הנרי קיסינג'ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנרי קיסינג'ר
27 במאי 1923; פירת שבגרמניה (בן 93)
Henry Kissinger Shankbone Metropolitan Opera 2009.jpg

הנרי קיסינג'ר, 2009
שם בשפת המקור Henry Alfred Kissinger
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה-56
תקופת כהונה 22 בספטמבר 197320 בינואר 1977 (3 שנים ו-17 שבועות)
הקודם בתפקיד ויליאם רוג'רס
הבא בתפקיד סיירוס ואנס
תחת נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד

הנרי אלפרד קיסינג'ראנגלית: Henry Alfred Kissinger; נולד ב-27 במאי 1923) הוא מדינאי אמריקאי שכיהן כיועץ לביטחון לאומי ובהמשך כמזכיר המדינה של ארצות הברית. הוא היה ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה, וכן לראשון שכיהן בשני התפקידים במקביל.[1]

על מעורבותו במשא ומתן להסכם הפסקת האש בוייטנאם, זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1973. שנה קודם לכן זכה בתואר איש השנה של המגזין טיים.

במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה בתקופת הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ של ארצות הברית לפי תפיסת הריאל-פוליטיק. בין השנים 1969–1977, וכחלק מתפיסה זו לקח חלק משמעותי בתהליך הדטאנט, שעיקרו הפשרת היחסים שבין הגוש המערבי לגוש המזרחי. כחלק מתהליך זה פעל למיסוד היחסים הדיפלומטים עם סין הקומוניסטית ולחתימה על הסכם פריז בשנת 1973, במטרה להביא לסיומה של מלחמת וייטנאם. גישת הריאליזם בה תמך קיסינג'ר, הובילה להתנהלות אמריקאית שנויה במחלוקת, דוגמת התמיכה שהעניקה לפקיסטן במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש, על רקע רצח העם הבנגלי שבוצע על ידי ממשלת פקיסטן,[2] ללא כל ניסיון התערבות אמריקאי.

על אף השפעתו הרבה בזירה המדינית, נותר קיסינג'ר דמות שנויה במחלוקת במידה מה. בעוד חוקרים ואנשי אקדמיה רבים רואים בו כאחד ממזכירי המדינה האפקטיבים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20,[3] ישנם פעילי זכויות אדם ואקטיביסטים המגנים חלק מפועלו ורואים בו כאחראי לפשעי מלחמה.[4][5]

בנוסף לעבודתו המדינית כתב קיסינג'ר ספרים רבים העוסקים במדיניות חוץ ובדיפלומטיה.[6] הוא המייסד והנשיא של חברת הייעוץ "קיסינג'ר ושות'(אנ'), אשר הוקמה בשנת 1982 ועוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינץ אלפרד קיסינג'ר נולד בפירת שבמדינת בוואריה בגרמניה למשפחה יהודית מסורתית, בתקופת רפובליקת ויימאר.[7] אביו, לואיס קיסינג'ר עסק בהוראה בעוד אמו פולה הייתה עקרת בית. לקיסינג'ר היה אח קטן בשם וולטר.[8] אחד מתחביביו העיקריים של קיסינג'ר בתקופת ילדותו היה כדורגל, והוא שיחק תקופה מסוימת בקבוצת הילדים של גרויטר פירט, אשר הייתה אחד מהמועדונים הבולטים באותה תקופה.[9] ב-20 באוגוסט 1938, בשל רדיפות הנאצים, נמלטה משפחתו ללונדון ומשם הגיעה לניו יורק ב-5 בספטמבר 1938.[7] לאחר הגעתו לארצות הברית, שינה קיסינג'ר את שמו הפרטי ל"הנרי".

את לימודיו התיכוניים העביר קיסינג'ר בתיכון שבשכונת "Washington Heights" שבמנהטן, והשתלב במסגרת קהילת המהגרים היהודים מגרמניה, שרבים מתוכה התגוררו בשכונה. על אף העובדה שקיסנג'ר השתלב בארצות הברית, הצטיין בלימודיו ולמד במהירות את השפה האנגלית, הוא לא הצליח להיפטר לחלוטין מהמבטא הגרמני שלו (המשויך לאזור מזרח פרנקוניה שבבוואריה). אחת מהסברות לכך היא ביישנותו של קיסינג'ר בצעירותו אשר הקשתה על הסרת המבטא.[10]

לאחר שנתו הראשנה בתיכון בתיכון ג'ורג' וושינגטון, ובשל מצבה הכלכלי הרעוע של משפחתו, החל קיסינג'ר לקחת שיעורי ערב, כאשר במהלך היום עבד במפעל לייצור מברשות גילוח. עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1940, נרשם קיסינג'ר ללימודי חשבונאות בסיטי קולג' שבניו יורק, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשנת 1943, עם גיוסו לצבא האמריקאי.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר גיוסו, ב-19 ביוני 1943, קיבל קיסינג'ר אזרחות אמריקאית. במסגרת שירותו, נשלח ללימודי הנדסה בקולג' לאפייט שבפנסילבניה. עם זאת, התוכנית בוטלה והוא הוצב מחדש באוגדה 84. בשל שליטתו בגרמנית, הוצב קיסינג'ר במחלקת המודיעין. במסגרת תפקידו, נטל חלק במבצעים שונים בהם השתתפה האוגדה, בהם הקרב על הבליטה.

