המגויסים האשורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המגויסים האשורים או המגויסים העיראקיםאנגלית - Iraq Levies או Assyrian Levies), הוא כינויה של יחידה צבאית שלחמה לצד הצבא הבריטי במלחמה האנגלו-עיראקית ובמלחמת העולם השנייה והייתה מורכבת מבני העדה האשורית היושבים בעיראק.

הקמת הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח הוקם במהלך מלחמת העולם הראשונה כמיליציה של מתנדבים בני המיעוטים השונים באזור מסופוטמיה, כורדים, שיעים, טורקמנים ואחרים, שלחמה במהלך המרד הערבי ובסכסוכי הגבול והמרידות שלאחריו, בפיקוד בריטי, לצד הצבא הבריטי.[1]

בשנת 1921 לאחר שהוחלט על ייסוד מנדט בריטי במסופוטמיה, בועידת קהיר, ייעדו הבריטים את השטח כממלכה שתימסר לידיו של האמיר פייסל. אנשי העדות שהיוו את כוח האדם של המיליציה, שנקראה "המגויסים העיראקים" (Iraq Levies) יועדו להיות לחיילים בצבא עיראק. מכיוון שכך, הוחלט לגייס למיליציה זו את בני העדה האשורית.

האשורים הם עדה נוצרית קטנה, שחיה לפני מלחמת העולם באזור אנטוליה. בתקופת המלחמה חשדו בהם הטורקים בנאמנות לרוסיה, שדתה הייתה קרובה לשלהם. בוצעו בהם מעשי טבח מחרידים, וב-1918 נמלטו כ-35,000 איש מהם למוסול, וביקשו הגנה מהבריטים.[2]

ארגונו של הכוח החדש במהלך שנות ה-20 היה כמעין ז'נדרמריה מקומית באזור מוסול וסולימנייה. הכוח שימש לדיכוי מרידות מקומיות, של מוסלמים וכורדים. ב-1928 היה הכוח מורכב כולו מאשורים, ועבר לפיקודו של ה-RAF כשמטרתו המוצהרת שמירת בסיסי ה-RAF בעיראק.

פיקודו הגבוה של הכוח היה בריטי, אך מרבית החיילים והקצינים היו מקומיים. אלו קיבלו מדים ייחודיים ונשאו דרגות קצונה ייחודיות משלהם:.[3]

  • ראב חאמישי (שר חמישים)
  • ראב אממה (שר מאה)
  • ראב תריאממה (שר מאתיים)
  • ראב חילא (מפקד החיל)

מעשי הטבח בשנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשורים סבלו מאוד כמיעוט אתני מובחן בעיראק, כאשר היחסים בינם ובין הכורדים והמוסלמים היו גרועים מאוד מלכתחילה. כל עוד שלט הצבא הבריטי בעיראק, והאשורים היו בני חסותו, הצליחו האשורים לשרוד, כאשר המגויסים האשורים נתפסו לא פעם כזרועו של המשטר כנגד האוכלוסייה המקומית. ב-1932 קיבלה עיראק עצמאות מלאה והצטרפה אל חבר הלאומים. על פי ההסכם האנגלו-עיראקי עזב הצבא הבריטי את עיראק, ונותר בשני בסיסי RAF גדולים, בשועיבה, ליד בצרה ובחבניה שליד בגדאד. המגויסים האשורים היוו את כוח האדם ששמר על בסיסים אלו, אך הצבא היבשתי הבריטי שהיווה את המחסום מפני מעשי טבח במיעוטים, עזב את המדינה. באוגוסט 1933 הדרדרו העניינים לכלל מרידה אשורית, שדוכאה על ידי הצבא במעשי טבח אכזריים ביותר, שכוונו כנגד האוכלוסייה האזרחית, ובוצעו, הן על ידי הצבא העיראקי, והן על ידי האוכלוסייה הכורדית והמוסלמית המקומית.[4] מבין מעשי הטבח זכור ביותר טבח סימל באוגוסט 1933. המדובר במסע הרג שהתחולל ב-63 כפרים במחוזות דהוכ ונינוה והוביל לרציחתם של כ-3000 אזרחים אשורים.

המלחמה האנגלו-עיראקית ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 עלה לשלטון בהפיכה צבאית המנהיג העיראקי הפרו נאצי, רשיד עאלי אל-כילאני. אל-כילאני דרש מהבריטים כי יסלקו ידם מעיראק, והטיל מצור על בסיס חיל האוויר הבריטי בחבניה שנשמר על ידי כוח של כ-1,000 מגויסים אשורים. כוח זה כלל 4 פלוגות אשוריות בנות 125 חיילים, ופלוגה כורדית, וכן פלוגת מטה. כל פלוגה כללה מחלקת מכונות ירייה, מחלקת מרגמות, ורובה אנטי טנקי אחד.[5]

כאשר פרצו מעשי האיבה, במאי 1941 הצטיינו המגויסים האשורים בלחימה. בתחילה שימשו ככוח שסייע לפרוץ את המצור על חבניה, ולשמור על הבסיס עד הגעתו של כוח התגבורת מארץ ישראל. לאחר מכן השתתפו בלחימה באזור פלוג'ה הסמוך לחבניה, ואף זאת בהצטיינות.

לאחר הניצחון במלחמה, שהושג במידה רבה בזכות הצטיינותם של המגויסים האשורים, הכירו הבריטים בערכו של הכוח, והרחיבו אותו בהרבה. בשנת 1943 גויסו 11,000 חיילים נוספים, רובם אשורים, אך גם כורדים ויזידים. בין היתר הוקמה פלוגת צנחנים אשורית שנחשבה לפלוגת עילית. 11 פלוגות נשלחו לארץ ישראל למטרת אבטחת מתקני צבא ב-1943, וכן נשלחו פלוגות לקפריסין. ב-1944 נשלחו הצנחנים לאלבניה וליוון ולחמו שם במבצעי הצבא הבריטי בסוף מלחמת העולם השנייה.[6]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה צומצם הכוח מאוד. רבים מן המגויסים שוחררו, ובשנת 1946 מנה הכוח כ-60 קצינים בריטים ו-1,900 אשורים. באפריל 1955 עזבו הבריטים את בסיסיהם בעיראק, והיחידה פורקה באופן סופי. חלקם הצטרף אל הצבא העיראקי, ואחרים נהנו מהסדרי גמלאות שניתנו להם על ידי הצבא הבריטי, והפכו לאזרחים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ “The Iraqi Levies” 1915-1932 אתר העדה האשורית
  2. ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 182
  3. ^ יבין כץ, "החייל האשורי האחרון בארץ ישראל", עת-מול, 209, עמ' 9
  4. ^ שמעוני, עמ' 185
  5. ^ קפטן א. גרהם, ‏אנשי האיסטרטיה העיראקים בקרבות חבניה, מערכות 16-17, יולי 1943
  6. ^ יבין כץ, "החייל האשורי האחרון בארץ ישראל", עת-מול, 209, עמ' 9