המלחמה הפולנית-ליטאית-טווטונית
 | ||||||||||||||
| "קרב גרונוולד" ע"י יאן מטייקו (1878) | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 6 באוגוסט 1409 – 1 בפברואר 1411 (שנה ו־25 שבועות) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | החוף הבלטי | |||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון פולני-ליטאי
| |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
המלחמה הפולנית-ליטאית-טווטונית, הידועה גם בשם המלחמה הגדולה, התרחשה בין השנים 1409–1411 בין האבירים הטווטונים לבין ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא. בהשראת מרד סמוגיטי המקומי, המלחמה החלה בפלישה טווטונית לפולין באוגוסט 1409. מאחר שאף צד לא היה מוכן למלחמה בקנה מידה מלא, ונצל, מלך גרמניה תיווך הפסקת אש של תשעה חודשים.
לאחר תום הפסקת האש ביוני 1410, הטווטונים הובסו באופן מכריע בקרב גרונוולד, אחד הקרבות הגדולים ביותר באירופה של ימי הביניים. רוב ההנהגה הטווטונית נהרגה או נלקחה בשבי. למרות שהם הובסו, האבירים הטווטונים עמדו במצור על בירתם במרינבורג (מאלבורק) וספגו אבדות טריטוריאליות מינימליות בהסכם טורון (1411). סכסוכים טריטוריאליים נמשכו עד הסכם מלנו של 1422.
עם זאת, האבירים מעולם לא חזרו לכוחם הקודם, והנטל הכספי של פיצויי מלחמה גרם לסכסוכים פנימיים ולדעיכה כלכלית באדמותיהם. המלחמה שינתה את מאזן הכוחות במרכז אירופה וסימנה את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי כמעצמה הדומיננטית באזור.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
_and_the_Crown_of_the_Kingdom_of_Poland_(red)_in_1386_-_1434.png)
בשנת 1230 עברו האבירים הטווטונים, מסדר צבאי נוצרי, נעו לאזור קולמרלנד (היום במחוז קויאוויה-פומרניה) ועל פי בקשתו של קונרד הראשון, מלך הסלאבים המאסוביים, פתחו במסע הצלב הפרוסי נגד החמולות הפרוסיות הפגניות. בתמיכת האפיפיור והקיסר הרומאי הקדוש, הטווטונים כבשו והמירו את הפרוסים עד שנות ה-1280 והעבירו את תשומת לבם לדוכסות הגדולה של ליטא (שהייתה פגאנית). במשך כמאה שנים נלחמו האבירים במסע הצלב הליטאי ופשטו על אדמות ליטא, במיוחד על סמוגיטיה, שהפרידה בין האבירים בפרוסיה לבין הסניף שלהם בליבוניה. הליטאים ויתרו לראשונה על סמוגיטיה במהלך מלחמת האזרחים בליטא (1381–84) בהסכם דוביזה.
בשנת 1385, הדוכס הגדול יגיילו מליטא הציע להתחתן עם המלכה ידוויגה מפולין באיחוד של קרוו. יגיילו התנצר והוכתר כמלך פולין ובכך יצר איחוד אישי בין ממלכת פולין לדוכסות הגדולה של ליטא. ההתנצרות של ליטא הסירה את הרציונל הדתי לפעילות המסדר באזור. עם זאת, האבירים הגיבו על ידי ערעור פומבי של כנות הפעולה, והביאו את ההאשמה לבית הדין של האפיפיור. המחלוקות הטריטוריאליות על סמוגיטיה, שהייתה בידיים טווטוניות מאז הסכם השלום של ראצ'יז' ב-1404, נמשכו. לפולין היו גם תביעות טריטוריאליות נגד האבירים באזור דובז'ין ובדנציג (גדנסק), אך שתי המדינות היו בשלום מאז הסכם קאליש (1343). הסכסוך הונע גם משיקולי סחר: האבירים שלטו באזורים התחתונים של שלושת הנהרות הגדולים (נמן, ויסלה ודאוגבה) בפולין ובליטא.
מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרד, מלחמה והפוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1409 התחיל מרד בסמוגיטיה ששייכת לטווטונים. ליטא תמכה במרד והאבירים איימו בפלישה. פולין הודיעה על תמיכתה במטרה הליטאית ואיימה בתמורה לפלוש לפרוסיה, שגם כן שייכת לאבירים הטווטונים. כאשר כוחות פרוסים פינו את סמוגיטיה, מנהיג המסדר הטווטוני, אולריך פון יונגינגן, הכריז מלחמה על ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא ב-6 באוגוסט 1409. האבירים קיוו להביס את פולין וליטא בנפרד, והחלו בפלישה לפולין הגדולה ולקויאביה, כשהפולנים לא היו מוכנים. האבירים שרפו את הטירה בדוברין, כבשו את בוברוניקי לאחר מצור בן ארבעה עשר יום, כבשו את בידגושץ' (ברומברג), והשחיתו כמה ערים. הפולנים ארגנו התקפות נגד וכבשו מחדש את בידגושץ'. הסמוגיטיאנים תקפו את ממל. עם זאת, אף אחד מהצדדים לא היה מוכן למלחמה בקנה מידה מלא.
ונצל, מלך גרמניה הסכים לתווך בסכסוך. הפסקת אש נחתמה ב-8 באוקטובר 1409; תוקפה היה אמור לפוג ב-24 ביוני 1410. שני הצדדים ניצלו את הזמן הזה להכנות למלחמה שבאופק, איסוף הכוחות ועיסוק בתמרונים דיפלומטיים. שני הצדדים שלחו מכתבים ושליחים שהאשימו זה את זה בעוולות שונות ואיומים על הנצרות. ונצל, שקיבל מתנה בגודל של 60,000 פלורינים מהאבירים, הכריז שסמוגיטיה שייכת בצדק לאבירים ורק ארץ דובז'ין צריכה להיות מוחזרת לפולין. האבירים שילמו גם 300,000 דוקטים לזיגסמונד מהונגריה, שהיו לו שאיפות להשתלטות על נסיכות מולדובה (בשליטת ממלכת פולין), עבור הסיוע הצבאי שלו. זיגיסמונד ניסה לשבור את הברית הפולנית-ליטאית על ידי הצעת כתר מלכות לוויטאוטאס; הסכמתו של ויטאוטאס לכתר כזה היא הפרה של תנאי הסכם אוסטרוב, דבר שיצור מחלוקת בין הפולנים לליטאים. במקביל הצליח ויטאוטס להשיג שביתת נשק מהמסדר הלבוני.
אסטרטגיה והכנות בפרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד דצמבר 1409, וליסלב וויטאוטאס הסכימו על אסטרטגיה משותפת: צבאותיהם יתאחדו לכוח מסיבי אחד ויצעדו יחד לעבר מרינבורג (מאלבורק), בירת האבירים הטווטונים. האבירים, שנקטו בעמדת הגנה, לא ציפו להתקפה משותפת והתכוננו לפלישה כפולה - של הפולנים לאורך נהר הוויסלה לכיוון דנציג (גדנסק) ושל הליטאים לאורך נהר נמן לכיוון רגנית (נמן). כדי להתמודד עם האיום הנתפס הזה, ריכז אולריך פון יונגינגן את כוחותיו בשווץ (Świecie), מיקום מרכזי שממנו יכלו הכוחות להגיב לפלישה מכל כיוון במהירות. כדי לשמור על התוכניות בסוד ולהטעות את האבירים, יגיילו וויטאוטס ארגנו מספר פשיטות לשטחי גבול, ובכך אילצו את האבירים לשמור על חייליהם במקום.
השלב הראשון בקמפיין גרונוולד היה איסוף כל החיילים הפולנים-ליטאים בצ'רווינסק, נקודת מפגש ייעודית כ-80 קילומטרים (50 מיל) מהגבול הפרוסי, שם חצה הצבא המשותף את הוויסלה על גשר פונטון. תמרון זה, שדרש דיוק ותיאום אינטנסיבי בין כוחות מקבוצות אתניות מגוונות, הושג בתוך כשבוע מה-24 עד 30 ביוני 1410. לאחר המעבר הצטרפו לצבא הפולני-ליטאי כוחות מסוביים בפיקודו של סימווויט הרביעי ויאנוש הראשון. הצבא העצום החל את צעדו צפונה לכיוון מרינבורג (מאלבורק), בירת פרוסיה, ב-3 ביולי. הגבול הפרוסי נחצה ב-9 ביולי. ברגע שאולריך פון יונגינגן הבין מהן הכוונות הפולניות-ליטאיות, הוא השאיר 3,000 חיילים בשווייץ (שווייצ'ה) בפיקודו של היינריך פון פלאואן וצעד עם הכוחות העיקריים בצבאו כדי לארגן קו הגנה על נהר דרונץ ליד קאורניק. ב-11 ביולי, וליסלב החליט שלא לחצות את הנהר, שהיה מוגן היטב. במקום זאת, צבאו יעקוף את הנהר על ידי פנייה מזרחה, לכיוון מקורו, שם, אף נהר רחב לא הפריד בין כוחותיו למרינבורג הצבא הטווטוני הלך בעקבות נהר דרונץ צפונה, חצה אותו ליד לובאו, ולאחר מכן נע מזרחה במקביל לצבא הפולני-ליטאי. כשצעדו, הצבא הפולני-ליטאי השמיד את הכפר גילגנבורג לחלוטין. פון יונגינגן כל כך זעם על הזוועות שהוא נשבע להביס את הפולשים בקרב.
