פסיכולוגיה של הדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכולוגיה של הדת היא תחום מחקר המשתמש בשיטות פסיכולוגיות ובמסגרות פרשניות על מנת לנתח מסורות דתיות, והשפעתן על אנשים דתיים ושאינם דתיים. התחום מנסה לתאר את הפרטים, המקורות והשימושים של אמונות והתנהגויות דתיות. הפסיכולוגיה של הדת הוכרה לראשונה כתחום מחקר רק בסוף המאה ה-19, אך חקירת התחומים הנידונים בה החלה מאות שנים לפני כן.[1]

תחומים רבים של הדת טרם נחקרו על ידי הפסיכולוגיה. בעוד שדת ורוחניות תופסות מקום נכבד בחייהם של אנשים רבים, עדיין לא ברור כיצד הן גורמות לתופעות נרחבות שונות. שמירה על דיאלוג מתמיד בין פסיכולוגיה ותאולוגיה עשויה להוביל להבנה רבה יותר בשני התחומים.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה אתגרים העומדים בפני הפסיכולוגיה של הדת:

  1. סיפוק תיאור מעמיק של האובייקטים הנחקרים, בין אם הם תכנים דתיים משותפים (כמו טקסים מסורתיים), חוויות אישיות, עמדות דתיות, או התנהגויות הקשורות לדת.
  2. ניתוח התופעות במונחים פסיכולוגיים.
  3. הבהרת התוצאות ("הפירות", על פי ויליאם ג'יימס (William James)) של התופעות הללו; הן התוצאות הבאות לידי ביטוי עבור פרטים והן התוצאות המתבטאות בחברה הכללית.[1]

האתגר הראשון, שהוא משימה תיאורית, דורש את הבהרת תנאי הנחקר, ובסקירה כללית, את הבהרת המונח "דת". היסטוריונים של הדת הדגישו במשך זמן רב את הבעייתיות של היחס למונח "דת", והדגישו את העובדה כי השימוש במונח זה השתנה עם השנים באופן משמעותי, בדרך כלל בצורת ההמחשה שלו.[2] הפסיכולוגים הראשונים של הדת היו מודעים לקשיים אלה, ובדרך כלל הכירו בכך שההגדרה שהם בחרו לתת למונח "דת" היא, במידה מסוימת, שרירותית.[3] עם עליית הפופולריות של המגמה הפוזיטיביסטית בפסיכולוגיה, במהלך המאה ה-20, ואיתה עליית הדרישה למדידת כל תופעה, פסיכולוגיה של הדת פיתחה מגוון של סקאלות, רובן פותחו לשימוש על נוצרים פרוטסטנטים.[4] ניתוח גורמים ראשיים גם הוא בא לידי שימוש על ידי פסיכולוגים וסוציולוגים של הדת, במטרה לנסות ולייסד גרעין קבוע של מדדים ומערכת תואמת של סקאלות. ההצדקה למאמצים אלו, בעיקר לאור השקפות פוסט מודרניות (כמו ההשקפה הקונסטרוקטיביסטית), שנויה במחלוקת.

בעשורים האחרונים, בעיקר בקרב פסיכולוגים קליניים, התפתחה ההעדפה לשימוש במונח "רוחניות" או "רוחני" ואיתה גם מאמץ להבדיל את המונחים הללו ממונחים כמו "דת" או "דתי". בארצות הברית למשל, המילה "דת" מקושרת, בשנים האחרונות, עם מוסדות קנאיים ועם טקסיהם המחייבים ובכך מעלה אסוציאציה שלילית, המילה "רוחניות" לעומת זאת, נתפסת בצורה חיובית כחוויה סובייקטיבית ואינדיבידואלית, שמקנה יכולת אוניברסלית לתפוס וליישם מציאות נעלה יותר.[5] למעשה, המילה "רוחניות" עברה סוג של אבולוציה במערב; מהיותה, במקור, שם נרדף לדת, לחוויה הסובייקטיבית שהיא כיום.[6] לאחרונה, נעשים מאמצים מתמשכים על מנת לקבע את המובן החדש למונח "רוחניות", וזאת משום שאם יקנו למונחים אלו תכונות קבועות, יהיה קל לזהותם במובנים אמפיריים.[7]

הוגים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאורטיקנים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם ג'יימס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי, ויליאם ג'יימס, נחשב על ידי רוב הפסיכולוגים של הדת כמייסד הזרם. הוא שימש כנשיא איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, וכתב את אחד מספרי הלימוד הראשונים בפסיכולוגיה. ההשפעה של ג'יימס על הפסיכולוגיה של הדת קיימת גם כיום. הספר החוויה הדתית לסוגיה[8] שכתב, נחשב כקלאסיקה בתחום, והתייחסויות לעבודתו של ג'יימס הן דבר נפוץ בכנסים מקצועיים.

ג'יימס עשה הבחנה בין דת ממסדית ודת אישית. המונח "דת ממסדית" מתייחס לקבוצה או ארגון דתי, ומשחק תפקיד מרכזי בתרבויות שונות. "דת אישית" לעומת זאת, היא התייחסות לחוויות רוחניות אישיות שאדם חווה, בלי קשר הכרחי לתרבותו או לחברה שבה הוא נמצא. ג'יימס התעניין בעיקר בהבנת חוויות דתיות אישיות.

