המגויסים האשורים
 | |
| אימון של מגויסים אשורים בבסיס אל-חבאניה בעיראק | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 עיראק |
| שיוך | חיל האוויר המלכותי |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1921–1955 (כ־34 שנים) |
המגויסים האשורים או המגויסים העיראקיים (באנגלית: Assyrian Levies או Iraq Levies) היה שמן של יחידות צבא שהורכבו מבני העדה האשורית בעיראק. יחידות אלה הוקמו בסוף מלחמת העולם הראשונה ונלחמו לצד בריטניה במהלך מרידות ערביות וכורדיות, סכסוכי גבול, במלחמה האנגלו-עיראקית ובמלחמת העולם השנייה.
הרקע להקמת הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת השלטון הקולוניאלי במזרח התיכון, אזורים רבים הושפעו מתרבות וממדיניות מדינות החסות. אחת ההשפעות הייתה גיוס אזרחים רבים לשורות הלחימה בין מדינות החסות למדינות אחרות. אותם אזרחים, נקראו פעמים רבות "מגויסים" (Levies) כלומר יחידות כוח צבאיות המתלוות לצבא גדול ואמורות לסייע לו במלחמה.[1] בשנת 1917 הצבא הבריטי העביר כ-30,000 אשורים ששהו ברחבי האימפריה העות'מאנית למחנות פליטים בעיר בעקובה שבעיראק עקב חוסר הגנה ועניין של האימפריה העות'מאנית בשלום העדה הנוצרית-האשורית. האשורים שוכנו במחנות פליטים, שם הבריטים הצליחו לשכנע אותם להצטרף ללחימה לצדם באופן לא פורמלי כנגד קבוצות מורדים מוסלמים ולוחמים עות'מאניים במסגרת מלחמת העולם הראשונה, לדוגמה בקרבות על שדות נפט בעיר מוסול, ובקרב רמאדי הראשון בשנת 1917. גם במהלך המרד הערבי ב-1920 לחמו האשורים לצד הבריטים, שם אף הצליחו להוביל לסיום המרד ובכך הוכיחו את נאמנותם להם.[2] עם זאת, כשנתיים לאחר מכן בשנת 1920, החליטו הבריטים לסגור את מחנות הפליטים בבעקובה. ההחלטה הובילה לחזרתם של מרבית האשורים להרי הקארי ולרחבי עיראק, אך במקביל גם לזיהוי פוטנציאל כוח האשורים ושאיפות למינופו עד לכדי הקמת כוח פורמלי.[3]
הקמת הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבריטים, שזיהו את הקונפליקטים בין האשורים לבין הכורדים והערבים ובמקביל את יכולותיהם הצבאיות הייחודיות, הציגו להם את הגיוס כדרך לשמר את רוח הלחימה שלהם, תוך החרגה שלהם מגיוס לצבא העיראקי החדש שהוקם זה מכבר. האשורים מצדם, החליטו כי לחימה לצד מדינות ההסכמה תוכל להבטיח את שלומם, ולהדוף את הטבחים שביצעו בהם הכורדים והטורקים. בנוסף, הם חשבו כי הבריטים יוכלו להבטיח את חזרתם הביתה לאזור הקארי שבדרום-מזרח טורקיה, אותו איבדו במהלך המלחמה ואולי גם להגשים את חלומם לקבלת עצמאות.[4] בעקבות זאת, באפריל 1921 התרחש הניסיון הבריטי הראשון לגייס אזרחים בצורה פורמלית במחנה הפליטים האשורים במינדאן, כ-30 ק"מ מצפון למוסול, שכ-50 מיושביו הצטרפו לשורות הלחימה.[5] תפקידם של המגויסים האשורים כלל הובלת התקפות, הגנה על מחנות צבאיים ובמקרים מסוימים גם דיכוי מרידות והתקוממויות.[6] כוח זה מעניין משתי סיבות עיקריות: ראשית, ארגונו השתנה מיחידה קטנה לכוח מעורב שכלל בתוכו בני קהילות רבות והורכב מכמה זרועות. שנית, הפרופיל של המגויסים לכוח השתנה מערבים בלבד לכוח מעורב שכלל כורדים, אשורים, טורקמנים ויזידים. בסוף התהליך כלל הכוח כמעט אך ורק אשורים. הסיבה לכך הייתה שבעוד שבני הקהילות האחרות הראו קשיים להסתגלות לתנאי שירות צבאי ומלחמה, בני הקהילה האשורית הוכיחו את יכולותיהם בלחימה וגם בהישרדות בתנאי האקלים הקשים של עיראק. עובדה זו הובילה בהמשך לגיוסם של כ-1500 אשורים נוספים, כבר בשנת 1922.[7]
