הטפה אל היוונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העמוד הראשון של החיבור "הטפה אל היוונים", מקודקס ארתס (אנ') (פריז, grec 451). הכתב הוא מינוסקול יווני (אנ').

ההטפה אל היוונים או הטפה אל הגוייםיוונית עתיקה: Λόγος παραινέτικος πρὸς Ἕλληνας; בלטינית: Cohortatio ad Graecos או Cohortatio ad Gentiles) הוא טקסט יווני נוצרי פראינטי או פרוטרפטי (אנ') עתיק בן 38 פרקים.

מחבר ותאריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהחיבור אנונימי, הוא יוחס בטעות ליוסטינוס מרטיר (המאה ה-2 לספירה) ונכלל באוספים של חיבוריו. "פסאודו-יוסטינוס" הפך לשם הנוכחי כאשר הוכר כי למחבר זה וליוסטינוס מרטיר היו סגנונות כתיבה שונים זה מזה באופן ברור. הבדל נוסף הוא שמחבר ה"הטפה אל היוונים", על אף שהוא משתמש בסופרים מהתקופה ההלניסטית, דוחה את המחשבה היוונית, בעוד יוסטינוס מרטיר קיבל את אותם ההיבטים של הפילוסופיה היוונית שלדעתו לא היו מנוגדים לבשורות של הברית החדשה.

כריסטוף רידווג טוען כי יש לזהות את פסאודו-יוסטינוס עם מרקלוס מאנקירה (אנ'). בקרב הפרשנים הקודמים לא הייתה הסכמה לגבי התארוך המדויק,[1] אולם שרקנברג (Schreckenberg), בויטנוורף (Buitenwerf) והרדוויק (Hardwick) הסכימו כי החיבור נכתב ככל הנראה במאה ה-4, מה שתואם את הנתונים הביוגרפיים של מרקלוס מאנקירה. אין לבלבל את החיבור הזה עם חיבורו של פסאודו-יוסטינוס, "נאום אל היוונים" (Oratio ad Graecos או Oratio ad Gentiles), שגם הוא הועבר בטעות תחת שמו של יוסטינוס מרטיר.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסאודו-יוסטינוס מזהה את הומרוס כמקור העיקרי להשקפות התאולוגיות של פגנים, השקפות אותן הוא מבקר. המחבר טוען כי התיאוריות של ההוגים היוונים הפגניים שותפות במורשת ההומרית הכוזבת הזו.[2] פסאודו-יוסטינוס מציע במקום זאת את משה כמקור להשקפות תאולוגיות ראויות. הוא טוען שמשה היה עתיק יותר - ולכן סמכותי יותר - מאשר הומרוס או כל סופר פגני אחר.[3] הוא גם טוען שרבים מרעיונותיהם הטובים של פילוסופים פגניים נלקחו ממשה, ובכלל זה הטענה כי אפלטון קרא את כתבי משה והנביאים.[4] בעוד שאוגוסטינוס וסופרים עתיקים אחרים אימצו תיאוריות כאלו הנוגעות לאפלטון, השקפה כזו נתפסת כיום כמגוחכת.

פסאודו-יוסטינוס מתחיל את ניתוח הוגי הדעות הפגניים בהתבוננות בתורתה של האסכולה המילטית, כולל תאלס, אנכסימנדרוס ואנכסימנס ממילטוס. לצד המילטים הוא מוסיף את הרקליטוס, היפאסוס, אנכסגורס וארכלאוס. הוא מזכיר בקצרה את התיאוריות השונות שלהם על "עקרונות" או "גורמים ראשונים" (ראו: הראשית); למשל, התיאוריה של תאלס שכל החומר נובע ממים.[5] לאחר מכן הוא מזכיר את התיאוריות של פיתגורס, אפיקורוס ואמפדוקלס. הוא מסכם שכל הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ואפיקורוס (שלא היה קדם-סוקרטי) לא יכלו להסכים, וכי חוסר ההסכמה הזה מראה את חולשתה של הפילוסופיה שלהם כולה.[6] הרקליטוס נזכר כמגיע מאותה עיר כמו היפאסוס - מטפונטיון (אנ') - אף על פי שהוא למעשה בא מאפסוס.