בלימוד החוויה הדתית האישית, ג'יימס שם דגש על ההבדל בין חוויות דתיות "בריאות" ובין חוויות דתיות "חולניות". על פי ג'יימס, אנשים בריאים בנפשם, נוהגים להשתמש בדתם על מנת להתעלם מהרע שבעולם ולהתמקד בחיובי. כדוגמה לחוויות דתיות בריאות, הביא ג'יימס בספרו את וולט ויטמן ואת התנועה הדתית "מרפאת הנפש". לעומת זאת, טען ג'יימס, אנשים הנוטים לחוויות דתיות "חולניות" לא מסוגלים להתעלם מהרוע ומהסבל שבעולם, וזקוקים לחוויה מאחדת, דתית או אחרת, על מנת ליישב בין הטוב לרע. כדוגמה, הביא ג'יימס ציטוטים של לב טולסטוי וג'ון בניון (John Bunyan).

ההשערות של ג'יימס בנוגע לפרגמטיזם משתקפות גם בהסתכלותו על היעילות של הדת. אם אדם מאמין בדת ומבצע פעולות דתיות, ופעולות אלו "עובדות" עבורו (גורמות לו לשלווה נפשית למשל), נראה כי עבור האדם הבחירה בדת היא הבחירה הנכונה. עם זאת, אם לתהליכי הדת אין יעילות גדולה עבור הפרט המבצע, אין סיבה כי הפרט ימשיך לדבוק בהם.

תמונה קבוצתית שצולמה ב-1909 בחזית של אוניברסיטת קלארק (Clark University). בשורה הקדמית (משמאל לימין): זיגמונד פרויד, ג. סטנלי הל, קרל גוסטב יונג. בשורה האחורית (משמאל לימין): אברהם בריל, ארנסט ג'ונס, ושנדור פרנצי.

זיגמונד פרויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, סיפק הסברים בכתבים שונים על התהוות הדת בהיסטוריה. בספרו משה והמונותאיזם, שיחזר פרויד את ההיסטוריה המקראית, והסביר אותה בעזרת התאוריה הכללית שלו (רעיונותיו פותחו גם בעתיד האשליה). פרויד דיבר על הדת כאשליה וטען כי, בדומה לתסביך אדיפוס, הדת היא מבנה של פנטזיה ממנו האדם חייב להתנתק על מנת לגדול ולהגיע לבגרות.

פרויד, ראה את אלוהים כמעין מקבילה לדמות אב, ואת האמונות הדתיות כתחושות שבבסיסן נובעות מאינפנטיליות ונוירוטיות. פרויד האמין כי דת סמכותנית מתפקדת בצורה לקויה, ומרחיקה את האדם מעצמו.

קרל יונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכואנליטיקאי השווייצרי קרל גוסטב יונג, החזיק בנקודת מבט שונה לחלוטין, שגילתה יותר אהדה כלפי הדת והראתה הערכה חיובית לסמלים דתיים. יונג ראה בשאלת קיומו של אלוהים כבלתי ניתנת למענה, ובכך נקט בסוג של אגנוסטיות.[9]

על פי יונג, בנוסף לתת-מודע האישי (מושג שנתבע על ידי פרויד), מתקיים תת-מודע קולקטיבי, שהוא ה"מחסן" של הניסיון האנושי שמכיל ארכיטיפים. ההתפרצות של דימויים מהתת מודע למודע היא, לדעתו של יונג, הבסיס לחוויות דתיות וליצירתיות אומנותית. חלק מכתביו של יונג הוקדשו לניתוחם של סמלים ארכיטיפיים שונים, ובהם נכללת גם עבודתו במיתולוגיה השוואתית.

ליונג הייתה תפיסה רחבה מאוד על המשמעות של אמפיריציזם. נניח, למשל, שאדם מסוים שומע דבר מה שאדם העומד לצידו אינו שומע; רוב המדענים העכשוויים, לא יחשיבו זאת כתצפית אמפירית בעוד שיונג יטען כי, אפילו דבר כזה, המבוסס על עדות של אדם אחד בלבד, נחשב כתצפית אמפירית. בגלל גישתו זו, נעשה מחקר מועט על הפסיכולוגיה של הדת מנקודת מבטו.

אלפרד אדלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכיאטר האוסטרי אלפרד אדלר, אשר חלק על פרויד, הדגיש את תפקידן של מטרות ושל מוטיבציה בספרו פסיכולוגיה אינדיבידואלית. אחד מהרעיונות המפורסמים ביותר שלו הוא שאנו מנסים לפצות על תכונות נחותות שאנו מוצאים בעצמנו. אחת מהדרכים שבהן הדת נכנסת לתמונה היא דרך הנחלת האמונה באלוהים, שמסמל את הנטייה שלנו לשאוף לשלמות ועליונות. לדוגמה, בדתות רבות אלוהים נחשב מושלם וכל יכול, ומצווה על אנשים לשאוף לשלמות. אם אנו אכן שואפים לשלמות, אנו מתקרבים לאלוהים. על ידי הזדהות עם אלוהים בדרך זו, אנו מפצים על הפגמים ועל רגשי הנחיתות שלנו.

הרעיונות שלנו על אלוהים הם סממנים חשובים המראים איך אנו חושבים על העולם. לדברי אדלר, רעיונות אלו השתנו עם השנים, בהתאם לשינויים שחלו בתפיסתנו את העולם ומקומנו בו. אדלר מציע כדוגמה את האמונה המסורתית כי אלוהים הציב כל אדם בכוונה תחילה על פני כדור הארץ (לכל אדם יש ייעוד), שהוחלפה בשנים האחרונות באמונה בבריאה כללית ללא בחירה סלקטיבית של כל אדם ואדם. דבר זה עולה בקנה אחד עם תאוריית האבולוציה והברירה הטבעית ועם תאוריות חדשות על העולם שמציעות כי העולם נברא לא על ידי יצור ממשי, אלא על ידי כוח מופשט המייצג את כוחות הטבע. נקודת המבט שלנו על אלוהים בעצם השתנתה מספציפית וממוקדת לאחת כללית יותר ומעורפלת. על פי אדלר, התפיסה החדשה על אלוהים היא בלתי יעילה, בגלל שהיא מעורפלת מדי ולא מצליחה להעביר מסר ברור של כיוון ומטרה.