המגויסים האשורים בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הגיוס הרשמי, המגויסים האשורים נחשבו לחיילים אימפריאליים בריטים בשליטה מוחלטת של השלטונות הבריטיים בעיראק. כמו כן, במסגרת כינון המנדט הבריטי במסופוטמיה ולאחר ועידת קהיר ב-1921, חלק מהמגויסים הצטרפו גם לצבאות עיראק. הצטרפות לצבא העיראקי תרמה להם מאוד מבחינה כלכלית, עקב כישוריהם והיותם כוח עבודה זול.[8] עם זאת, קהילות עיראקיות אחרות הפיצו שמועות לפיהן הבריטים הם בעלי אהדה משותפת דתית ואידאולוגית לאשורים. שמועות אלו הגבירו את המתחים בין האשורים לקהילות ערביות בעיראק, והפכו את המגויסים האשורים למטרת השלטון העיראקי.[4] לטענת השלטון, גיוס נתינים עיראקים לכוח צבאי בשליטה בריטית היווה חריגה מהריבונות הלאומית וכי המשכו יהיה מסוכן לעיראק. ממשלת עיראק חששה מכך שהמגויסים יהוו איום מרדני, גם כי לאשורים היו נשק ומיומנויות לחימה וגם בעיקר בגלל שהקהילה האשורית תמיד הייתה לא מרוצה. חשש זה, הוביל לניסיונות טבח בקהילה האשורית, ומשזה אינו התקבל, טבח בקהילה הנוצרית בעיראק כולה על-ידי הממלכה העיראקית.[9]
המגויסים האשורים לא הפסיקו להיתפש באופן שלילי גם בעיני שכניהם, לדוגמה בשנת 1919 עם הכורדים במחנה מינדן, ומאוחר יותר בשנת 1920 כאשר כוחות ערבים תקפו את מחנה הפליטים בעקובה. דוגמה נוספת היא בשנת 1930 בה מגויסים אשורים רבים נרצחו ללא ניסיונות חקירה כלשהם.[7] למרות זאת, במלחמותיהם המגויסים האשורים המשיכו להפגין את יכולותיהם כנגד הטורקים, הכורדים והעיראקים בתנאים קשים, נלחמו בהצטיינות, תוך שמירה על אחדות. ביצועיהם הטובים, יחד עם הצמיחה וההתפתחות ההדרגתית של הצבא העיראקי, חסכו סכום כסף רב לבריטים ניכר ומנעו להם גם קשיים פוליטיים.[8]
קרב נוסף בו התבלטו המגויסים לטובה היה בעיר אל-חבאניה במסגרת המלחמה האנגלו-עיראקית שפרצה ב-1941. בתקופה זו, המגויסים נתפשו בעיני מיליציות עיראקיות פרו-נאציות כתומכי המערב שאותם יש להרוג, ועל כן ניסו לתקוף את הבסיס בו התבצרו המגויסים האשורים באל-חבאניה. לפיכך, כ-2200 חיילים שימשו כעיקר הכוח היבשתי בסיוע מטוסי חיל האוויר הבריטי, יחד עם הכוחות הבריטיים ששהו בבצרה ועם שתי יחידות ממונעות של כוחות בריטיים מפלשתינה ועבר הירדן הגיעו לעזרת הכוחות בעיראק הצליחו להדוף את הכוחות העיראקים לעיר פלוג'ה ולחסל את המרד באזור.[9] הצלחת המגויסים בקרב אל-חבאניה, הביאו לצורך בגיוס רחב יותר של מתנדבים ליחידות המגויסים, תוך הקפדה כי רובם יהיו אשורים ולא יזידים או כורדים. כך, אותן יחידות הועברו גם דרך ישראל המנדטורית שנשלטה על-ידי בריטניה ב-1943. כ-11 פלוגות של חיילי מגויסים אשוריים עיראקיים, שתפקידן היה לאבטח שדות תעופה, מצבורי נשק ותחמושת.[9]
