המידות הקטנות
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
נטליה גינצבורג  |
| שפת המקור | איטלקית |
| סוגה | קובץ מסות |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1962 |
| מספר עמודים | 176 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת תשע נשמות |
| תאריך | 2019 |
| תרגום | יונתן פיין |
  | |
המידות הקטנות (באיטלקית: Le piccole virtù), הוא קובץ מסות שחיברה הסופרת האיטלקית, נטליה גינצבורג, שיצא לאור בהוצאת אינאודי בטורינו ב-1962. שם הספר הוא כשמה של המסה החותמת את הקובץ ועוסקת בהשקפתה של גינצבורג על חינוך ילדים. הספר יצא לאור בתרגום לעברית ב-2019, בהוצאת תשע נשמות בתרגומו של יונתן פיין.
כתיבת הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]11 המסות המרכיבות את הספר נכתבו בין סתיו 1944 ובין קיץ 1962 ועוסקות בזיכרונות ובהשקפות המחברת על תחומי חיים שונים. כמעט כולן נתפרסמו מוקדם יותר בכתבי עת שונים באיטליה. חלק גדול מהחיבורים עוסק ביחסים בין אנשים ובמיוחד ביחסים בתוך המעגל האישי הקרוב של משפחה וחברים.
פרקי הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק ראשון
- חורף באברוצו - החיבור עוסק בתקופת שהותה של גינצבורג עם בעלה, לאונה גינצבורג, וילדיה הקטנים, בגלות בחבל אברוצו שבמרכז איטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. המוטו לחיבור הוא ”האל עשה עמנו את כל החסדים הללו”, ורגיליוס, "פסטורליה". הסופרת עוסקת בתיאור חייהם בכפר וטוענת כי ”אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות” ואומרת כי חיי הדלות בחורף האברוצי הקשה היו הימים היפים בחייה ”רק עכשיו, לאחר שחלפו לבלי שוב — רק עכשיו אני יודעת את זה”. נכתב ברומא בסתיו 1944 ופורסם בכתב עת איטלקי לספרות שפעל בשנים 1944–1946.
- נעליים בלויות - עוסק ביחסיה של הסופרת עם חברתה ובחשיבות המעטה שהיא מקדישה לנעליה לאחר שחוותה עוני ברומא בזמן הכיבוש הגרמני. נכתב ברומא בסתיו 1945 ופורסם בכתב עת איטלקי לספרות שפעל בשנים 1945–1947.
- דיוקן של חבר - עוסק בעיר הולדתה טורינו ובחברה הטוב המשורר והסופר צ'זארה פבזה, וביחסי הגומלין בין פבזה וטורינו. נכתב ברומא ב-1957 ונתפרסם בכתב העת רדיוקוריירה (איט')
- אנגליה: שבח וטרוניה - המחברת דנה במעלותיה ובחסרונותיה של אנגליה ובהשוואתה לאיטליה, מולדתה, עליה היא כותבת: ”איטליה היא מדינה שמוכנה להתמסר ברצון לידי הממשל הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. כידוע היטב, זוהי מדינה שמושלים בה הבלגן, הציניות, אוזלת היד והבלבול. ולמרות זאת, יש תחושה שתבונה ושכל ישר זורמים ברחוב כמו במחזור דם פעיל.”. נכתב בלונדון באביב 1961, בעת ששהתה בלונדון עם בעלה השני, גבריאלה בלדיני (איט') והתפרסם בכתב העת "Il Mundo".
- La Maison Volpé - גם חיבור זה עוסק בתרבות האנגלית ובעיקר בתרבות האוכל האנגלית המתוארת כ"עצובה". נכתב בלונדון באביב 1960 והתפרסם בכתב העת "Il Mundo".
- הוא ואני - מתאר את ההבדלים בין גינצבורג ובין בעלה השני בלדיני ובוחן את יחסיהם. נכתב ברומא בקיץ 1962. זהו החיבור היחידי באוסף שלא פורסם בטרם יציאת הספר לאור.
חלק שני
- בנו של אדם - עוסק בבני הדור הצעיר שעברו את הרדיפות הפשיסטיות בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 באיטליה ואת מלחמת העולם השנייה. היא כותבת: ”לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת. אין טעם לנסות. לעולם לא נהיה עוד בני אדם שלווים, שלומדים וחושבים וחייהם שטים על מי מנוחות. תראו מה עשו מהבתים שלנו. תראו מה עשו מאתנו. לעולם לא נהיה בני אדם שלווים.”. החיבור נכתב בטורינו ב-1946 והתפרסם בעיתון ל'אוניטה.
