בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
Merge-arrows-3.svg
מתקיים דיון בו מוצע לאחד את הערך בצלאל עם הערך [[בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות עם בצלאל החדש]], הסיבה לכך היא: כפילות וסרבול.
אם אין התנגדויות, ניתן לאחד את הערכים שבוע לאחר הצבת התבנית.
בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
Bezalel academy of arts and design new logo.pdf
בניין האקדמיה הלאומית הישראלית לאומנויות ועיצוב "בצלאל" בקמפוס האוניברסיטה העברית - הר הצופים
בניין האקדמיה הלאומית הישראלית לאומנויות ועיצוב "בצלאל" בקמפוס האוניברסיטה העברית - הר הצופים
מכללה אקדמית
מוטו האקדמיה הלאומית הישראלית לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה
תאריך ייסוד 1906
מייסדים בוריס שץ עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלי תפקידים
נשיא פרופ' עדי שטרן
יו"ר עדי שטרן עריכת הנתון בוויקינתונים
מנכ"ל דור לין
סטודנטים
כלל הסטודנטים כ 2300 (תואר ראשון ושני)
סטודנטים לתואר ראשון 2,069[1]
סטודנטים לתואר שני 276[1]
סטודנטים מתוקצבים 2077[2]
שונות
מיקום ירושלים, ישראלישראלישראל
http://www.bezalel.ac.il
קואורדינטות 31°47′35″N 35°14′50″E / 31.79306°N 35.24722°E / 31.79306; 35.24722
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בְּצַלְאֵל היא מוסד אקדמי לאמנות, עיצוב ואדריכלות. בית הספר נוסד בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.

המכללה ממוקמת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

"חתונה אלגורית" (1906) מתווה לשטיח מאת אפרים משה ליליאן. צבעי-שמן, פחם ועיפרון על בד, 185x305.5 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל.
הבניין ההיסטורי של האקדמיה בצלאל במרכז ירושלים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", גלויה מן הקונגרס הציוני ה-5 שנערך בבזל בשנת 1901, עם איור מאת אפרים משה ליליין

אמנות ואומנות יהודית במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התקיימו בארץ-ישראל מסורות של אמנות עיטורית בעלת מאפיינים דתיים, במיוחד יהודיים ונוצריים, שנוצרו עבור עולי רגל, אך גם ליצוא ולצריכה מקומית. האמנים שיצרו אותם היו חסרים את המוטיב הלאומי, שעתיד להיות מרכזי בפעילותו של "בצלאל" בעשורים הראשונים של המאה ה-20.

בתוך יישוב הישן פעלו מגוון של סדנאות ובתי מלאכה קטנים שייצרו חפצים במדיה מסורתיות כגון צורפות, רקמה, וייצור חפצים בטכניקות של גילוף עץ, אבן או שנהב. החפצים הללו כללו מגוון של מוצרי צריכה, מזכרות לתיירים וחפצים ליטורגיים, שעוטרו במגוון של טכניקות, שהתבססו על דימויים גרפיים.[3] במקביל למסורות אלו התפתחה מסגרת מודרנית לעשייה אומנותית בבית-הספר "תורה ומלאכה", שנפתח בשנת 1882 על ידי "כי"ח". בבית הספר נפתחו מחלקות לייצור חפצי אומנות, כגון שטיחים, תוך שילוב בין עבודת יד לבין שימוש במכונות מודרניות, בסגנון נאו קלאסי ובארוקי.[4]

הציונות והאמנות היהודית באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בסוף המאה ה-19, החל להופיע מושג ה-"אמנות יהודית" באירופה. הביטויים הראשונים לכך התמקדו באספנות של חפצי ליטורגיקה יהודיים והקמת מוזיאוונים אתנוגרפיים.[5] במקביל, בעקבות האמנציפציה ליהודים, הופיעו אמנים יהודים שעסקו בתיאור היבטים יהודיים כגון מוריץ דניאל אופנהיים, מאוריצי גוטליב, איזידור קאופמן ואחרים. על כן, היה זה טבעי כי גם ציור ופיסול הפכו בידי התנועה הציונית לכלי ביטוי לשאיפות לאומיות.[6]

אחד הביטויים המעשיים הראשונים לכך היה בפעילותו של קונגרס הציוני העולמי החמישי, שהתקיים בשנת 1901 בבזל ובו הועלתה תפקידה של האמנות הפלסטית במסגרת המפעל הציוני. הפילוסוף מרטין בובר קרא בנאומו על בימת הקונגרס ל"שילוב ידיים" בין האמנות ליהדות במטרה "להביא לתחיתו המחודשת של העם היהודי".[7] בעיני בובר נתפשה האמנות כמכשיר הומניסטי לקידום דמותו של היהודי הציוני החדש. את הקונגרס ליוותה תערוכת יצירות אמנות שארגן אפרים משה ליליין וכן הוקם בית הוצאה לאור "יהודי" בשם "יודישער פערלאג" ובו התפרסמו יצירותיהם של אמנים יהודים רבים.[8]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות

הקמת בצלאל 1903–1907[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בצלאל הראשון 19061908 ברח' שאול אדלר 7 – בית הקיסרית טאיתו, שנבנה כאכסניה לצליינים אתיופיים, על ידי מנליק השני, קיסר אתיופיה
בניין בצלאל בשנת 1913 ברחוב שמואל הנגיד 12
בול דואר ישראל לכבוד יובל בצלאל, 1957
פרסומת לתוצרת בצלאל שנמכרה בביתן בית הספר בשער יפו
אריחי קרמיקה מתוצרת בצלאל, שנות ה-20
קרמיקה מקורית בכניסה לבית שץ מאחורי בית ספר בצלאל במרכז העיר

היוזמה להקמת בצלאל, בית הספר לאמנות, הייתה של הפרופסור בוריס שץ. שץ, יליד קובנה אשר בליטא, פרש בגיל צעיר מלימודיו בישיבה כדי ללמוד ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. הוא זכה לפרסום רב בזכות פסלו "מתתיהו החשמונאי", ועקב כך קיבל הזמנה מפרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד בסופיה את האקדמיה המלכותית הבולגרית לאמנות.

בראשית שנת 1903 נפגש בוריס שץ עם בנימין זאב הרצל בווינה. בפגישה ביקש שץ לקדם את רעיונו להקמת בית ספר לאמנות בארץ ישראל.[9] השם שבחר שץ עבור בית הספר היה מחווה לבצלאל בן אורי, האמן המקראי המוזכר בספר שמות כמי שאחראי להורות את האמנים כיצד לבנות את המשכן וכליו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.  וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

עד אותה עת גיבש לעצמו שץ תודעה לאומית-יהודית שהושפעה ממגמות לאומיות ואתנוגרפיות שנחשף אליהן במסעותיו בעולם. תודעתו זו הלכה וגדלה ובהמשך קיבלה משנה חשיבות בעקבות השתתפותו ב"תערוכה העולמית", שנערכה בסנט לואיס בשנת 1904.[10]

עם מותו של הרצל בשנת 1904 החל שץ בניסיון לגייס תומכים ותורמים נוספים לרעיון הקמת בית הספר. בשנת 1905 שהה שץ בברלין במטרה לצקת כמה מפסליו.[11] בעת שהותו שם נפגש שץ עם עסקנים ציוניים ובייחוד עם אוטו ורבורג ופרנץ אופנהיימר, שפעלו להגשמת חזונו. בינואר החליטה הנהגת התנועה הציונית בגרמניה, שנשלטה בידי תומכי "הציונות המעשית", לתמוך ברעיון של שץ ואף להקים ועד מייסד להקמת בית מדרש לאמנות בירושלים. בנוסף החלה בגיוס מעשי של תרומות לשם הקמת בית הספר. עוד באותו החודש חיבר ועד ההקמה של בית הספר מסמך שפורסם בגיליון השני של כתב העת "אלטנויילנד" (1906), ועליו היו חתומים שץ, אפרים משה ליליאן, הרמן שטרוק, הירש הילדסהיימר, וארבורג, אופנהיימר וזליג סוסקין. המסמך הציג את התפיסה הציונית שראתה ביישוב א"י ובעידוד היישוב היהודי בה – באמצעות פיתוח האמנות – משימה עליונה. דרך זו נועדה לשחרר את היישוב היהודי מכספי "החלוקה" לטובת דרך של יצרנות ועצמאות כלכלית. וארבורג הציג את התוכנית במסגרת "הקונגרס הציוני העולמי" השביעי שנערך בבזל וזכה לתמיכה רחבה בתוכנית. ב-8 באוקטובר 1905 נרשם "בצלאל" כאגודה שיתופית גרמנית[12] שמטרתה הייתה "קידום מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות השכנות".[13]

בסופה של שנת 1905 היה שץ עסוק בגיוס תרומות נוספות לבית הספר, אולם נתקל בקשיים רבים לאחר שמרבית המוסדות היהודיים היו עסוקים בשיקום הקהילות היהודיות לאחר "פרעות הטירונים" ופרעות "המאות השחורות" ברוסיה. בנוסף עסק שץ בבחירת תלמידים לבית הספר וברכישת חומרי עבודה ועזר ובבחירתו של מורה נוסף לציור, רישום ואמנות שימושית שהיה עתיד להצטרף אליו ואל ליליאן כסגל ההוראה של בית הספר.

