קרב גרונוולד

קרב גרונוולד
Battle of Žalgiris.jpg
מלחמה: המלחמה הפולנית-ליטאית-טווטונית (אנ')
תאריך הסכסוך 15 ביולי 1410
קרב לפני קרב קורצ'טניק
קרב אחרי מצור מריאנבורג
מקום גרונוולד; כיום בשטחה של פולין
קואורדינטות 53°29′00″N 20°05′40″E / 53.48333333°N 20.09444444°E / 53.48333333; 20.09444444
תוצאה תבוסת האבירים הטווטונים
הצדדים הלוחמים
מפקדים

המגיסטר אולריך פון יוגינגן (נהרג בקרב)

כוחות

16,000 – 39,000[1]

11,000 – 27,000[1]

אבדות

4,000 – 5,000 הרוגים

8,000 פצועים[2]

8,000 הרוגים

14,000 שבויים

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קרב גרוּנוולדפולנית: Bitwa pod Grunwaldem; בליטאית: Žalgirio mūšis. ידוע גם בשם קרב טַנֶּנברג) היה קרב חשוב שנערך ב-15 ביולי 1410 כחלק מהמלחמה הפולנית-ליטאית-טווטונית (אנ'). הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הצבא המאוחד של ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, בפיקוד המלך ולדיסלב השני יגיילו והדוכס הגדול ויטאוטאס, על צבא מדינת המסדר הטווטוני בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן, ובהשמדה כמעט מוחלטת של הצבא הטווטוני, שמרבית מפקדיו נהרגו או נלקחו בשבי. למרות התבוסה בקרב, הצליחו הטווטונים להחזיק בבירתם, מריאנבורג, ואיבדו רק שטחים מועטים במסגרת הסכם טורון (1411). המחלוקות הטריטוריאליות בין הטווטונים לברית הפולנית-ליטאית נמשכו עד חתימת הסכם מלנו ב-1422. המסדר הטווטוני לא הצליח מעולם להתאושש מהמכה הצבאית, שספג בקרב גרונוולד, והעול הכלכלי, כתוצאה מהפיצויים שנאלץ לשלם בעקבות תבוסתו במלחמה, החליש עוד יותר את כוחו. בעקבות המפלה נאלצו הטווטונים בסופו של דבר לוותר על מדינתם העצמאית ולהתמזג בנסיכות הבוחר מברנדנבורג. הקרב שינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה וסימל את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי ככוח הדומיננטי מבחינה פוליטית וצבאית באזור.[3]

קרב גרונוולד היה אחד הקרבות הגדולים ביותר שנערכו באירופה של ימי הביניים: יש לו מקום מרכזי באתוס הלאומי של הפולנים ושל הליטאים והוא שימש להם סמל למאבק לאומי חסר פשרות נגד הפולשים הגרמנים. הוא נחשב לניצחון הצבאי החשוב ביותר בהיסטוריה של פולין וליטא.[4] בעיני הגרמנים הפך הקרב לסמל של היאחזותם ההרואית במזרח אירופה, ולכן תפס מקום מרכזי הן בתעמולה הגרמנית בתקופת מלחמת העולם הראשונה ועוד יותר מכך בתעמולה הנאצית במלחמת העולם השנייה.

השמות השונים שניתנו לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נערך בטריטוריה של מדינת המסדר הטווטוני, במישורים שבין ארבעה כפרים (כיום בפולין): גרונפלד (גרונוולד) במערב, טננברג (סטבארק) בצפון-מערב, לודוויגסדורף (לודוויגוו) בדרום-מערב, ופאולאן (אלונויו) בדרום-מזרח.[5] כותבי כרוניקות פולנים פירשו את המילה "Grunenvelt" בתור גרונוולד, שפירושה יער ירוק בגרמנית. הליטאים תרגמו את המילה לז'לגיריס. הגרמנים קראו לקרב על שם הכפר טננברג ("גבעת אשוח" בגרמנית). לפיכך ישנם שלושה שמות נפוצים לקרב: בגרמנית – "Schlacht bei Tannenberg", בפולנית – "Bitwa pod Grunwaldem", ובליטאית – "Žalgirio mūšis".