- המקצוע שלי - ראייתה של המחברת את מקצועה כסופרת וסקירת התפתחותה הספרותית מילדותה ועד זמן כתיבת החיבור. נכתב בטורינו בסתיו 1949 ונתפרסם בכתב העת "Il Ponte".
- השתיקה - עוסקת בתופעת השתיקה ביחסים בין בני אדם ובהשפעתה ההרסנית. ”יש שני סוגים של שתיקה: שתיקה כשאנחנו לבד ושתיקה במחיצת אחרים. שניהם גורמים לסבל במידה שווה” ו”שתיקה יכולה להביא לאומללות עכורה, מפלצתית, שטנית. להרעיל את ימי הבחרות, להפוך את טעם הלחם למר. היא יכולה להביא, כפי שהוזכר קודם, לידי מוות.” נכתב בטורינו ב-1951 והתפרסם בכתב העת הרומאי שפעל תקופה קצרה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, "Cultura e realtà".
- קשרים אנושיים - המחברת סוקרת את סוגיית היחסים הבין אישיים במשפחה ובחברה. מהולדת האדם, דרך ילדותו, נעוריו ובגרותו. היא מסכמת את החיבור במשפט: ”את הקשרים האנושיים יש לגלות ולהמציא מחדש בכל יום. צריך לזכור שכל סוג של מפגש עם האחר הוא פעולה אנושית, וככזה יהיו בו תמיד טוב ורע, אמת ושקר, חסד וחטא. אנחנו כל כך מבוגרים עכשיו, שבנינו המתבגרים כבר מביטים בנו בעיני אבן משלהם. זה מכאיב לנו, אף על פי שאנחנו יודעים היטב מה פירוש המבט: גם אנחנו בזמננו שלחנו בהורינו מבט כזה בדיוק. אנחנו סובלים ומבכים את המצב ולוחשים לעצמנו שאלות מלאות חשד, אף שאנחנו כבר יודעים היטב איך נמשכת ומתארכת שרשרת הקשרים האנושיים, ומהי הדרך הארוכה שעלינו לעבור כדי להגיע לרגע שבו נזכה לקצת חמלה.”. נכתב באביב 1953 ברומא ונתפרסם בכתב העת Terza generazione.
- המידות הקטנות - במסה זו מנסחת גינצבורג את השקפתה הסדורה על הדרך הנכונה לחנך ילדים: ”אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ואדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות. אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות”. נכתב באביב 1960 בלונדון והתפרסם בכתב העת האיטלקי נואובי ארגומנטי (איט'). היו שתהו מדוע שם החיבור הוא "המידות הקטנות" בשעה שהטקסט מעודד ללמד את המידות הנעלות ולא את "המידות הקטנות". אדריאנו סופרי (איט') טוען כי גם איטלו קאלווינו, חברה של גינצבורג מהוצאת אינאודי תהה במכתבו אל הסופרת על הסתירה. על פי דומניקו סקרפה (Domenico Scarpa), עורך בהוצאת אינאודי, "יש לכך הסבר פשוט: "הכותרת "המידות הקטנות" יפה לחיבור, ואילו "המידות הנעלות" לא.".
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף המהדורה העברית מופיעים רשימותיהם של מספר מחברים הסוקרים את קובץ המסות:
- ג'וליה פרמנטו - "המחשבות הכי יפות בעולם" - סוקר בעיקר את הביוגרפיה של גינצבורג.
- איטלו קאלווינו - "על הספר" - מדגיש את כתיבתה הנשית של גינצבורג כ"נערה, רעיה ואם - בניגוד כה עז למה שמקובל כ"ספרות נשית", כלומר לשקיעה בלירי וברגשי".
- אדריאנו סופרי - "במטבח של הכתיבה" - בוחן את כתיבתה של גינצבורג בהקשר האישי והפוליטי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריק גלסנר, על "המידות הקטנות", של נטליה גינצבורג, בהוצאת "תשע נשמות", בבלוג "מבקר חופשי", 27 בנובמבר 2019
- עופרה עופר, נטליה גינזבורג, "המידות הקטנות": חכם. חשוב. ראוי, וגם מצחיק, בבלוג "סופרת ספרים", 14 בנובמבר 2019
- קרן דותן, ביקורת על "המידות הקטנות", אתר ישראל היום, 30 באפריל 2020