עבור אדלר, חשוב כי אלוהים (או הרעיון "אלוהים") יניע אנשים לפעול, ושלפעולות אלו יהיו השלכות ממשיות על הפועלים ועל הכלל. צורת התפיסה שלנו את אלוהים היא חשובה משום שהיא מגלמת את מטרותינו ומכוונת את האינטראקציות החברתיות שלנו.

טוען אדלר כי בהשוואה למדע (כשמסתכלים עליו מהפן החברתי), הדת יעילה יותר משום שהיא מעודדת אנשים לפעול ומניעה אותם בצורה טובה יותר. לדבריו, רק כאשר המדע יתחיל לצבור להט דתי, ויקדם את רווחתם של כל חלקי החברה, הוא יהיה שווה לדת בעיני כולם.

גורדון אולפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו הקלאסי הפרט ודתו (1950) מדגים גורדון אולפורט כיצד אנשים יכולים להשתמש בדת בצורות שונות.[10] היבטים אלו של הדת נמדדו בסולם האוריינטציה הדתית של אולפורט ורוס (1967), שבו עורך אולפורט הבחנה בין רגש דתי "בוגר" ורגש דתי ש"אינו בוגר", וקובע כי רגש דתי בוגר הוא רגש שמתייחס לדת בצורה דינמית, ב"ראש פתוח" ומסוגל לקשר בין חוסר עקביות, בעוד שרגש דתי ילדותי הוא רגש אנוכי והוא הגורם לכל הסטריאוטיפים השליליים שקיימים בנוגע לדת. לאחרונה, הבחנה זו באה לידי ביטוי במושגים "דת פנימית" (מושג שמתייחס לאמונה כנה ואמיתית הבאה מעומק הלב) ו"דת חיצונית" (מושג שמתייחס לצורה תועלתנית של הדת שבאה להשיג מטרה, כמו למשל ניסיון הכנסייה להשיג מעמד חברתי נחשב).

צורה נוספת של אוריינטציה דתית תוארה על ידי דניאל בטסון (Daniel Batson). צורה זו מתייחסת ליחס המאמין אל הדת כחיפוש ללא סוף (בטסון, סכואנרדה וונטיס (Batson, Schoenrade & Ventis), 1993)). בטסון החשיב כדבר בריא את התייחסות המאמין לספקות דתיים בצורה חיובית, את הבנתו כי האוריינטציה הדתית שלו יכולה להשתנות, ואת האמונה כי הדת מעוצבת על פי החוויות האישיות של המאמין (ולא ההפך). בטסון התייחס ל"דת החיצונית" ל"דת הפנימית" ול"חיפוש הדתי" כאל "דת כאמצעי", "דת כתכלית", ו"דת כמסע" (בהתאמה), והוא מכליל את האמצעים הללו במלאי הדתי לחיים.

אריק אריקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריק ה. אריקסון (אנגלית: Erik H. Erikson), ידוע בעיקר בזכות התאוריה שלו על התפתחות פסיכולוגית, ששורשיה בחשיבות הפסיכואנליטית של רכיב הזהות באישיותו של אדם. הביוגרפיות שלו על גנדי ועל מרטין לותר משקפות את היחס החיובי שהוא מפגין כלפי הדת. אריקסון החשיב את הדת (כל הדתות) כבעלת השפעה חשובה על התפתחות אישיותית מוצלחת, מכיוון שלדעתו, הדת היא הדרך המרכזית שבה התרבות מדגישה, ומקדמת את המעלות, שיש לכל שלב בחיים. לשיטה זו, טקסים דתיים מקלים על תהליך ההתפתחות האישיותית. אף על פי שהתאוריה של אריקסון לא הוכחה בעזרת מחקרים אמפיריים שיטתיים (כמקובל), היא עדיין נחשבת כתאוריה משפיעה וחשובה במחקר הפסיכולוגי של הדת.

אריך פרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר האמריקאי אריך פרום (Erich Fromm), ניתח את התאוריה הפרוידיאנית, ופיתח הבנה מורכבת יותר של תפקוד הדת. בספרו פסיכואנליזה ודת, הגיב פרום לתאוריה של פרויד על תסביך אדיפוס. פרום מסכים עם התאוריה של פרויד אך טוען כי בבסיסו של התסביך לא עומד דחף מיני, אלא הרצון העמוק יותר (שבסיסו ברצונות ילדות) להישאר מחובר לדמויות מגוננות. הדת הנכונה, לדעתו של פרום, יכולה לעודד את הפוטנציאל הגלום באדם ולהובילו להישגים. עם זאת, הוא טוען כי הדת המעשית נוטה להתדרדר לנוירוזה.[11]

לדברי פרום, לבני אדם יש צורך במסגרת יציבה, והדת יכולה למלא צורך זה. בני האדם משתוקקים לתשובות על שאלות שלא ניתנות למענה על ידי שום מקור ידע הקיים כיום, הדת נראית כמספקת מענה לשאלות הללו. עם זאת, הדת חייבת להעניק למאמיניה תחושה של בחירה חופשית על מנת שתוכל להיות בריאה. רעיון של דת מלכותנית הוא מזיק.[12]

