הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל הושפעה מכמה גורמים עיקריים: הטכנולוגיה שהייתה קיימת בזמנו, תנאי השטח ותנאי האקלים, דמוגרפיה, כלכלה וגורמים נוספים בעלי חשיבות. האויבים העיקריים של הצלבנים בארץ ישראל היו המדינות המוסלמיות ששכנו ליד גבולותיה. האוכלוסייה המוסלמית המקומית לא התמרדה נגד שליטיה הזרים ובאופן כללי שמרה על נאמנות לכובשיה.

הצבא הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביר רכוב בחימוש מלא
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא ממלכת ירושלים

הצבא הצלבני הורכב משני גורמים עיקריים: צבא הממלכה וצבא המסדרים הצבאיים. לפי רשומות בנות הזמן הצבא הממלכתי כלל כ-600 עד 700 אבירים וכ-5,000 סרז'נטים (חיילים פשוטים). רוב הסרז'נטים היו שייכים לחיל רגלים ומיעוטם נלחם בתור חיל פרשים. היסטוריונים מודרניים (למשל יהושע פראוור) מעריכים את כוח המסדרים כשווה לצבא הממלכה, כלומר גם כן כ-600 עד 700 אבירים לשני המסדרים וכ-5,000 סרז'נטים.

לצד הכוחות הקבועים שהיו בתוך הממלכה, הסתייעו הפרנקים בסיוע אירופאי שהגיע בעיקר בתור מסעי צלב ועליה לרגל לארץ ישראל. לאחר סיום העלייה לרגל, היה נשאר האציל פרק זמן מסוים בארץ הקודש ולוחם את לוחמתו של ישו ב"סרצינים" – הכינוי שהדביקו הצלבנים למוסלמים. צורה נוספת של עזרה הייתה תרומה כספית שבעזרתה נשכרו שכירי חרב ונבנו ביצורים.

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף הפעולה בין הקשתים לאבירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקטיקה העיקרית של הצלבנים בארץ ישראל בקרבות גדולים התבססה על שיתוף פעולה הדוק בין האבירים לחיל הרגלים ובמיוחד בין האבירים לבין הקשתים הרגליים. הטקטיקה הזאת הייתה ייחודית לארץ ישראל וזרה לארצות המוצא של רוב הצלבנים באירופה, שבה האבירים שעטו לתוך מערך האויב ללא תמיכה מסיבית של חיל רגלים.

הסיבה להבדל בין אירופה לארץ ישראל נעוצה באויבים השונים שבהם נתקלו בשתי זירות. בעוד שבאירופה המערבית, האבירים נלחמו בראש ובראשונה נגד אבירים אחרים שהשתמשו בכלי נשק דומים ובתחבולות דומות, הרי שבארץ ישראל האויבים המוסלמים של הצלבנים השתמשו בכלי נשק שונים. כלי הנשק העיקרי של המוסלמי היה הקשת. בנוסף לכך, ובניגוד גמור לרב ארצות אירופה המערבית שמהם הגיעו הצלבנים, הקשתים היו רכובים על סוסים ואורגנו ביחידות של קשתים רכובים.

אמנם, הקשת שהייתה בשימוש הקשתים המוסלמים הייתה חלשה למדי ולא הייתה יכולה לחדור את שריון השרשראות שעטה על גופו האביר, אלא ממרחק קצר, אך די היה בכוחה על מנת לפגוע בסוסי הרכיבה של האבירים ולהפוך את הצבא הצלבני מצבא פרשים לצבא רגלים. עם נפילת הסוס, אבד האביר את מרבית ייחודו בשדה הקרב ונוכח העדיפות המוסלמית היה צפוי הצבא הצלבני שהורד מסוסיו לתבוסה.

הצלבנים שלא השתמשו בקשתות מסיבות שונות, בעיקר תרבותיות, אך גם בגלל מסורת שלא טיפחה ירי בקשת תוך כדי רכיבה שדרשה אימון ארוך, היו חסרי אונים מול האיום החדש. הייתה רק אפשרות אחת נוספת לתת מענה לאיום זה – הכנסת גדודים של פרשים קלים או גיוס קשתים רגלים רבים שישמרו את הקשתים הרכובים במרחק בטוח מסוסי האבירים.

הפרנקים השתמשו בשתי האופציות, הם גם גייסו גדודים של פרשים קלים שנקראו "טורקופולים" (מיוונית: בני טורקים) וגם גייסו קשתים רגלים. אף שהפרשים הקלים ניידים יותר מחיילים רגליים רב הקשתים בצבא הצלבני היו רגלים. יש לזה סיבות שונות, בין היתר בגלל העלות של הפרשים הקלים שהיו יקרים יותר מהחיילים הרגלים וגם בגלל קושי בגיוס הפרשים הקלים, רב הקשתים בצבא הצלבני היו רגלים. בנוסף לכך, הקשתים הרגלים השתמשו בקשת מוצלבת שאותה הכירו עוד באירופה. הטווח של הקשת המוצלבת עלה במידה ניכרת על הקשת שהייתה בשימוש הקשתים הרכובים והייתה יעילה גם נגד שריון כבד שעטה האביר. כתוצאה מכך, נאלץ הצבא לנוע בריבועים גדולים כשהאבירים מכונסים במרכז הריבוע והקשתים מחוצה לו על מנת לתת אפשרות לקשתים הפרנקים לשמור את הפרשים המוסלמים במרחק בטוח מהטור המתקדם. כמובן שהדבר גרם לסרבול, לקושי בתנועה וגרם לקשיים שונים.

הסתערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב עצמו התבססו הצלבנים על הסתערות מוחצת של אבירים על גבי סוסים שהרכיבו את חיל הפרשים הכבד של הממלכה. הפרשים סודרו בטריז והסתערו לפי פקודה לעבר האויב. להסתערותם הייתה השפעה גדולה על הקרב ולעיתים, היה די בהסתערות מוצלחת אחת על מנת לנצח בקרב כי המבנה של היריב היה משתבש וחיילים נפרדים זה מזה והיה קל להרוג אותם אחד-אחד. בניגוד לאבירים באירופה שלא תמיד נשמעו לפקודות ואף אבירים שהגיעו זה עתה מאירופה והצטרפו לשורות עולי הרגל שהצטרפו לצבא או אלה שמקרוב באו במסע צלב חדש, הפרנקים בני המקום ידעו את כוחה של ההנהגה הריכוזית. הסתערותם הייתה מתוזמנת היטב ומכוונת לנקודת התורפה של הצבא האויב.

כמעט שלא הייתה למוסלמים הגנה נגד הסתערות זו, אלא פתיחת שורות או שיבוש ההסתערות בירי בקשתות. פתיחת השורות וסגירתן לאחר מכן היא פעולה מסובכת מאוד שקשה לבצעה ללא אמצעי קשר מודרניים. הרי הצבא צריך לפתוח את שורותיו לפי אות מוסכם ברגע הנכון, אחרת האבירים פשוט ידרסו את החיילים הבודדים. גם סגירת השורות היא עניין מסובך כי אף אחד לא ירצה להתייצב לפני אביר הדוהר על סוסו ורומחו הכבד מזדקר באיום לפניו.

הרגלים המוסלמים היו לא יעילים במיוחד ובניגוד לחיל הרגלים באירופה שהיה חמוש בחניתות ארוכות לא היה מורגל בלחימה במבנה צפוף דמוי פלנקס ששירת נאמנה את האירופאים שלא היה להם חיל פרשים מפותח כמו הסקוטים והשווייצרים. כתוצאה מכך נאלצו המוסלמים להתבסס בעיקר על חץ וקשת בהתמודדותם עם האבירים הצלבנים.

אסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קראק דה שבלייה - מבצר צלבני גדול בגבולה של נסיכות אנטיוכיה

האסטרטגיה הצלבנית נבעה בראש ובראשונה מהדמוגרפיה – לפי פראוור והיסטוריונים מודרניים אחרים, בכל זמן קיומה של ממלכת ירושלים לא עלה מספר הצלבנים על 150,000 בני אדם. בקרב קרני חיטין שלקראתו היה גיוס מלא של כוחות הממלכה לא השתתפו, אלא כ-12,000 צלבנים. מספרם הקטן הכתיב את האסטרטגיה.

הצלבנים בנו מבצרים גדולים ששמרו על גבולות הממלכה בנקודות מפתח. מבצרים אלו שימשו גם בתור מרכזים שלטוניים שנמצאו הרחק מעיר הבירה. מבצרים אחדים היו ענקיים ממש. מבצר עתלית, למשל, היה יכול לשכן אלפי לוחמים וכמוהו מבצרים גדולים אחרים.

לצד מבצרי הענק הוקמו גם מבצרים קטנים דוגמת מבצר בית גוברין שתפקידם היה לשמור על הדרכים משודדים מוסלמים ולשמש תחנות נוחות לצבאות צלבניים שעברו בקרבתם. מטרה נוספת של המבצרים הקטנים הייתה חסימת דרכים ליחידות סדירות קטנות של ממלכות מוסלמיות מלהפתיע את הצלבנים. חשיבות בלימת יחידות פושטות הייתה גדולה במיוחד בתחילת ימיה של הממלכה כשכל הצבא המלכותי לא עלה על 300 אבירים ו-1,500 רגלים שהיו פזורים בין מרכזים שונים.

לצד מבצרים קטנים וגדולים בוצרו גם ערים שלמות. לפעמים הסתפקו בחומה חיצונית בלבד, אך לעיתים הקימו גם מבצר בתוך העיר עצמה. מבצר זה שימש את חיל המצב ואף את האוכלוסייה האזרחית שהייתה יכולה להימלט לתוכו אם נפרצה החומה החיצונית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Terence Wise, Armies of the Crusades, Osprey, 1978
  • R. C. Snail, Crusading warfare, Cambridge university press, 1956