הזכות להליך הוגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הזכות להליך הוגןאנגלית: Due process) היא זכות טבעית, המוענקת לכל אדם באשר הוא אדם, מרגע היוולדו ועד יום מותו. הזכות מוענקת לאדם ללא קשר למוצא, לאום, דת, מין או השקפה. זוהי אחת מזכויות האדם הבסיסיות, המכתיבה כי בכל מקרה בו רשות שלטונית עושה שימוש בכוחה כלפי הפרט, עליה לקיים הליך הוגן שבאמצעותו תתברר ההצדקה לנקיטת אמצעים כנגדו והגבלת זכויותיו[1]. בין היתר, מטרתה של הזכות היא להבטיח שבמסגרת ההליך של העמדה לדין, מרגע שאדם נחשד בביצוע עבירה ועד תום ההליך המשפטי הפגיעה בזכויותיו תהיה מוצדקת ומידתית. זכות זו היא אחת מהעקרונות היסודיים שמנחים את הרשות השופטת בפעולתה.

הזכות להליך הוגן במשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הראשונים לקיומה של זכות זו פותחו כבר במאה ה-13, בה כתבי הזכויות של המגנה כרטה קבעו כי יש לקבוע עונש הוגן על נאשם, להרשיע על בסיס עדויות ולהעניק משפט צדק. בארה"ב הזכות להליך הוגן מצויה בתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, שקובע כי "אף אדם... לא ישולל חיים, חירות או רכוש, ללא הליך נאות של משפט".[2] תיקון זה הוא למעשה הסכמה למגילת הזכויות המצויה במגנה כרטא והחלתה על הממשל הפדרלי ואזרחי ארצות הברית. בשנת 1957 זיכה בית המשפט העליון אדם בשם ג'ון ווטקינס מעבירה של ביזוי הקונגרס בהתבסס על התיקון החמישי לחוקה. בעניין זה, נמנעה ממנו הזכות להליך הוגן על פי התיקון החמישי, מאחר שלא היה מודע להשלכות סירובו להשיב על שאלות הקונגרס[3].

זכות זו אף מעוגנת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם, מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח. ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948. בין זכויות האדם היסודיות, קובעת ההצהרה כי כולם שווים בפני החוק וכולם זכאים להגנה שווה מפני אפליה. יתרה מכך, הזכות להליך הוגן קובעת כי כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלתי תלוי של בית דין. בנוסף, מעוגנים בהצהרה זו: עקרון החפות עד אשר הוכחה אשמה ועקרון קיום ההליך לפי דין[4].

הזכות להליך הוגן במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל, מאז ומתמיד נהנתה הזכות להליך הוגן ממעמד רם, ועם חקיקתם של חוקי היסוד בשנת 1992 הוכרה כזכות חוקתית הנגזרת, לשיטתם של אחדים, מן הזכות לכבוד,[5] ולשיטתם של אחרים מן הזכות לחירות.[6] על הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית ניתן ללמוד ממשפטו של עמוס ברנס, בו הוחלט על קיום משפט חוזר בשל חשש לעיוות דין,[7] מטרת ההליך ההוגן היא להוביל לגילוי האמת ללא עיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. יש לשאוף לכך שהכללים עצמם יתנו לבית המשפט סמכות ושיקול דעת לעשות צדק. לרשויות השלטון כוח רב, ולפעמים הוא משתמש בו תוך כדי פגיעה בזכויות הפרט.

ביטויים של ההליך ההוגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון החפות מפשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הזכות להליך הוגן, המשפט הפלילי מחוייב בהקפדה על זכויותיהם של החשודים והנאשמים. החוק הפלילי מגן על הציבור כולו מפני פגיעה של יחידים, והמדינה עומדת נגד הפרט, המגן על חירותו. עקרון היסוד הוא שבני אדם נחשבים חפים מפשע כל עוד לא הוכיחה המדינה בבית המשפט את אשמתם מעל לכל ספק סביר, ויש לנהוג בהם בהתאם לכך.

