אוגוסטינוס
 | |
| דיוקן בדיוני של אוגוסטינוס מאת פיליפ דה שאמפן | |
| לידה |
13 בנובמבר 354 תאגאסטה (אנ'), האימפריה הרומית |
|---|---|
| פטירה |
28 באוגוסט 430 (בגיל 75) היפו רגיוס (אנ'), האימפריה הרומית המערבית |
| מקום קבורה |
San Pietro in Ciel d'Oro  |
| תחומי עניין | תאולוגיה, אתיקה, מטאפיזיקה פילוסופיה פוליטית |
| הושפע מ | קיקרו, פלוטינוס, פאולוס, אמברוזיוס, טרטוליאנוס טיקוניוס |
| השפיע על | יוהאן סקוטוס, תומאס אקווינס, מרטין לותר, ק.ס. לואיס, ויטגנשטיין |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| יצירות ידועות |
וידויים, עיר האלוהים, על השילוש |
  | |
אורליוס אוגוסטינוס (לטינית: Aurelius Augustinus; 13 בנובמבר 354 - 28 באוגוסט 430) היה פילוסוף ותאולוג נוצרי, מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות המערבית לדורותיה. אוגוסטינוס הוכרז כקדוש וכדוקטור של הכנסייה הקתולית.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוגוסטינוס נולד בעיר תאגסטה בפרובינקיה הרומית נומידיה, בצפון אפריקה (סוק אחרס באלג'יריה). אביו, פטריקיוס, היה עובד אלילים, ואמו, מוניקה, נוצרייה. בגיל 17 הלך ללמוד בקרתגו לטינית, מתמטיקה, מוזיקה, פילוסופיה ורטוריקה.
בקרתגו התרחק אוגוסטינוס מהנצרות ונפתח להשפעות שונות. הוא הצטרף לכת המניכאים (כת שהוכרזה כמינות על ידי הכנסייה, המשלבת את הנצרות עם הדת המזדאית. עיקרי תורת המניכאים הם דואליזם ופרישות כלל עולמית). אוגוסטינוס היה חבר בכת במשך תשע שנים. בעת שהותו בקרתגו קיים מערכת יחסים עם פילגש במשך כ-15 שנים, ונולד לו ממנה בן ושמו אדאודטוס. אדאודטוס נטבל יחד עם אביו לנצרות, אך מת בעודו נער.
כשהגיע לגיל 29 נסע לרומא, ואחר כך הצטרף לאוניברסיטה של מילאנו כפרופסור לרטוריקה. אט-אט החל אוגוסטינוס לשוב ולהתקרב אל הנצרות, כפי שייחלה אמו מאז ומתמיד. תחילה מצא עניין רב בפילוסופיה, ובמיוחד בספרו של קיקרו, הורטנסיוס, ובאנאדות מאת פלוטינוס. למעשה, אוגוסטינוס הושפע מן הפילוסופיה הנאו-פלטונית עד יומו האחרון. אבל כתבי הקודש נראו לאוגוטינוס גסים ועממיים ביחס למסורת הלטינית הגבוהה, והוא מיאן להתעמק בהם. כל זה השתנה כאשר הכיר אוגוסטינוס את אמברוזיוס, הגמון מילאנו, ושמע את דרשותיו. אמברוזיוס היה בעל השכלה רחבה, ואוגוסטינוס התרשם מן הפירושים האלגוריים שנתן לסיפורים בכתבי הקודש. בהשראתו, הלך אוגוסטינוס והתמסר לנצרות. אוגוסטינוס היה מושפע גם מדמותו של פאולוס השליח, שהפך בבת אחת, בהשפעת החסד האלוהי, מרודף של הכנסייה לשליחה. אוגוסטינוס החל לייחל לעשות את המעבר לנצרות גם כן, אולם התקשה להתחייב לחיי פרישות. יום אחד, ביושבו בגן במילאנו, שמע אוגוסטינוס קול ילדותי שמצווה עליו: "טול וקרא", "טול וקרא". אוגוסטינוס פתח את כתבי השליח וקרא מתוכם את הפסוק: "לא במהומות ובמשתאות שיכורים, לא בתאוות ובהפקרות, לא במדון ובריב, אלא קבל עליך את האדון ישו המשיח ואל תשים לבך אל הבשר ואל תאוותיו" (אל הרומיים 13: 14-13). סצנה זו של קונברסיו היא מהמפורסמות בעולם.