רודולף אוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודולף אוטו (Rudolf Otto) (1869-1937), היה תאולוג גרמני פרוטסטנטי וחוקר דת השוואתית. עבודתו המפורסמת ביותר, על הקדושה (The Idea of the Holy, ספר שהתפרסם לראשונה ב-1917 בשם "Das Heilige"), מגדירה את מושג קדושה (במובן של קודש= "רוחניות", "שמימיות"). אוטו הסביר את הקדושה בתור "חוויה או תחושה לא הגיונית, ובלתי נתפסת (בחושים), שההתמקדות המיידית או העדיפה שלה היא על חוויה חוץ-עצמית". זוהי תעלומה (לטינית:mysterium tremendum) שהיא מרתקת (fascinans) ומבעיתה בד בבד. אוטו הציע כי חוויה זו, וכל חוויה דתית אחרת, מבוססת על רגשות הפליאה והיראה והיא בעצם בסיסה של הדת. רגש זה, עוזר לנו להכשיר את מוחנו הלוגי לשקול אפשרויות לא הגיוניות. בספר הנ"ל, אוטו גם מניח פרדיגמה לחקר הדת, שמתמקדת על הצורך לתפוס את הדת כקטגוריה עצמאית, בלתי ניתנת לצמצום. פרדיגמה זו הותקפה רבות בין השנים 1950-1990 בקירוב, אבל מאז השתנתה הערכתה לחיוב והשימוש בה חזר.

הוגים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן ברגין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן ברגין (Allen Bergin), ידוע בזכות מאמרו "ערכים פסיכותרפיים ודתיים" (1980). המאמר הוא ציון דרך בתפיסה האקדמאית המקובלת, שערכי דת משפיעים, בפועל, על פסיכותרפיה.[13][14] ברגין קיבל את פרס ה"הכרה בתרומה מקצועית לידע" מ"איגוד הפסיכולוגים האמריקאי" בשנת 1989. כמו כן, הוא הוכר כ"קורא תיגר על האורתודוקסיה הפסיכולוגית, על מנת להדגיש את חשיבות הערכים והדת בטיפול".[15]

רוברט אמונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט אמונס (Robert Emmons) הציע תאוריה של "שאיפות רוחניות" בספרו פסיכולוגיה של חששות אולטימטיביות (1999).[16] עם תמיכה ממחקרים אמפיריים, טען אמונס כי השאיפות הרוחניות מטפחות את מכלול האישיות של האדם בגלל שהן מתקיימות ברמה הגבוהה יותר של האישיות.

קנת' פרגמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנת' פרגמנט (Kenneth Pargament), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת באולינג גרין סטייט (Bowling Green State) שבאוהיו, ארצות הברית, פרסם יותר מ-100 מאמרים בנושא פסיכולוגיה של דת ורוחניות. הוא מוכר בזכות ספרו "פסיכולוגיה של הדת והתמודדות" (1997),[17] וגם בזכות ספר נוסף על דת ופסיכותרפיה שיצא ב-2007 ותוכנית מחקר מתמשכת על התמודדות דתית. פרגמנט הוביל את העיצוב של שאלון המכונה "RCOPE", שנועד למדוד אסטרטגיות של התמודדות דתית.[18] פרגמנט בחין בשלושה סוגים של סגנונות התמודדות עם מצבי לחץ:[19]

  1. שיתוף פעולה: אנשים "משתפים פעולה" עם אלוהים כדי להתמודד עם מצבים מלחיצים;
  2. דחייה: אנשים משאירים את הכל בידי אלוהים;
  3. הכוונה עצמית: אנשים לא סומכים על אלוהים ומנסים לפתור את בעיותיהם אך ורק בכוחות עצמם.

פרגמנט גם תיאר ארבע עמדות חשובות כלפי הדת, שאומצו על ידי פיזיותרפיסתים בעבודותיהם עם לקוחות. את ארבע עמדות אלה הוא מכנה "דחייה דתית" (religiously rejectionist), "בלעדיות" (exclusivist), "קונסטרקטיביזם" (constructivist) ו"עמדה פלורליסטית" (pluralist stances).[20]

ג'יימס הילמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף ספרו בחינה מחדש של הפסיכולוגיה (Re-Visioning Psychology), ג'יימס הילמן (James Hillman) משנה את החוקים של התבוננות בדת דרך פסיכולוגיה, וגורס כי עלינו לראות בפסיכולוגיה אסופה של חוויות דתיות. הוא מסכם כי: "פסיכולוגיה כדת מרמזת לנו לדמיין את כל האירועים הפסיכולוגיים כהשפעות של האלים שבנפש".[21]

ג'וליאן ג'יינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וליאן ג'יינס (Julian Jaynes) מציע, בעיקר בספרו מוצא המודעות בזמן התמוטטות המוח הביקמרלי (The Origin of Consciousness in the Breakdown of the Bicameral Mind), שהדת (וכמה תופעות פסיכולוגיות אחרות כמו למשל היפנוזה וסכיזופרניה) היא שריד לתקופה קרובה יחסית בהתפתחות האדם, שבה המוח היה "ביקמרלי" ("bicameral"), כלומר מחולק לשניים. מחשבות מודעות היו נדירות בזמן ההוא, והן נתפסו בדרך כלל כקול חיצוני (ולא פנימי), שנבע מחלק אחד במוח, וציווה על האדם לבצע פעולה כלשהי. אלה הוסברו לעתים קרובות כקולות שמקורם באלים בלתי נראים, רוחות, אבות וכדומה.