עם התקדמות הצבא האמריקאי בגרמניה, בעודו בדרגת טוראי בלבד, מונה לתפקיד מושל העיר הגרמנית קרפלד, עיר בינונית בגודלה, הסמוכה לדיסלדורף. בעקבות הצלחתו זו הועלה לדרגת סמל והוצב בגייס המודיעין הנגדי, במאמץ לתפוס פושעי מלחמה נאצים שנמלטו מכוחות הברית. על תפקודו ואומץ ליבו בתפקיד זה קיבל את כוכב הארד, העיטור הרביעי בחשיבותו בצבא ארצות הברית.

במהלך המלחמה גמלה בליבו ההחלטה לנטוש את לימודי החשבונאות אותם התחיל ולפנות לעולם האקדמי, תוך התמקדות בהיסטוריה פוליטית.[7]

השכלה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950, סיים קיסינג'ר לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד. בשנת 1952, השלים את לימודי התואר השני ובשנת 1954 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, אשר עסקה בנושא המדיניות הפוליטית של לורד קאסלריי וקלמנס ונצל פון מטרניך, אשר השפיע רבות על תפיסת העולם של קיסינג'ר, בין היתר בצורך של מדינאי ליצור סדר מדיני המבוסס על מאזן כוחות כבסיס ליציבות בעולם. לאחר קבלת הדוקטורט, נבחר קיסינג'ר לסגל המרצים בפקולטה לממשל באוניברסיטה. בשנת 1957, זכה לתהילה אקדמית, לאחר שמסגרת ספרו "נשק גרעיני ומדיניות חוץ", ביקר את מדיניותו של הנשיא דווייט אייזנהאואר בנושא השפעת האיום הגרעיני על יחסי הכוחות עם ברית המועצות.[7]

על אף פיתוח הקריירה האקדמית, החל קיסינג'ר למלא תפקידים שונים במסגרת הממשל האמריקאי. בין השנים 1961–1968, במקביל לעבודתו בהרווארד, שימש, בין היתר, כיועץ מיוחד לנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון בנושאים של מדיניות חוץ.

בשנת 1969, עזב קיסינג'ר את עבודתו באוניברסיטה לאחר שמונה על ידי נשיא ארצות הברית הנכנס ריצ'רד ניקסון, לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. הוא נכנס לתפקידו זה ב-20 בינואר 1969.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יועץ לביטחון לאומי (1969 - 1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעורבות ביחסים עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי, תחת הנשיא ניקסון וכחלק ממדיניות הריאל פוליטיק בה דגל, פעל קיסינג'ר למימוש תהליך הדטאנט ולהפשרת היחסים עם מדינות הגוש המזרחי. במסגרת הליך זה, תרם קיסינג'ר להורדת המתיחות בין ברית המועצות לארצות הברית. כחלק ממאמץ זה, היה מעורב קיסינג'ר בשיחות שהתקיימו בין המדינות בנוגע לסוגיית הגבלת נשק. השיחות אשר החלו כבר בשנת 1967, הובילו לחתימת שני הסכמים בנושא (הראשון בשנת 1972 והשני בשנת 1979). אמנה נוספת, אשר עסקה בהגבלת השימוש בטילים נגד טילים ונקראה "ABMT", נחתמה בשנת 1972, לאחר משא ומתן שניהלה ארצות הברית עם מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב.

כחלק מתהליך הדטאנט, לקח קיסינג'ר חלק במשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכמי הלסינקי בסוף יולי ותחילת אוגוסט 1975.

קידום היחסים עם סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה בין קיסינג'ר למנהיג סין מאו דזה-דונג בשנת 1975

כחלק מניסיון להפעלת לחץ דיפלומי על ברית המועצות, פעל קיסינג'ר לקידום היחסים עם סין הקומוניסטית. ביולי 1971, נסע קיסינג'ר באפן חשאי לסין ונפגש עם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי, אשר כיהן במקביל גם כשר החוץ. כעבור שלושה חודשים ביקר פעם נוספת במדינה. המאמצים הדיפלומטים נשאו פרי והובילו למפגש פסגה היסטורי שנערך בשנת 1972 בו נטלו חלק הנשיא ניקסון, ראש הממשלה אנלאי ושליט סין מאו דזה-דונג ואשר סיים תקופה של 23 שנים בה לא התקיימו בין המדינות יחסים דיפלומטים.