בשלב הבא פסאודו-יוסטינוס עוסק באפלטון ובאריסטו. אף על פי ששני אלה היו המוערכים ביותר מבין הפילוסופים הפגניים, הוא מסכם באופן דומה כמו קודם: הם אינם מסכימים זה עם זה ולכן יש לבקר אותם באותה מידה. לדוגמה, הוא אומר כי אפלטון מלמד שלנפש האדם יש שלושה חלקים (תאוריית הנפש של אפלטון (אנ')), ואילו אריסטו מלמד שלנפש האדם יש רק היבט אחד, של תבונה (על הנפש (אנ')).[7] הוא גם טוען שהם סותרים את עצמם. לדוגמה, הוא טוען כי אפלטון אומר במקום אחד כי יש שלושה גורמים ראשונים, אך במקום אחר אומר שיש ארבע. שוב, הוא טוען כי אפלטון אומר שהחומר לא נברא, אך אחר כך סותר את עצמו ואומר שהוא כן נברא.[8] ההשקפות המדעיות המודרניות על הקשר שבין הפילוסופיות של אפלטון לאריסטו הן מגוונות ומורכבות.

בניגוד למחלוקות בין כל הפילוסופים הפגניים, פסאודו-יוסטינוס משבח את המורים הנוצרים, שלדבריו לא "סתרו או התווכחו זה עם זה. במקום זאת, בלי מריבה, הם העבירו אלינו את הידע שקיבלו מאלוהים".[9] הוא מחשיב את משה כמורה הנוצרי הקדום ביותר. חוקרים רבים זיהו את הטקסט כיהודי במהותו, על סמך החוב העז של פסאודו-יוסטינוס למחשבה היהודית. תיאוריה אחרת היא שמדובר בחיבור מחדש שטחי במיוחד של חומר יהודי למטרות נוצריות (ראו על פיצול הנצרות הקדומה והיהדות).

פסאודו-יוסטינוס גם מצטט ודן בכמה מחזיונות הסיבילות. הוא כותב שחלק מהאורקלים הללו מלמדים את הדת האמיתית, כולל מונותאיזם.[10] ציטוטיו של פסאודו-יוסטינוס הם מקור טקסטואלי חשוב לאורקלים אלה.

מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מהדורה מאת מירוסלב מרקוביץ' (Miroslav Marcovich) הכוללת את הטקסט המקורי ביוונית, וסיכום והערות באנגלית, שפורסמה על ידי ולטר דה גרויטר בשנת 1990. מהדורה חדשה יותר מאת כריסטוף רידווג (Christoph Riedweg) כוללת את הטקסט היווני יחד עם אפראט מדעי, ומחקר על היצירה בגרמנית, בהוצאת פרידריך ריינהרט פרלג (Friedrich Reinhardt Verlag) בשנת 1994. המהדורה של רידווג מייצגת את הניסיון הראשון לפתח טקסט מדעי מעודכן. תרגום לאנגלית מאת תומאס ב. פולס (Thomas B. Falls) נכלל בכרך 6 של סדרת "אבות הכנסייה" (The Fathers of the Church: A New Translation) בהוצאת האוניברסיטה הקתולית של אמריקה (אנ'), שפורסם לראשונה בשנת 1948 ונדפס לאחרונה בשנת 2008.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. III (1984), X. References to Moses by Ancient Geek Authors, as quoted in the Cohortatio ad Gentiles, pp. 38-42

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי מנחם שטרן (M. Stern, GLAJJ, Vol. III, p. 38), ההערכה בסוף המאה ה-19 (A. Puech, 1898) ובתחילת המאה ה-20 (A. Harnack, 1904), הייתה כי החיבור נכתב במאה ה-3 לספירה, ככל הנראה במחצית השנייה שלה.
  2. ^ הטפה אל היוונים, פרק 2.
  3. ^ הטפה אל היוונים, פרק 9.
  4. ^ הטפה אל היוונים, פרק 26.
  5. ^ הטפה אל היוונים, פרק 3.
  6. ^ הטפה אל היוונים, פרק 4.
  7. ^ הטפה אל היוונים, פרק 6.
  8. ^ הטפה אל היוונים, פרק 7.
  9. ^ הטפה אל היוונים, פרק 8.
  10. ^ הטפה אל היוונים, פרקים 16, 37.