עופרה עופר

עופרה עופר
לידה	4 ביולי 1951 (בת 71); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (1994); פרס שרת התרבות בתחומי היצירה הספרותית (2019) ;

עופרה עופר אורן (נולדה ב-4 ביולי 1951 בתל אביב) היא סופרת, משוררת, בלוגרית, מתרגמת ועורכת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בתל אביב וגדלה ביפו, שם התגוררה משפחתה בדירה במתחם "מחנה אריאל" (קבוצת מבנים ששימשה את מפקדת חיל האוויר בימי ראשית המדינה), ובהמשך עברה משפחתה לבסיס תל נוף. למדה בבית הספר שבמושב קדרון ואחר כך בתיכון מאוחד רחובות (תמ"ר, כיום תיכון ע"ש דה שליט). מכיתה י' עד י"ב למדה בבית הספר התיכון היהודי JFC (אנ') בלונדון, שם שהתה משפחתה בשליחות. לאחר שובה ארצה שירתה כקצינה בחיל האוויר.

עופר היא בוגרת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, שם למדה גם בחוג לקולנוע בשנתו הראשונה ואחר כך משחק בחוג לתיאטרון. כמו כן הוציאה שם תעודת הוראה.

במשך כארבעים שנים לימדה עופר אנגלית, הן במערכת האינטרנית (בין השאר ב"תיכון בן צבי" בקריית אונו ובבית הספר לאומנויות "תלמה ילין" בגבעתיים) והן במסגרת האקסטרנית (ב"אנקורי", בתיכון לחמן ובמכון שחר). בשנות ההוראה הגישה עופר אלפי תלמידים לבחינות הבגרות באנגלית. עופר פרשה מהוראה בשנת 2015, בין השאר בגלל ביקורת שהייתה לה על תוכנית הלימודים באנגלית ודרישות משרד החינוך.^[1]

במקביל לעבודת ההוראה עסקה עופר, מאז 1989, גם בכתיבה, תרגום ועריכה של ספרים ואף הנחתה סדנאות כתיבה, בין השאר בבית אריאלה ובמסגרת פרויקט "סיפור נולד" של משרד החינוך, שבו מנחים סופרים סדנאות כתיבה לתלמידים ביישובי הפריפריה.

מאז פרישתה מההוראה מתמקדת עופר בכתיבה, ובנוסף לפרוזה החלה לכתוב גם שירים. כמו כן מפעילה עופר מאז שנת 2014 בלוג בשם "סופרת ספרים", שבו היא מפרסמת ביקורות על ספרים ולעיתים גם על סרטים וסדרות טלוויזיה. בבלוג יש גם פינות קבועות ("השיר של יום שלישי" ו"סוגרים שבוע עם ציטוט"). בעבר התפרסמו בו גם רשימות על סיפורם של שירים, על סיפורם של נאומים ועל חייהן של סופרות מפורסמות, רשימות שעלו במקביל גם באתר Xnet.

נישאה לטייס בחיל האוויר ולזוג נולד בן. הם התגרשו כעבור תשע שנים. נישאה בשנית ולזוג נולדה בת.^[2] נישאה בשלישית לאריה אורן ומתגוררת בקריית אונו.

כתיבה ותרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר החלה לכתוב כבר בימי נעוריה, ובמשך כמה שנים שימשה כ"כתבת נוער" בשבועון מעריב לנוער, ופרסמה בו עשרות כתבות, מאמרים ושירים (בכלל זה במהלך התקופה שבה שהתה בלונדון).

ספרה הראשון של עופר, "הפרדת צבעים", שבו ארבע נובלות, יצא לאור בשנת 1989 וזכה לשבחי המבקרים,^[3]^[4]^[5] וכך היה גם עם פרסום הרומן הראשון שכתבה עופר, "דיבור עקיף", בשנת 1990.^[6]^[7]^[8]

עד כה פרסמה עופר אחד עשר ספרים, וסיפוריה נכללו בשלוש אנתולוגיות. בשניים מספריה ("שירה והירושימה" ו"יופי לי, יופי לי") ובראיונות עיתונאיים חשפה עופר כי הייתה קורבן לגילוי עריות מצד אביה, יוסף עופר, מראשוני חיל האוויר הישראלי.^[9]^[10]^[11] לדבריה, בנוסף על הפגיעה המינית היא ספגה השפלות ואלימות פיזית ומילולית מאביה ואמה גם יחד.^[12]

בספריה האחרים נגעה עופר במגוון נושאים ובהם היבטים של פרשת קסטנר (ברומן "מעקב"),^[13] ההווי בבית ספר לאומנויות (ברומן הבלשי "רצח בבית הספר לאומנויות"),^[14] ובחוויות נעורים (בספר "כמו עפיפון מנותק").

מאז שפרשה מההוראה מתמקדת עופר בכתיבת שירים. בראשית דרכה בתחום זה כתבה שירים בסגנון חופשי ורוב השירים הללו רוכזו בספר השירים הראשון שלה "מה המים יודעים על צמא". בשנים האחרונות מקפידה עופר על חריזה ועל משקל, ומרבית שיריה כתובים כסונטות או כוילאנלים. שיריה פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, בכתב העת הו!, בכתב העת המוסך, בעיתון 77, באתר "גלויה" ועוד.