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטריטוריות של המסדר הטווטוני בשנים 1260 - 1410

מסע הצלב הליטאי והאיחוד הפולני ליטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מסעי הצלב הצפוניים

בשנת 1230 עברו האבירים הטווטונים, מסדר צבאי נוצרי, לקולמרלנד ופתחו במסע הצלב הפרוסי כנגד השבטים הפגאניים הפרוסיים, תוך שהם זוכים לתמיכת ההאפיפיור והאימפריה הרומית הקדושה. עד 1280 כבשו הטווטונים והמירו את הפרוסים לנצרות, ולאחר מכן העבירו את תשומת לבם לדוכסות הגדולה של ליטא הפגאנית. במשך מאה שנים פשטו האבירים על האדמות הליטאיות, במיוחד על מחוז סמוגיטיה, מאחר שהוא הפריד בין האבירים מפרוסיה לבין האבירים מליבוניה. המחוזות שגבלו בטווטונים הפכו לאזורי פרא לא מיושבים, אולם האבירים השיגו מעט מאוד טריטוריה. תחילה ויתרו הליטאים על סמוגיטיה במהלך מלחמת האזרחים הליטאית (13811384) בחוזה דוביסה.

ב-1385 הסכים יוגאילה, הדוכס הגדול של ליטא, להינשא לידוויגה, מלכת פולין באיחוד של קרבו. יוגאילה המיר את דתו לנצרות והוכתר כמלך פולין, ובכך יצר את האיחוד בין ממלכת פולין לדוכסות הגדולה של ליטא. ההמרה הרשמית של הליטאים לנצרות הסירה בעצם את העילה לפעילות המסדר הטווטוני באזור.[6] המגיסטר של המסדר הטווטוני, קונרד זולנר פון רותנשטיין, בתמיכת זיגמונד מלך הונגריה, העלו ספקות בקשר לאמינות ההמרה של יוגאילה בבית הדין של האפיפיורות.[6] הוויכוח הטריטוריאלי על סמוגיטיה שהייתה בידי האבירים מאז חוזה השלום ב-1404 נמשך. לפולין היו גם תביעות טריטוריאליות על דובז'ין ודנציג (כיום גדנסק) שהיו בשליטת האבירים, אך הצדדים היו במצב של שלום לאחר חוזה קליסז (1343).[7] סיבה נוספת לסכסוך הייתה על הסחר: האבירים שלטו על שלושת הנהרות הגדולים (נימן, ויסלה ודווינה המערבית) בפולין וליטא.[8]

מלחמה, הפסקת אש והכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1409 החלה התקוממות בסמגוטיה שבשליטת הטווטונים. ליטא תמכה בהתקוממות, ובתגובה איים המסדר הטווטוני לפלוש לשטחה. פולין מצידה הכריזה על תמיכתה בליטאים ואיימה לפלוש לפרוסיה כתגובה להתערבות טווטונית. בזמן שחיילים טווטוניים פינו את סמגוטיה, הכריז אולריך פון יוגינגן, המגיסטר של המסדר הטווטוני, מלחמה על ממלכת פולין ועל דוכסות ליטא ב-6 באוגוסט 1409.[9] הטווטונים, שקיוו להביס את פולין וליטא בנפרד, פתחו בפלישה למערב פולין ולקויאוויה, והפתיעו את הפולנים, שלא היו מוכנים לכך.[10] הם שרפו את הטירה בדוברין (כיום דובז'ין על נהר ויסלה), כבשו את בוברווינקי לאחר ארבעה עשר ימי מצור, כבשו את בידגושץ', ובזזו מספר ערים נוספות.[11] הפולנים ארגנו התקפת נגד וכבשו את בידגושץ' בחזרה.[12] הסמגוטים תקפו את קלייפדה,[10] אולם אף אחד מהצדדים לא היה ערוך למלחמה כללית.

ונצל, מלך גרמניה, הסכים לתווך בסכסוך. ב-8 באוקטובר 1409 נחתמה הפסקת אש עד ל-24 ביוני 1410.[13] הצדדים ניצלו את ההפוגה להכנות לקראת מלחמה, כשהם מגייסים חיילים ומתחילים בתמרונים דיפלומטיים. בנוסף לכך, שלחו הצדדים מכתבים ומשלחות שהאשימו זה את זה בשלל עוולות וסכנות לנצרות. ונצל, שקיבל במתנה 60,000 פלורין איטלקי מהטווטונים, הכריז כי סמגוטיה כשייכת להם וכי רק על אדמות דובז'ן לחזור לפולין.[14] הטווטונים שיחדו גם את זיגמונד, מלך הונגריה, ששאף לספח את נסיכות מולדובה לממלכתו, בעזרת 300,000 דוקאטים ששילמו לו.[14] האחרון ניסה לפגוע בברית הפולנית-ליטאית בהציעו לוויטאוטאס להכריז על עצמו כמלך. הסכמה של ויטאוטאס להצעה זו הייתה מפרה את הסכם אסטרבה,[15] ויוצרת סכסוך בין הפולנים לליטאים.[16] במקביל הצליח הדוכס הגדול ויטאוטאס להשיג הפסקת אש עם המסדר הליבוני.[17]