במהלך ההתקרבות לסין, ניצל קיסינג'ר את הבנתו לפיה קיימים חילוקי דעות בין המאואיזם הסיני ללניניזם הסובייטי, הבנה שונה במדיניות החוץ האמריקאית, שנטתה לראות עד לאותו זמן, את כל המדינות הקומוניסטיות כמקשה אחת. התקרבות ארצות הברית לסין, שכללה את הכנסתה כחברה באו"ם ובמועצת הביטחון, במקום טיוואן (שייצגה את סין בעיני ארצות הברית עד אז), הרחיבה את הטריז בין סין לברית המועצות, עצרה את ההתערבות הסינית בוייטנאם והכניסה את ברית המועצות ללחץ שאיפשר סחיטת ויתורים והגעה להסכמים בהמשך.[11]

מלחמת וייטנאם והסכם פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם התמנה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, בעודו בהרווארד קיבל קיסנג'ר הזמנה משגריר ארצות הברית בסייגון לבקר בוייטנאם. לאחר מספר ביקורים במדינה בשנים 1966 ו-1967, הגיע קיסינג'ר למסקנה כי הסיכוי של הצבא האמרקאי להביא להכרעה צבאית במדינה (כחלק ממלחמת וייטנאם, שהחלה ב-1959) הינו אפסי ועל כן יש לבסס מציאות פוליטית חדשה שתלווה בהסכם הפסקת אש יציב ואשר תשרוד גם לאחר יציאת ארצות הברית וצבאה מהמדינה.[12]

לאחר היבחרו לנשיאות בשנת 1969, הודיע הנשיא ניקסון על כוונתו לסיים את המעורבות האמריקאית במלחמה בוייטנאם באופן הדרגתי. בסיועו של קיסינג'ר, גיבש ניקסון את מדיניות ה"Vietnamization", לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לצבא דרום וייטנאם, אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא צפון וייטנאם והוייטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי. לקיסינג'ר היה תפקיד מפתח בתוכנית להפצצות בקמבודיה, שבוצעו ממרץ 1969 ועד ליולי 1970, במטרה לסכל התקפות של כוחות הצפון מתוך המדינה וכן כדי לקטוע את קו ההספקה דרך נתיב הו צ'י מין.

ההתקפות האמריקאיות המסיביות בקמבודיה גבו מחיר כבד מהאוכלוסייה הקמבודית ועוררו ביקורת רבה, שהופנתה בין היתר גם כלפי קיסינג'ר. לפי ההערכות, בין 4,000-150,000 אזרחים קמבודים נהרגו כתוצאה מהתקפות אמריקאיות, בין השנים 1969 ל-1973 ומאות אלפי בני אדם הפכו לפליטים לאחר שנסוגו מאזורי הקרבות אל עבר הערים.

בשנת 1969, החלו בפריז שיחות לקידום הפסקת אש ותהליך שלום בין ארצות הברית, שיוצגה על ידי קיסינג'ר לצפון וייטנאם, שיוצגה על ידי לה דק טהו. לאחר מספר שנים של סבביב שיחות, חלקן גלויות וחלקן חשאיות, נחתם הסכם להפסקת אש בין הצדדים ב-27 בינואר 1973. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. עם זאת, נמשכה הלחימה בין הצדדים, אשר הופסקה באופן רשמי רק ביולי 1976, עם איחוד דרום וצפון וייטנאם ולאחר נפילת עיר הבריה הדרומית סייגון לידי כוחות הצפון.

מלחמת העצמאות של בנגלדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות דמוקרטיות שנערכו ב-1969 במזרח פקיסטן, נבחרה מפלגת "הליגה האוומית" שתמכה בהתנתקות של מערב פקיסטן (בה היה ממוקם השלטון המרכזי) ממזרחה (שלימים תהפוך לבנגלדש). בתגובה, החליט ראש הצבא הגנרל יחיא חאן (ששלטונו הצבאי הופל ב-1969) על טיהור נרחב במזרח המדינה בניסיון למנוע את שאיפות העצמאות של אזרחי מזרח פקיסטן. ב-25 במרץ 1971, פלש הצבא הפקיסטני למזרח המדינה והחל בטיהור אתני, שהוביל לפי נתונים של הממשל האמריקאי, ל-200 אלף הרוגים ול-10 מיליון פליטים שנסו מאזורי הקרבות מערבה לתוך הודו.[13]