בשנת 2023 פרסמה עופר לראשונה יצירה המשלבת סיפורת ושירה – הרומן "מה קרה להגר באילת?" מורכב מ-336 סונטות מוקפדות משקל וחריזה, שבהן מובאת מסכת חייה של צעירה שגדלה בבית אלים ומוחץ, ובורחת ממנו אל האלימות שבחוץ.^[15]

עופר תרגמה מאנגלית למעלה מארבעים ספרי פרוזה, וערכה ספרים רבים. בין השאר תרגמה עופר יצירות של יצחק בשביס-זינגר, גרהם גרין, ג'ק לונדון, ג'פרי ארצ'ר, ןקרול שילדס. כמו כן תרגמה לעברית סדרות לילדים ובני נוער.

בשנים האחרונות פרסמה עופר גם תרגומי שירים מאנגלית, תוך הקפדה על שמירת החריזה והמשקל שבשירים המקוריים. בין השאר היא פרסמה תרגומים לשיריהם של כריסטינה רוזטי, ו"ה אודן וג'רארד מנלי הופקינס וסונטות שכתבו ויליאם שייקספיר ואליזבט בארט בראונינג.

בשנות ה-90 פרסמה עופר רשימות עיתונאיות וביקורות ספרים בכמה עיתונים ובהם: "ידיעות אחרונות", "דבר", "עולם האישה" ו"עיתון 77". כיום היא מפרסמת את רשימותיה וביקורות הספרים שלה בבלוג "סופרת ספרים".

ספריה שראו אור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים וקובצי סיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הפרדת צבעים", ארבע נובלות, (עם עובד, 1989)
"דיבור עקיף", רומן, (זמורה-ביתן, 1990)
"כמו עפיפון מנותק", ספר לבני הנעורים, (דביר, 1992)
"לשתות תה עם מלכת אנגליה", קובץ סיפורים, (ספריית מעריב, 1994)
"בגידות, כל מיני", קובץ סיפורים, (ביתן, 2000)
"שירה והירושימה", רומן, (ידיעות אחרונות, 2003)
"יופי לי, יופי לי", רומן, (ידיעות אחרונות, 2006)
"מעקב", רומן, (כנרת זמורה-ביתן, 2013); לטעימת קריאה מהספר יש ללחוץ כאן
"רצח בבית הספר לאמנויות", רומן בלשי, (כנרת זמורה-ביתן, 2017)
"מה קרה להגר באילת?", רומן בסונטות, (כנרת זמורה-ביתן, 2023)

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מה המים יודעים על צמא" (ספרי עיתון 77, 2018)

אנתולוגיות שבהן נכללו סיפוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אמהות ובנות" בעריכת שולה מודן ומיה דבש (מודן, 1997)
"מזרח ומערב" בעריכת אמנון שמוש (אביב, 1998)
"תוכו רצוף אהבה" בעריכת שי צור ומיכל חרותי, (ידיעות אחרונות, 2005)

ספרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

A Letter to Mother הגרסה האנגלית של "יופי לי יופי לי" באתר אמזון.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופרה עופר אורן, מה קרה לילדה ששמרה סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו), בבלוג "סופרת ספרים", 19 באוגוסט 2015 (המאמר התפרסם בספר "עולם בלי סודות - הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט" בעריכת יובל אלבשן).
כן, זה קרה!: סקירת הספר "היה או לא היה: כאשר צללים של פגיעה מינית עולים בטיפול", באתר פסיכולוגיה עברית, 8 באפריל 2019.

תרגום ועריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הספרים שתרגמה עופר יצוינו:

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חלאה" ו"סרטיפיקט" מאת יצחק בשביס-זינגר
"המפסיד זוכה בכל" מאת גרהם גרין
"אהבת החיים" מאת ג'ק לונדון
"ראשון בין שווים" מאת ג'פרי ארצ'ר
"מתים" מאת ג'ים קרייס
"יומני האבן", "המסיבה של לארי" ו"צירוף מקרים" מאת קרול שילדס
"המין הראשון" מאת הלן פישר
סדרות לילדים: "אינדיאנה ג'ונס" ו"מסע בין כוכבים"

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שירי לי שיר" מאת כריסטינה רוזטי
"סונטות מהפורטוגזית" מאת אליזבט בארט בראונינג (הוצאה מקוונת)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבלוג סופרת ספרים של עופרה עופר אורן
רשימת הפרסומים של עופרה עופר, בקטלוג הספרייה הלאומית
עופרה עופר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
עופרה עופר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
"השאלון", לדייק, ולמסור לעולם, באתר הארץ, 18 בינואר 2006
אורית הראל מראיינת את עופרה עופר במעריב (7 בדצמבר 2005)
כרמית ספיר ויץ, מי סופר: עופרה עופר אורן במסע בעקבות הזעם והתיעוב, באתר nrg‏, 14 באוגוסט 2013
דבריה של עופרה עופר אורן בכנס "אהבה פוגענית אינה אהבה" באוניברסיטת חיפה, יולי 2019
עופרה עופר אורן, חמש סונטות על נפט שנשפך, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2019
נועה לימונה, "עופרה עופר אורן: ההתפכחות שלי החלה כשאבא הוזמן להדליק משואה", באתר הארץ, 19 במרץ 2023
עופרה עופר, במיזם "סופרים קוראים" של מרכז הספר והספריות בישראל