בדצמבר 1409 הגיעו יוגאילה וויטאוטאס להסכמה בדבר אסטרטגיה משותפת: צבאותיהם היו אמורים להתאחד, וליצור צבא גדול שיצעד לעבר מריאנבורג, בירת המסדר הטווטוני, ויכבוש אותה.[18] הטווטונים לא ציפו להתקפה משולבת כזו. הם היו ערוכים להדיפת פלישה כפולה לשטחם - מצד הצבא הפולני לאורך נהר הוויסלה לעבר דנציג, ושל הליטאים לאורך נהר הנימן.[19] אולריך פון יוגינגן ריכז את כוחותיו באזור העיירה שווטץ, שנמצאה בעמדה מרכזית ממנה ניתן היה להגיב במהירות לפלישה משני הכיוונים.[20] חילות מצב גדולים נשארו בטירות בגבול המזרחי.[19] כדי להשאיר בסוד את תוכניתם ולהטעות את הטווטונים, ארגנו יוגאילה וויטאוטאס מספר פשיטות על מחוזות בגבולות, ובכך ריתקו חלק מהכוחות הטווטונים למקומם.[18]

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים קושי לספק אומדן מדויק של מספר החיילים שהשתתפו בקרב.[21] לפי הכרוניקה שכתב ההיסטוריון הפולני יאן דלוגוש (14151480), השתתפו בקרב 51 יחידות פרשים של הצבא הטווטוני, 50 יחידות פרשים פולניות, ו-40 יחידות ליטאיות.[22] כל יחידה כזאת נקראה "דגל" (Banner). ה"דגל" שימש כיחידה הצבאית האורגנית בחילות הפרשים של התקופה, הוא גויס בדרך כלל על בסיס טריטוריאלי (ממחוז/אזור מסוים) וכלל כמה מאות פרשים,[23] אולם לא ברור כמה פרשים נכללו בכל "דגל", והאם יחידות הפרשים בצבאות השונים שהשתתפו בקרב, היו בגודל אחיד. המבנה והמספר של יחידות הרגלים (רמחים וקשתים) והארטילריה, שהשתתפו בקרב, איננו ידוע. אומדנים של גודל הצבאות היריבים, שסופקו על ידי היסטוריונים שונים, היו מוטים במקרים רבים מסיבות פוליטיות ולאומיות.[21] היסטוריונים גרמניים נטו לנקוב באומדן נמוך של מספר החיילים בצבא הטווטוני, ולעומתם ההיסטוריונים הפולנים נטו לספק אומדנים גבוהים בהרבה ביחס לגודלו של הצבא הטווטוני.[1] האומדן שנתן ההיסטוריון הפולני סטפן קוז'ינסקי ביחס לגודל הצבאות היריבים - 39,000 לוחמים פולנים-ליטאים ו-27,000 לוחמים טווטונים[22] - מצוטט על ידי רוב הספרים והמחקרים העוסקים בקרב.[21][24][25]

אף על פי שנמצא בנחיתות מספרית, נהנה הצבא הטווטוני ממספר יתרונות משמעותיים, כולל רמה גבוהה יחסית של משמעת ואימונים צבאיים, וציוד צבאי עדיף. האבירים הטווטונים היו לוחמים מקצועיים בעלי ניסיון קרבי עשיר, שנרכש בשנים רבות של לחימה באזורי הגבול, והארטילריה הטווטונית צוידה בתותחים מתקדמים לזמנה, שיכלו לירות קליעים מעופרת או מאבן. שני הצבאות היו מורכבים מחיילים שהגיעו מאזורים רבים באירופה, וכללו גם שכירי חרב רבים, שחלקם, כמו שכירי החרב מבוהמיה לדוגמה, לחמו בשורות שני הצדדים.[26] הצבא הטווטוני כלל גם מספר רב של מתנדבים ושכירי חרב צלבנים, שהתגייסו לשורותיו בתואנה שהליטאים הם עובדי אלילים, ולכן המלחמה נגדם (ונגד בני בריתם הפולנים) היא מלחמת קודש (מסע צלב). לוחמים מ-22 מחוזות שונים, רובם ממוצא גרמני, הצטרפו לצבא הטווטוני, כולל חיילים שהגיעו מווסטפאליה, פריזיה, שוואביה, אוסטריה ושצ'צ'ין.[27] שני אצילים הונגריים - ניקולאס השני וסטיבור - הביאו עמם כ-200 חיילים להילחם לצדם של הטווטונים,[28] אולם הסיוע הצבאי ששלח זיגמונד מלך הונגריה לצבא הטווטוני היה מאכזב, יחסית לציפיות.[17]