בדצמבר[14] הגיע לארץ ישראל יוליוס רוטשילד - המורה הנבחר - בספינת קיטור מגרמניה ואילו שץ וליליאן הגיעו לירושלים ב-17 בינואר 1906 דרך קונסטנטינופול וביירות.[15] בואם היווה אירוע משמעותי בחיי העיר. ב-19 בינואר, לדוגמה, מופיעה על בואם בעיתון "השקפה". ב-18 בינואר קיבל שץ, על פי "השקפה", 40 תלמידות מתוך כ-400 מועמדות, שביקשו להתקבל למחלקת השטיחים בבצלאל.

הקמת בצלאל התבססה על ניסיונו של שץ בניהול האקדמיה הבולגרית לאמנות במשך עשור. בחזונו ראה שץ את בצלאל כמקור פרנסה לכאלף משפחות,[16] תהליך שהתרחש באקדמיה לאומנות בסופיה. בית הספר כלל בתחילה שתי מחלקות,[17] המחלקה לאמנות והמחלקה למלאכה. התלמידים הראשונים של בית הספר היו ברובם יהודים מאירופה אשר נבחרו בקפידה על מנת שישמשו מנהיגים ומובילים בבצלאל בשנים הבאות. המחלקה למלאכה כללה בית חרושת לשטיחים, וכן שיעורי ערב לפועלים. לשם כך הזמין שץ מרחבי הארץ פועלים לירושלים על מנת להשתלם במלאכת הסתתות. פועלים אלו למדו את מלאכתם מסתתים תימנים במשך היום ובערבים השתלמו באמנות בבצלאל.

בתחילת פעילותו שכן בית הספר בבית הקיסרית טאיתו בשכונת החבשים. אחת המשימות הראשונות שהוטלו על בית הספר ומוריו הייתה לעצב דגמי שטיחים שייוצרו בבית המלאכה הראשון שהוקם בצלאל. המתווה של ליליאן "חתונה אלגורית" (1906), שנועד לשמש כמתנה לדוד וולפסון, ראש הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, שיקף את רוחו המתגבשת של בית הספר בכל הקשור להשפעת האר נובו האירופי בשימוש בדגמים עיטורים "מזרחיים" ובהשפעה של אמנות עתיקה מן המזרח הקרוב. מתווה זה לא נארג לבסוף וגם המתווים הנוספים שליליאן אמור היה ליצור לא הושלמו בשל סכסוך בין ליליאן לשץ.[18]

לאחר שעזב ליליאן את בית הספר הוטל על רוטשילד להשלים את תכנון מתווי השטיחים עבור בית הספר, אולם אף הוא לא סיים את המלאכה. בשנת 1907 פוטר רוטשילד ממשרתו משום שקבוצת סטודנטים התלוננה על רמתו המקצועית. גדעון עפרת מציין בעניין זה את קרבתו המשפחתית של רוטשילד אל אפרים כהן רייס, מנהל חברת "עזרה" והמפקח על הוצאות שץ ובצלאל בפני הוועד בברלין, קרבה שהשפיעה כנראה על יחסו השלילי של שץ אליו.[19]

1908–1912[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך הפעולה של "בצלאל", שהתוו שץ והוועד הגרמני של בית הספר, כללה הפרדה בין מלאכת התכנון ועיצוב פריטי האמנות, שנעשתה על ידי מורי בית הספר ותלמידיו, ובין סדנאות העבודה שהכשירו אמנים. החפצים שיוצרו בבתי המלאכה נמכרו בתערוכות שונות שארגן שץ באירופה ובארצות הברית. כמו כן הוקם בשנת 1912 "ביתן בצלאל" ליד שער יפו והוא כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל. עד לשנת 1911 הגיע מספר עובדי הסדנאות לכ-259. בין עובדים אלו הייתה קבוצה של כ-70 ילדים מתחת לגיל 12 שהועסקו בסדנאות, כפועלים.

עיצובן הרוחני של סדנאות אלו הושפע מאוד מתנועות אומנות אירופיות, כגון תנועת "ארטס אנד קרפטס" של ויליאם מוריס, מהגותו של ג'ון ראסקין ואחרים. יצירות האומנות של בצלאל נשענו על עבודה ידנית עמלנית. אחד הביטויים להשפעות אלו הייתה הקמתה של "מושבת בצלאל" בבן שמן, שהוקמה בשנת 1910 ובה יושבו צורפים עולים מתימן, מתוך מטרה ליצירת שילוב ציוני בין חיי האומנות המסורתית לעיבוד האדמה. את המושבה ניהל בן-ציון בן-אהרון ובניהולה היה מעורב גם שמואל פרסוב, ראש המחלקה למלאכת כסף בבצלאל, שהושתתה אף היא על כישורי הצורפים התימנים.[20]

בשנת 1908 נפטר שמואל הירשנברג, שהגיע לבית הספר כמורה לציור במקומו של רוטשילד בשנת 1907. מותו הותיר את שץ כמורה היחיד לאמנות בבית הספר.[21]בשנים לאחר מותו היווה הניסיון לאיוש משרה זו כר למאבקים בין שץ לוועד המפקח בגרמניה.[22] נוסף על כך, תקופת שהותו הקצרה של הירשנברג, שאמנותו התמקדה בתיאור ריאליסטי-אקדמי ובנושאים מהווי היהודים בגולה, לא הצליחה להשאיר את חותמה על האמנות שהתהוותה בבצלאל של אותה עת.[23] מבחינה סגנונית הכילו העבודות את השפעה של ה-"אר נובו" וה-"יוגנדסטיל" בעיצוב הקומפוזיציות, בנטייה לדקורטיביות ובשימוש בדגמים עיטוריים. אולם עיצוב הדמויות והנוף הושפע דווקא מן האמנות הקלאסית והנאו-קלאסית. מבחינה איקונוגרפית הציגו העבודות גם את השאיפה ליצירתה של אמנות "מזרחית" המעוצבת בקווים אירופיים.

אחד האמנים שהשפיעו יותר מכל על תוצרת בצלאל היה זאב רבן, שהגיע לבצלאל בשנת 1912 ולימד במחלקות המִּקְשָה (ריקוע ותבליט), הפיסול והרישום. עד שנות העשרים הפך רבן למעצב העיקרי של בית הספר, והיה אחראי על עיצוב דגמים למחלקות בית הספר השונות. בין העבודות הידועות שעיצב רבן היו אריחי הקרמיקה המעטרים בתים רבים בתל אביב, כיסא אליהו (19161925) וארון הקודש שהוצג ב-1921 בתערוכה הראשונה במגדל דוד. חלק מיצירותיו של רבן ובצלאל יוצרו בסדנאות חיצוניות לבצלאל כגון בית המלאכה "מנורה" שהקים רבן עם מאיר גור אריה ובית המלאכה "שרא"ר" ועל ידי אמנים כגון הצורף יחיא ימיני.[24] למעשה בשם "בצלאל" הופיעו מבחר גדול של חפצי אמנות שימושית של בתי מלאכה שונים, חלקם של אנשי בית הספר לשעבר, שניצלו את השם לשם קידום מוצריהם.[25]

אבל פן, שהגיע ל"בצלאל" בשנת 1913, הביא אל האמנות הבצלאלית גישה שונה לרוח הלאומית-סמלית של שץ ורבן. יצירתו האיורית של רבן הושפעה מרומנטיקה אירופית ותפיסות אוריינטליות.