קרב גרונוולד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב על גרונוולד התרחש ב-15 ביולי 1410 בין הכפרים גרונוולד, טאננברג (סטברק) ולודוויגסדורף (לודוויגובו). ההערכות המודרניות של מספר החיילים המעורבים נעות בין 16,500 ל-39,000 פולנים-ליטאים ובין 11,000 ל-27,000 לוחמים טווטונים. הצבא הפולני-ליטאי היה שילוב של לאומים ודתות שונות: החיילים הרומאים-קתולים והפולניים-ליטאים נלחמו זה לצד זה עם סמוגיטים פגאניים, רותנים מזרחיים אורתודוקסים וטטרים מוסלמים. 22 עמים שונים, רובם גרמניים, הצטרפו לצד הטווטוני.
האבירים קיוו להתגרות בפולנים או בליטאים לתקוף ראשונים ושלחו שתי חרבות, הידועות בשם חרבות גרונוולד, כדי "לסייע לוליסלב וויטאוטאס בקרב". הליטאים תקפו ראשונים, אך לאחר יותר משעה של קרבות קשים החלו הפרשים הקלים הליטאים בנסיגה מלאה. הסיבה לנסיגה – בין אם זו הייתה נסיגה של הכוח המובס או תמרון מחוכם שתוכנן מראש – נותרה נושא לדיון אקדמי. קרבות קשים החלו בין כוחות פולניים וטווטונים ואף הגיעו למחנה המלכותי יגיילו. אביר אחד תקף ישירות את המלך יגיילו, שניצל על ידי מזכיר המלוכה זביגנייב אולסניצקי. הליטאים, ביחד עם כוח הפרשים הקלים שלהם, חזרו לקרב. כשפון יונגינגן, מנהיג המסדר הטווטוני, ניסה לפרוץ דרך הקווים הליטאים, הוא נהרג. מוקפים וחסרי מנהיגים, האבירים הטווטונים החלו לסגת לעבר מחנהם בתקווה ליצור הגנת מבצר עגלות. עם זאת, ההגנה נשברה במהירות והמחנה נהרס. לפי עדי ראייה מתו במחנה יותר אבירים מאשר בשדה הקרב.
תבוסתם של האבירים הטווטונים הייתה מהדהדת. כ-8,000 חיילים טווטונים נהרגו וכ-14,000 נוספים נלקחו בשבי. רוב אחי המסדר נהרגו, כולל רוב ההנהגה הטווטונית. המפקד הטווטוני הבכיר ביותר שהצליח להימלט משדה הקרב היה ורנר פון טטינגר, קומטור מאלבינג. רוב פשוטי העם ושכירי החרב שנלקחו בשבי שוחררו זמן קצר לאחר הקרב בתנאי שיתייצבו בקרקוב ב-11 בנובמבר 1410. האצילים שנלקחו בשבי נשארו שם ועבור כל אחד מהם נתבעו דמי כופר גבוהים.