בשורות הצבא הפולני לחמו שכירי חרב ממוראביה ומבוהמיה, וכוחות צבא ממזוביה, נסיכות מולדובה וולאכיה. הצ'כים שלחו למערכה שתי יחידות בפיקודו של יאן סוקול מלמברט.[29] אלכסנדרו הטוב שליט נסיכות מולדובה הוביל את הכוח המולדובי, שסייע לפולנים.[30] הדוכס הגדול ויטאוטאס גייס חיילים בעיקר מליטא ומרותניה (כיום בשטח בלארוס ואוקראינה), וצבאו כלל גם שלוש יחידות פרשים רוסים מסמולנסק, תחת פיקוד אחיו של יוגאילה, וכוח פרשים טטרי מאורדת הזהב, תחת פיקודו של הח'אן הגולה ג'לאל אד-דין.[31] המפקד הראשי של הכוח הפולני-ליטאי היה המלך יוגיילה, אך הוא לא פיקד באופן ישיר על הצבא הפולני במהלך הקרב, אלא הותיר את הפיקוד עליו בידי זביגנייב לנקורונסקי, מרשל הכתר ומושל קראקוב. בניגוד ליוגיילה, השתתף הדוכס הגדול ויטאוטאס, שהיה סגנו בפיקוד על הצבא, באופן פעיל בקרב, ופיקד באופן ישיר על הצבא הליטאי ועל האגף הימני של הצבא הפולני-ליטאי.[32]

פלישת הצבא הפולני-ליטאי לשטח פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המציגה את תנועת הכוחות הלוחמים במערכה בגרונוולד

השלב הראשון לקראת פלישת הצבא הפולני והליטאי לשטח פרוסיה היה לרכז את הכוחות הפולנים והליטאים באזור העיירה צ'רבינסק, כ-80 קילומטרים מהגבול הפרוסי, שם חצה הצבא המאוחד את נהר הוויסלה על גבי גשר סירות.[33] תמרון זה, שדרש תכנון מדוקדק ומידה רבה של תיאום בין כוחות צבאיים ממספר לאומים, הסתיים עד ה-30 ביוני 1410.[19] הצבא הפולני התרכז בשתי נקודות מפגש - בפוזנן ובוולבוז' - ומשם צעד לצ'רבינסק.[19] הצבא הליטאי החל במסעו מווילנה ב-3 ביוני וחבר לכוח הרותני בגרודנו.[19] כוחותיו של הדוכס ויטאוטאס הגיעו לצ'רבינסק באותו יום בו החלו הפולנים לחצות את נהר הוויסלה. כוח צבאי ממזוביה חבר לצבא הפולני-ליטאי לאחר חציית הנהר.[19] ב-3 ביולי החל הכוח המאוחד לצעוד לכיוון מריאנבורג, בירת פרוסיה, וב-9 בחודש חדר לשטח שבשליטת המסדר הטווטוני (פרוסיה).[33]

