דיני מלחמה

ערך זה עוסק בחוקים בינלאומיים העוסקים במלחמה. אם התכוונתם להלכות צבא ומלחמה ביהדות, ראו הלכות מלחמה.

דיני מלחמה הם מקבץ של חוקים הנוגעים להצדקות המקובלות למעורבות במלחמה ("jus ad bellum") ולהגבלות על פעילות הצדדים המעורבים במלחמה ("jus in bello", ובפרט המשפט הבינלאומי ההומניטרי). דיני מלחמה נחשבים כחלק מהאספקט של המשפט הבינלאומי הפומבי (חוקי האומות) להבדיל מגופים אחרים של המשפט, כגון דין פנימי של לוחמה מסוימת בקונפליקט, אשר עשוי גם להיות קרקע למגבלות משפטיות לניהול או הצדקתה של מלחמה.

בין היתר, החוקים המודרניים של המלחמה מתייחסים להכרזות על מלחמה, קבלת כניעה וטיפול בשבויי מלחמה; צורך צבאי, יחד עם ההבחנה והמידתיות; והאיסור על כלי נשק מסוימים שעלולים לגרום סבל מיותר. כמו כן, דיני המלחמה ממשיגים משפטית מושגים כריבונות, אומה, מדינה, טריטוריה, כיבוש ומושגים נוספים.

דיני הלחימה נחשבים לנפרדים מדינים אחרים - כמו החוק הדומסטי של צד אחד לקונפליקט, שבתורו עשוי להציב מגבלות נוספות לניהול או הצדקה של מלחמה.

בהיותם חלק מהמשפט הבינלאומי, דיני הלחימה המודרניים מורכבים משלושה נדבכים: מנהגים, הסכמים וכללים משפטיים בסיסיים אוניברסליים. המנהג הוא המקור הראשוני של המשפט הבינלאומי באופן כללי, וזה נוצר כאשר מדינות פועלות בדרך מסוימת, לאורך זמן בצורה עקבית מתוך תחושה של מחויבות משפטית לפעול כך. על פי התאוריה המשפטית, מנהג הוא מקור ראשוני - ומכאן שמדינות מחויבות לכבד אמנות שהן חתומות עליהן מתוך מחויבותן לקבל על עצמן הסכמים. כמו כן, סעיפים מסוימים באמנות בינלאומיות פיתחו אופי מנהגי, באשר עמדו בתנאים להיכלל במושג ה"מנהג". עקרונות משפטיים כלליים מהווים אף הם חלק מהמשפט הבינלאומי, ובאילו נכנסים עיקרון תום הלב, כללי הדיון ההוגן ועוד. העקרונות משמשים בעיקר להשלמת לאקונות במשפט המנהגי ובאמנות.