ביקורת רבה הופנתה כלפי הממשל האמריקאי, בעיקר כלפי הנשיא ניקסון וקיסינג'ר, שלטענת מבקריהם לא עשו דבר כדי למנוע את רצח העם הבנגלי וזאת על רקע העובדה שפקיסטן הייתה בת ברית של ארצות הברית. בהקשר זה, מתייחסים המבקרים לשני מברקים אותם שלח הקונסול האמריקאי במזרח פקיסטן ארצ'ר בלאד לוושינגטון בו הוא מפרט אודות הטבח שמבוצע באזרחים הבנגלים ואשר לא הובילו לנקיטת עמדה אקטיבית מצד הממשל ואף זכו לפקפוק בנוגע לאמיתות המצב מצידו של קיסינג'ר אשר אף תרם להעברתו של בלאד מתפקידו כקונסול. המלחמה הסתיימה לבסוף ב-16 בדצמבר 1971, לאחר פלישת הודו למזרח פקיסטן.

מעורבות בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחיצת ידיים בין קיסינג'ר לשליט צ'ילה אוגוסטו פינושה (1976)

בשנת 1970, נבחר ראש המפלגה הסוציאליסטית סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה. בחירה זו עוררה דאגה בקרב הממשל האמריקאי וזאת בשל דעותיו הסוציאליסטיות ותמיכתו בקובה. בשל כך, הורה הנשיא ניקסון ל-CIA, בתמיכתו של קיסינג'ר, לפעול להפלתו של איינדה על ידי עידוד גורמי האופוזיציה במדינה להביא להפיכה צבאית ולסיום שלטונו. ב־11 בספטמבר 1973 בוצעה כנגד איינדה הפיכה צבאית אלימה בהנהגת חונטה בראשותו של הגנרל אוגוסטו פינושה ובתמיכתה של ארצות הברית. הצבא כיתר את ארמון הנשיאות, הפציץ אותו והרג את איינדה. בעקבות ההפיכה תפס פינושה את השלטון. ההפיכה הפאשיסטית דרדרה את צ'ילה לתקופה אפלה של דיכוי דמים. כ-50 אלף מבני העם הצ'יליאני נרצחו על ידי שליחי הכת הצבאית בראשות פינושה. רבבות עונו ואלפים "נעלמו".[14][15]

מלבד ביקורת רבה שהופנתה כלפיו בשל מעורבותו בהפיכה הצבאית בצ'ילה, זכה קיסינג'ר לקיתונות של ביקורת לאחר ההתנקשות בדיפלומט הצ'יליאני הגולה אורלנדו לטלייר (אנ'), שבוצעה בוושינגטון בשנת 1976. לדעת המבקרים, על אף העובדה כי קיסינג'ר ידע על כוונותיה של צ'ילה לפעול לחיסול מתנגדיה ברחבי העולם, כחלק ממבצע קונדור, הוא לא פעל להעברת מסר תקיף לממשל הצ'יליאני, על מנת למנוע פעולות אלה.[16]

שערוריה סביב הזכייה בפרס נובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המאמץ הדיפלומטי שהוביל להסכם הפסקת האש בוייטנאם, זכו קיסינג'ר ולה דק טהו בפרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1973. לפי ההיסטוריון האמריקאי ארווין אברהמס, הייתה זו הזכייה המעוררת מחלוקת ביותר בהיסטוריה של פרסי נובל עד לאותה תקופה.[17] בפעם הראשונה אי פעם, עזבו במחאה את הוועדה שני נציגים ואילו דק טהו סירב לקבל את הפרס, כל עוד המלחמה בוייטנאם עדיין מתחוללת. קיסינג'ר ציין כי הסכים לקבל את הפרס "בהכנעה ובענווה".

מזכיר המדינה (1973–1977)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בספטמבר 1973, מונה קיסינג'ר על ידי הנשיא ניקסון לתפקיד מזכיר המדינה והיה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה בארצות הברית. הוא נכנס לתפקידו כשבועיים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור.