הטווטונים לא ידעו על חציית הוויסלה על ידי הצבא המאוחד, עד שקיבלו דיווח על כך ממשלחת הונגרית, שהגיעה לראש המסדר הטווטוני.[34] ברגע שהבין מהו היעד של הצבא הפולני-ליטאי, נע פון יוגינגן עם עיקר צבאו משווטץ מזרחה, לכיוון נהר דרוונצה, שם קיווה לחסום את התקדמות הצבא המאוחד. ב-2 ביולי הגיע הצבא הטווטוני לנקודת החציה של הנהר סמוך לקאיורניק, והחל לבצר אותה באמצעות חומת כלונסאות עץ מחודדות.[35] כאשר הגיע הצבא הפולני-ליטאי לקאיורניק ב-10 ביולי, הוא מצא את הצבא הטווטוני ממתין לו במחנהו המבוצר. למחרת, לאחר שנפגש עם שמונת חברי מועצת המלחמה שלו,[36] החליט יוגיילה לא לנסות לחצות את הנהר, אלא לחזור על עקבותיו, לפנות מזרחה, היכן שלא היו נהרות גדולים שהפרידו בין צבאו לבין מריאנבורג, ולעקוף אותו.[35] הצבא הפולני-ליטאי צעד לכיוון דרום-מזרח לעבר העיירה סולדאו, אולם לא ניסה לכבוש אותה.[37] הצבא הטווטוני צעד לאורך נהר דרוונצה צפונה וחצה אותו, כשהוא נע מזרחה במקביל לצבא הפולני-ליטאי. לאחר שהצבא המאוחד כבש והחריב את גילגנברג (דברווונו) ב-13 ביולי, נמלא פון יוגינגן זעם ונשבע להביס את הפולשים.[38] בשעות הבוקר של ה-15 בחודש נפגשו לבסוף הצבאות היריבים במרחק קצר מגילגנברג, במישור בין הכפרים פאולאן, טננברג, גרונוולד ולודויגסדורף.


קרב גרונוולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערכות הצבאות היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פני השטח באזור בו נערך הקרב התאפיינו בתערובת של שטחים פתוחים, ביצות ואזורים מיוערים. הצבא הטווטוני בחר שדה קרב, שהתאים לניהול קרב מגננה נגד יריב עדיף מספרית. הוא נערך בין הכפרים טננברג (בצפון) ולודוויגסדורף/לודוויגאו (בדרום), כאשר אגפו השמאלי מוגן על ידי ביצות, ואגפו הימני נשען על יערות עבותים, כך שלא ניתן היה לאגף אותו. המחנה הטווטוני עם שיירת המטען מוקמו סמוך לכפר גרונוולד מאחרי מרכז הקו הטווטוני. פון יוגינגן הציב את חיל הרגלים (6,000–11,000 אלף חיילים) ואת הארטילריה שלו (כ-100 תותחים) בקו הראשון, והורה להם לבצר את חזיתם באמצעות חפירת שוחות ונעיצת מוטות מחודדים בקרקע לפני עמדותיהם, כדי להכשיל התקפת פרשים.[39] הפרשים הטווטונים נערכו בשני דרגים מאחרי עמדות הרגלים, כאשר פרידריך פון וולנרוד פיקד על האגף השמאלי והמרשל קונרד פון ליכטנשטיין פיקד על האגף הימני. פון יוגינגן עצמו עם כוח עתודה חזק, שכלל 16 יחידות פרשים, התמקם מאחרי מרכז הקו, סמוך לגרונוולד. תוכנית הקרב שלו הייתה למשוך את הצבא הפולני-ליטאי לתקוף את המערך המבוצר של צבאו, כדי להתיש את כוחות האויב ולגרום להם אבדות, ובשלב שני לעבור להתקפת נגד עם הפרשים הכבדים הטווטונים, ולהכריע באמצעותם את הקרב.[40]

הצבא הפולני-ליטאי נערך ממזרח לעמדות הצבא הטווטוני, ממערב ומדרום-מערב לאגם לוביאן (Lubien), באזור מיוער ביותר, שכלל גם הרבה שטחים ביצתיים סביב הנהרות, שנשפכו אל האגם.[41] חיל הפרשים הליטאי הקל נערך באגף הימני של הצבא המאוחד, כאשר הפרשים הטטרים הוצבו באגפו הימני הקיצוני, והפרשים הרוסים מסמולנסק באגפו השמאלי, בנקודת החיבור בין הליטאים והצבא הפולני. הפרשים הפולנים נערכו באגף השמאלי של הצבא המאוחד בשניים או שלושה דרגים, ואילו שכירי החרב מבוהמיה וממוראביה ביחד עם חיל המשלוח ממולדובה תפסו את מרכז הקו של הצבא המאוחד. מספר ניכר של יחידות פרשים פולנים יחד עם חיל הרגלים הפולני (שמספרו היה קטן יחסית) נשמרו בעתודה, ביערות ממערב לאגם לוביאן. המלך יוגיילה מיקם את עמדת הפיקוד שלו בקרבת כוחות העתודה, על גבעה הצופה על שדה הקרב, יחד עם יחידת משמר הראש שלו.