ניטרליות ופומביות הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אדם זכאי שעניינו יידון בפני בית משפט מוסמך, בלתי תלוי וחסר פניות. שופט לא ידון בעניין שלגביו יש לו אינטרס אישי או נגיעה אישית, או אם קיים חשש מבוסס לשיפוט לא הוגן בשל העדפה או דעה קדומה.[8] לפי סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה וסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, ברירת המחדל היא כי בית המשפט ינהל את הדיון באופן פומבי ויאפשר למי שחפץ בכך להיחשף לפרטיו ואף להיכנס אל אולם בית המשפט ולצפות בהליך.[9] יודגש כי פומביות הדיון מוגבלת לעיתים על ידי שימוש בדלתיים סגורות, במידה שתוכן המשפט עוסק בענייני ביטחון המדינה, יחסי אישות, קטינים או חשש לפגיעה בקורבן העבירה או בנאשם עצמו. הגבלה זו מהווה בפני עצמה ביטוי לקיומו של ההליך ההוגן.

החשיבות הדמוקרטית בזכות להליך הוגן - שמירה על זכויות מיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות להליך משפטי מגנה על אנשים פרטיים מפני כוחו של השלטון. הגנה זו נדרשת במיוחד לחלש בחברה, בני מיעוטים, בעלי מוגבלויות ותושבי חוץ, ועל כן בישראל, נקבע סטנדרט גבוה בהגנה על זכות זו. כך לדוגמה, פסל בית הדין הצבאי ראיות כנגד תושב השטחים, אשר נאשם בסדרת עבירות חמורות כנגד ביטחון המדינה, כיוון שראיות אלו הוצגו באיחור ומבלי לתת לנאשם הזדמנות להתגונן מפניהן במועד הראוי לכך. פסילת הראיות לטובת הנאשם היא עמידה איתנה של בית הדין הצבאי לטובת הזכות להליך הוגן, אף במקרה קיצוני זה.[10]

הזכות לייצוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לייצוג משפטי היא נגזרת של הזכות להליך הוגן, שהיא כלל בסיסי בחשיבה המשפטית והחברתית.[11] כל אדם שהוא נאשם, עצור או חשוד, זכאי להיות מיוצג על-ידי עורך דין בהליך פלילי המתנהל נגדו. כדי להבטיח את קיום הזכות, נוסדה הסנגוריה הציבורית שמטרתה ליצור שוויון מסוים בין אזרחי המדינה מבחינת יכולתם לקבל ייצוג משפטי נאות, באופן כזה שמעמד כלכלי לא יהווה חסם משמעותי בדרך אל הצדק (זכות זו מעוגנת בסעיף 18 לחוק הסניגוריה הציבורית).[12]

החוקר והפרופסור להיסטוריה סאטיש צ'נדרה טוען כי הזכות לסיוע משפטי היא הראשונה בהיררכיית הזכויות האוניברסליות שכן, היא שמעניקה את הממד התפעולי ליתר זכויות האדם המוכרות. נראה כי הזכות לשוויון היא קנה המידה לכלל הזכויות והגנה עליה מתחייבת, ללא הבדל הנוגע לדת, מין, גזע ושפה, כך שכאשר מדובר בחוסר יכולת להגן על הזכות לשוויון, הזכות לסיוע משפטי היא המספקת את הכלי או המכשיר להגנתה. השיח בזכויות האדם יהפוך חסר משמעות אם לא תסופק הזכות לסיוע משפטי לכל אדם, בכדי לאפשר לו גישה לצדק במקרה של הפרת זכויותיו השונות [13].

