המחתרת הדנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תנועת המחתרת הדנית הייתה ארגון מרי מחתרתי שהתנגד לכיבוש הגרמני בדנמרק במהלך מלחמת העולם השנייה. בעקבות התנאים הנוחים בצורה בלתי רגילה שזכתה להם דנמרק מרשויות הכיבוש הנאצי, התנועה הייתה איטית יותר בתגובותיה הטקטיות ובפעולותיה יחסית לתנועות במדינות אחרות ברחבי אירופה. למרות זאת, בשנת 1943, דנים רבים היו מעורבים בפעילות מחתרתית, החל מפרסומים לא-חוקיים ועד ריגול ופעולות אלימות.

הרקע לכיבוש דנמרק במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במציאות הפוליטית שנתהוותה עוד מסוף המאה ה-19 באירופה, דגלו מרבית מדינות סקנדינביה במדיניות של נייטרליות מדינית. זאת לאור התעצמותן של המעצמות הגדולות, וההבנה שאין בכוחן של מדינות קטנות כמדינות סקנדינביה ליצור כוח צבאי שיאפשר להן התמודדות מול איומי מעצמות גדולות כברית המועצות וגרמניה. מתוך תפיסה זו נותרה דנמארק נייטרלית במלחמת העולם הראשונה. ממשלות דנמארק בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 דגלו במדיניות של צימצום תקציב הביטחון הלאומי והקטנת הצבא וכמות הנשק במדינה. ב-1937 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, החליטה הממשלה הדנית על הגדלת תקציב הביטחון. ראש ממשלת דנמארק, סטאונינג, הבהיר כי אין בכוונת דנמארק להקים כוח צבאי דאני משמעותי העשוי לאיים על מדינות אחרות, כי אם להקים כוח צבאי שיהיה באפשרותו להתגונן מפני מרידה או תקיפה של קבוצות נאציות שיקומו בשטחי המדינה עצמה, גם אם יקבלו סיוע גרמני . למדיניות נייטרלית זו הייתה תמיכה רחבה בעם הדאני, שכללה גם את מרבית האופוזיציה. באותן שנים נעשה ניסיון מצד שר החוץ השבדי סנדלר לכונן ברית הגנה סקנדינאבית, אולם לאור מיקומה הגאוגרפי של דנמארק החוצצת בין הגוש הסקנדיבי לבין גרמניה, הסתייגה הממשלה הדאנית מהסכם ברית ההגנה, עליה אמר ראש הממשלה סטאונינג "דאנמרק לא תקבל על עצמה את תפקיד כלב השמירה של הגוש הסקנדינבי". בשנת 1939 הייתה דנמארק היחידה מבין "גוש מדינות אוסלו" (המדינות הסקנדינביות ובנלוכס) שנעתרה להצעה גרמנית וחתמה על הסכם אי-התקפה ב-31 במאי, זאת למרות שגרמניה כבר הפרה הסכמים דומים עם אוסטריה וצ'כיה.

מדיניות זו העידה על השלמה של ההנהגה הדנית עם חוסר יכולתה לבלום את עוצמתו של הרייך השלישי, וניסיון לצמצם את הנזקים שיגרמו על ידי מדיניות של שיתוף פעולה. בתוך מפלגת השלטון הסוציאל-דמוקרטית נשמעו גם קולות בודדים של התנגדות לקו מדיני תבוסתני זה. בולט מתוכם קולו של ההיסטוריון פרופ' הארטוויג פריש שכיהן באותה התקופה כראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה, אשר כתב ספר, עוד בשנת 1934, המבקר את מדיניות הממשלה הנייטרלית ואת הנאציזם תחת הכותרת "מגפה מעל אירופה".‏[1].

עם פרוץ מלחמת העולם בספטמבר 1939, חידשה הממשלה הדנית את הצהרת הנייטרליות שלה, וכך נמנעה מלסייע במלחמת החורף בין פינלנד לרוסיה.‏[1] בשנת