עם המורים הנוספים בבית הספר נמנו מספר גדול יחסית של אמנים, זאת בשל התחלופה הגדולה של מורי בית הספר ובשל התרחבותו. עד שנת 1912 צמח מספר התלמידים בבית הספר ל-380 ומספר הסדנאות גדל במידה רבה ונפתחו סדנאות גילוף בעץ, סדנת צילום, מחלקת תחרים ועוד.[26] בין המורים ניתן לציין אמנים כגון אהרון לחובסקי, מאיר גור אריה, שמואל בן-דוד, אהרן שאול שור, אריך גולדברג, אדולף ברמן, שמואל לוי, אברהם בר-אדון ואחרים.

במסגרת בצלאל הקים שץ מוזיאון ('בית נכות' בלשון התקופה) שמטרתו העיקרית הייתה לשמש מקור לימוד והשראה לתלמידי בית ספרו. המוזיאון כלל חפצי אומנות אשר נתרמו מפעילים ציוניים ואומנים יהודים מאירופה, עתיקות שנמצאו בארץ ונתרמו לבצלאל, וכן אוסף זואולוגי אשר נוהל על ידי ישראל אהרוני. אהרוני, המכונה ה'זואולוג העברי הראשון', הגיע לירושלים במטרה להיות מורה לעברית בבצלאל, אך בעקבות הצלחתו כזואולוג תרם למוזיאון בצלאל פוחלצים של חיות ואוסף ציפורים. חלקם הושגו על ידי יחזקאל חנקין שעבד כצייד עבור אהרוני.

בצלאל שימש כמרכז תרבות בירושלים, ובמסגרתו ניתנו הרצאות פופולריות לקהל הרחב בנושאים שונים, נערכו תערוכות של עבודות התלמידים וכן נשפים.

בצלאל בתקופת מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית קיומו היה "בצלאל" נתון בקשיים כספיים תמידיים. נוסף על כך, בוריס שץ ניהל סביב בית הספר מאבקים שונים. מן הצד האחד הם היו שקועים במאבקים משפטיים כנגד סוחרים ובעלי בתי מלאכה על השימוש המסחרי בשם "בצלאל", ומן הצד האחר נאבקו שץ ותומכיו עם הוועד בברלין על השליטה האמנותית והמנהלתית בבית הספר.[27] פריצת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הקשתה עוד יותר על בית הספר בשל הניתוק מברלין והקושי הגובר בגיוס תרומות ותלמידים לבית הספר. בשנת 1915 קיבלו חלק מן התלמידים והמורים אזרחות של האימפריה העות'מאנית. ב-1916 אף נשלחו תלמידי בית הספר לשירות צבאי במסגרת הצבא העות'מאני, בעוד תלמידים אחרים שהיו תושבי מדינות נייטרליות עבדו במושבות שונות בשרון בחקלאות, ביקב "כרמל מזרחי" בראשון לציון או במחנות עבודה כגון מחנה "עֵמֵלִיה" בבאר שבע. חלק משכרם של אותם תלמידים נועד למימון פעילותו של בית הספר.[28] שיאו של משבר זה היה ב-1917, אז נסגר בית הספר לכמה חודשים ושץ עצמו הוגלה לדמשק ואחר כך ישב בטבריה ובצפת.

עם סיומה של המלחמה ותחילת המנדט הבריטי חזר בית הספר לפעילות גם ללא שץ, שחזר לבית הספר ב-1919. התגייסותם של חלק מן התלמידים ל"גדודים העבריים" הקשתה על פעילותו הסדירה של בית הספר.[29]

1929-1919[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת לתוצרת בתי המלאכה של בצלאל שנמכרה בביתן בצלאל (1919)

שנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היוו שנות משבר מתמשך ב"בצלאל". מן הצד האחד נפסקה התמיכה של יהדות גרמניה, ששקעה במשבר כלכלי גדול, מן הצד השני לא הצליח שץ לגייס תרומות חדשות בקרב יהודי ארצות הברית. גם מצב מכירות המוצרים השונים היה רע, וחלק מן המחלקות, הקבוצות ובית-המלאכה השונים שפעלו תחת חסותו נסגרו במהלך חצי העשור הראשון של שנות ה-20 של המאה ה-20.

ביטוי למצבו הכספי הקשה של בית-הספר ניתן למצוא בשורה של משברים שעברו בתי המלאכה וכללו שביתות פועלים, לצד סגירת שעריהם. ב-1 באפריל 1921 נסגרו כל בתי המלאכה של בצלאל, שהעסיקו באותה עת 70 עובדים.[30] כעבור כחודשיים חודשה העבודה עם 25 פועלים.[31] סגירה נוספת התרחשה ב-1 בינואר 1922.[32]

למרות המשברים הרבים, המשיך שץ בניסיון להגשים את חלומותיו להגדלת בצלאל, שכללו כעת גם הקמת מרכז חנויות להשכרה ושכונת מגורים, שתשמש את אמני בצלאל.[33]

ביוני 1921 התפרסם מאמר ביקורת מאת שמואל הוגו ברגמן נגד בית-הספר בעיתון "דאס אידשע פאלק" בניו יורק.

ב-6 בנובמבר 1925 התפרסמה בעיתון "דואר היום" ביקורת חמורה על בית הספר ושץ.

בצלאל החדש, 1935 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירת פעילות בצלאל בשנת היובל להיווסדו, מתוך שנתון הממשלה לשנת תשי"ז, עמ' 195, בארכיון המדינה

לאחר סגירת "בצלאל" בראשותו של בוריס שץ, בשנת 1929, עמדו חלקים מן המבנים בשיממונם. אחרים שימשו כסדנאות עבודה לאמנים שהמשיכו לפעול בשמו של בית הספר. בשנת 1934 החלה לפעול המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית במטרה להקים מחדש את המוסד הציוני. פעילותם הציונית נועדה בראש ובראשנה לעזור בקליטתם של עולים מגרמניה, שרבים מהם הגיעו ב"עלייה החמישית" לארץ ישראל.[34] בשונה מבצלאל ה"ישן", הלימודים בבצלאל ה"חדש" היו חפים מאסתטיקה מזרחית. גם האווירה הפרועה של נשפי בצלאל וההווי המיוחד נעלמו לטובת השפעות מודרניסטיות, בייחוד של ערכי הבאוהאוס הגרמני בכל הקשור לפונקציונליות של הצורה.

ארתור רופין שעמד בראשותו של ועד ההקמה של בית הספר, שמנה מלבדו גם את אנה טיכו, אלברט טיכו, יוסף לוריא, פרופ' ל"א מאיר, ה' ח.א. סטיוארט (האחראי על המסחר והמלאכה במסגרת המנדט הבריטי, ורנר סנטור, גאורג לנדואר, זלמן שוקן והרמן שטרוק פעל נמרצות להקמת בית הספר. במסגרת הקונגרס הציוני ה-י"ט, שנערך ב-1935 בלוצרן, הכריז רופין על הקמת בית הספר. בנוסף הוקמה גם "חברת בצלאל החדש", שנועדה לגייס כספים עבור הקמת בית הספר. רופין אף פנה בשנת 1934 אל הקק"ל וקיבל מהם הסכם חכירה של מבני בצלאל. הדבר גרם לתרעומת בקרב האמנים ששכרו עד אז חלקים ממבנה בית הספר.

ב-30 במאי התכנס ועד חברת בצלאל בראשות ד"ר מקס אייטינגון ובו היו חברים מירה אטינגון, אליהו ברלין, יצחק גרינבאום, בן-ציון דינור, עו"ד ש. הורוביץ, אנה טיכו, הלנה כגן, ד"ר לוריא, מרדכי נרקיס, מ. קרינין ומ. שניאורסון.