מצב המגויסים האשורים לאחר הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגויסים האשורים מצאו את עצמם חסרי תפקידים ותארים בעיראק שלאחר המלחמה האנגלו-עיראקית. רובם פוטרו מתפקידיהם, ולא נכללו בתפקידים בכירים כמו שופטים, קציני הצבא והשרים. רק מעטים מביניהם נותרו לשרת בחיל האוויר הבריטי.[10] בתנאים אלה, ובהיעדר תמיכה חיצונית זרה, התפתחה התרבות האשורית לאט יותר ובקושי רב יותר בהשוואה לזו של שכניהם הערבים או הכורדים.[11] המגויסים האשורים ניסו להקים מספר קבוצות מחתרת המבוססות על ערכי אהבה ואחדות אשורית, שכללו שבועות אמונים וטקסי חניכה סודיים. התנועה זכתה לתמיכה ואהדה בערים כירכוכ, בצרה ומוסול, באורמיה שבאיראן וגם באזורים שבהם היו הכנסיות המזרחיות-אשוריות דומיננטיות. אך בדיעבד לא היה די במאמץ זה, שכן בסופו של דבר הקבוצות התפרקו עקב הכאוס שנוצר בהתפרקות גדודי המגויסים האשורים שנותרו ונטישתם על-ידי הצבא הבריטי.[12]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Sargon Donabed, Reforging a Forgotten History- Iraq and the Assyrians in the Twentieth Century, (Edinburgh: Edinburgh University Press, 2015.) Page 54-55,57-59,74,93, 123-125.
- Stafford, L C, The Tragedy of the Assyrians (New York: Gorgians Press, 1935) pp 4, 43,46, 59-60.
- Daniel Silverfarb, Majid Khadduri, "Britian's informal Empire in the Middle East: A case Study of Iraq 1941-1929", (New York: Oxford University Press, 1986), pp. 48-47.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפרק האחרון בסיפור המגויסים האשורים (אורכב 22.07.2011 בארכיון Wayback Machine)
- אתר המוקדש למגויסים האשורים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ronald Sempill Stafford, The Tragedy of the Assyrians, New York: Gorgians Press, 1935, עמ' 50. (באנגלית)
- ^ יבין כץ, החייל האשורי האחרון בארץ ישראל, עת-מול 209, תשס"ה, עמ' 9-10
- ^ Ronald Sempill Stafford, The Tragedy of the Assyrians, New York: Gorgians Press, 1935, עמ' 43, 46. (באנגלית)
- ^ 1 2 Ronald Sempill Stafford, The Tragedy of the Assyrians, New York: Gorgians Press, 1935, עמ' 59-60. (באנגלית)
- ^ יבין כץ, החייל האשורי האחרון בארץ ישראל, עת-מול 209, תשס"ה, עמ' 11
- ^ Sargon Donabed, Reforging a Forgotten History – Iraq and the Assyrians in the Twentieth Century, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2015, עמ' 74. (באנגלית)
- ^ 1 2 Ronald Sempill Stafford, The Tragedy of the Assyrians, New York: Gorgians Press, 1935, עמ' 54. (באנגלית)
- ^ 1 2 Ronald Sempill Stafford, The Tragedy of the Assyrians, New York: Gorgians Press, 1935, עמ' 57. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 יבין כץ, החייל האשורי האחרון בארץ ישראל, עת-מול 209, תשס"ה, עמ' 10
- ^ Sargon Donabed, Reforging a Forgotten History – Iraq and the Assyrians in the Twentieth Century, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2015, עמ' 123-124. (באנגלית)
- ^ Sargon Donabed, Reforging a Forgotten History – Iraq and the Assyrians in the Twentieth Century, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2015, עמ' 123. (באנגלית)
- ^ Sargon Donabed, Reforging a Forgotten History – Iraq and the Assyrians in the Twentieth Century, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2015, עמ' 125. (באנגלית)