ב-8 באפריל 1940 גברו הידיעות על תנועת צבא גרמני בגבולות דנמארק והוחלט בממשלה על גיוס כללי של הצבא הקטן. אולם התערבותו של הציר הגרמני מוּנך, שטען שמעשה כזה יתפס כפעולה בלתי ידידותית על ידי גרמניה, שאינה מתכוונת להפר את הסכם אי ההתקפה, ולכן בוטל הגיוס. שעות מספר לאחר מכן חזר הציר מונך אל לשכת שר החוץ והודיע לו כי "הצבא הגרמני נאלץ לתפוס את שטחה של דנמארק כדי להגן עליה מפני סכנת פלישה בריטית", בלוויית אולטימטום המכריז כי כל התנגדות לצבא הגרמני תדוכא באגרסיביות. עם זאת הבטיחו הגרמנים כי לא יפגעו בעצמאותה הפנימית של דנמארק ויאפשרו לא לנהל את ענייניה. באותה השעה הונחתו חיילים גרמניים מצוידים היטב על רציפי ערי הנמל הדאניות, ומפציצים גרמניים הפציצו את מטוסי חיל האוויר הדאני המקורקעים. הממשלה בהתייעצות עם המלך נכנעה לאולטימטום הגרמני, ועוד באותו לילה נסתיים כיבוש דנמארק.

התנגדות לא-אלימה: 1940 - 1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הפלישה לדנמרק ב-9 באפריל 1940 (מבצע ווסרובורג) הרשויות הגרמניות אישרו לממשלה הדנית להישאר בשלטון. היה להם מספר סיבות לכך, אבל התוצאה הסופית הייתה שהגרמנים שאפו להשתמש בדנמרק כדוגמה "לארץ חסות". כיוון שהממשלה הדנית שנבחרה באופן דמוקרטי נשארה בשלטון, המוטיבציה של אזרחי דנמרק להילחם בכיבוש הייתה קטנה באופן ניכר יחסית למדינות שונות כמו נורבגיה, צרפת ופולין. יהודים נשארו תחת חסותה והגנתה של הממשלה הדנית, הפוליטקאים הדנים, שגם נבחרו באופן דמוקרטי, נשארו בשלטון, ואפילו המשטרה הדנית נשארה בידי הממשל. חיי היום יום בדנמרק נשארו כמעט כמו לפני הכיבוש, למרות שהגרמנים הכניסו מספר שינויים: צנזורה רשמית, איסור על מסחר עם מדינות בעלות הברית, והצבתם של חיילים גרמנים במדינה. הממשלה הדנית דחתה באופן רשמי התנגדות אלימה עקב חששה מתגובה קשה של הרשויות הגרמניות.

אף על פי כן, במשך התקדמות המלחמה, מספר רב של דנים החלו להקים קבוצות התנגדות לכיבוש הנאצי. מספרם של הדנים הנאצים מעולם לא היה גדול, ולמעשה היה יותר קטן אחרי הפלישה הנאצית לדנמרק מאשר לפניה. חוסר הפופולריות של הנאצים בדנמרק מוכח בעובדה שקצין האס אס הבכיר ורנר בסט לא הציב אף פעם את פריץ קלאוסן, ראש המפלגה הדנית הנאצית בשלטון, והפטרלנד (Fatherland), העיתון הדני הנאצי, פשט את הרגל. העיתון יכל להתקיים רק באמצעות מימון נאצי. כאשר הנאצים הכריחו את הממשלה הדנית, שבראשה עמד אריק סקבניוס, לחתום על הסכם אנטי-קומינטרן, הייתה הפגנה המונית בקופנהגן. הפרופסור המוערך לתאולוגיה האל קוֹך החל לקרוא בהרצאותיו בפני סטודנטים ותנועות נוער להחייאת מורשתו הדמוקרטית של ניקולאי גרונטוויג ולתחיית בתי החינוך העממיים. על אף שקוך עצמו לא השתתף בהמשך בפעילות המחתרת עצמה - הייתה לקריאתו זו חשיבות בהתגבשות הכוחות החברתיים שחוללו מאוחר יותר את המחתרת‏[2].

תנועת ההתנגדות הדאנית צמחה מהתארגנויות רבות ושונות, אך 4 מקורות בולטים היו לה‏[2]:

א. תנועת חוגי הלימוד, שנודע גם בשם "החוג" (Ringen). מקים התנועה היה הפילולוג הסוציאליסט פרוֹדה יעקבסן, והיא קיימה עוד לפני הכיבוש מגעים עם ארגוני מחתרת בגרמניה הנאצית. בשנת 1941 פתח יעקבסן בארגון חוגים של בעלי מקצועות חופשיים, סטודנטים, ותאים של איגודים מקצועיים. התאים עסקו בפעילות קונספירטיבית, הפצת מידע ותעמולה, עזרה הדדית וסיוע למשפחות אסירים. תנועת חוגי הלימוד היוותה המשך למסורת חינוך המבוגרים הדאנית מימי ניקולאי גרונטוויג, קריסטיאן קולד, ותנועת "בתי החינוך העממיים".

