החוויה הדתית לסוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם (באנגלית: The Varieties of Religious Experience: A Study in Human Nature) הוא ספר שנכתב על ידי הפילוסוף והפסיכולוג האמריקני ויליאם ג'יימס. הספר נחשב לספר יסוד בפסיכולוגיה של הדת, והתייחסויות לעבודתו של ג'יימס הן דבר נפוץ בכנסים מקצועיים. במרכז הספר מצוי הניסיון לפענח את הדתיות כפי שחווה אותה היחיד, ולא כפי שהיא באה לידי ביטוי במסגרת הדת הממוסדת.

הספר יצא לאור באנגלית בשנת 1902 והוא מבוסס על הרצאות שנתן ג'יימס באוניברסיטת אדינבורו בין השנים 1901–1902. הרצאות אלה עסקו במחקר פסיכולוגי של חוויות דתיות פרטיות ובמיסטיקה, תוך שילוב טווח של דוגמאות (ספרי זיכרונות, יומנים, איגרות ווידויים) כדי לזהות מאפיינים משותפים בחוויות ובמסורות דתיות. מיד לאחר פרסומו, הפך הספר לקלאסיקה בתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה של הדת והשפיע על התפתחות תחום מדע הדתות בארצות הדוברות אנגלית, והוא הודפס במשך למעלה ממאה שנה. הספר יצא לאור בעברית בשנת 1949 בתרגומו של יעקב קופליביץ' בהוצאת מוסד ביאליק.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פ. טיברגר: ויליאם ג'יימס ומשנתו
  • הקדמה
  • הרצאה ראשונה דת וניברולוגיה
  • הרצאה שנייה הגבלת הנושא
  • הרצאה שלישית ממשותו של הנעלם
  • ההרצאות הרביעית והחמישית הדת של בריאות־הנפש
  • הרצאות שישית ושביעית הנפש החולה
  • הרצאה שמינית האני החלוק ותהליך איחודו
  • הרצאה תשיעית הפיכת לב אדם (קונברסיה)
  • הרצאה עשירית הקונברסיה (סוף)
  • הרצאות אחת־עשרה, שתים־עשרה ושלוש־עשרה קדושה
  • הרצאות ארבע־עשרה וחמש־עשרה ערך חיי־הקדושה
  • הרצאות שש־עשרה ושבע־עשרה מיסטיציזם
  • הרצאה שמונה־עשרה פילוסופיה
  • הרצאה תשע־עשרה תכונות אחרות
  • הרצאה עשרים מסקנות
  • נספח

נושאים מרכזיים בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוויות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס מבחין בין דת ממסדית ודת אישית. המונח "דת ממסדית" מתייחס לקבוצה או ארגון דתי, ומשחק תפקיד מרכזי בתרבויות שונות. "דת אישית", לעומת זאת, היא התייחסות לחוויות רוחניות אישיות שאדם חווה ולכמיהותיו הדתיות, בלי קשר הכרחי לתרבותו או לחברה שבה הוא נמצא. בחינת "הדת האישית" בספר מתמקדת בממד הסובייקטיבי שלה – לא באידיאות אלא בחוויות. הספר מעלה את השוני שבחוויות הדתיות ומתאר את רבגוניתן; לשם כך נעזר ג'יימס במגוון גילויי דעת של בני-אדם מכל הדורות ומכל העמים על חוויותיהם הדתיות, גילויים שנקלטו מתוך ספרי-זכרונות, יומנים, איגרות ווידויים מכל הסוגים.[1]

למעשה, ג'יימס מצמצם את מבטו בתאולוגיה ובמוסדות הדת, וממקד את מחקרו בחוויות דתיות ישירות ומיידיות, שאותן ראה כמושא המחקר המעניין יותר.[2] בעיניו, תאולוגיה, כנסיות ומוסדות דת חשובים ככלי להעביר תובנות שהושגו על ידי הניסיון הדתי, אך לדעתו, אלה מהווים עדות מיד שנייה בהשוואה לניסיון המקורי של היחיד.[3] בלימוד החוויה הדתית האישית, ג'יימס מבחין בין חוויות דתיות "בריאות" ובין חוויות דתיות "חולניות". על פי ג'יימס, אנשים בריאים בנפשם, נוהגים להשתמש בדת על מנת להתעלם מהרע שבעולם ולהתמקד בחיובי ובטוב שבחייהם. כדוגמה לחוויות דתיות בריאות, הביא ג'יימס בספרו את וולט ויטמן ואת התנועה הדתית "מרפאת הנפש". לעומת זאת, טען ג'יימס, אנשים הנוטים לחוויות דתיות "חולניות" לא מסוגלים להתעלם מהרוע ומהסבל שבעולם, וזקוקים לחוויה מאחדת, דתית או אחרת, על מנת ליישב בין הטוב לרע.[2] למרות שג'יימס מציג זאת כהבחנה ערכית-נייטרלית בין סוגים שונים של גישה דתית, הוא למעשה ראה את החוויה הדתית של הנפש החולה כעדיפה.[3] ג'יימס ראה בנפש בריאה את תרומתה העיקרית של אמריקה לדת, אותה ראה כבריחה מהטרנסצנדנטליסטים ראלף וולדו אמרסון ווולט ויטמן למדע הנוצרי של מרי בייקר אדי.[4]