השערות על תפקידה של הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שלוש השערות מרכזיות על תפקידה של הדת בעידן המודרני:

חילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשערה הראשונה, חילון, גורסת כי המדע והטכנולוגיה יתפסו את מקומה של הדת.[22] חילון משמעותו הפרדת הדת מפוליטיקה, אתיקה ופסיכולוגיה. יש הלוקחים עמדה זו לכיוון קיצוני יותר, ואומרים כי החילון שולל מהאמונות הדתיות את ההתעלות, האלוהות והרציונליות.[23]

שינוי דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות על השערת החילון, הביאו לייסודה של השערה חדשה: "השינוי הדתי".[24] על פי השערה זו, הנטייה הכללית כלפי אינדיבידואליזם והתפוררות חברתית תשפיע על הדת, שתהפוך, באופן מעשי, לאינדיבידואלית יותר ומתמקדת ברוחניות.[25] דבר זה יגביר את תופעת ה"חיפוש הרוחני", אם כי לא בהכרח בצורה ממסדית.[26] צפוי כי גם תנועות הניו אייג' והאקלקטיות, אשר נובעת מריבוי במערכות דתיות/רוחניות, יתרבו.[27]

פילוג תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רונלד אינגלהרט (Ronald Inglehart), התנגד לתאוריית השינוי הדתי וטען כי יש לשוב אל תאוריית החילון. טענתו מבוססת על ההנחה כי הדת ממלאת את צורכו של האדם בתחושת ביטחון. בהתאם לכך, ההתפחות בביטחון הכלכלי והחברתי באירופה תביא, לדעתו, לתהליך חילון מתוך חוסר צורך בדת.[28] עם זאת, במדינות העולם השלישי, בהן הביטחון אינו מפותח, הדת תמשיך לפרוח, מה שיוביל לפער תרבותי גדול עוד יותר בינם לבין המדינות המפותחות.[29]

גישות פסיכומטריות לדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1960, משתמשים פסיכולוגים של הדת במתודולוגיה הפסיכומטרית על מנת לבחון דרכים שונות בהן אדם יכול להיות דתי. דוגמה לכך היא סולם האוריינטציה הדתית של אולפורט ורוס,[30] אשר מודד כמה חיצונית היא דתם של המשיבים וכמה היא פנימית (על פי ההגדרות של אולפורט לעניין זה). שאלונים מאוחרים יותר כוללים את מלאי החיים הדתי של בטסון סכונדרה וונטיס,[31] ואת הAge-Universal I-E Scale של גורסוץ' וונבלה.[32] הראשון מעמיד את הנשאלים על סולם הכולל שלוש צורות מוגדרות של דת: דת כאמצעי, דת כמטרה ודת כמסע. האחרון מעריך תמיכה נפשית ופתיחות רוחנית.

אוריינטציה דתית וממדים דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה שאלונים, כמו סולם האוריינטציה הדתית, מתייחסים למניעים שונים לנאמנות דתית. גישה שונה לחלוטין, אותה אימצו בין היתר גלוק וסטארק (1965), מתמקדת ב"ממדים דתיים" ולא באוריינטציה דתית (עוד על עבודתו של סטארק ניתן למצוא במאמר סוציולוגיה של הדת). הגישה בודקת כיצד דרכים שונות של דתיות באות לידי ביטוי אצל האינדיבידואל. הטיפולוגיה המפורסמת של גלוק וסטארק מתארת את הדת כבעלת חמישה ממדים שונים: הדוקטריני, האינטלקטואלי, האתי-משמעותי, הטקסי והחווייתי. בעבודות מאוחרות יותר, גלוק וסטארק מחלקים את המימד הטקסי ל"טקס האדוק" ול"פולחן הציבורי", ומדגישים כי חלוקת הדת לממדים אינה זהה לחקירת אוריינטציה דתית. למרות שחלק מהפסיכולוגים מצאו כי נוח להשתמש בדת כבעלת ממדים רבים על מנת לחקור אותה בצורה פסיכומטרית, ישנן מחלוקות רבות על בחינת הדת בצורה זו (וולף (Wulff) 1997).

החוויה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגדרה לחוויה הדתית שונה מאוד מאדם לאדם. עבור חלק מהאנשים, משמעות חוויה זו היא חוויה על טבעית שקשה להסביר במונחים רציונליים, מדעיים. עבור אחרים, חוויה זו בסה"כ מתארת תחושת שלווה ואחדות (דבר איתו יכולים להזדהות גם כאלו שאינם דתיים). על מנת לסווג חוויות דתיות, נוח להסתכל עליהן בעזרת אחת משתי תאוריות: התזה האובייקטיבית או התזה הסובייקטיבית.

האובייקטיביסט יטען כי החוויה הדתית היא ההוכחה לקיומו של אלוהים. על גישה זו מתחו רבים ביקורת בעודם מפקפקים באמינותה של החוויה הדתית. הפילוסוף האנגלי תומאס הובס (Thomas Hobbes), שאל כיצד ניתן להבחין בין התגלות אלוהית בחלום לבין חלום על התגלות אלוהית.[33]

הסובייקטיביסט, בניגוד לאובייקטיביסט, יטען כי חוויה דתית אין פירושה הוכחה לקיומה של ישות אלוהית כזו או אחרת. הסובייקטיביסט מדגיש את חשיבותה של החוויה הדתית עצמה ואת השפעותיה על החווה אותה.[33]

גישות התפתחותיות לדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ג'יימס פאולר (James W. Fowler), שלבי התפתחות האמונה (stages of faith development)

נעשו מספר ניסיונות, כמו למשל נסיונותיהם של ז'אן פיאז'ה ולורנס קולברג, לבדוק כיצד ילדים מפתחים רעיונות על אלוהים ועל הדת בכלל.