ב. קבוצת "דנמרק החופשית" שהייתה מורכבת מנציגי מפלגות שונות שעסקו בהוצאת עיתונות לא-חוקית, ואף הפעילו שירות ידיעות ששימש גם את העיתונות החוקית.

ג. חברי מפלגה קטנה, דתית-לאומית, בשם "ליכוד דאני" (Dansk Smaling), שהוקמה בשנות ה-30. לפני הכיבוש הנאצי הייתה למפלגיה זו נטייה לאומנית ואנטי-דמוקרטית מסוימת, אולם בתקופת הכיבוש התגברה בה הרוח הפטריוטית על שאר הנטיות.

ד. המפלגה הקומוניסטית הדאנית, בהנהגת הפרופיסור לרפואה מוֹגנס פוֹג, שהוצאה אל מוחץ לחוק בקיץ 1941 ונאלצה לרדת ולפעול במחתרת. אחרי פלישת ברית המועצות ב-1941, קומוניסטים החלו לקחת חלק פעיל באלימות מול הנאצים.

מספר קבוצות מחתרתיות יצרו קשרים עם הרשויות הבריטיות והחלו לקבל הצנחות של ציוד שונה. המחסור בהצנחות ציוד עד אוגוסט 1944 גרמו למחאה של האספסוף הדני, אבל הן היו בעקבות התעלמות מכוונותיה של ההתנגדות הדנית. ווינסטון צ'רצ'יל קרא פעם לדנמרק, "קנרית המחמד של היטלר", ולגבי דנמרק היה זעם רב של תושבי אירופה, בגלל שבמהלך מרבית המלחמה, הדנים אכלו כראוי והיה להם מספיק ציוד יחסית לשאר אירופה.

התנגדות אלימה: 1943 - עד סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך המלחמה התגברו מעשי האלימות וההתנגדות הדנית מול הכובש הנאצי. בסתיו 1942 נתגלע משבר דיפלומטי עם הגרמנים בעקבות תשובה לקונית שהשיב מלך דנמרק לאגרת ברכה ליום הולדתו שנשלחה על ידי היטלר. הגרמנים דרשו את סילוקו של ראש הממשלה בוּל, שר האוצר אנדרסן ושר הדתות פיבגר (ואליהם הצטרף לאות סולידריות שר הפנים קנוּד קריסטנסן). ראש הממשלה המחליף סירב אף הוא לצירוף נציגי המפלגה הנאצית לממשלה, והגרמנים מינו אף לו מחליף.‏[2] על אף ההרעה ביחסי דנמרק-גרמניה, התירו הגרמנים קיומן של בחירות כלליות במרץ 1943, כדי לשמור על תדמית "מדינת החסות". הבחירות ב-1943 הפכו להפגנה כנגד הכיבוש ובעד הדמוקרטיה הדאנית. שיעור ההשתתפות בבחירות עמד על 90% מבעלי זכות ההצבעה - השיעור הגבוהה ביותר בתולדות דנמרק. הגוש הפרו-פשיסטי נחלש אף יותר ממה שהיה בממשלה שקדמה לבחירות, ואילו הגוש הדמוקרטי הגדיל את כוחו.‏[2]

ב-1943, קצב התגברות מעשי האלימות גדל משמעותית. בהשוואה לשנת 1942 בה ביצעה המחתרת כ-122 פעולות חבלה - בוצאו בחודשים יולי-אוגוסט 1943 בלבד 282 פעולות חבלה‏[2]. עד לשלב שהרשויות הגרמניות היו בלתי מסופקות מהשלטון הדני ושליטתו במצב. ב-28 באוגוסט 1943 נמסר על ידי הרייך אולטימטום לממשלה, שנדרשה להכריז על מצב חירום שפירושו היה איסור על התאספויות ושביתות, הנהגת עוצר-לילה, צנזורה גבוהה על העיתונות בשיתוף עם השלטון הגרמני, הקמת בתי דין משמעתיים לשיפוט מהיר והטלת עונש מוות על מעשי חבלה, פגיעה בצבא הגרמני והחזקת נשק. דרישות אלו לא נתקבלו על דעת הממשלה, והוכרז ב-29 באוגוסט על משטר צבאי גרמני שכלל את כל סעיפי האולטימטום. הממשלה והפארלמט פוזרו (באופן רשמי הגישה הממשלה את התפטרותה למלך, אולם זה סירב לקבלה עד יום שחרורה של דנמרק), והתנפץ דימוי ה"ארץ חסות למופת" עליה ניסו הגרמנים לשמור. המשטר הצבאי איפשר לגרמנים להתמודד עם האוכלוסייה כמו שחפצו. השיטור היה קל יותר לנאצים, וכך יותר ויותר תושבים הצטרפו להתנגדות כיוון שכבר ראו שאין שלטון שיידאג להם. השלטון המקומי שהוסיף לפעול בהיקף מצומצם ובשיתוף פעולה עם מוסדות הכיבוש הוסיף לספק סיוע למשפחות האסורים.‏[2]

