיו של הנביא מוחמד דרך נישואיו של עלי בן אבי טאלב לפאטמה בת הנביא).

בין 1201 ועד כיבוש מכה על ידי אבן סעוד בשנת 1925 המשפחה ההאשמית, ששלטה בערים הקדושות מכה ומדינה, החזיקה בתואר "השריף של מכה", ואיתו לעיתים גם בתואר "מלך הח'יג'אז". לעיתים פעלה המשפחה ההאשמית בחסות שושלות מוסלמיות ששלטו על שטחים נרחבים במזרח התיכון, כגון בית עבאס, האיובים, הממלוכים והחל מ-1517 הסולטאן העות'מאני; יחד עם זאת, תנאי השטח הקשים בחצי האי ערב והאוכלוסייה השבטית מנעו שלטון אפקטיבי של המעצמות האזוריות, והשריף שמר על מידה רבה של אוטונומיה.

תפקידו הרשמי של השריף של מכה הוא להגן על הערים הקדושות ולהבטיח את ביטחונם של עולי הרגל בחאג'.

לתואר שֵריף אין קשר לשוני לתואר שֱריף באנגלית. המילה האנגלית שריף היא התפתחות לשונית של תואר האנגלי העתיק shire-reeve שמשמעותו "אוכף חוק מחוזי".


IconeIslam.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אסלאם. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.