מלחמת יום כיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה בין שר החוץ המצרי איסמעיל פהמי (אנ') (משמאל), עם הנשיא ניקסון (במרכז), וקיסינג'ר (משמאל), שנערכה כשבוע לאחר סיום מלחמת יום כיפור (31 באוקטובר 1973)

ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 14:00 פרצה מלחמת יום הכיפורים, עם פלישת צבאות סוריה ומצרים לישראל. בראיון שנערך עמו בנובמבר 2013, אמר קיסינג'ר כי קיבל דיווח על המלחמה המתוכננת בשעה 12:30 של אותו יום. עוד הוסיף, כי שיחות טלפון דחופות שביצע עם הסובייטים והמצרים לא הואילו וכי ההחלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר להימנע מתקיפה מקדימה הייתה נכונה משום שמנעה מישראל להצטייר בפני הקהילה הבינלאומית כמחרחרת מלחמה והתחשבה באפקטיביות הנמוכה יחסית של מתקפה מקדימה בסמיכות לתחילת המלחמה[18]

ב-9 באוקטובר 1973, הגיעו לארצות הברית שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והאלוף מוטה גור להיפגש עם קיסינג'ר. במהלך הפגישה סקרו השניים את מצבה הקשה של ישראל בחזית המצרית וציינו כי ראש הממשלה גולדה מאיר מעוניינת להגיע לוושינגטון, לשם בקשת סיוע דחוף מהנשיא ניקסון. קיסינג'ר התנגד לבואה של מאיר, בטענה כי הדבר יתפרש כחולשה מצד ישראל, אך פעל לזירוז הזרמת אספקת תחמושת ומטוסים לישראל, בהתאם לדרישותיה.[18]

לאורך המלחמה ועל רקע העובדה כי הנשיא ניקסון היה שקוע וטרוד בפרשת ווטרגייט, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ האמריקאית כמעט לבדו. דוגמאות לחוסר המעורבות היחסית של ניקסון במלחמה הובאו בספרו של ההיסטוריון רוברט דאלק, שציין, בין היתר, כי קיסינג'ר המתין כ-3 שעות לאחר שנודע לו אודות הפלישה המתקרבת ובטרם יידע את ניקסון אודותיה.[19] בראיון שנערך עמו ציין קיסינג'ר כי "הקושי הבסיסי במרוצת כל פרשת ווטרגייט היה בשימור האמינות האמריקאית בעוד הסמכות הנשיאותית נמצאת במתקפה מתמדת. אבל עזרה לנו העובדה שהמנהיגים הסובייטים לא העלו בדעתם עד כמה באמת התפוררה הסמכות בתוככי המערכת (האמריקאית)".[18]

הדיונים עם השגריר הסובייטי דוברינין ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כמו גם השיחות עם ישראל ומדינות ערב, התנהלו כולן דרך קיסינג'ר, שמספר על כך בספרו "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם". במהלך המלחמה יצא ל״מסע דילוגים״ בין ברית המועצות וישראל כדי להביא להפסקת אש בין ישראל ומצרים והיה מהארכיטקטים של הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה. בהמשך היה אחראי קיסינג'ר למסע דילוגים נוסף בין ישראל ומצרים שבסופו, נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים.

התפטרות ניקסון וביקורת בעקבות פלישת טורקיה לקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסינג'ר והנשיא פורד משוחחים במדשאות הבית הלבן. אוגוסט 1974

לאחר התפטרותו של הנשיא ניקסון ב-9 באוגוסט 1974 בעקבות "פרשת ווטרגייט", המשיך קיסינג'ר בתפקיד מזכיר המדינה בקבינט של הנשיא ג'רלד פורד, בעודו ממשיך לכהן כיועץ לביטחון לאומי, עד לעזיבתו את התפקיד ב-3 בנובמבר 1975.

עוד בטרם ההתפטרות, הועלתה ביקורת כנגד קיסינג'ר והממשל האמריקאי אשר, לפי הנטען, קיבלו התראה מוקדמת בתחילת יולי 1974 על כוונת הטורקים לפלוש לקפריסין אך לא מנעו זאת.

איום בפלישה לקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממסמכים מסווגים שנחשפו בשנת 2014 בארצות הברית, עולה כי קיסינג'ר החל בפברואר 1976 בהכנת תוכנית מגירה לתקיפת קובה, כתגובה לשליחת חיילים קובנים לאנגולה במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה שם, החל מנובמבר 1975. מהמסמכים עלה כי לאורך מספר פגישות שנערכו בבית הלבן תמך קיסינג'ר בפעולה חזקה לעצירת מנהיג קובה פידל קסטרו מחשש שהתערבותו באפריקה תגרום לארצות הברית להיראות חלשה. לטענת קיסינג'ר, פעולות קובה עוררו חשש בעולם ממלחמת גזע רחבה יותר שעלולה להתפשט לאמריקה הלטינית וגם לערער את היציבות במזרח התיכון. בתוכניות המגירה שהוכנו הוצגו כמה אפשרויות פעולה דוגמת סגר צבאי, תקיפות אוויריות ומיקוש נמלים קובניים.[20] לצד האפשרויות לתקיפה, הוצגו גם הסיכונים הגדולים מתקיפה אמריקנית בקובה, דוגמת העמקת הסכסוך עם ברית המועצות ומלחמה קרקעית לשם הגנה על בסיס הצי האמריקני במפרץ גואנטנמו.