בעקבות זאת הטביל אמברוזיוס ב-387 את אוגוסטינוס לנצרות. אוגוסטינוס עזב את האוניברסיטה וחזר לעיר מולדתו באפריקה, מכר את רכושו, חילק את הכסף לעניים, הקים מנזר וכתב עבורו תקנון.
אוגוסטינוס החל את דרכו בכמורה כממלא מקומו של ולריוס, הגמון הִיפּוֹ (כיום העיר ענאבה באלג'יריה). הקהל אהב את דרשותיו משום שהיה נואם מוכשר וכאשר מת ולריוס ב-391, בחרו בו להגמון ובתפקיד זה נשאר עד יום מותו, ולכן נודע כאוגוסטינוס מהיפו. ממקום כהונתו נטל אוגוסטינוס חלק מכריע בהתפתחותה ובעיצוב דמותה של הכנסייה הנוצרית, מבחינה תאולוגית ואתית כאחד. לא ניתן להפריז בחשיבות השפעתו על הנצרות עד עצם היום הזה.
אוגוסטינוס התנגד לפולחן הקדושים, שהועתק מפולחן האלילים, הוא נלחם נגד המינים והסכיזמטים ובעיקר נגד המינות הדונאטיסטית שהייתה נפוצה באפריקה הרומית. עד כדי כך הגיעו הדברים שהקיסר המערבי, הונוריוס (423-384), קרא למועצה ב-411 על מנת לפתור את הסכסוכים; המועצה תמכה באוגוסטינוס ופקדה לסגור את הכנסיות הדונטיסטיות, הדונטיסטים הגיבו באלימות וברצח ואולם אוגוסטינוס, רודף השלום שבעבר התבטא ש"אין לאכוף את אחדות ישו על איש... עלינו ללחום אך ורק בעזרת טענותינו ולגבור אך ורק בכוח השכל", הגיע לידי הבנה שאת הסכסוך עם הדונטיסטים יש לפתור רק בכוח הזרוע וביקש מהשלטונות לאכוף את החוק על הדונטיסטים.
סופו של אוגוסטינוס בא כאשר גאיזריק, מנהיג הואנדלים, כבש את אפריקה ב-429 ואוגוסטינוס התבצר בהיפו וחיזק את הנצורים בדרשותיו. בחודש השלישי למצור, בשנת 430, מת אוגוסטינוס בגיל 76.
חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוגוסטינוס היה בעל כישרון כתיבה יוצא מן הכלל, הוא כתב למעלה מ-230 חיבורים, בעיקר ידוע ספרו האוטוביוגרפי 'וידויים', אותו כתב ב-397 ובו הוא מפרט את חטאיו ותשובתו.
בין השנים 413–426 כתב אוגוסטינוס את עיר האלוהים – De Civitate Dei, שעוסק בפילוסופיה היסטורית. את החיבור, המשווה בין הקיסרות הרומית לכנסייה שהיא מלכות השמים, כתב אוגוסטינוס בעקבות בזיזת רומא על ידי אלאריך מנהיג הוויזיגותים ב-410. בספר נטל גם את המילה saeculum, "הזמן הזה", והפכה למשל לעידן שלפני הביאה השנייה, שבו נגזר על הנוצרים לחיות בעולם החומר ולהתפשר איתו ועם שוכניו – משימוש זה נגזרו, בתאולוגיה הנוצרית ובעולם המערבי, המונח "חילוני" (סקולארי) על כל נגזרותיו.[1]
עובדי האלילים באימפריה המתפוררת האשימו את הנצרות בביזה וטענו שזהו גמולה של העיר שהרסה את מקדשיהם וניתצה את פסיליהם. אוגוסטינוס נאלץ להגן על הנצרות בטענה שלא האמונה הנוצרית החדשה הביאה לה זאת, אלא שנות האלילות הרבות קודם לכן.