לפי מאמר של חוקר ליטאי העוסק בקרב, שימש הצבא הליטאי למעשה כמשמר קדמי של הצבא המאוחד, ולכן הגיע לשדה הקרב זמן ניכר לפני הצבא הפולני. כאשר החל הקרב, והצבא הליטאי (כולל יחידות הפרשים הטטריות והרוסיות, וייתכן גם יחידת שכירי חרב צ'כיים) תקף את הצבא הטווטוני, עדיין לא הגיע הצבא הפולני לשדה הקרב, וכוחותיו המתינו ביערות מדרום-מערב לאגם לוביאן, סמוך לכפר פאולאן.

הטווטונים היו הראשונים לפרוס את צבאם בשדה הקרב, והיו מוכנים לפתוח בקרב מיד לאחר עלות השחר. הם ניסו להתגרות בכוחות הפולנים-ליטאים, כדי למשוך אותם לתקוף ראשונים, בהתאם לתוכנית הקרב שלהם. אך המלך יוגיילה, המפקד העליון של הצבא הפולני-ליטאי, לא מיהר להיענות לאתגר. צבאו נמצא עדיין ברובו ביערות ממערב לאגם לוביאן, שם היה מוגן מחום השמש, ואילו האבירים הטווטונים, שעטו שריון כבד על גופם, נאלצו להמתין במשך שעות בחום הכבד של יולי במערך קרבי, כשהשמש העולה בעיניהם.[42] לפי הכרוניקות הפולניות העוסקות בקרב, הורה המלך יוגיילה לערוך טקס מיסה חגיגי לצבאו לפני הקרב, ותוך כדי הטקס הגיעו אליו ידיעות על התקרבות הצבא הטווטוני. הוא שלח שליחים לדוכס ויטאוטאס (שלא נכח במיסה) להכין את כוחותיו לקרב, אך התעקש להמשיך בתפילת המיסה עד לסיומה, ורק אז יצא לשדה הקרב, כדי לסקור את פריסת צבאו. לאחר שפון יוגינגן הבין, שיוגיילה מעכב בכוונה את פתיחת הקרב, הוא ניסה לאלץ אותו להכניס את צבאו לקרב, באמצעות פגיעה מכוונת בכבודו. הוא שלח אליו שליחים עם שתי חרבות. השליחים נשאו עמם מסר מעליב, לפיו החרבות נועדו ליוגיילה ולוויטאוטאס, כדי לסייע להם לעזור אומץ לפתוח בקרב. אם הם מפחדים לצאת לקרב נגד הטווטונים, וכוחותיהם "מסתתרים ביערות", פון יונינגן מוכן לאפשר להם לבחור בעצמם את שדה הקרב, ואף להסיג את צבאו לאחור, כדי לתת להם מספיק מקום לפרוס את צבאם במישור. לפי הכרוניקה של יאן דולגוש, במקביל להגעת השליחים ליוגיילה, אכן נסוג הצבא הטווטוני מרחק קצר לאחור, כדי להוכיח את רצינותו של פון יונינגן.[43] לא ברור איזו השפעה, אם בכלל, הייתה לאקט הסמלי הזה. בכל מקרה, בערך סביב השעה 9:00 בבוקר התנגשו לבסוף הצבאות היריבים, והקרב החל.

השלב הראשון של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלבים הראשונים של קרב גרונוולד

הקרב נפתח בהתקפה של האגף הימני של הצבא הפולני-ליטאי המאוחד, שכלל את הצבא הליטאי ביחד עם יחידות פרשים טטריות ורוסיות, בפיקוד הדוכס הגדול של ליטא, ויטאוטאס, על האגף הטווטוני השמאלי.[42] בשלב הראשון של המתקפה, הצליחו הפרשים הקלים הליטאים והטטרים לגבור ללא קושי על התנגדות הרגלים הטווטונים, שניצבו בקו הראשון, ולשטוף את עמדותיהם ואת הארטילריה המסייעת שלהם. לפי מספר מקורות, הספיקו התותחים הטווטונים לירות רק שני מטחים של פגזים לפני שהושתקו, אם כי לא ברור אם כתוצאה ממהירות ההסתערות של הפרשים הליטאים, או מגשם שירד לפני הקרב ובמהלכו, והרטיב את אבק השרפה. הטווטונים הטילו לקרב את הדרג הראשון של הפרשים הכבדים שלהם, כדי לייצב מחדש את חזיתם, ולפי חלק המקורות, רמסו האבירים הטווטונים בדרכם את הרגלים שלהם, שניסו להימלט משדה הקרב, וגרמו להם אבדות כבדות. שרידי הרגלים נמלטו לעבר המחנה הטווטוני, סמוך לכפר גרונוולד, ולא מילאו תפקיד משמעותי בהמשך הקרב.

