הילה טוני נבוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הילה טוני נבוק
אין תמונה חופשית
לידה 1974 (בת 48 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
תחום יצירה פיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס רפפורט (2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
hillatoonynavok.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הילה (טוני) נבוק (נולדה ב-1974) היא פסלת ורשמת ישראלית ומרצה לאמנות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילה (טוני) נבוק, נולדה בתל אביב. את דרכה האמנותית החלה בלימודי עיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך, ויצו חיפה. נבוק, בוגרת התוכנית ללימודי ההמשך של בצלאל (2009), נמנתה עם עורכי מגזין האמנות "פיקניק" בין השנים 2007–2011 ובמסגרת זו אצרה במשותף את הביאנלה השנייה לאמנות בהרצליה (2009). בשנת 2018 ראה אור ספר המשותף לה ולבן זוגה, הסופר יונתן רז פורטוגלי – "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד" (הוצאת "לוקוס"), המורכב מפרגמנטים ספרותיים של רז פורטוגלי וצילומים של נבוק, שהקשר ביניהם הוא בעיקר אסוציאטיבי, הומוריסטי ומלא בתובנות חזותיות ומילוליות, שאספו השניים משוטטויות, שערכו בנפרד.[1] השניים מתגוררים בתל אביב עם בנם. נבוק מלמדת פיסול ורישום בבית הספר לאמנות ״בצלאל״.

עבודתה האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבוק עושה שימוש בחפצים תעשייתיים, סביבות ציבוריות או חללים ביתיים, ומחלצת מתוכם קומפוזיציות. נבוק עובדת עם תוצרים תעשייתיים כחומר גלם.[2] נבוק מיוצגת בישראל על ידי גלריה נגא, ובגרמניה על ידי גלריה "KM" ברלין (2017). היא הציגה תערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות רבות בארץ ובעולם, ובהם מוזיאון הרצליה, המרכז לאמנות עכשווית, מוזיאון חיפה ועוד. בין הפרסים בהם זכתה: פרס גבעון מטעם מוזיאון תל אביב (2011), פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018), פרס שרת התרבות (2020) ופרס רפפורט לאמן צעיר מטעם מוזיאון תל אביב (2020).

בין מוצר צריכה לפסל 2010-2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבוק נוהגת לעשות שימוש במוצרי צריכה ביתיים ומשרדיים.[1] בתערוכתה "פריזבי" (2006), הציגה נבוק אובייקטים, עבודות וידאו וציורים, השואבים את מקורות השראתם מהסביבה הקרובה. כדורים, רשתות, מחקים, סלילי קופה רושמת, ניירהגלם הם חומרי שלה.

"פנורמה", תערוכת יחיד של נבוק, שהוצגה בשנת 2010 במוזיאון חיפה, היא עבודת אינסטליישן העשויה קונסטרוקציית קירות גבס, גרם מדרגות מעץ, זכוכית ולוחות פרספקס, מנעולי אופניים, גדרות וציורים.[3]

גם בתערוכה "מקורות" (2013), נכללו עבודות פיסוליות לצד רישומים. השימוש של נבוק ב"רדי-מייד", מוצרי צריכה יומיומיים כמו מוצרי ניקוי, מברשות, מרכך כביסה, צינורות השקיה, חוזר גם כאן. רישומיה ופסליה נעים בין המופשט והקונקרטי. בעבודתה, "אופק", שהוצגה בתערוכה, השתמשה נבוק בספוגים לניקוי כלים, מברשות, כדורי צמר גפן ומרכך כביסה צבעוני.

כוריאוגרפיה של אובייקט 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015, הציגה נבוק את עבודתה "שעות עגולות" במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב. בתערוכה יוצרת נבוק כוריאוגרפיה של סביבה פיסולית, תנועה מכנית המזיזה את פסליה. המיצב מורכב משלושה מזבחות: אדום, שחור וכחול. בכל אחד מהמזבחות מופיע כיסא משרדי, מעליו מרחף כיסא נוסף, שבו משענות הידיים מתפקדות ככנפיים. בנוסף ישנם אלמנטים המצויים בחללים ציבוריים כמו: מאפרה, כוסות פלסטיק ומכונה לניגוב ידיים.

עם הרוח, עם המים 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבוק ידועה בעיקר כפסלת וכציירת, אך החלה את דרכה בעולם הצילום והפרפורמנס. פרסמה את יצירת הווידאו שלה בשם "עם הרוח, עם המים" (2015). בעבודה המוצגת בשני פריימים, נראית נבוק לבושה באדום, משלשלת בכבדות יריעת פלסטיק צהובה, בעלת מטרים רבים, מבעד לחלון גבוה, בבניין רב קומות באשדוד.