תמיכה בסיפוח מזרח טימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974, החלו לצמוח במזרח טימור תנועות פוליטיות סוציאליסטיות אשר קראו לעצמאות חלקו המזרחי של האי, אשר נשלט באותה העת על ידי פורטוגל (כשחציו השני נשלט על ידי אינדונזיה). קריאה זו לעצמאות נתמכה על יד הממשל הפורטוגלי בראשותו של הנשיא הסוציאליסטי מריו סוארש. מנגד, אינדונזיה אשר ראתה בחומרה את שאיפות העצמאות של אזרחי מזרח טימור, פלשה לטריטוריה המזרחית ב-7 בדצמבר 1975, באיצטלה של איום קומוניסטי. הפלישה האינדונזית נדחתה ב-24 שעות על מנת לא להביך את הנשיא פורד ואת קיסינג'ר שביקרו בג'קרטה ביקור רשמי ב-5 וב-6 בדצמבר. צמידות זו של הביקור לפלישה תרמה לחשד שהמבצע זכה לאישור סופי של ארצות הברית ועוררה ביקורת רבה, בין היתר כלפי קיסינג'ר על כך שלא עשה דבר על מנת למנוע את הפלישה ואף תמך בה כחלק ממאבק אמריקאי נגד התפשטות קומוניסטית אפשרית במדינות מזרח אסיה.[21]

הכיבוש האינדונזי של מזרח טימור נמשך עד 1999, במהלכו נהרגו בין רבע לשליש מהאוכלוסייה שמנתה כ-700,000 תושבים טרם פרוץ הקרבות.

תפקידים לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה בבית הלבן בין הנשיא רונלד רייגן וקיסינג'ר בשנת 1981.

ב-20 בינואר 1977, פרש קיסינג'ר מתפקיד מזכיר המדינה, וזאת בעקבות הפסדו של פורד לג'ימי קרטר, בבחירות לנשיאות ב-1976. לאחר הפרישה, המשיך קיסינג'ר ליטול חלק בקבוצות ובארגונים שונים אשר עסקו בהתווית מדיניות חוץ, דוגמת ועד השלישייה.

באותה שנה, קיבל קיסינג'ר הצעה למשרה באוניברסיטת קולומביה, אשר בוטלה כעבור זמן מה בשל ביקורת מצד סטודנטים אשר התנגדו למהלך ואשר ואף יצרה הד תקשורתי נרחב. בהמשך, הצטרף קיסינג'ר לצוות המרצים במרכז ללימודים אסטרטגים שבאוניברסיטת ג'ורג'טאון. בשנת 1978, מונה לתפקיד דירקטור במנהלת ליגת הכדורגל הצפון אמריקאית (אנ') .

בשנת 1982, הקים קיסינג'ר את חברת הייעוץ "קיסינג'ר ושות'(אנ'), העוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים. בשנים 1983 - 1985 עמד בראש המועצה הלאומית לענייני מרכז אמריקה, ובשנים 1986 - 1988 היה חבר בצוות שייעץ לנשיא רונלד רייגן בנושאים בינלאומיים.[22]

בשנת 1999, מונה לתפקיד דירקטור בחברת גאלפסטרים איירוספייס. בהמשך מונה לתפקיד דירקטור בקבוצת המדיה סאן טיימס (אנ'). בין השנים 1995–2001, כיהן בדירקטוריון חברת הכרייה האמריקאית Freeport-McMoRan (אנ'). בשנת 2000, מונה לתפקיד יועץ פוליטי לנשיא אינדונזיה עבד א-רחמן וחיד. בהמשך קיבל את התואר "יועץ לשם כבוד" של לשכת המסחר ארצות הברית-אזרבייג'ן. בין השנים 2000–2006, כיהן כיו"ר דריקטוריון ארגון אייזנהאואר (אנ'). לאחר פרישתו, זכה בפרס מטעם הארגון על תרומתו רבת השנים.

בשנת 2002, מונה על ידי הנשיא ג'ורג' בוש לעמוד בראש הוועדה לחקר אירועי ה-11 בספטמבר, אך עזב את התפקיד ב-13 בדצמבר 2002.

אידאולוגיה ותפיסת עולם מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת העולם של קיסינג'ר הושפעה רבות מהדיפלומטיה של הקרדינל רישלייה, שטבע את המונח רזון ד'טהצרפתית: raison d'état - טובת המדינה), לפיה על המדינה לנהל את מדיניות החוץ שלה בכפוף לאינטרסים שלה, בניגוד למדיניות הרואה את המעצמה כאוכפת "סדר עולמי" או דרכי פעולה מוסריות (מדיניות אותה מייחס קיסינג'ר לנשיאים מן המפלגה הדמוקרטית ובפרט לוודרו וילסון).