"מועצת חירות" בת 7 חברים שהוקמה כבר בספטמבר 1943 לריכוז פעולות המחאה והמחתרת, קיבלה לאחר הנהגת המשטר הצבאי מעמד של הנהגה כמו-ממשלתית בפועל. היא ריכזה את עיתונות המחתרת שמנתה בשנת 1943 כ-2.6 מליון גליונות ובשנה שלאחריה 11 מליון גליונות, ולמעלה מ-10 מליון גליונות בחודשיים הראשונים של 1945.‏[2]

פעולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר דניה בבית הכרם בירושלים נקראת ע"ש מבצע ההצלה, ובה אנדרטה בצורת סירה

כל עוד הייתה לדנמרק מידה של עצמאות, התנגדה הממשלה בתוקף להטלת כל סנקציות אנטי-שמיות. הגרמנים העדיפו את שיתוף הפעולה, והצגת "מדינת החסות" על פני עימות על עניין זה. אולם עם כינון המשטר הצבאי ב-1943, התפנו הגרמנים ל"טיפול בשאלה היהודית". המלך שהתנגד לחוק "הטלאי הצהוב" ענד לאות מחאה אף הוא טלאי צהוב. תוכניות לגירוש היהודים למחנות ריכוז נתגבשו, והתאריך להוצאתן לפועל תוכנן לשבוע הראשון של חודש אוקטובר אותה שנה. אולם התוכנית הודלפה על ידי הניספח הגרמני לענייני ספנות, פוֹן דוּקוויץ‏[3] לראשי התנועה הסוציאל-דמוקרטית, ואלו הזהירו את היהודים. בסיוע המחתרת הועברו והוצלו 6,500 מתוך האוכלוסייה הכוללת של 7,000 יהודי דנמרק, לשבדיה הנייטרלית. 500 היהודים שנתפסו על ידי הנאצים נשלחו למחנה ריכוז טרזינשטט, אולם תודות ללחץ דאני, לא נשלחו משם למחנות השמדה.‏[2]

מאוחר יותר, ישראל העניקה לחברי התנועה שאירגנו את ההצלה את התואר חסיד אומות העולם. לבקשתם האישית, המצילים מזוהים כיום רשמית כקבוצה כללית. (ראו: הצלת יהודי דנמרק).

בסוף יוני 1944 נתקיימה הפגנת המונים של הפרה של עוצר הלילה הגרמני. נתפתחו קרבות רחוב בין גרמנים לדאנים והוכרזה שביתה כללית. המאבק נמשך 5 ימים, ובמהלכו נהרגו 88 דאנים ונפצעו כ-700. פיקדה על המאבק "מועצת החירות", אשר קבעה אולטימטום להפסקת האש - סילוקה של חטיבת שאלבורג וביטול העוצר הגרמני על דנמרק, וכן הימנעות מפעולת תגמול גרמנית. הצבא הגרמני נאלץ להיכנע לדרישות המועצה. בספטמבר 1944 החליטו הגרמנים על חיסול המשטרה הדנית, שסייעה ב-1943 במבצע הצלת היהודים. ב-19 בספטמבר השתלטו הגרמנים על תחנות המשטרה והובילו כ-2000 שוטרים דניים למחנות ריכוז. כ-700 שוטרים הצליחו להמלט והצטרפו לכוחות המחתרת. כמחאה התפתרו המנהלים הכלליים של משרדי הממשלה.‏[2]