הפרשים הכבדים באגף השמאלי של הצבא הטווטוני היו עדיפים בהרבה, במיגון ובחימוש, על הפרשים הקלים הליטאים שניצבו מולם, ולכן החליט פון יוגינגן לתגבר את כוחותיו של פון וולנרוד, והטיל לקרב יחידות פרשים רעננות מהדרג השני של צבאו, כדי להכריע את הליטאים. לפי אחד המקורות הפולניים, הותקף הצבא הליטאי על ידי "החלק הגדול יותר של הצבא הטווטוני", שכלל גם את היחידות המובחרות ביותר. האבירים הטווטונים החלו לדחוק לאחור את הפרשים הליטאים והטטרים, ובשלב כלשהו נשברו הפרשים הטאטרים, שלחמו באגף הימני של הצבא הליטאי, ונמלטו משדה הקרב, כשכוח פרשים טווטוני דולק אחריהם. הדוכס הגדול ויטאוטאס הטיל את עתודותיו לקרב, כדי לייצב את חזיתו, אך לאחר יותר משעה של לחימה קשה, פתחו גם הפרשים הליטאים בנסיגה מלאה/במנוסה. לפי הכרוניקן הפולני יאן דלוגוש, פתחו הפרשים הטווטונים במרדף נמרץ אחרי הליטאים הנמלטים, כשהם אוספים בדרכם שלל ושבויים רבים, ולאחר מכן חזרו לשדה הקרב העיקרי, כדי להצטרף ללחימה מול הפולנים.[44] על פי דלוגוש, נמלט הצבא הליטאי בבהלה משדה הקרב, התפזר ביערות ובביצות סביב אגם לוביאן, וחדל למלא תפקיד בשלבים המאוחרים יותר של הקרב.[44]

מספר חוקרים מודרניים ערערו על תיאור הקרב אצל דלוגוש, וטענו שהנסיגה הליטאית הייתה מתוכננת ומסודרת, והייתה למעשה תמרון טקטי ("נסיגה מדומה"), שהליטאים העתיקו מהטאטרים של אורדת הזהב, אשר נועד לגרום לפרשים הטווטונים לצאת למרדף ולשבש את הסדר והארגון של יחידותיהם.[45] הטאטרים השתמשו בהצלחה בתמרון דומה בקרב על נהר וורסקלה ב-1399, שבו ספג הצבא הליטאי מפלה קשה, וויטאוטאס עצמו ניצל בעור שיניו.[46] תאוריה זו נתמכת על ידי מכתב שהתגלה על ידי ההיסטוריון השוודי סוון אקדהל (החוקר המודרני המוביל של הקרב) בארכיון המסדר הטווטוני ב-1963.[47] זהותו של כותב המכתב אינה ידועה, אך ידוע שבעת כתיבת המכתב הוא שהה במצודת שלוכאו (Schlochau) שבמערב פרוסיה, וייתכן שהיה מפקד המצודה באותה העת. הנמען של המכתב הוא היינריך פון פלאואן (Heinrich von Plauen), שירש את מקומו של פון יונגינגן בראשות המסדר הטווטוני לאחר קרב גרונוולד. פון פלאואן הודח מראשות המסדר ב-1413, ולכן סביר להניח שהמכתב נשלח אליו לפני שנה זו, זמן קצר יחסית לאחר הקרב. אחת העצות שכותב המכתב השיא לראש המסדר הטווטוני הייתה, שעליו לשמור בכל מחיר על מערך מסודר של היחידות הטווטוניות בשדה הקרב, ולא להניח להם להתפזר, על מנת שמה שקרה בקרב גרונוולד לא יחזור על עצמו. בין השאר הוא כתב לו: "אם אויביכם יגרמו למבנה אחד או שניים של הכוחות הטווטוניים להתפזר, הדבר יהיה במכוון, כיוון שהם יקוו שיצליחו לפרוץ את המערך המסודר ולנתקו". הכותב גם הסביר כיצד יגרמו האויבים לכוחות הטווטוניים להתפזר: הם יעמידו פני נסוגים, כדי לפתות את הלוחמים הטווטונים לרדוף אחריהם, וכך יגרמו לשבירת המבנה הצבאי המסודר שלהם.[48]