הלימודים בבית הספר החלו ב-22 באוקטובר וסגל המורים כלל את יוסף בודקו כמנהל בית הספר ומחזור הלימודים הראשון כלל 22 תלמידים. טקס הפתיחה הרשמי נערך בד' בחשוון ה'תרצ"ו, ב-22 באוקטובר 1935. בשנת 1950, הוקם סניף של בצלאל בהר ציון, בבנין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית.[35] בסניף לימדו בין השאר ליטוגרפיה, תחריט ופיסול הצייר דוד בן-שאול, הצייר והפסל אברהם אופק והפסל והצייר דוד פלומבו שעבר להתגורר בהר בשנת 1961.[36] הסניף פעל עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

המחלקה הגדולה ביותר בבצלאל החדש הייתה מחלקת הגרפיקה השימושית. מרדכי ארדון, שמונה למנהל בית הספר לאחר מותו של בודקו ב-1940, וראובן (דויטש) דיין, מנהל המחלקה בין השנים 19371965, ביססו אותה כבעלת שליחות חברתית ואמנותית גם יחד. תלמידי המחלקה עיצבו סמלים וחומר פרסומי עבור מבחר גופים ציוניים ארצישראלים. ב-1940 נפתחה במחלקה סדנה לליתוגרפיה בראשות משה כהן המדפיס הראשי של דפוס "גרפיקה". סגנון העיצוב שהשליט דיין במחלקה התמקד בדימוי מרכזי פיגורטיבי, בהשפעת "כרזת-האובייקט" (Sachplakat) הגרמנית.[37] בשנת 1936 ייסד דיין את "אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל".

במהלך מלחמת העצמאות גויסו רוב תלמידי "בצלאל החדש" לשירות צבאי. רבים מהם הועסק כמשרטטי מפות ובעיצוב מתקני הסוואה שונים. בבית הספר, שלא סגר את שעריו, נותרו כ-20 תלמידות. כמו כן נפגעו חלקים ממבנה בית הספר (בעיקר סדנת המתכת). למרות המצור על ירושלים, עם התקדמות המלחמה חזר בית הספר לפעילות רגילה. רבים מן התלמידים חזרו ללימודים מלאים או חלקיים ואף התקבלו 16 תלמידים חדשים לבית הספר, מרביתם עולים חדשים. בנוסף, שימש בית הספר אכסניה לשיעורים של האוניברסיטה העברית, שבניניה בהר הצופים נסגרו.

האמנות של בצלאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית יצירות האמנות שנוצרו ב"בצלאל" היו יצירות של אמנות שימושית. ביניהן כלי קודש יהודיים, מזכרות מארץ הקודש וחפצים מעוצבים שונים. אלו נעשו בטכניקות מסורתיות, כמעט ללא שימוש במכונות מודרניות. לצידן נוצרו גם עבודות אמנות, בעיקר פורטרטים של דמויות מזרחיות בנוסף אקדמי.

העבודות שנוצרו, ביקשו לבסס את אידיאל הלאומיות היהודית. לשם כך גויסה איקונוגרפיה אוטופית המבטאת את רוח הציונות, שנשענה - מן הצד האחד - על מסורות שמקורן באמנות היהדות האירופית, ומן הצד השני על סמלים ציוניים, שחלקם פותחו בבית הספר עצמו. התנ"ך, הארכאולוגיה והמסורת האוריינטליסטית האירופית, היוו מקורות מרכזי לאיקונוגרפיה זו.[38]

גדעון עפרת טען בחיבורו אודות בית-הספר כי אמני בצלאל המירו את הריאליזם האקדמי האירופי ב"ריאליזם של מקומות קדושים".[39] ואכן, באיקונוגרפיה של יצירות בצלאל ניתן למצוא התייחסות רבה לטופוגרפיה ולמונומנטים הדתיים של ארץ-הקודש, כמו גם לדמויות מן המקורות היהודיים. אלו עוצבו כסמלים, ולא כתיאור ריאליסטי. בכך ניתן למצוא דמיון לאמנות הדתית היהודית שהתקיימה בא"י במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. יגאל צלמונה הצביע על התפיסה הסנטימנטלית של התיאורים, המשקפים חזון אוטופי סמלי.[40]

ב"שטיח הר סיני, אשל אברהם וארז הרצל", לדוגמה, מובאת השוואה בין דמויותיהם של אברהם, משה ובנימין זאב הרצל. השוואה דומה הופיעה גם בעבודות כגון התבליט "לזכר הרצל" של בוריס שץ. מוטיב נוסף, המופיע בעיצובים כגון בגלויה "סמל בצלאל", הייתה התייחסות למוטיב הגלות, שהושאל מן האמנות היהודית של סוף המאה ה-19, והשוואתו אל מימוש הציונות בארץ-ישראל.

קבוצות ובתי מלאכה בחסות בצלאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הקבוצות ובתי-המלאכה השונים שפעלו בחסות בית-הספר, הוקמו ופעלו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כחלק ממהלך הארגון מחדש וסגירת מחלקות העבודה של בית-הספר שנעשו על ידי אריה לייב אסתרמן. בנוסף, חלק מן מגופים אלו לקחו על עצמן תפקידי הכשרה של תלמידי בית-הספר, שנעשתה עד כה בתחומי המחלקות השונות.

ה"קבוצות" התנהלו במתכונת של קואופרטיב. היו אלו יוזמות של בוגרי בית-הספר, שעשו שימוש בעיצובים שנוצרו בו ובוצעו עכשיו מחדש בבתי-המלאכה השונים שנפתחו במתחם בית-הספר וכונו "בתי בצלאל". לצדם פעלו בתי-מלאכה פרטיים של אמנים מבוססים יותר. בשנת 1922 הוקמה "התאחדות עובדי בצלאל", שאיגדה את בעלי המלאכה השונים. היא עסקה בעיקר בניסיונות לשיווק המוצרים השונים. בין פעילותם הצגת תערוכה במסגרת הקונגרס הציוני העולמי ה-13 (1923).[41] אגודה אחת קמה בשנת 1939 בשם "יצרני בצלאל בירושלים אגודה שתופית בעמ" ופעלה עד לשנת 1944.[42]

לצד בצלאל, פעלו גם חנויות נוספות, כגון "סטנצקי" ו"מריון", שעשו שימוש בשם "בצלאל" על מוצריהם. לעיתים, עוצבו מוצריהם על ידי אמני "בצלאל", כגון זאב רבן.[43]

המידע על הקבוצות ברשימה נלקח מתוך קטלוג התערוכה "בצלאל של שץ",[44] מתוך "רשימת "התעשייה העברית בירושלים" (1922),[45] מ-"תיק "בוריס שץ - התכתבות" (1925) בארכיון המדינה (פ-1959/11) וממקורות נוספים.

