לדלג לתוכן

דוד עדיקא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד עדיקא
לידה 1970 (בן 54 בערך)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
תחום יצירה צילום עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס האמן הצעיר (2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.davidadika.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מראה תצוגה בתערוכה "הדפס להמונים" (2020) במוזיאון הרמן שטרוק

דוד עדיקא (נולד ב-1970) הוא צלם ומרצה, ראש המחלקה לצילום בבצלאל. חי ויוצר בתל אביב.

הישגים אקדמיים ומקצועיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד עדיקא נולד בירושלים ב-1970. סיים תואר ראשון בבצלאל (1997), ותואר שני באמנות וצילום בשיתוף האוניברסיטה העברית ב-2004. לימד בשנקר ובבית הספר לאמנויות בתל אביב. החל מינואר 2018 הוא מכהן כראש המחלקה לצילום בבצלאל.

ב-2002 הוצגה התערוכה "דיוקנאות – שפת אם" (אוצרת: טל בן צבי), בגלריה הגר לאמנות ביפו ובמקביל במשכן לאמנות עין חרוד. דוד עדיקא הציג בתערוכה מקבילה לתערוכה ה'מרכזית' בשם "שפת אם" שעסקה בזהות המזרחית, צילומי פורטרט אישיים של האמנים המשתתפים, ובהם הוא עצמו. טל בן צבי טוענת שמדובר בפעם הראשונה באמנות הישראלית בה נחשפים פניהם של אמנים המשתתפים בתערוכה שלא למטרות יחסי ציבור אלא כגוף ידע בפני עצמו. הפנים נטענות כך הכרה תרבותית ולגיטימציה לפוליטיקה של הזהות המיוצגת על ידי הדמות שבתורה מעצימה את הסובייקט ומנכיחה אותו.[1]

בקטלוג התערוכה "בואה יופי" (2007, בשיתוף עם טליה קינן והלל רומן), גורסת האוצרת רותי דירקטור שהאמן מנסה להשיב ליופי את כבודו ולמצוא אותו במקומות בלתי צפויים ומקריים.[2]

בספר התערוכה "כל קוף בעיני אמו צבי" כותבת ורד מימון על עבודתו של עדיקא כי הוא "בונה בתוכה תחביר של מבטים וסימנים הקושר בין הפוליטי לאסתטי". עבודתו מדגישה את היחס בין מבט למשמעות דווקא על ידי צילומים שאינם בעלי תפקיד תרבותי "גבוה". היא אינה מבקשת להאדיר את ה"נמוך" או להנמיך את ה"גבוה" אלא מבקשת לייצר התבוננות חדשה נקייה מהירארכיות חברתיות ותרבותיות. כוחה של עבודתו של עדיקא במרחב הגאופוליטי הקוטבי של זמננו היא הדגשת האפשרות "לייצר שיח עקרוני על היחסים שבין מקום לזהות בלי להפריד בין האסתטי לפוליטי". עבודתו של עדיקא מציעה לנו לראות אחרת, "מתוך תשוקה, אבל ללא תביעות ניכוס."[3]

עדיקא השתתף בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות במוזיאונים וגלריות מובילות בישראל וזכה בפרסים רבים בהם פרס ניילור לצילום (2011), פרס שרת התרבות לאמן פלסטי (2011), ופרס אמן צעיר משרד התרבות (2004). עבודותיו נמצאות באוספים ציבוריים מובילים, בהם מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון הרצליה ומוזיאון פתח תקווה.