ראיונות מוקלטים

בעקבות "מעקב", ריאיון עם אפרת שושני (2013) ברשת א'

על כתביה

עמרי הרצוג, שירה חדשה / מחול האבק / מתרגש מהמלה בחורים / דובון אחר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2004
אריק גלסנר כותב על "יופי לי, יופי לי" במעריב (23 בדצמבר 2005)
יובל אלבשן, הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2013
עלית קרפ, "רצח בבית הספר לאמנויות": מי הרוצח? שאלה שולית, באתר הארץ, 9 ביולי 2017
עופרה עופר אורן, מוציאה ספר שירים ומגלה את הסודות והסיפורים מאחורי הקלעים, באתר Xnet‏, 18 באוקטובר 2018

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ עופרה עופר אורן, "מדוע אני פורשת", ידיעות אחרונות, 10 במאי 2015, עמוד 11.
^ נועה לימונה, עופרה עופר אורן: "ההתפכחות שלי החלה כשאבא הוזמן להדליק משואה", באתר הארץ, 19 במרץ 2023
^ יהודית אוריין, מצוטטת אצל אריאנה מלמד, "אהבות המבקרים", בעיתון חדשות, 25 בספטמבר 1989, עמוד 31.
^ בתיה גור, "הפרדת צבעים", במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, 6 באוקטובר 1989.
^ מרים קוץ, "אילו לוורונסקי הייתה כלבה", במדור "תרבות-ספרות-אמנות" של עיתון ידיעות אחרונות, 17 בנובמבר 1989, עמוד 22
^ אריאנה מלמד, "כוחו של הייאוש", במוסף עיתון חדשות, 26 באוקטובר 1990, עמוד 35.
^ אלי הירש, "מקסימום קופצים ממגדל שלום", שבועון העיר, 26 באוקטובר 1990, עמוד 59.
^ חנה הרציג, "ריאליזם מקומי", בעיתון הארץ, 7 בדצמבר 1990, עמוד ב-6.
^ ענת מידן, "כנפיים שבורות", ידיעות אחרונות, מוסף "7 ימים", 28 בנובמבר 2003, עמודים 30–32, 77
^ ריאיון עם שירה פליקס בעקבות "יופי לי, יופי לי", חלק א, חלק ב
^ ריאיון עם עינב גלילי בעקבות "שירה והירושימה"
^ היום אני כבר יודעת: לא אני המפלצת, באתר ynet‏, 20 בנובמבר 2022
^ יובל אלבשן, הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2013
^ עלית קרפ, "רצח בבית הספר לאמנויות": מי הרוצח? שאלה שולית, באתר הארץ, 9 ביולי 2017
^ עמוד הספר באתר הוצאת כנרת זמורה-ביתן

[1] עופרה עופר אורן, "מדוע אני פורשת", ידיעות אחרונות, 10 במאי 2015, עמוד 11.

[2] נועה לימונה, עופרה עופר אורן: "ההתפכחות שלי החלה כשאבא הוזמן להדליק משואה", באתר הארץ, 19 במרץ 2023

[3] יהודית אוריין, מצוטטת אצל אריאנה מלמד, "אהבות המבקרים", בעיתון חדשות, 25 בספטמבר 1989, עמוד 31.

[4] בתיה גור, "הפרדת צבעים", במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, 6 באוקטובר 1989.

[5] מרים קוץ, "אילו לוורונסקי הייתה כלבה", במדור "תרבות-ספרות-אמנות" של עיתון ידיעות אחרונות, 17 בנובמבר 1989, עמוד 22

[6] אריאנה מלמד, "כוחו של הייאוש", במוסף עיתון חדשות, 26 באוקטובר 1990, עמוד 35.

[7] אלי הירש, "מקסימום קופצים ממגדל שלום", שבועון העיר, 26 באוקטובר 1990, עמוד 59.

[8] חנה הרציג, "ריאליזם מקומי", בעיתון הארץ, 7 בדצמבר 1990, עמוד ב-6.

[9] ענת מידן, "כנפיים שבורות", ידיעות אחרונות, מוסף "7 ימים", 28 בנובמבר 2003, עמודים 30–32, 77

[10] ריאיון עם שירה פליקס בעקבות "יופי לי, יופי לי", חלק א, חלק ב

[11] ריאיון עם עינב גלילי בעקבות "שירה והירושימה"

[12] היום אני כבר יודעת: לא אני המפלצת, באתר ynet‏, 20 בנובמבר 2022

[13] יובל אלבשן, הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2013

[14] עלית קרפ, "רצח בבית הספר לאמנויות": מי הרוצח? שאלה שולית, באתר הארץ, 9 ביולי 2017

[15] עמוד הספר באתר הוצאת כנרת זמורה-ביתן

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]