שם תחום פעילות
אילה (קבוצה) קבוצה שעסקה בעבודות באטיק על מתכת. בין היתר יצרה תרמילי פגזים מעוטרים כדוגמת "תרמיל פגז מעוטר במזכרת מכיבוש ירושלים" (1918 בקירוב) בטכניקה זו. בכרוניקה שפורסמה בשנת 1912 בעיתון "האחדות" מתוארת הקמת קבוצה בתחום הבטיק שכוללת 3 חברים ועוד שני מתמחים.[46] בין האמנים שעסקו בטכניקה זו בבצלאל נמנים אברהם בר-אדון ורפאל אברהם שלם.
בית-המלאכה למעשה צדף בית המלאכה נפתח בכספי הנדבן נתן שטראוס (שטרויס) ובעזרת ד"ר יצחק לוי, מנהל סניף ירושלים של בנק אנגלו-פלשתינה.[47] הוא נפתח ברחוב הנביאים, בסמוך לבית היתומים דיסקין, עם חמישה עובדים. יהודה שניאור עמד בראש בית-מלאכה זה. בשנת 1913 גייס בית המלאכה פועלים מגיל 12.[48] בתערוכת תלמידי בצלאל ב-1918 הוצגו עבודות של בית המלאכה שנעשו בשיתוף תלמידי בצלאל. ייתכן כי היו אלו תבליטים נמוכים שגולפו על צדף או כונכיה. בארכיון עיריית נתניה מצוי מכתב מצוי מכתב המתאר את "בית חרושת לכפתורי צדף", שנפתח ב-1922 בבני ברק, כהמשכו של בית מלאכה זה.[49]
בית-המלאכה של מיכאל פילמוס בית-המלאכה של מיכאל פילמוס (1962-1892), יליד וורשה,[50] עסק ביצירת תמונות בטכניקה של הדפס סטנסיל על בד או על קטיפה שחורה כדוגמת "הכותל המערבי" או "דיוקן הרצל". את חלק מן הדגמים עיצבו, כנראה, אמני בצלאל. על האמנים העיקריים שעסקו בטכניקה זו נמנים מאיר גור אריה וישראל מרדר. פילמוס השתתף בתערוכת מגדל דוד (1921) וב-"יריד המזרח" (1932). קבוצה נוספת שעסקה בתחום זה הייתה "תומר".
בית-החרושת האמנותי לכריכת ספרים וקופסאות בית-המלאכה של אלחנן חפץ הוקם בשנת 1924 לאחר עלייתו לארץ-ישראל. הוא עסק בעיקר בכריכת ספרים, לצד עבודות בעור ומוצרי עץ זית. בין העבודות שיצר כריכת הספר "ברוך אגדתי: אמן הרקוד העברי" (1925), "אברהם סוסקין: אלבום מראות תל אביב" (1926), "הגדה של פסח" (1930) באיור נחום גוטמן ועוד. הוא השתתף בתערוכה קולוניאלית בפריז (1931), "יריד המזרח" (1932) ועוד.
בית-עבודה לאמנות אינדוסטריאלית חברת העיצוב שהקימו זאב רבן, מאיר גור אריה בשנת 1932, פעלה מקומתו השנייה של בית-הספר ועסקה בעיצוב של מגוון פריטים, החל מעיצוב גרפי ועד למוצרים שונים. בשנת 1962, בעקבות מחלה, העביר רבן את הבעלות על בית המלאכה לשלמה קדמי, שהעבירו לבניין ברחוב המעלות בירושלים.[51]
בני-בצלאל הוצאת ספרים שבראשה עמד יצחק נרקיס והוציאה לאור גלויות וספרים של אמני בצלאל. בין הספרים: "החלוצים, לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה", תרפ"ה (1924); "על אמנות, אמנים ומבקריהם. פתגמים ומכתמים (מאת) בוריס שץ, "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ד; ברוך שץ, חייו ויצירתו, "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ה (1925); "חד גדיא" מאת זאב רבן, תרפ"ו; "ארץ ישראל, 10 תמונות, על ידי זאב רבן" (1931); "בראשית, מחזור צלליות גזורות בידי מ. גור-אריה" (1934); "מנורת החנוכה" מאת מ. נרקיס (1939)
גלוונופלסטיקה בשנת 1932 הקים שלמה בלנק, כנראה יליד האימפריה הרוסית, בית מלאכה לציפוי מתכות בכסף וזהב וכן "העתקות מנחושת" ב"בצלאל".[52]
גרפיקה בצלאל בית-ההדפוס שפתח אבל פן במתחם "בתי בצלאל" התבסס על מכונת אופסט שרכש בשנת 1921 בווינה, והגיעו לירושלים בדצמבר של אותה שנה.[53]
זית "זית" היה בית-המלאכה הראשון שהוקם בשנת 1913 מחוץ לבצלאל, על ידי אליהו אדם, לאחר סגירת מחלקת המסגרות בבצלאל. בית המלאכה מוקם במחנה יהודה ועסק עבודות בעץ זית, מסגרות משובצות ובאטיק על עץ. ב-1916 הוצגו עבודות שלו בניו יורק.[54] בשנת 1921 השתתף בתערוכת מגדל דוד.
י' בן דב. בצלאל ירושלים בשנת 1912 פתח יעקב בן דב בית הוצאה לאור שעסק בעיקר בהפקת גלויות מנופי הארץ, הכנת שקופיות ל"פנס קסם" וצילום דיוקנאות של ראשי היישוב וצילומי סטודיו. בין העבודות הראשונות סדרת גלויות שיצר שמואל בן דוד ששלבו תצלומים ואיור. בסה"כ הפיק בן דב כשמונה מאות גלויות. תחילה שיווקן באמצעות חברת "הלבנון", ואחר כך באופן עצמאי. בהוצאה זו אף הוציא שישה אלבומים מנופי ההתיישבות ואת האלבום "הגדודים העבריים בארץ ישראל".
כתר או "קבוצת פועלי בצלאל כתר" בראש הקבוצה ענד יהודה שניאור[55] ובין חבריה חנוך דובנא[56] ויחיא אבישי.[57] בשנת 1920 הציגה הקבוצה את עבודותיה בתערוכה בלונדון.[58]
מחשבת בית מלאכה של אברהם בר-אדון שעסק ביצירת עבודות מתכת בעבודת דמשק, לצד טכניקות אחרות. ב-1916 הציג בר-אדון עבודות שלו ושל אליהו אדם בניו יורק.[54]
מנורה (קבוצה) קבוצה בה היו חברים מאיר גור אריה, שמואל פרסוב וזאב רבן. בין השאר יצרה הקבוצה תבליטים מטרה-קוטה בטכניקה של לחיצה לתבנית, כגון "לוח חד גדיא" (1914).
מנורה (חברה) "מנורה - החברה הארץ-ישראלית הראשונה להוצאת פילם לראינוע" (באנגלית: "The First Palestine Film Co. - MENORAH") היא חברה שהקים יעקב בן דב להפקת סרטי קולנוע, ושפעלה בין השנים 1917–1933. בן דב הפיק מדי שנה סרט תעודי באורך מלא, המבוסס על "יומנים" שסקרו את תולדות היישוב העברי. הראשון מהם היה הסרט "יהודה המשוחררת" (1918). דיווח עיתונאי מציין את השתתפות החברה בתערוכת בצלאל בשנת 1919.[59]
מרבדיה / מרבדיה החדשה חברת "מרבדיה" נפתחה בפברואר 1921 בשכונת הבוכרים כחברת מניות בהשקעה אמריקאית. היא ייצרה שטיחים בטכניקת קשרים מסורתית על גבי נולים ידניים שהועברו אליה ממחלקת השטיחים של "בצלאל" שנסגרה. דגמים שיוצרו שעוצבו ויוצרו בעבר ב-"בצלאל" כגון "שטיח שיר השירים", "שטיח הר סיני, אשל אברהם וארז הרצל" ואחרים. בנוסף, ייצרה שטיחים מסורתיים בעיצובים שונים. יעקב קנטרוביץ', שהיה בעבר מנהל מחלקת השטיחים ב"בצלאל", הפך המנהל האמנותי וח. איזקסון שימש כמנהל העבודה. בעת פתיחתו הועסקו בו 65 מתלמדות ופועלות צעירות, שהשתכרו 5 לירות בחודש. חלק גדול מן הפועלות היו יתומות, והאחרות היו בנות מהגרים. חלק מהן עבדו מביתן.[60] בשנת 1922 הציגה לראשונה את תוצרתה. בשנת 1923 כבר הייתה החברה בקשיים כספיים[61]
בשנת 1924 הוקמה החברה מחדש בשם "מרבדיה החדשה" בעזרת השקעה של אמריקאי מפיטסבורג בשם פרלמן.[62] "מרבדיה החדשה" הציגה את תוצרתה ב"יריד השלישי למזרח הקרוב בתל אביב" (1926), בתערוכת מלאכות הארץ במגדל דוד (1928), ב-"יריד היובל" (1929) של תל אביב.
נצן (קבוצה) קבוצה שעסקה במקשה
קמיע חיטוב בשנהב ואבן ונוצר בבית המלאכה של משה מורו שפעל ב"בתי בצלאל". בין העבודות שיצר "אליעזר ורבקה" ו-"סביבון מעוטר בדימוי יהודה השבויה ויהודה המשוחררת". בשנת 1921 השתתף בתערוכת המלאכות במגדל דוד. השנהב ממנו יצר יובא לרושלים דרך איטליה.[63] לצד מורו פעל גם בית מלאכה של מרדכי אבניאל.
קרמיקה בצלאל בית המלאכה של יעקב איזנברג ידוע בעיקר אריחים המעוטרים ועליהם מוטיבים יהודיים וציוניים. בין היתר יצר תמונות אריחים ושלטי רחובות על פי עיצובים של אמני בצלאל, כגון "תפילת הדרך" (1925). בין אלו בולטים האריחים בבית ביאליק, בית ספר אחד העם ועוד. בנוסף, ייצר בית המלאכה גם חפצים מעוטרים נוספים.[64]
רותאלה (שעונים) שווייצרי בשם א. ראולסטון פתח במאי 1923 בית-מלאכה לשעונים. בתערוכת בצלאל בשנת 1924 הציג שעונים שהורכבו בירושלים מחלקים שיוצרו בשווייץ. בין העובדים ידוע תלמיד בצלאל גדליהו ערמוני.
רמון (קבוצה) על חברי הקבוצה נמנו שמואל בן-דוד, ב. אוראל (פייבלזון), צילה לוי, י. ליכטנשטיין, ב. אוראל (פייבלזון)
שושנה בתערוכת תלמידי בצלאל שנת 1918 הוצגו יצירות רקמה ותחרה שנעשו ע"פ עיצוב של מורי בצלאל בבית המלאכה "שושנה", שמוקם ליד שכונת מאה שערים. ניתן להניח כי הפועלות היו ילדות ונרות צעירות. בשנת 1921 הוצגו עבודות בתערוכה במגדל דוד.
שנהב (קבוצה) קבוצה בהנהגת מאיר גור אריה שעסקה בפיסול ופתוח בשנהב ואבן, וכן הציעה פיתוחים במתכת לדפוס. מפויעה ברשימת בתי המלאכה של "בתערוכת בצלאל" בשנת 1918.
שרא"ר (קבוצה) קבוצת שרא"ר (באנגלית: Shrar), ששמה מבוסס על ראשי תיבות של שמות החברים יהודה שניאור, שלמה רבינוביץ, מרדכי אוסונוביץ ודוד ריבקינד, פעלה מ"בתי בצלאל" ועסקה בעבודת פילגרין, מקשה בכסף ונחושת ובאטיק על מתכת. חלק גדול מעבודותיה, כגון "צלחת המרגלים", התבסס על עיצובים של זאב רבן. חלק מעבודות הקבוצה בוצעו על ידי צורפים תימנים בביתם. לפחות בשני מקרים התעוררה בבצלאל אי נוחות כנגד הקבוצה בשימוש בעבודתם של אמנים לא יהודים בייצור החפצים.[65]
תומר או תמר יצירת הדפסים משבלונות על בד. הפסיקה פעילותה לפני 1918. בין חברי הקבוצה ראובן ליפשיץ (ליף) ודוד ריבקין. בית מלאכה נוסף לעבודות כאלו היה בבעלות מיכאל פילמוס.
תפאורה ישראל הירשפלד הקים במהלך שנות ה-20 בית-מלאכה לתפאורות. בית-מלאכה אחר היה של שמואל מלניק.