המודל ההתפתחותי הידוע ביותר עד כה, שעוסק בהתפתחות דתית, הוא של ג'יימס פאולר, פסיכולוג התפתחותי בבית הספר קנדלר לתאולוגיה.[34] ברוחם של פיאז'ה וקולברג, פיתח פאולר מודל התפתחותי-שלבי של אמונה (או התפתחות רוחנית), החוקר את חייו של האדם במונחים של אוריינטציה הוליסטית, ועוסק בזיקתו של הפרט אל האוניברסלי.

על פי המודל, ישנם שישה שלבים של התפתחות אמונתית בחייו של אדם:

  • אינטואטיבי היטלי (Intuitive-projective)
  • סמלי מילולי (Symbolic Literal)
  • סינתטי קונבנציונלי (Synthetic Conventional)
  • ייחודי (Individuating)
  • פרדוקסאלי (חיבורי) (Paradoxical (conjunctive)‎)
  • אוניברסלי (Universalising)

מחקרו של פאולר קובע כי ילדים עד גיל 12 נוטים לקחת חלק בשני השלבים הראשונים בעוד שמבוגרים מעל גיל 61 נוטים לגלות סימנים של השלב השלישי ומעלה.

על מודל זה עלו ביקורות קשות בעקבות חולשות מתודולוגיות שנמצאו בו. מתוך מחקרו של פאולר, רק לשני השלבים הראשונים נמצא ביסוס אמפירי, ושלבים אלו נשענים במידה רבה על מחקרו של פיאז'ה בנושא התפתחות קוגניטיבית. ארבעת שלבי המחקר לא אומתו מבחינה סטטיסטית והמחקר לא פורסם בכתב עת ולכן לא היה פתוח לביקורות רבות או להכרה רבה. ביקורות נוספות על מודל זה ניתן למצוא בדמות תיוגו כבעל השקפה מתנשאת, באומרו כי אנשים המאמצים השקפה דתית הדומה להשקפה הנוצרית-פרוטסטנטית ליברלית של פאולר, נמצאים בשלב התפתחותי גבוה יותר. עם זאת, למחקרו של פאולר עדיין יש השפעה מסוימת על עולם המחקר, וישנם כמה חוקרים המאמצים את דעותיו.

מאמין בדת השינטו מתפלל.

דת ותפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי השנתון הסטטיסטי לישראל, 2011, כמחצית מהאוכלוסייה וכן כ-10.5% מהאוכלוסייה היהודית שאינה דתית נוהגים להתפלל בקביעות. כמו כן, רבים נוהגים לקיים טקסים דתיים כמו הדלקת נרות שבת, אכילה כשרה בפסח ועוד.[35] פולומה ופנדלטון,[36][37] השתמשו בניתוח גורמים על מנת להבחין בין ארבעה סוגי תפילה: תפילה מדיטטיבית (תפילה רוחנית ושקטה המתרחשת במחשבה), טקסית (דקלום), מתחננת (בקשות מאלוהים) ודיבורית (שיחה כללית עם אלוהים). מחקר נוסף, של לאד וספילקה, משתמש גם הוא בניתוח גורמים וחושף שלושה ממדים לתפילה. הממד הראשון הוא העצמי (תפילה המכוונת כלפי פנים), השני הוא תפילה המכוונת כלפי מעלה (אלוהים) והשלישי מכוון כלפי חוץ (אחרים). מחקר זה תומך במודלים העכשוויים הרואים תפילה כחיבור (בין אם חיבור בין האדם לעצמו, בינו לבין ישות גבוהה או בינו לבין אחרים).

ככל הנראה, לתפילה יש השלכות רפואיות. מחקרים אמפיריים מראים כי קריאה בתשומת לב והקראה בקול של טקסט דתי (כמו התהילים) יכולה לעזור לאדם להירגע ולהתמקד.[38][39] התפילה גם מקושרת בצורה חיובית לאושר וסיפוק דתי (פולומה ופנדלטון, 1989, 1991). באופן כללי, יתרונות בריאותיים קלים נמצאו בכמה מחקרים אצל מתפללים.[40] ישנם שלושה הסברים מרכזיים לתופעה זו: אפקט הפלצבו, התאמת מיקוד וגישה, והפעלה של תהליכי ריפוי.[41]

דת ופולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורה מעשית וחשובה נוספת לדת היא הפולחן.[42] הפולחן הדתי כולל מגוון רחב של שיטות, אך ניתן להגדיר את כולן כביצוע פעולות ו/או הבעות קוליות המבוססות על מסורת קבועה ועל נורמות תרבותית.[43] הדוגמאות כוללות בין היתר את טקס בר המצווה היהודי, סעודת האדון הקתולית, הפוג'ה ההינדואית, והצלאה והחג' המוסלמיים.

סכף (Scheff) מציע כי הפולחן הדתי מספק קתרזיס וטיהור נפשי דרך התרחקות.[44] ריחוק רגשי זה מאפשר לאדם לחוות רגשות באינטנסיביות פחותה. כנגד גישה זו, התפתחה במהלך השנים גישה התופסת את הפולחן הדתי כתהליך אינטראקטיבי. גישה זו מבוססת יותר מבחינה מדעית. מנוקדת ההשקפה של הגישה הנגדית, הפולחן מציע דרכי הגעה לקתרזיס דווקא באמצעות התחברות עם אחרים המאפשרת הבעת רגשות.[45]