גיבור נוסף במחשבה המדינית של קיסינג'ר היה שר החוץ האוסטרי, מטרניך, שניסה להחזיר על כנו את הסדר הפוליטי באירופה השסועה לאחר תקופת נפוליאון והמהפכה הצרפתית והיה הדמות המובילה בקונגרס וינה ב-1815. מדיניותו עוצבה תוך התחשבות במאזן הכוחות הגלובאלי ותוך שימור מקסימלי של הסדר הקיים תוך סלידה ממהפכנות. מאזן כוחות בין המעצמות הוא לדידו של קיסינג'ר הבסיס לשלום וליציבות בעולם.

יחסיו עם היהדות וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה שנערכה ב-1 במרץ 1973 בין הנשיא ניקסון, ראש הממשלה גולדה מאיר וקיסינג'ר.

בספרו "פנקס שירות", מתאר יצחק רבין את תגובתו של קיסינג'ר להתנהלות ישראל במגעים הכושלים שהתקיימו בשנת 1971 לפתיחת תעלת סואץ לתנועת אוניות, במחיר של התרחקות ישראלית מקו התעלה. לפי עדותו של רבין, ששימש כשגריר ישראל בוושינגטון, ביקר קיסינגר את ישראל באומרו: "איש אינו מבין אתכם. איש אינו יודע מה אתם רוצים. יש חששות רציניים, כי כל מה שאתם רוצים, באמת, הוא להתחמק מכל הסדר המחייב ויתורים מצדכם ולשבת בגבולות שאתם יושבים בהם היום".[23]

סערה סביב הקלטות הניו יורק טיימס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010, חשף עיתון הניו יורק טיימס הקלטות סודיות משיחות שונות שנערכו בבית הלבן, מהם עולה התבטאויות שנויות במחלוקת של הנשיא ניקסון וקיסינג'ר. לפי עדויות של בוב הולדמן, ראש הסגל של הבית הלבן תחת הנשיא ניקסון, הוציא ניקסון הנחיה לפיה אין לאפשר לדיפלומטים ואישים בצמרת המדינית שהינם יהודים אמריקאים, לרבות קיסינג'ר, מלקחת חלק בגיבוש מדיניות כלשהי בנוגע לישראל.[24] ככלל, היה קיסינג'ר צריך להתמודד עם רקעו היהודי ובשאלה שעלתה לגביו באיזו מידה הוא יכול להיות אובייקטיבי בשאלות הנוגעות לגורל ישראל ומעמדה במזרח התיכון, בו כלולות גם מדינות ערב.

באחת מההקלטות נוספות שנחשפו, נשמע קיסינג'ר אומר לנשיא ניקסון כי "הגירה של יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקאית. אם ישלחו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקאית. זה אולי עניין הומניטרי". שיחה זו התקיימה זמן קצר לאחר פגישה שקיים קיסינג'ר עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ב-1 במרץ 1973.[24]

במאמר שפרסם בעיתון וושינגטון פוסט בדצמבר 2010, הגיב קיסינג'ר לתוכן ההקלטות וטען כי דבריו הוצאו מהקשריו וכי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בזיכרון השואה וביהודים ככלל.[25]

ביקורת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסינג'ר בקריקטורה מאת יואל בוכוולד.

בעת "מסע הדילוגים" שלו לאחר מלחמת יום הכיפורים זכה קיסינג'ר להפגנות מחאה כנגדו בישראל, רובן ביוזמת גוש אמונים, שהמסר שהודגש בהן היה שלמרות יהדותו הוא מוביל למהלכים הפוגעים בישראל.

בשל התנהלותו במהלך מלמחמת יום הכיפורים וכן בשל התבטאויות שונות כנגד יהודים וישראל בפרט, זכה קיסינג'ר לשינאה ובוז מקרב גורמים בחוגי הימין, על רקע מה שהם ראו כבגידתו באינטרסים היהודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי במדיניות הישראלית. כינוייו בשיח הפוליטי הימני בישראל היו "ג'ו בוי" (יהודון) ו"בעל הגויה", כפי שכינה אותו מנהיג גוש אמונים, הרב צבי יהודה קוק).[26]

מפגש בין קיסינג'ר לרמטכ"ל גבי אשכנזי בנובמבר 2010

הוקרה בישראל לפועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הביקורת שהופנתה כלפי קיסינג'ר מצד גורמים שונים בישראל, הכירה ישראל בתרומתו רבת השנים לישראל למדינה. בשנת 1984, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.[27] ביוני 2012, קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל מהנשיא שמעון פרס כאות הערכה על פעילותו למען מדינת ישראל.