חיסיון מפני הפללה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטוי נוסף של הזכות להליך הוגן הוא הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית. בישראל, מוסדרת הזכות להימנע מהפללה עצמית בסעיף 47 לפקודת הראיות.[14] חסיון זה מצוי בזכות שלא להשיב לשאלות בחקירה, בזכות שלא ניתן לחייב אדם להודות בעובדה או למסור מידע שיביאו להטלת אחריות פלילית עליו. יתרה מזאת, החשוד רשאי לא להעיד או להשיב בבית המשפט תשובות העשויות להפלילו. הקניית זכות שתיקה מוחלטת לחשוד נגזרת מדאגה לחשוד. כמו כן, הטענה היא כי יש להבטיח את זכותו של חשוד לשתוק שעה שהוא ניצב בסיטואציה המורכבת של חקירה במשטרה, כדי להגן מפני התנהגות לא ראויה של חוקריו. טעם נוסף נעוץ ברצון להגן על שיטת המשפט מפני הודאות שווא של חשודים שתסכלנה את מטרות החקירה שהן – גילוי האמת והתחקות אחר עבריינים. זכות זו מתיישבת גם עם אופיו האדברסרי של ההליך הפלילי, שלפיו על התביעה לגייס את הראיות ולא על הנאשם לספקן.[15]

הליך על פי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרון ליבה נוסף, הוא קיומו של ההליך המשפטי על פי דין, ולא באופן רטקואקטיבי. בסיס לעיקרון זה ניתן למצוא במשפט העברי בספר התלמוד, בו נקבע כי "אין עונשין אלא אם מזהירין".[16] במשפט הפלילי, מיושמת הלכה זו כך שלא ניתן לייחס עבירה לאדם ולהענישו, אלא אם הוגדר כך במפורש בחוק.[17] בנוסף, ביטוי זה, מחייב שפיטה עתידית ולא ניתן להעמיד לדין אדם על מעשה שביצע טרם שינוי הדין. החלת הדין החדש לא תחול רטרואקטיבית.[18]

האיסור על סיכון כפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון זה עניינו במצב משפטי בו אדם מועמד לדין פעמיים על אותה עבירה, תוך קיום מערך עובדות זהה.[19] במסגרת הזכות להליך הוגן, אין להעמיד אדם למשפט פלילי בגין אותה עבירה יותר מפעם אחת.[20]

פסילת ראיות שהושגו שלא כדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי[21] נדונה הזכות להליךהוגן בעניין פסילת הודאה שהושגה ללא ידיעת הנאשם, בדבר זכותו להתייעץ עם עו"ד. פסיקה נוספת המחזקת את משמעותה של הזכות להליך הוגן ניתן לראות בעניין מאיר שמש.[22] בעניין זה, נקבע ברוב דעות כי בהיעדר יישום ביטויי הזכות להליך הוגן, בית המשפט יכריע על פסילתה של ראיה, אף אם היא המשמעותית ביותר.

הקשרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין רוזנשטיין[23] נקבע כי במקרים של דרישה לקיום דיני הסגרה בין מדינות, יש להבטיח למי שהסגרתו מתבקשת, קיומו של הליך משפטי הוגן במדינה המבקשת. ביטוי פסיקתי נוסף לזכות, ניכר בעניין צמח,[24] בו נקבע כי אין לאפשר מעצר מנהלי ממושך יותר מהמותר בדין האזרחי. הזכות להליך הוגן היא זכות יסוד, בייחוד בהליך הפלילי.

הגבלות על הזכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף חשיבות הזכות והביטויים הרבים לה במשפט הישראלי, אין היא עומדת כזכות אבסולוטית וישנם חריגים אשר מגבילים את תחולתה במקרים מסויימים. חריג נפוץ הוא המעצר המנהלי, שהוא כלי בידי מערכת הביטחון להביא אדם למעצר ללא משפט וללא אישום, וזאת לפי הטענה כי בידיו כוונה או יכולת לסכן את ביטחון המדינה. השימוש במעצר מנהלי נעשה לרוב לצרכי חקירות. השימוש במעצרים מנהליים מעוגן במשפט הישראלי.[25] במשפט הישראלי יש למעצר המנהלי תוקף כחלק מסמכויות החירום של הממשלה בחוק סמכויות שעת חירום. לפיכך, כל עוד הכרזת מצב החירום בישראל תישאר כפי שהיא, ניתן יהיה לבצע מעצרים מנהליים לפי הקריטקריונים הנקבעו בחוק.[26] מעצרים מנהליים זוכים לביקורת רבה בקרב ארגוני זכויות האדם, ונתונים הם אף לביקורת שיפוטית. בתוך כך, עתירות רבות מוגשות לבג"ץ על רקע מעצרים מסוג זה, ואלו נבחנים כל מקרה לגופו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מדינה, ב., דיני זכויות האדם בישראל, נבו הוצאה לאור בע"מ, 2016
  • דנציב-רוזנברג, ה. פוגץ', ד., "הדור הבא" של זכויות נפגעי עבירה: הזכות החוקתית להליך הוגן, עיוני משפט, 2015
  • לקח, צ., הגנה על זכויות אדם בבתי המשפט הצבאיים בתקופה של לחימה בטרור, נבו הוצאה לאור בע"מ, 2017
  • ברק-ארז, ד'., לא במעמד צד אחד, עורך הדין, 2011
  • פלר, ש"ז., "רטרואקטיביות" - מהי ואימתי?, משפטים יב, 1982

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"צ 7385/13 איתן נ' מדיניות הגירה ישראלית ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד, עמ' 112- 115 (2014)
  2. ^ Fifth Amendment to the United States Constitution
  3. ^ Watkins v. US;: 354 U.S. 178 (1957
  4. ^ ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם סעיפים 7, 10, 11. (1948)
  5. ^ א' ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי, פרשנות חוקתית, תשנ"ד), עמ' 432-431
  6. ^ ע' גרוס, "הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 155, עמ' 170-169
  7. ^ מ"ח 3032/99‏ ברנס נ' מדינת ישראל, פד נו(3) עמ' 354, 378 (2002)
  8. ^ הזכות להליך הוגן, האגודה לזכויות האזרח בישראל, 2004, https://www.acri.org.il/he/31
  9. ^ עיקרון פומביות הדיון חל על כל בתי המשפט, לרבות בתי הדין הפועלים מכוח חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963
  10. ^ ש (איו"ש) 1058/05, ויליאם סאמח פארס אלחטיב (רימאווי) נ' התביעה הצבאית פ"ד עמ' 5,7 (2005)
  11. ^ ע"פ 7335/05 הסנגוריה הציבורית, מחוז נצרת נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד ס(2) 346, עמ' 358
  12. ^ חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, ס' 18
  13. ^ Chandra S. (2014).  Legal Aid as A Fundamental Human Right. Vidhigya: [null The Journal of Legal Awareness]. vol 9 no 1, 23-27.
  14. ^ פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ס' 47
  15. ^ רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון, פ"ד נח(1), 748, עמ' 759 (2003)
  16. ^ מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד (תשכ"ד) עמ' 95-94 (מתוך ע"פ 6420/10 קלאודיו סלסנר נ' מדינת ישראל, עמ' (8-10) (2011).
  17. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס'1
  18. ^ בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עריית תל אביב פ"ד נב(2) 542, עמ' 554-558 (1998)
  19. ^ תתע (פ"ת) 5157-05-10 מדינת ישראל נ' לופט ויאצסלב לופט ויאצסלב, 5157-05-10, עמ' 2-5 (2011)
  20. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס' 5
  21. ^ עפ 5121/98‏ ‏ טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פד סא(1) 461, עמ' 57, 77 (2006)
  22. ^ דפ"נ 10\5852 מדינת ישראל נ' מאיר שמש פ"ד סח(2) 377 99, עמ' 459 (2012)
  23. ^ ע"פ 05\4596 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד ס(3) 353, עמ' 370 (2005)
  24. ^ בג"צ 6005/95 צמח נ. שר הבטחון פד"י נ"ג 5 ע' 241 (1996)
  25. ^ חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, ס' 2
  26. ^ חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, ס' 3-4