מבחר תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2020 – שוק שחור – גלריה ברוורמן, תל אביב[4]
  • 2017 – כסף שחור, שקרים לבנים – גלריה קלובנובה (Klubnova), צ'כיה. (אוצרת: Marta Fiserova)
  • 2016 – אור אחרון – המוזיאון הפתוח לצילום, תל חי (אוצרת: נעמה חייקין)
  • 2016 – Table Studies – מוזיאון מורנדי, בולוניה, איטליה. (אוצרת: Alessia Masi)
  • 2015 – לאחר מעשה – המרכז האקדמי ויצו חיפה. (אוצרת: חנה שביב)
  • 2014 – כמים הפנים לפנים – המוזיאון הלאומי לאמנות, לטביה. (אוצרת: Inese Baranovska)
  • 2013 – כמים הפנים לפנים – גלריה ברוורמן, תל אביב.
  • 2012 – קו המשווה – האוניברסיטה לאמנות, גלריית גרשמן (Gershman Y), פילדלפיה. (אוצרת: Jordan Rockford)
  • 2011 – Oululu (תגידו לו) – גלריה איסט סנטרל, לונדון. (אוצרת: עדי גורה)
  • 2010 – סלון – ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות (אוצרת: הדס מאור)
  • 2009 – כל קוף בעיני אמו צבי – גלריה ברוורמן, תל אביב. תערוכה וספר האמן.

מבחר תערוכות קבוצתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2018 – על המשמר – שבוע העיצוב ירושלים, בית הנסן. (באצירת המסלול "אודות עיצוב", תואר שני בעיצוב תעשייתי, בצלאל)
    • אל קצה הארץ (To the End of Land): אמנות עכשווית ישראלית – הגלריה הלאומית, ניו דלהי, הודו ומוזיאון פתח תקווה לאמנות. (אוצרות: דרורית גור אריה ואור תשובה)
  • 2017 – ללא כותרת, גלריה ברוורמן, תל אביב. (אוצרות: עדי גורה ויפה ברוורמן)
    • Operart, גלריה נוגה, תל אביב.
  • 2016 – NonFinito – ארטפורט תל אביב (אוצרת: ורדית גרוס)
  • 2013 – אשת לוט – המוזיאון הפתוח לצילום (אוצרת: נעמה חייקין)
  • 2012 – ארכיון – פרויקט מיוחד ל"צבע טרי", תל אביב. (אוצרת: איריס ריבקינד)
    • חוף ירושלים – גלריית הקובייה, ירושלים. (אוצרת: איריס מנדל)
  • 2011 – הנמרודים החדשים – בית האמנים, ירושלים. (אוצר: גדעון עפרת)
    • רכישות חדשות – מוזיאון תל אביב.
  • 2010 – חופש הביטוי – צבעים אמיתיים, גלריית סוהו, לונדון; גלריה הקוביה, מנצ'סטר (אוצר: דניאל כהנא-לוינסון)
    • אבטיחים – בית ראובן רובין, תל אביב (אוצרת: כרמלה רובין)
  • 2009 – נחמה – גלריה עינגע, תל אביב.

מבחר פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אור אחרון (2015) קטלוג. המוזיאון הפתוח לצילום, תל חי[5].
  • חשיפה כפולה (2014) קטלוג. מכון שפילמן לצילום, תל אביב.
  • אמנות ישראלית עכשיו (2011) עורכות: איריס ריבקינד בן צור ורויטל אלקלעי, הוצאת מודן.
  • כל קוף בעיני אמו צבי (2010) קטלוג. גלריית ברוורמן, תל אביב.
  • כל קוף בעיני אמו צבי וסדרת הדיוקנאות מתוך "סלון" (2010) ספר.
  • חכמת הפרצוף (2009) קטלוג, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב (אוצרת: דנה תגר הלר)
  • זמן תל אביב (2009) מוזיאון תל אביב (אוצרת: נילי גורן)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד עדיקא בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בן צבי, טל, ביוגרפיות: שש תערוכות יחיד בהגר, גלריה לאמנות, יפו, 2006, עמ' 23–25
  2. ^ דירקטור, ר', בואה יופי, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, 2007, עמ' 7–16
  3. ^ מימון, ו', אסתטיקה של געגוע: על תערוכת הצילומים של דוד עדיקא "כל קוף בעיני אמו צבי", עמ' 27–31
  4. ^ חגית פלג רותם, השחור החדש על פי דוד עדיקא, באתר מגזין פורטפוליו, ‏4 במרץ 2020
  5. ^ מפה לבנה עוטפת טבע שחור, באתר "העוקץ", 28 בפברואר 2016