מצור על מרינבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקרב, הכוחות הפולניים והליטאים עיכבו את התקפתם על הבירה הטווטונית במרינבורג (מאלבורק) על ידי שהייה בשדה הקרב במשך שלושה ימים ולאחר מכן צעדו בממוצע של כ-15 קילומטרים (9.3 מיל) בלבד ליום. הכוחות העיקריים לא הגיעו למרינבורג, שהייתה מבוצרת בכבדות בשלב הזה, עד 26 ביולי. עיכוב זה נתן להיינריך פון פלאואן מספיק זמן כדי להתכונן. ההיסטוריון הפולני פאוול יאסיניצה העלה השערה כי ככל הנראה מדובר בצעד מכוון של יגיילו, שיחד עם ויטאוטס העדיפו להשאיר את המסדר המושפל אך הלא מושמד במשחק כדי לא להפר את מאזן הכוחות בין פולין (שככל הנראה תרכוש את רוב רכוש המסדר אם היה מובס לחלוטין) וליטא; אך מחסור במקורות ראשוניים מונע הסבר מוחלט.
וליסלב, בינתיים, שלח את חייליו גם למבצרים טווטונים אחרים, שלעיתים קרובות נכנעו ללא התנגדות, כולל הערים הגדולות דנציג (גדנסק), קוץ (טורון) ואלבינג (אלבלונג). רק שמונה טירות נותרו בידיים הטווטוניות. הצבאות הפולנים והליטאים של המצור על מרינבורג לא היו מוכנים למאבק ארוך-טווח, כשהם סובלים מחוסר תחמושת, מורל נמוך ומגפה של דיזנטריה. האבירים פנו לבעלי בריתם בבקשה לעזרה וזיגיסמונד מהונגריה, וונצל, מלך גרמניה והמסדר הלבוני הבטיחו סיוע כספי ותגבורת. המצור על מרינבורג הוסר ב-19 בספטמבר. הכוחות הפולנים-ליטאים השאירו חיילים מוצבים במבצרים שנכבשו או נכנעו וחזרו הביתה. עם זאת, האבירים כבשו מחדש את רוב הטירות במהירות. עד סוף אוקטובר נותרו בידי פולין רק ארבע טירות טווטוניות לאורך הגבול. וליסלב גייס צבא חדש והביס את האבירים פעם נוספת בקרב קורונובו ב-10 באוקטובר 1410. לאחר קרבות קצרים אחרים, שני הצדדים הסכימו לנהל משא ומתן.
השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם טורון נחתם ב-1 בפברואר 1411. על פי תנאיו, האבירים החזירו את ארץ דוברין (ארץ דובז'ין) לפולין והסכימו לוותר על תביעותיהם לסמוגיטיה במהלך חייהם של יגיילו וויטאוטס, למרות שתי מלחמות נוספות (מלחמת הרעב של 1414 ומלחמת גולוב של 142) יתנהלו לפני שהסכם מלנו יפתור לצמיתות את המחלוקות הטריטוריאליות בין הצדדים. הפולנים והליטאים לא הצליחו להפוך את הניצחון הצבאי להישגים טריטוריאליים או דיפלומטיים. עם זאת, הסכם טורון הטיל על האבירים נטל כלכלי כבד שממנו מעולם לא התאוששו. הם נאלצו לשלם פיצוי כספי, המוערך בפי עשרה מההכנסה השנתית של מלך אנגליה, בארבעה תשלומים שנתיים. כדי לעמוד בתשלומים, ליוו האבירים הלוואות גדולות, החרימו זהב וכסף מכנסיות והעלו מיסים. שתי ערים פרוסיות גדולות, דנציג (גדנסק) ותורן (טורון), התקוממו נגד העלאות המס. התבוסה בגרונוולד הותירה את האבירים הטווטונים עם מעט כוחות כדי להגן על השטחים שנותרו שלהם. מכיוון שגם פולין וגם ליטא היו כעת מדינות נוצריות, האבירים התקשו לגייס צלבנים מתנדבים חדשים. מנהיגי המסדר היו צריכים להסתמך על שכירי חרב, מה שהוכיח פגיעה יקרה בתקציבם שכבר אזל. הסכסוכים הפנימיים, הירידה הכלכלית והעלאות המס הובילו לתסיסה ולייסוד הקונפדרציה הפרוסית, או הברית נגד הלורדיה, ב-1441. זה, בתורו, הוביל לשורה של סכסוכים שהגיעו לשיאם במלחמת שלוש עשרה השנים (1454).
בתרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה זכתה לפופולריות בתרבות הפולנית, בעיקר בשל השפעת הרומן "אבירי הצלב" (1900) מאת הסופר הפולני הנריק סנקביץ', שהובילו לעיבודים רבים כמו סרט (1960) ומשחק וידאו (2002).