החיבור הדוגמטי על השילוש – De Trinitate נמשך כ-15 שנה. בחיבורו זה ניסה אוגוסטינוס למצוא אנלוגיות מחיי בני אדם לשילוש הקדוש.
אוגוסטינוס כתב גם חיבורים פילוסופיים-תאולוגיים כמו על הישארות הנפש, וכן חיבורים פולמוסיים ופירושים למקרא.
בנוסף, כתב תקנון למנזר שייסד, מחולק ל-Praeceptum, Ordo Monasterii ומכתב 211[2] שמהווה התאמת כלליו למנזר נשים.
השקפתו והפולמוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוגוסטינוס נחשב להוגה הנוצרי הראשון שהעניק לגיטימציה מפורשת להשתתפות נוצרים בפעולות לוחמה מסוימות וכתב כי: "ככלל, מלחמות צודקות הן מלחמות הנוקמות על פגיעות – במידה שאומה או מדינה שנגדה מתנהלת מלחמה נמנעת מלהעניש עבירה שבוצעה על ידי אזרחיה או מלהחזיר דבר שנלקח ללא הצדקה." עמדה זו התבססה על השקפתו של אוגוסטינוס לפיה המוסר דורש "לשמור עליו [על הזולת] מלחטוא, או להעניש אותו על חטאו, על מנת שהאדם הנענש יפיק תועלת מניסיונו או שאחרים יראו וייראו".[3]
אוגוסטינוס נלחם בעוז נגד המינויות השונות שנולדו באותה תקופה בנצרות, הוא יצא נגד המינות הדונטיסטית, ובסוף ימיו נלחם בכל כוחו במינות הפלגיאנית. הרקע למלחמתו האחרונה נעוץ בפרסום חיבוריו על השקפתו בנוגע לחטא הקדמון והבחירה החופשית:
כיוון שבמהלך חייו שינה אוגוסטינוס את חשיבתו התאולוגית לכאן ולכאן, ניתן למצוא סתירות רבות בין חיבוריו המוקדמים לאלו המאוחרים. בימי נעוריו כתב מסה שנקראה 'על הבחירה החופשית' – De Libere Arbitrio, בה הציע, על פי התורה המניכאית, שהרוע הוא תוצאת הבחירה החופשית: האל רצה שתהיה לאדם בחירה חופשית ולכן נתן לו את הטוב והרע.
אולם ב'עיר האלוהים' שינה אוגוסטינוס את השקפותיו: הוא טען, בעקבות פאולוס, שהעולם והאדם נבראו טובים, אבל החטא הקדמון שהוא יצר הגאווה, הסית את האדם לחשוב שהוא האדון וכך הוא נהיה משועבד לתאוותו ואין אפשרות לשנות את המצב הזה, אף ללא קיום מצוות ומעשים טובים. מאידך, לאדם יש אפשרות בחירה בין הטוב ובין הרע ואלוהים רק צופה ברוח קודשו בבחירה של האדם.