קיסינג'ר ביקר מספר פעמים בישראל, כאשר הפעם הראשונה הייתה בשנת 1962.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסינג'ר ואשתו אן בבית האופרה מטרופולין (2008)

בשנת 1949, התחתן קיסינג'ר עם אן פליישר ונולדו להם שני ילדים, אליזבת ודיוויד, אשר שימש בעבר כבכיר בחברת NBC וכיום משמש כמנכ"ל חברת ההפקות של קונאן אובראיין "קונקו"(אנ'). קיסינג'ר התגרש מאן בשנת 1964, אך התחתן בשנית בשנת 1974 עם ננסי מגינס (אנ') והם מתגוררים כיום לסירוגין בעיירה קנט שבקונטיקט ובעיר ניו יורק.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נשק גרעיני ומדיניות חוץ; תרגם יוסף עוזיאל, תל אביב: הוצאת סדן, 1969.
  • מדיניות החוץ האמריקאית; תרגם יוסף עוזיאל, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974.
  • שנותי בבית הלבן; תרגם אהרן אמיר. תל אביב: ידיעות אחרונות, תשמ"א 1980.
  • דוד בוקעי, קיסינג'ר, ישראל, וסוגיית הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים, נתיב, אפריל-מאי 2002
  • משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם. הוצאת שלם, 2004.
  • דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ history.state.gov, Biographies of the Secretaries of State: Henry A. (Heinz Alfred) Kissinger (1923–)
  2. ^ Gary Bass, "Blood Meridian", The Economist, September 21, 2013
  3. ^ The Best International Relations Schools in the World, Foreign Policy, February 3, 2015
  4. ^ Larry Rohter,  "As Door Opens for Legal Actions in Chilean Coup, Kissinger Is Numbered Among the Hunted", The New York Times, March 28, 2002
  5. ^ AFP, "Protesters Heckle Kissinger, Denounce Him for 'War Crimes". The Times of Israel, January 30, 2015
  6. ^ Books by Henry Kissinger, goodreads.com
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Henry Kissinger Biography, Biography.com
  8. ^ מקור שם המשפחה, אשר אומץ בשנת 1817, הינו עיירת הספא "Bad Kissingen" שבמדינת בוואריה.
  9. ^ Uli Hesse, "Go Furth and Conquer", ESPN Soccernet, February 17, 2012
  10. ^ Bygone Days: Complex Jew. Inside Kissinger's soul. The Jerusalem Post,  July 13, 2011
  11. ^ דיפלומטיה, פרק 28 (עמודים 681-710)
  12. ^ Henry Kissinger,  White House Years. Boston: Little, Brown and Company. pp. 231–32 (1979)
  13. ^ Gary Bass, Nixon and Kissinger's Forgotten Shame, The New York Times, September 29, 2013
  14. ^ יורם גוז'נסקי, צ'ילה: דמוקרטיה שהוטבעה בדם, באתר זו הדרך, 19 בספטמבר 2003
  15. ^ Andy Piascik, Crimes against Humanity: Why Is Henry Kissinger Walking Around Free?, GlobalResearch, May 19, 2016
  16. ^ AP, מסמך: קיסינג'ר סירב להזהיר, צ'ילה רצחה מתנגד, 11 באפריל 2010, באתר ynet
  17. ^ Irwin Abrams, The Nobel Peace Prize and the Laureates: An Illustrated Biographical History, 1901–2001. Science History Pubns. p. 219, 2001
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 יצחק לאור, הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?", באתר הארץ, 4 באוקטובר 2013
  19. ^ Book says Kissinger delayed telling Nixon about Yom Kippur War, Haaretz. Reuters., April 3, 2007
  20. ^ AP, מסמכים חשפו: קיסינג'ר תכנן לתקוף את קובה, 2 באוקטובר 2014, באתר ynet
  21. ^ מאיר שניצר, בצל הסכנה: ביקורת על "מה קרה בבאליבו?, 2 בספטמבר 2010, באתר nrg
  22. ^ הנרי אלפרד קיסינג'ר, אינציקלופדיית ynet
  23. ^ יגאל עילם, תהליך השלום לא נעצר עם רצח רבין, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2010
  24. ^ 24.0 24.1 מערכת וואלה חדשות, "קיסינג'ר: "תאי גזים ליהודים? לא בעיה שלנו", באתר וואלה חדשות, 12 בדצמבר 2010
  25. ^ Henry A. Kissinger, Putting the Nixon Tape in Context, Washington post, December 26, 2010
  26. ^ מאיר גרוס, מקיסינג'ר עד גלאון, באתר ערוץ 7, 27 בדצמבר 2010
  27. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה