הלמוט זוננפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלמוט זוננפלד
לידה 13 בספטמבר 1926
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בנובמבר 2012 (בגיל 86) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
פרסים והוקרה
מדליית החירות הנשיאותית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הלמוט זוננפלד (סוננפלדט; באנגלית: Helmut Sonnenfeldt; ‏13 בספטמבר 192618 בנובמבר 2012) היה מומחה אמריקאי בולט למדיניות חוץ.

כונה "הקיסינג'ר של קיסינג'ר" בשל הזיקה הפילוסופית וההשפעה שהייתה לו על הנרי קיסינג'ר, האדריכל הראשי של מדיניות החוץ האמריקנית בממשל ניקסון ובממשל פורד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן נגף ועליה שמו של הלמוט זוננפלד בעיירה הגרמנית גרדלגן (אנ') שבה גדל בילדותו

זוננפלד נולד ב-1926 בברלין שבגרמניה למשפחה יהודית. הוריו, ולתר וגרטרוד החזיקו מרפאה משפחתית. ב-1938 נשלח עם אחיו ריצ'רד (אנ') (שנודע מאוחר יותר כמתרגם הראשי במשפטי נירנברג) לבית הספר באונס קורט (אנ') של אנה אסינגר באנגליה, וכך ניצלו השניים משואת יהודי גרמניה.

ב-1944 היגר לארצות הברית והתגייס לצבא האמריקני. לאחר שירותו הצבאי למד באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

זוננפלד כיהן בתפקידים בכירים במועצה לביטחון לאומי ובמחלקת המדינה האמריקנית בממשלות ניקסון ופורד, ושימש כעוזרו ויועצו הקרוב של הנרי קיסינג'ר. בינואר 1971 הלין זוננפלד בפני קיסינג'ר על שהאחרון הדיר אותו מכל מעורבות בניהול היחסים מול ברית המועצות. ב-1973 חשף תחקיר של הניו יורק טיימס כי קיסינג'ר נתן אישית הוראה ל-FBI לצותת לעוזריו במועצה לביטחון לאומי ובהם גם זוננפלד. לפי מרטין אינדיק, נתן קיסינג'ר את ההוראה כדי להבטיח את עצמו מפני חשדות בנאמנות כפולה (ליהודים) וזוננפלד "מעולם לא סלח לו"[1].

לאחר פרישתו משירות המדינה, כיהן כחוקר אורח באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ובמכון ברוקינגס. זוננפלד הוא זוכה מדליית ליאו בק לשנת 1997, השנה החמישית שבה הוענקה המדליה.

זוננפלד הלך לעולמו ב-2012 אחרי מחלה ממושכת. הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלמוט זוננפלד בוויקישיתוף

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרטין אינדיק, בתחבולות תסיים מלחמה: הנרי קיסינג'ר והחתירה לשלום במזרח התיכון, מאנגלית: נורית גרידינגר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2023. עמ' 44 הערה 20. ובהרחבה: שם, עמ' 105.