מחקר נוסף מצביע על הרכיב החברתי שבפולחן. ממצאי המחקר מראים כי הפולחן הדתי מציין לשבח מחויבות לקבוצה ולכלל, ומונע מאלו שאינם מראים מחויבות לקבוצה לצבור הטבות חברתיות.[46] הפולחן עשוי לסייע בהדגשת ערכי מוסר, אשר מסייעים לנורמות החברתיות ומייצבים את החברה.[47] הוא גם יכול לסייע בחיזוק המחויבות המוסרית ובהעלאת הסבירות לקיום הנורמות החברתיות על ידי המשתתפים.[48] לפיכך, השתתפות בפולחנים דתיים יכולה לסייע בייצוב החברה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Allport, G. W., The individual and his religion, New York, Macmillan, 1950
  • Freud, S., Totem and Taboo: Resemblances Between the Psychic Lives of Savages and Neurotics, New-York, Dodd, 1928
(מהדורה עברית: זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו ומסות אחרות, הוצאת דביר, 1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת))
  • Freud, S., Moses and Monotheism, London, The Hogarth Press and The Institute of Psychoanalysis, 1939
(מהדורה עברית: זיגמונד פרויד, משה האיש והדת המונותיאיסטית, הוצאת רסלינג, 2009)
  • Fromm, E., Psychoanalysis and Religion, New Haven, Yale University, 1950
(מהדורה עברית: אריך פרום, פסיכואנליזה ודת, הוצאת דגה, 1964)
  • Jung, C. G., Psychology and Religion, Yale University Press, 1962
(מהדורה עברית: קרל גוסטב יונג, פסיכולוגיה ודת, הוצאת רסלינג)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Wulff, D. M. (2010). Psychology of Religion. In D. A. Leeming, K. Madden, & S. Marian (Eds.), Encyclopedia of Psychology and Religion (pp. 732–735). New York; London: Springer.
  2. ^ Smith, W. C. (1963). The Meaning and End of Religion: A New Approach to the Religious Traditions of Mankind. New York: Macmillan.
  3. ^ Wulff, D. M. (1999). Psychologists Define Religion: Patterns and Prospects of a Century-Long Quest. In J. G. Platvoet and A. L. Molendijk (Eds.), The Pragmatics of Defining Religion: Contexts, Concepts, and Contests (pp. 207–224). Leiden: Brill
  4. ^ Hill, P. C., and Hood, R. W., Jr. (Eds.). (1999). Measures of Religiosity." Birmingham, AL: Religious Education Press.
  5. ^ Schlehofer M. M., Omoto A. M., Adelman J. R. (2008). "How Do "Religion" and "Spirituality" Differ? Lay Definitions Among Older Adults". Journal for the Scientific Study of Religion 47 (3): 411–425. מזהה עצם דיגיטלי‎:10.1111%2Fj.1468-5906.2008.00418.x
  6. ^ Principe W (1983). "Toward Defining Spirituality". Sciences Religieuses/Studies in Religion 12: 127–141.
  7. ^ Hill, P. C. (2005). Measurement in the Psychology of Religion and Spirituality: Current Status and Evaluation. In R. F. Paloutzian & C. L. Park (Eds.), Handbook of the Psychology of Religion and Spirituality. New York, London: Guilford Press.
  8. ^ ויליאם ג'יימס, Varieties of Religious Experience, a Study in Human Nature by William James ספר זמין ברשת
  9. ^ Jung, 'On the Nature of the Psyche', C.W.8, Aphorisms 362, 420.
  10. ^ Leak, Gary K (2002). "Exploratory factor analysis of the religious maturity scale". BNET UK. CBS Interactive Inc. Retrieved 22 March 2010.
  11. ^ אריך פרום (1950). פסיכואנליזה ודת.
  12. ^ B'urger, Jerry (2007). Personality Stamford, CT, USA:Cengage Learning pp. 122–123. ISBN 0-495-09786-1. Retrieved 10 February 2010.
  13. ^ Bergin, A. E. (1980). Psychotherapy and religious values. Journal of Consulting and Clinical Psychology. 4895-105
  14. ^ Slife, B.D. & Whoolery, M. (2003). Understanding disciplinary significance: The story of Allen Bergin’s 1980 article on values. In R. Sternberg (Ed.) The anatomy of impact: What has made the great works of psychology great? Washington, D.C.: American Psychological Association.
  15. ^ American Psychological Association (1990). Allen E. Bergin: Citation – Award for Distinguished Professional Contributions to Knowledge. American Psychologist, 45(4), 474. As cited in Swedin, E. G. (2003). Book Review: Eternal Values and Personal Growth: A Guide on Your Journey to Spiritual, Emotional, and Social Wellness, by Allen E Bergin. AMCAP Journal, 28(1), 41.
  16. ^ Emmons, Robert A. (1999). The psychology of ultimate concerns: Motivation and spirituality in personality New York: Guilford. ISBN 978-1-57230-935-7
  17. ^ Kenneth I. Pargament (1997). The psychology of religion and coping: Theory, research, practice New York: Guilford. ISBN 978-1-57230-664-6
  18. ^ Kenneth I. Pargament, Harold G. Koenig & Lisa M. Perez (2000). The many methods of religious coping: Development and initial validation of the RCOPE Journal of Clinical Psychology, v56 n4, pp519–543. DOI: 10.1002/(SICI)1097-4679(200004)56:4<519::AID-JCLP6>3.0.CO;2-1
  19. ^ Kenneth I. Pargament, Joseph Kennell, William Hathaway, Nancy Grevengoed, Jon Newman & Wendy Jones (1988). Religion and the problem-solving process: Three styles of coping. Journal for the Scientific Study of Religion, v27 n1, pp90-104. ISSN 0021-8294
  20. ^ Brian J. Zinnbauer & Kenneth I. Pargament (2000). Working with the sacred: Four approaches to religious and spiritual issues in counseling. Journal of Counseling & Development, v78 n2, pp162–171. ISSN 0748-9633
  21. ^ James Hillman, Re-Visioning Psychology, HarperCollins, NY, 1977, p227
  22. ^ cite bookGill, R. (2001). "The future of religious participation and belief in Britain and beyond". In R. K. Fenn. The Blackwell companion to the sociology of religion. Oxford: Blackwell. pp. 279–291. ISBN 978-0-631-21241-6. Retrieved 25 April 2010.
  23. ^ Taylor, C. (2007). A secular age Cambridge, MA: Belknap. ISBN 978-0-674-02676-6. Retrieved 25 April 2010.
  24. ^ Roof, W. C. (1993). A generation of seekers: The spiritual journeys of the baby boom generation. San Francisco: HaperSanFrancisco. ISBN 0-06-066963-2. Retrieved 25 April 2010.
  25. ^ Hill, P. C., Pargament, K. I., Hood, R. W., McCullough, M. E., Swyers, J. P., Larson, D. B., et al. (2000). Conceptualizing religion and spirituality: Points of commonality, points of departure 30. Journal for the Theory of Social Behavior. pp. 51–77. Retrieved 25 April 2010.
  26. ^ Wuthnow, R (1998). After heaven: Spirituality in America since the 1950s. Berkeley, CA: University of California Press. ISBN 978-0-520-22228-1. Retrieved 25 April 2010.
  27. ^ Besecke, K. (2007). "Beyond literalism: Reflexive spirituality and religious meaning". In N. T. Ammerman. Everyday religion: Observing modern religious lives. New York: Oxford University. pp. 169–186. ISBN 978-0-19-530541-8. Retrieved 25 April 2010.
  28. ^ Casey, M. (1996). Toward God: The ancient wisdom of the Western prayer. Liguori, MO: Liguori/ Triumph. p. 25. ISBN 0-89243-890-8. Retrieved 25 April 2010.
  29. ^ Norris, P., Inglehart, R. (2004). Sacred and secular: Religion and politics worldwide. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 0-521-83984-X. Retrieved 25 April 2010.
  30. ^ Allport, G.W. & J. Michael Ross (1967). "Personal Religious Orientation and Prejudice". Journal of Personality and Social Psychology 5 (4): 432. doi:10.1037/h0021212.
  31. ^ Batson, C.D., Schoenrade, P. & Ventis, L. (1993). Religion and the Individual. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-506208-6.
  32. ^ Gorsuch, R. & Venable (1983). "Development of an Age-Universal I-E Scale". Journal for the Scientific Study of Religion (Blackwell Publishing) 22 (2): 181. doi:10.2307/1385677. JSTOR 1385677
  33. ^ 33.0 33.1 Southwell, G.. "Philosophy of Religion". UK. Retrieved 26 April 2010.
  34. ^ ISBN 0-06-062866-9
  35. ^ השנתון הסטטיסטי לישראל, 2011., הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  36. ^ Poloma, M. M., & Pendleton, B. F. (1989). Exploring types of prayer and quality of life: A research note. 31. Review of Religious Research. pp. 46–53.. Retrieved 25 April 2010.S
  37. ^ Poloma, M. M., & Pendleton, B. F. (1991). The effects of prayer and prayer experiences. 19. Journal of Psychology and Theology. pp. 71–83.. Retrieved 25 April 2010.
  38. ^ Dysinger, L. (2005). Psalmody and prayer in the in writings of Evagrius Ponticus. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-927320-1. Retrieved 25 April 2010.
  39. ^ Kadloubovsky, E., & Palmer, G. E. H., (Trans.). (1992. (Original work published 1951).). Writings from the ‘Philokalia’ prayer of the heart.. London: Faber & Faber.. Retrieved 25 April 2010.
  40. ^ Nelson, J. M (2009). Psychology, Religion, and Spirituality.. New York: Springer.. p. 456.. ISBN 0-387-87572-7. Retrieved 25 April 2010.
  41. ^ Robinson, P. W., Thiel, M., Backus, M., & Meyer, E. (2006). "Matters of spirituality at the end of life in the pediatric intensive care unit". Pediatrics (Pediatrics) 118 (3): e719–e729.. doi:10.1542/peds.2005-2298. PMID 16950963. Retrieved 25 April 2010.
  42. ^ Stark, R., & Clock, C. (1968). American piety: The nature of religious commitment.. Berkeley, CA: University of California Press. Retrieved 25 April 2010.
  43. ^ Rappaport, R. (1990). Ritual and religion in the making of humanity.. Cambridge: Cambridge University Press.. p. 24. ISBN 0-521-22873-5. Retrieved 25 April 2010.
  44. ^ Scheff, T. J. (1979). Catharsis in Healing, Ritual, and Drama.. Berkeley, CA: University of California Press. ISBN 978-0-520-04125-7. Retrieved 25 April 2010.
  45. ^ Schumaker, J. F. (1992). Religion and Mental Health.. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-506985-3. Retrieved 25 April 2010.
  46. ^ Sosis, R. (2004). The adaptive value of religious ritual: Rituals promote group cohesion by requiring members to engage in behavior that is too costly to fake. 92. American Scientist.. pp. 166–172.. Retrieved 25 April 2010.
  47. ^ Reich, K. (1990). "Rituals and social structure: The moral dimension.". In H.-G. Heimbrock, & H. B. Bougewinjinse. Current studies on rituals: Perspectives for the psychology of religion. Amsterdam: Rodopi.. pp. 121–134. ISBN 978-90-5183-178-8. Retrieved 25 April 2010.
  48. ^ Hinde, R. A. (2005). "Modes theory: Some theoretical considerations.". In H. Whitehouse, & R McCauley. Mind and religion: Psychological and cognitive foundations of religiosity. Walnut Creek, CA: AltaMira.. pp. 31–55. ISBN 978-0-7591-0619-2. Retrieved 25 April 2010.