הצלחה נוספת שהמחתרת רשמה היה הריסת רשת מסילות הרכבת במדינה בימים שלאחר פלישת בעלות הברית, וכך דחו את העברת החיילים הגרמנים מדנמרק לצרפת. הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי ציין ש"אין שני" למתחרת הדנית. ב-4 במאי 1945 נכנעו הגרמנים בדנמארק בפני הצבא הבריטי המשחרר, אולם באותו היום עוד נהרגו כ-59 לוחמי מחתרת דניים בקרבות רחוב.‏[2]

עד סוף המלחמה בצעה המחתרת הדנית 2674 פעולות חבלה במתקני תעשייה, 1810 פעולות חבלה כנגד רכבות ומסילות ופעולות נוספות כנגד מתקני צבא ואוניות‏[2]. בשנת 1944 מנה צבא המחתרת כ-25 אלף איש, ועד סוף המלחמה גדל לכדי 45 אלף איש. כמו כן הוקמה בריגדה דנית בת 3500 איש שהתאמנה בשבדיה.‏[2]

בסופה של המלחמה התנועה המחתרתית המאורגנת בדנמרק רשמה לזכותה הצלחות רבות, למרות שקצת למעלה מ-850 מחבריה נהרגו במהלך בשל חברותם, או תוך כדי פעולות, או בכלא או במחנות ריכוז.

המוזיאון הלאומי הדני מכיל בתוכו את מוזיאון ההתנגדות הדנית בקופנהגן.

בשנת 2008 יצא לאקרנים סרט המתאר את פעילות המחתרת דרך חייהם של שניים מגיבוריה, פלמן וצינטרון.

התנגדות דאנית מחוץ לגבולות דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירות הדיפלומטי הדאני ביצע מרידה בקו שיתוף הפעולה שנכפה על הממשלה על ידי הנאצים. בין מנהיגי תנועה זו בלט ציר דנמרק בוושינגטון, הנריק קאופמן, שהכריז ביום כיבושה של דנמרק כי הוא "ממשיך לייצג את המלך ואת ארצו, ויפעל לשחרורה". ב-9 באפריל 1941, בדיוק שנה לאחר כיבוש דנמרק, חתם הנריק על חוזה עם ממשלת ארצות הברית, בו התחייבה ארצות הברית להגן על שטח גרינלנד אשר תחת מרות ממלכת דנמרק, עד לשחרורה של דנמרק. הסכם זה איפשר לארצות הברית הקמת בסיס צבאי באי שהיה בעל חשיבות אסטרטגית. מרבית הצירים הדאניים הלכו בעקבותיו של קאופמן, ביניהם הציר בלונדון - הרוזן ראבנטלוב, והציר באיסלנד, אשר הכריזה על ביטול איחוד הכתר עם הכתר הדאני, ועל כינונה כמדינה ריבונית.‏[2] מלבד הפעולה הדיפלומטית, הוקמה ביוזמת העיתונאי אֶבּה מוּנק רשת מודיעין חשאית, שמרכזה היה בסטוקהולם אשר סיפקה מודיעין עבור הבריטים.‏[2] הפעולה ההתנגדותית החשובה ביותר שנעשתה על ידי דאנים מחוץ לגבולות דנמרק, היא הצטרפות הצי-המסחרי של דנמרק למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. 90% מציה המסחרי של דנמרק, שעמד לפני המלחמה על 200 ספינות בעלות קיבולת משותפת של למעלה ממליון טון, הפליגו עם 5000 מלחים לנמלי בעלות הברית. במהלך המלחמה טובעו כ-60% מספינות אלו, ולמעלה מ-600 יורדי-ים דניים מצאו את מותם בשירות בעלות הברית.‏[2] באביב 1942 ברח כריסטמאס מלר, מנהיג המפלגה השמרנית הדנית לבריטניה, והקים שם את "המועצה הדאנית", שלא הייתה בעלת מעמד של ממשלה גולה, אולם מונתה על הפצת שידורים בשפה הדנית, וקיימה קשר עם המחתרת בדנמרק עצמה.‏[2]

חברים פעילים בארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 חיים יחיל, הסוציאליזם הסקנדינבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966, פרק דאניה-הסוציאליסטים לשלטון, עמ' 153-151
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 חיים יחיל, הסוציאליזם הסקנדינבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966, פרק: דאניה - כיבוש ומאבק, עמ' 155-164
  3. ^ לימים השגריר הראשון של גרמניה המערבית בדנמרק