הרחבות 2018[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערוכה "הרחבות" (2018), אשר הוצגה ב"אטליה שמי", בקיבוץ כברי, מייצרת נבוק פרשנות מרחבית חדשה לפסליו של הפסל, יחיאל שמי. נבוק משתמשת בחומר זול ותעשייתי: שימשונית, בצבעיה המקוריים: אדום, ירוק, טורקיז, כחול. היא מותחת את השימשונית על קונסטרוקציה מאלומיניום בצורה המאזכרת סגירת חורף או סגירת מרפסת. נבוק משלבת בתוך המרחבים, שיצרה כיסאות כתר פלסטיק בצבעים שונים.

פרסים ומלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009 – מלגת הצטיינות, תערוכת גמר, בצלאל תוכנית לימודי ההמשך באמנות
  • 2011 – פרס גבעון, ע"ש שמואל גבעון, מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • 2012 – מלגת אמן מורה, משרד התרבות והספורט.
  • 2012 – פרס עידוד היצירה, משרד התרבות והספור
  • 2016 - שנת שהות בתוכנית "שהות האמן ארטפורט".
  • 2018 - פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל.
  • 2020 - פרס שרת התרבות.
  • 2020 - פרס רפפורט לאמן צעיר מטעם מוזיאון תל אביב

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2006 – "פריזבי", פרויקט "סף" לאמנים צעירים, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב. אוצרת: אורלי הופמן.
  • 2009 – "טוקסידו", כחלק מתערוכת בוגרים "חרושת" תואר שני בצלאל. אוצרת: שרית שפירא.
  • 2010 – "סצנת נוף", יריד ארט קולון, גרמניה, במסגרת תערוכות יחיד לאמנים נבחרים ביחיד, New Positions.
  • 2010 – "פנורמה" מוזיאון חיפה לאמנות, סדרת תערוכות "אנדרנלין" אוצרת: רותם רוף.
  • 2010 – "תשתיות חדשות", גלריה לוקאל - 30, ורשה, פולין.
  • 2013 – "מקורות", גלריה נגא, תל אביב.
  • 2015 – "Sur-Round-Things", גלריה סירקל - 1, ברלין.
  • 2015 – "לשחרר את הפרפר", תערוכה זוגית עם איתן בן משה, גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2015 – "שעות עגולות", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב. אוצרת: חן תמיר.
  • 2016 – "A sign of things to come", גלריה היט, ברטיסלבה, סלובקיה. אוצר: יארו ורגו.
  • 2016 – "ידי זהב" – תערוכה זוגית עם דוד עדיקא, ארטפורט, תל אביב. אוצרת: ורדית גרוס.
  • 2017 – "WallMarks", גלריה קלובובנה, ברנו, צ'כיה.
  • 2017 – "אאוטלט, Outlet", גלריה KM, ברלין.
  • 2018 – "הרחבות", אטליה שמי, קיבוץ כברי. אוצרת: סמדר שינדלר.

פרויקטים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2017 – "בזמן שדיברתי בטלפון", מאמר חזותי באתר של KADDIST. אוצר: גוזף דל פסקו
  • 2017 – "קיר בעיר", עבודת קיר בחזית דרומית של מעבר הולכי רגל, בניין העירייה, תל אביב. אוצרת: עדנה מושנזון
  • 2018 – "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד", ספר אמן עם יוני רז פורטוגלי, הוצאת לוקוס
  • 2020 – "כניסה, יציאה" תבליטי קיר, עבודת קבע מוזמנת בתחנת הרכבת נבון ירושלים[4]

אוצרות ועריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009 – אוצרת שותפה, "הרצליה 2009", הביאנלה השנייה לאמנות, הרצליה.
  • 2011 – אוצרת שותפה, אירועי BYOB, גלריה יפו 23 בצלאל, ירושלים, במסגרת אירועי "מתחת להר".
  • 2007-2011 – מגזין פיקניק לאמנות, עורכת שותפה עם עדי אנגלמן ומאיר קורדבני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 מיטל רז, ‏הצעירים של היום: האמנית שמנערת את פסלי הברזל של יחיאל שמי, באתר "Time Out ישראל", 22 באוגוסט 2018
  2. ^ נימוק השופטים, פרס מוזיאון ישראל לאמנות ולעיצוב, לשנים 2017–2018
  3. ^ פנורמה (קטלוג תערוכה), אוצרת: רותם רוף, חיפה: מוזיאון חיפה לאמנות.
  4. ^ עבודה בעיניים // הילה טוני נבוק, באתר פורטפוליו