ג'יימס הקדיש בספרו שתי הרצאות למיסטיקה ובהרצאות הוא מתווה ארבעה סימנים של חוויה מיסטית:

- בלתי ניתנת לתיאור: החוויה אינה ניתנת לתיאור במילים ויש לחוות אותה ישירות כדי להבין אותה.

- נואטית (Noetic): החוויה נתפסת כמצב של ידע שהאדם מקבל, שדרכו ניתן ללמוד אמיתות אלוהיות.

- ארעיות: החוויה היא לזמן מוגבל.

- פסיביות: נושא החוויה הוא פסיבי, אינו מסוגל לשלוט בהגעה וביציאה של החוויה.[3]

פּרַגמָטִיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שג'יימס לא ביטא במלואו את הפילוסופיה הפרגמטית שלו עד פרסום הפרגמטיזם ב-1907, הגישה לאמונה הדתית בספרו מושפעת מהפילוסופיה הפרגמטית. בהרצאותיו לפילוסופיה ובמסקנותיו, ג'יימס מסיק שדת מועילה באופן כללי למין האנושי, אם כי הוא מודה שאין בכך כדי לבסס את אמיתותה.[3] בעוד שג'יימס התכוון לגשת לנושא החוויה הדתית מזווית פרגמטית זו, ריצ'רד רורטי טוען שבסופו של דבר הוא סטה מהמתודולוגיה הזאת בספרו. בהרצאותיו על קדושה, כוונתו הייתה לגלות האם המידות הקדושות מועילות לחיי אדם: אם הן אז, לפי הפרגמטיזם, זה תומך בטענתם לאמת. עם זאת, ג'יימס בסופו של דבר מגיע למסקנה שערכן של המעלות הקדושות תלוי במקורן: בהתחשב בכך שהמידות הקדושות מועילות רק אם יש חיים לאחר המוות שאליו הן יכולות להכין את האדם, ערכן תלוי בשאלה אם הן תוצר של האלוהות או תוצאה של הפסיכולוגיה האנושית. זו כבר לא שאלה של ערך אלא של עובדה אמפירית. לכן, רורטי טוען שג'יימס בסופו של דבר נוטש את הפילוסופיה הפרגמטית שלו בשל הסתמכותו האולטימטיבית על ראיות אמפיריות.[5] ג'יימס בוחן את האפשרות של "אמונות יתר", אמונות שאינן מוצדקות בקפדנות על-ידי השכל, אך בכל זאת עשויות להיות מוחזקות בקרב אנשים משכילים.[6] ג'יימס מודה שיש לו אמונת יתר, שאין בכוונתו להוכיח, שיש מציאות גדולה יותר שאינה נגישה בדרך כלל על ידי דרכי ההתייחסות הרגילות שלנו לעולם שחוויות דתיות יכולות לחבר אותנו אליו.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם
  2. ^ 1 2 3 Goodman, Russell, Stanford Encyclopedia of Philosophy, 2017
  3. ^ 1 2 3 4 Taylor, Charles, Varieties of Religion Today: William James Revisited, Cambridge: Harvard University Press, 2003, עמ' 23
  4. ^ Duclow, Donald F, William James, Mind-Cure, and the Religion of Healthy-Mindedness, Journal of Religion and Health 41 (1), עמ' 45-56 doi: https://doi.org/10.1023%2FA%3A1015106105669
  5. ^ Rorty, Richard, Some Inconsistencies in James's Varieties, William James and a Science of Religions: Reexperiencing The Varieties of Religious Experience, Columbia University Press, עמ' 86–97 doi: https://archive.org/details/williamjamesscie00prou
  6. ^ Pomerleau, Wayne P, "William James (1842—1910)", Internet Encyclopedia of Philosophy