לחצו כדי להקטין חזרה
הר הצופיםהפקולטה למדעי החברההפקולטה למדעי החברה"הפורום" ובניין הסנאט"הפורום" ובניין הסנאטהספרייה המרכזית (רוח ומדעי החברה)הספרייה המרכזית (רוח ומדעי החברה)בית הכנסת ע"ש הכטבית הכנסת ע"ש הכטאולם העצמאותהפקולטה למדעי הרוחהפקולטה למדעי הרוחהפקולטה למשפטיםהפקולטה למשפטיםבית דוד וולפסון (ספריית משפטים)בית מאירסדורףבית הספר לעבודה סוציאליתבית הספר לעבודה סוציאליתבית הספר לחינוךבית הספר לחינוךהספרייה לחינוך ולעבודה סוציאליתמכון מגידמכון מגידהמכינה הקדם-אקדמית וחדרו של מרטין בוברהחוג לארכאולוגיההחוג לארכאולוגיהמכון טרומןמכון טרומןבית הללבית הללאגודת הסטודנטיםקפיטריית פרנק סינטרה ואנדרטה לזכר הפיגוע בהבית הספר לתלמידי חו"לבית הספר לתלמידי חו"לבצלאלמגדל המיםאולמות טבעאולמות טבעהאמפיתיאטרוןהמכון ליהדות זמננוהמכון ליהדות זמננומכון מנדל למדעי היהדותמכון מנדל למדעי היהדותמערת ניקנורהגן הבוטני הלאומיעיסאוויהביה"ח הדסהבית הקברות הצבאי הבריטימעונות רזניקמעונות רזניקמרכז הספורט לרנרמלון דן ירושליםמעונות אידלסוןכפר הסטודנטיםהגבעה הצרפתיתואדי אל-ג'וזהגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניקמנהרת הר הצופים ע"ש נעמי שמרעמק צוריםבית אורותאוניברסיטת בריגהאם יאנגמתחם אוגוסטה ויקטוריההר הזיתיםMap scopus.png


בצלאל במאה ה-21, יחידות ומחלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 נחגג בבצלאל יום השנה המאה של המוסד. המוסד ממוקם במתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים שבירושלים ולומדים בו מעל ל-2,300 תלמידים במחלקות הלימודים הבאות: אמנות, אדריכלות, עיצוב קרמי וזכוכית, עיצוב תעשייתי, צורפות ואופנה, צילום, תקשורת חזותית, אמנויות המסך (אנימציה ווידאו) והמחלקה לתרבות חזותית וחומרית. המחלקה לאדריכלות ממוקמת במרכז ירושלים, בבניין בצלאל ההיסטורי אשר ברחוב שמואל הנגיד.

המוסד מכיל לימודים לתואר ראשון B.F.A באמנות, תואר ראשון B.Arch באדריכלות, תואר ראשון B.Des בעיצוב, תוכנית לתואר שני M.F.A באמנויות וכן חמש תוכניות שונות לתואר שני M.Des ב - עיצוב אורבני, אמנויות, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי ומדיניות ותיאוריה של האמנויות.

שכר הלימוד במוסד (בלימודים לתואר אקדמי) הוא כמקובל באוניברסיטאות ובמכללות ציבוריות בישראל. חייל או בוגר שירות לאומי, שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה)[66].

משנת 2005 בצלאל מפרסם כתב עת אקדמי לאמנות בשם "היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים".

מדי שנה נערכת בבצלאל תערוכת בוגרים בה מוצגים פרויקטי גמר של סטודנטים בשנה ד' ו-ה' בכלל המחלקות, כמו כן מוצגות עבודות נבחרות של סטודנטים מכלל המחלקות והשנים. התערוכה מתחדשת מדי שנה באופיה ובעיצובה.

בשנת 2010 יצאה לראשונה האקדמיה את גבולות ירושלים עם העברתה של התוכנית לתואר שני באמנויות לת"א.

בזמן המהומות בירושלים (2021) ומבצע שומר החומות שלחו מרצים רבים מכתב תמיכה בסטודנטים הפלסטינים ""לנוכח אלימות המתנחלים", כדבריהם. במכתב נאמר כי הם מבינים את הקושי ללמוד במוסד של עם כובש ומדכא, והובעה תמיכה במאבק הפלסיטיני. הנהלת המוסד הבהירה כי מדובר בעמדות אישיות של החתומים.[67]

המרכז להוראת אמנות ועיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז להוראת אמנות ועיצוב פועל ליצירת תשתית מקצועית והמשכית לפיתוח הוראה בבצלאל בהתייחס למאפיינים הייחודיים של הוראת ולמידת אמנות, עיצוב וארכיטקטורה. המרכז מעודד תהליכי פיתוח ומחקר בתחומי הוראה ולמידה של אמנות ועיצוב, תוך שהוא מוביל יוזמות חדשניות בתוך בצלאל ובשיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיים שונים בארץ ובחו״ל.

בצלאל x[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצלאל X, המרחב לטכנולוגיות חדשות במוסד, חוקר את השינויים בתפקידם של יוצרות ויוצרים בעולם משתנה ודינאמי, המונע מתוך התפתחויות טכנולוגיות וכלכלה מבוססת רעיונות. המרחב עוסק במחקר שוטף של טכנולוגיות וכלים חדשים ובפיתוח מיומנויות מתוך כוונה להרחיב את תחומי הידע ושדות הפעולה הנלמדים בבצלאל. במסגרת פעילות המרכז מקודמים שיתופי פעולה עם התעשייה כדי לייצר חשיפה ונגישות לטכנולוגיות חדשות עבור הסטודנטים וסגל ההוראה.