תורת החטא הקדמון הייתה ידועה קודם לכן מפי פאולוס וממשיכי דרכו (טרטוליאנוס, קיפריאנוס ואמברוזיוס), אך פותחה עוד יותר על ידי אוגוסטינוס – לדעת אוגוסטינוס, אדם וחוה שחטאו בחטא התאווה, גרמו לכך שגם צאצאיהם בני האדם נהיו שותפים לאשמתם; עצם קיומו של האדם תלוי בפריה ורבייה, אך זוהי גם קללתו של האדם, שכן דבר זה תלוי בתאווה. לפיכך רק מעטים יינצלו מיום הדין ולא יהיו אלו שיעשו מעשים טובים בהכרח, אלא אותם אלה שהאל, בנה של מרים, ריחם עליהם וגאל אותם ברחמיו בחסדו – "אשה הוליכתנו לאבדון ואשה תחזירנו אל הישועה". ישו שמת כעבד, החזיר לאנושות את מידת הענווה והכשיר את בני האדם לקבלת החסד והישועה.
פלגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409, יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס. הוא ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים. פלגיוס כתב כי חוקי האל והסקרמנטים מטהרים את האדם; הוא כפר בחטא הקדמון וטען בדומה ליחזקאל הנביא כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו" ובכך שמטילים על האל את חטאות האדם גורמים להתנוונות הטבע הפנימי של האדם.
ב-415 הזהיר אוגוסטינוס את הירונימוס מפני פלגיוס, ובעקבות הוויכוחים הרבים נערכה מועצה מזרחית שבו זוכה פלגיוס, אולם במועצה באפריקה שנערכה לאחר מכן בהשפעת אוגוסטינוס, הוכרזה דעתו של פלגיוס כמינות והאפיפיור אינוקנטיוס תמך בה. לאחר מכן מת האפיפיור ואת מקומו תפס זוסימוס, שזיכה את פלגיוס, אולם הקיסר הונוריוס נזף באפיפיור וזה חזר בו.
בסופו של דבר נאספה ועידת אפסוס בשנת 431 והיא הוקיעה את ההשקפה הפלגיאנית, שהאדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, ככפירה.
יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוגוסטינוס הוסיף ושכלל את תאולוגיית החילופין: הכנסייה היא היורשת היחידה והבלעדית של בחירת עם ישראל, ומהווה את המשכם הישיר של העברים טרם ישו. היהודים שלא קיבלו אותו איבדו את מעמדם ונושלו מן העם. גלותם ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית מהווים עדות נוספת לאמיתות משיחיותו של ישו בעיני עובדי האלילים, שהרי כך רואים הפגנים שגם אויבי הנצרות מחזיקים בנבואות הברית הישנה אודותיו; כמו כן, מעמדם המושפל הוא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לו. לשיטתו יש להגן על היהודים ואף אסור לנצרם בכפייה, אך מעמדם נחות בהכרח; לבסוף יקבלו את ישו. השקפתו הייתה קו מנחה ביחס הכנסייה ליהודים לאורך ימי הביניים.[4]
חיבורים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציטוטים בוויקיציטוט: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: - איתן גוטמן, אוגוסטינוס מול תומאס אקווינס
קובי מידן, "אנשים בלילה" על אוגוסטינוס, באתר iCast, 10 בפברואר 2014 - שיחה עם פרופ' אביעד קליינברג- אוגוסטינוס, על הדוקטרינה הנוצרית (באנגלית)
- אוגוסטינוס, מכתבים (באנגלית)
- האנכירידיון (על אמונה תקווה ואהבה) (באנגלית), תרגום נוסף לאנגלית.
- אוגוסטינוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אוגוסטינוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ James Wetzel, Augustine's City of God: A Critical Guide. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2012. עמ' 33-35.
- ^ מכתב 211 Letter 211 (A.D. 423)
- ^ רפאל בן לוי, להשיב את הצדק למלחמה, השילוח 13, פברואר 2019
- ^ אוגוסטינוס, עיר האלוהים ספר 18, פרק 46; להרחבה, ראו למשל: Paula Fredriksen, Augustine and the Jews: A Christian Defense of Jews and Judaism, : Yale University Press, 2010.
| פילוסופיה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
 | |||||||||
| ||||||||||
| ||||||||||
| ||||||||||
| פורטל פילוסופיה | ||||||||||
| בקרת זהויות |
|
|---|