רשות המחקר והחדשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות למחקר וחדשנות של בצלאל פועלת לקידום מעמדו המחקרי-חדשני של המוסד, והיא הסמכות המקצועית בכל הקשור לקידום המחקר בו, ומעניקה תשתית תומכת לגיוס משאבים אקדמיים וניהולם. בין השאר, הרשות מקדמת שיתופי פעולה בתחומי המחקר והחדשנות עם גופים שונים, בהם ממשלתיים, אקדמיים ועסקיים.

בין פעילות הרשות: איתור קולות קוראים למחקרים, בארץ ובעולם, והפצתם בקרב חברי הסגל הרלוונטיים; סיוע בהגשת בקשות לקרנות מחקר, בדגש על היבטי תכנון, כתיבה ותקצוב; וייעוץ מקצועי בתחום האתיקה במחקר.

הרשות כוללת גם את מאגד JLM Impact, שיתוף פעולה בין מרכזי החדשנות והיזמות של שלושה מוסדות אקדמיים בירושלים: בצלאל (212 – מעבדת החדשנות של בצלאל), האוניברסיטה העברית, ועזריאלי - מכללה אקדמית להנדסה.

המרכז לחקר הביטוי החזותי של השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז מציע פלטפורמה אקדמית המתמקדת בבחינת מופעיו השונים של הביטוי החזותי הקשורים בשואה, כגון ציור, פיסול, קולנוע, צילום, קומיקס ואיור המייצרים שפה של סימנים וסמליים, המשמשים כתשתית ההפצה המרכזית של ידע היסטורי על אודות השואה. המרכז פועל בשיתוף פעולה עם חוקרים מהארץ ומחוץ לה, שבמסגרתו מתקיימים מפגשי לימוד ומחקר.

ספריה וארכיון בצלאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון בצלאל כולל מאגר ממוחשב שבו תיעוד דיגיטלי של כמה תחומים, בהם ההיסטוריה של המוסד, עבודות סטודנטים, פרויקטי גמר ותערוכות בוגרים ואוספים של עבודות בצלאל ממקורות שונים. המידע המתועד מיועד למורים, לסטודנטים, לסגל המוסד ולקהל הרחב. המאגר הממוחשב, "בצלאל קטלוג", כולל גם את הספרייה שנועדה לצרכי הוראה ולמידה, והגישה אליו היא רק למשתמשים מורשים. בנוסף, בהארכיון הציוני המרכזי מצויים התיקים המהווים את הארכיון ההיסטורי של האקדמיה מאז שנותיה הראשונות ועד לימים שלאחר קום המדינה.

ספריית בצלאל מכילה למעלה מ–60 אלף ספרים, סרטים ופריטים בנושאי אמנות, אדריכלות ועיצוב, בהם כמה ספרים נדירים, קטלוגים של תערוכות, ספרי אמן, מהדורות פקסימיליה מרהיבות, אוספים מקיפים בנושאי אמנות וצילום ואוסף חדש של משחקי קופסה למעצבים. הספריה מנויה על כתבי עת מודפסים ומקוונים ומאגרי המידע מאפשרים גישה לטקסט המלא של מאות כתבי עת.

הקמת הקמפוס החדש של האקדמיה בצלאל בלב מרכז העיר ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית הקמפוס החדש של בצלאל במגרש הרוסים
הספרייה המתכוננת

בימים אלו מוקם הקמפוס החדש על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, שנבנה במתחם מגרש הרוסים במרכז ירושלים, על גבעה המשקיפה אל העיר העתיקה.

בניין הקמפוס החדש מתוכנן על ידי משרד האדריכלים היפני SANAA. הוא נבנה על שטח של 13 דונם וגודלו יהיה 42,000 מ"ר וצפוי להביא למרכז העיר של ירושלים כ-2,500 סטודנטים ו-500 אנשי סגל.[68]

בנוסף לבניין עצמו מתוכנן לקום באזור חניון עירוני תת-קרקעי של כ-4 קומות. על פי התכנון החניון יהיה בשטח של כ–8,700 מ"ר.[69]

בניין הקמפוס החדש יתפרס על 6 קומות – שתי קומות תחתונות מתחת לפני הקרקע וארבע קומות הנמצאות מעל פני הקרקע. הבניין יהיה מורכב מלוחות בטון חשוף שיערמו בתצורה העוקבת אחר ההדרגה הטבעית של הנוף, כדי להשתלב במרחב העירוני ולדמות את הנוף המדורג של ירושלים.[70]

לוחות הבטון נתמכים על ידי שישה גרעינים המחופים באבן ירושלמית, כאשר מעטפת הבניין כולו היא זכוכית שקופה. השקיפות נועדה להכיל ולשקף את המבנים שסביב, אך גם להיות סימבולית ולאפשר לציבור "לראות דרך" הבניין.

הקמפוס החדש יכיל חללים של סטודיואים, כיתות לימוד, סדנאות, משרדי הנהלה וכן שטחים ציבוריים כגון גלריות תצוגה, מתחם חנויות וקפיטריה.

בשנת 2019 החלו עבודות הבינוי של הקמפוס והבניין צפוי להיפתח לפעילות אקדמית בסוף 2022.

בית הנסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 הועברו למתחם "בית הנסן" בירושלים התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי (ששכנה קודם לכן בקמפוס הר הצופים), היחידה ללימודי חוץ ובהמשך התוכניות לתואר שני בעיצוב אורבני, מדיניות ותאוריה של האומנויות והתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית).

השלוחה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 הוקמה ביחד עם בית הספר הגבוה לאמנויות לציבור החרדי "אמן",[71] שלוחה חרדית לנשים בשכונת רוממה בירושלים. המקום נחנך על ידי ראש עיריית ירושלים ניר ברקת.[72]

הסמל של השלוחה החרדית של בצלאל

השלוחה נוהלה על ידי רבקה ורדי, בהמשך בצלאל התפצלה מ"אמן", [אך עדין נקראת "אמן - בצלאל"] והיום מתקיימת כגוף נפרד בהנהלתה של רבקה ורדי, אשר קבלה על כך פרס נבחרי ירושלים.[73]

תוכנית הלימודים זהה לבצלאל, במקום נלמדים אמנות ארכיטקטורה ותקשורת חזותית, המסגרת מעודדת לימודים ומשפחה.

מנהלי בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות

בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות

בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוך שץ, בצלאל - תולדותיו, מהותו ועתידו, הוצאת סנונית, ירושלים, תר"ע, 32 עמ'. (לספר הסרוק)
  • גדעון עפרת, בצלאל החדש, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, 1987
  • יעל גילעת, "כי מציון יצא יפי ואמנות מירושלים"-עליתה ונפילתה של מחלקת הפיליגרין בבצלאל, עת־מול, מרץ 2006 (למאמר בטקסט מלא)
  • זאב זליג, בצלאל שלי — אמנות יהודית ארץ ישראלית 1906–1955, בהוצאת המחבר, 2021[74]
  • Dalia Manor, 'Orientalism and Jewish National Art: The Case of Bezalel', in Orientalism and the Jews, edited by I. D. Kalmar and D. J. Penslar, Brandeis University Press, 2005, pp. 142–161.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 לפי לוח 8 - סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה באתר המועצה להשכלה גבוהה, נכון לשנת הלימודים ה'תש"ף (20192020)
  2. ^ התקציב הרגיל של ות"ת לשנת הלימודים תשע"א נספח 4(הקישור אינו פעיל, 9 במאי 2020)
  3. ^ ראו: פישר, יונה, (עורך), אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע-עשרה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979.
  4. ^ ראו: עפרת, גדעון, "התחלה ראשונה: 'תורה ומלאכה'", בצלאל: מחשבות על קראפט, רסלינג, 2015; וגם ההתחלה הראשונה: "תורה ומלאכה"", המחסן של גדעון עפרת, 28 בדצמבר 2012
  5. ^ ראו: מנור, דליה, "אמנות, לאומיות ויחסי ציבור: המיתוס של בצלאל", עיונים בתקומת ישראל 18, 2008, עמ' 425-425
  6. ^ ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 24-13
  7. ^ מצוטט בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876-1944, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, תפן, 2007, עמ' 37.
  8. ^ ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 23
  9. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903–1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 33.
  10. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903–1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34.
  11. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 74.
  12. ^ 'בצלאל', הזמן, 1 במאי 1905.
  13. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903–1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34–36.
  14. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לאן נעלם יוליוס רוטשילד", בתוך, וושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 632.
  15. ^ על פי מכתב של ליליאן מתאריך 25 בינואר 1906. ראו: אופק, רותי, א.מ. ליליאן, האמן הציוני הראשון, מוזיאון הפתוח, תפן, גן התעשייה תפן, 1997, עמ' 22–26.
  16. ^ 'בצלאל - כי מציון יצא יופי ואמנות מירושלים', השקפה, 26 במאי 1907(הקישור אינו פעיל, 9 במאי 2020)
  17. ^ 'בצלאל', הזמן, 26 בדצמבר 1905(הקישור אינו פעיל, 9 במאי 2020)
  18. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 27–31.
  19. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לאן נעלם יוליוס רוטשילד", בתוך, וושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 631–635.
  20. ^ ראו: גדעון עפרת, ‏מושבת האמנים בבן שמן, 1910–1913, קתדרה 20
  21. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 84.
  22. ^ ראו: עפרת, גדעון, "אבל פן עולה לארץ-ישראל", על הארץ, האמנות הארצישראלית: פרקי-אבות, הוצאת אמנות ישראל, ירושלים, 1993, עמ' 233.
  23. ^ ראו: עפרת, גדעון, "מותו של הירשנברג בירושלים", על הארץ, האמנות הארצישראלית: פרקי-אבות, הוצאת אמנות ישראל, ירושלים, 1993, עמ' 213–226.
  24. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן, סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2001, עמ' 67–81.
  25. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903–1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 235.
  26. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903–1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 55, 68.
  27. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 96–99.
  28. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903–1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 89.
  29. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903–1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 90–94.
  30. ^ ראו: סגירת בתי המלאכה "בצלאל", הארץ, 4 באפריל 1921
  31. ^ ראו: בבתי המלאכה "בצלאל", הארץ, 29 במאי 1921
  32. ^ ראו: סגירת בתי המלאכה "בצלאל", הארץ, 16 בינואר 1922
  33. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 100-99
  34. ^ ראו: גדעון עפרת, "שטרוק ובצלאל החדש", בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876–1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 272–273.
  35. ^ סניף בי"ס בצלאל על הר ציון, חרות, 16 ביולי 1950
  36. ^ משה בן-שאול, אוויר בברזל, מעריב, 25 באוגוסט 1967
  37. ^ ראו: עפרת גדעון; טרקובר, דוד (עורכים), בצלאל 100, ספר שני, 1935-1965, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, 2006, עמ' 89.
  38. ^ ראו: יגאל צלמונה, "בצלאל של שץ ומלאכת האומנות הציונית", בתוך: מחשבות על קראפט, אורי ברטל, ראובן זהבי וערן ארליך (עורכים), רסלינג, 2015, עמ' 166–189
  39. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 26
  40. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 34
  41. ^ ראו: "בצלאל" בקונגרס הציוני, הארץ, 2 במאי 1923
  42. ^ באגודה זו היו חברים שלמה רבינוביץ, יחיא אבישי, מאיר גור אריה, יעקב בן דב, שלום נדף, יוסף חמדי לוי ויהודה שרעבי. ראו: "תיק יצרני בצלאל בירושלים אגודה שתופית בעמ", ISA-moital-moital-0011nr5, ארכיון המדינה
  43. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן: סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2001, עמ' 80
  44. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג
  45. ^ ראו: התעשיה העברית בירושלים, הארץ, 24 במרץ 1922
  46. ^ ראו: חרוניקא, האחדות, 9 באוגוסט 1912
  47. ^ ראו: בבית החרושת לעשית צדף, החרות ירושלים, 28 בנובמבר 1912, עמ' 3; צדקה ופרנסה, הצבי, 15 בדצמבר 1912; בית התבשיל של מר נתן שטרויס, מוריה, 17 בדצמבר 1912.
  48. ^ ראו: מתבקשים פועלים, החרות, 8 בינואר 1913
  49. ^ ראו: בית חרושת לכפתורי צדף. ארכיון עיריית נתניה מ 18, 181.
  50. ^ ראו: מודעה, הפועל הצעיר, 27 ביולי 1919 וגם: מיכאל פילמוס באתר חברת קדישא ת"א-יפו
  51. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן: סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2001, עמ' 221
  52. ^ ראו: עבודה חדשה ב"בצלאל", הארץ, 2 ביולי 1923, עמ' 3
  53. ^ ראו: ליטוגרפיה אמנותית ב"בצלאל", דואר היום, 21 במרץ 1921; גרפיקה, הארץ, 16 בדצמבר 1921, הגרפיקה ב"בצלאל", דואר היום, 20 בדצמבר 1921
  54. ^ 1 2 ראו: תערוכת בצלאל בניו יורק, החרות, 10 בינואר 1916
  55. ^ יהודה שניאור (1887-?) הגיע עלה לא"י ב-1909 והתקבל לבצלאל. ב-1924 עקר לחיפה. ראו: דוד תדהר (עורך), "יהודה שניאור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1190
  56. ^ ראו: מודעה, הארץ, יום ראשון, אוגוסט 17, 1919, עמ' 1
  57. ^ בידיעה משנת 1923 מצוין יחיא אבישי כיו"ר של אגודת "בני דן". ראו: בין התימנים, דואר היום, 7 בדצמבר 1923
  58. ^ ראו: חנוך דובנא, מכתבים למערכת, דואר היום, 31 בדצמבר 1920
  59. ^ ראו: בירושלים: בצלאל, הארץ, 20 ביוני 1919
  60. ^ ראו: בית חרושת לשטיחים "מרבדיה", הארץ, 17 במאי 1921; תנו עבודה לירושלים!, דואר היום, 25 בינואר 1922
  61. ^ ראו: יששכר-דב בר-דרורא, הישוב בשנת תרפ"ד, דואר היום, 16 בספטמבר 1923
  62. ^ ראו: מרבדיה, דואר היום, 14 בספטמבר 1924 בוריס שץ, הזורעים בדמעה ברנה יקצרו (לרגלי תערוכת השטיחים ב"מרבדיה החדשה"), דואר היום, 26 בספטמבר 1924
  63. ^ ראו: 'הקמיע', דואר היום, 14 במאי 1923
  64. ^ ראו: יצחק בריגין, עתידה של מלאכת האמנות בארץ-ישראל, דואר היום, 19 בנובמבר 1922
  65. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן: סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2001, עמ' 77
  66. ^ הקרן לעידוד השכלה גבוהה בפריפריה, באתר הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים
  67. ^ יהונתן גוטליב - ערוץ 7, ובינתיים ב'בצלאל': מכתב תמיכה לסטודנטים הפלסטינים, באתר ערוץ 7
  68. ^ מיכאל יעקובסון, קמפוס "בצלאל" במגרש הרוסים: שקוף, גמיש בשימושיו וצרכן תחזוקה כבד, באתר Xnet
  69. ^ נמרוד בוסו, סולל בונה זכתה במכרז לבניית קמפוס בצלאל בירושלים ב-330 מיליון שקל, באתר כלכליסט, 16 באפריל 2019
  70. ^ מוטי בסוק, מירב מורן, עיריית ירושלים אישרה: קמפוס חדש יוקם עבור בצלאל במגרש הרוסים, באתר TheMarker‏, 29 במרץ 2017
  71. ^ אודותיהם ראו כאן.
  72. ^ לראשונה שלוחה חרדית לאקדמיית האמנות בצלאל, באתר ערוץ 7, "שלוחה חרדית של בצלאל" באתר אקטואליק
  73. ^ ראה על כך באתר קהילת נשארים בירושלים https://jlmvibe.org/
  74. ^ גלעד מלצרמה קורה לאספן האמנות של "בצלאל" כשהוא בא לנחם אבלים, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021