ייתכן שהמכתב, שנשלח לפון פלאואן, מתייחס לאירוע המוזכר בכרוניקה הפולנית "Cronica conflictus Wladislai regis Poloniae cum Cruciferis anno Christi 1410", העוסקת בקרב. לפי מקור זה, מספר יחידות של פרשים טווטונים, שלא הורכבו מאבירים חברי המסדר הטווטוני, אלא ממתנדבים זרים ("צלבנים"), שלחמו בשורות הצבא הטווטוני (והיו פחות ממושמעים מהאבירים חברי המסדר), נסחפו בלהט המרדף אחרי הליטאים, והתרחקו מאוד מהגוף העיקרי של הצבא הטווטוני. כאשר יחידות אלו ניסו לחזור מהמרדף, הן הותקפו מאגפם על ידי יחידות עתודה של פרשים פולניים, שהמתינו במארב ביערות ממערב לאגם לוביאן, והושמדו כמעט לחלוטין. ייתכן, אף על פי שהדבר לא נכתב בכרוניקה, שהפרשים הטווטונים הותקפו במקביל גם על ידי פרשים ליטאים, שהתארגנו מחדש במחסה היערות. מהמקורות הראשוניים קשה להבין כמה יחידות פרשים טווטונים הושמדו במסגרת קרב זה, ואיזה חלק מכוח הפרשים הטווטוני, שהשתתף במרדף אחרי הליטאים, חזר בשלום לשדה הקרב העיקרי, והצטרף לאחר מכן למתקפה על האגף הימני של הצבא הפולני.

ההיסטוריון הבריטי סטפן טורנבול, לא מקבל את תאוריית הנסיגה המדומה, ומעריך כי הנסיגה הליטאית לא הייתה מתוכננת, או מסודרת. הוא טוען שאילו היה מדובר בתרגיל נסיגה מדומה, היה רק חלק קטן מהצבא הליטאי נמלט משדה הקרב, ולא כמעט כל הצבא. בנוסף, זמן קצר לאחר שהצד השני היה פותח במרדף אחרי הכוחות הנמלטים, אמורה הייתה לבוא מתקפת נגד, שתנצל את חוסר הסדר בשורות הכוחות הרודפים, בעוד שבמציאות חזרו הכוחות הליטאים לשדה הקרב רק מספר שעות לאחר שנמלטו ממנו.[49]

מהמקורות הראשוניים קשה להבין מתי בדיוק נכנס גם הצבא הפולני לקרב נגד הטווטונים. לפי כל המקורות הראשוניים, היו הליטאים הראשונים שנכנסו לקרב, ותקפו את הצבא הטווטוני. מתיאור הקרב בכרוניקות הפולניות ניתן להבין, שהצבא הפולני הצטרף אף הוא לקרב זמן קצר לאחר המתקפה הליטאית, אולם המקורות הליטאיים העוסקים בקרב נותנים תיאור שונה לחלוטין של מהלך המאורעות. לפי המקורות הליטאיים, נאלץ הצבא הליטאי להילחם לבדו כנגד רוב הצבא הטווטוני במשך פרק זמן ממושך, וכתוצאה מכך ספג אבדות כבדות מאוד. הפולנים סירבו להענות לכל הפניות של הליטאים לבוא לעזרתם, והצבא הפולני המשיך להמתין ביערות, ולא הצטרף לצבא הליטאי בשדה לקרב. רק לאחר שהדוכס ויטאוטאס רכב באופן אישי אל המלך יוגיילה, ודרש ממנו באופן בוטה להורות לצבאו להצטרף למערכה, הסכים האחרון להורות לחלק מצבאו לבוא לעזרת הליטאים הלחוצים, אך הוא עצמו התעקש להישאר במקומו, כדי לסיים את תפילת המיסה, שערכו הכמרים לצבאו לפני הקרב.

בכל מקרה, לפי הכרוניקות הפולניות, כאשר הצטרף הצבא הפולני לבסוף לקרב, התנגשו גושי הפרשים הכבדים הפולנים והטווטונים בעוצמה בעמק שהפריד בין שני הצבאות, ולאחר ההיתקלות הראשונית ביניהם התפתח קרב פנים אל פנים צפוף בין שני הצדדים, כשאף אחד מהם לא מצליח להשיג יתרון משמעותי על יריבו.

המתקפה הטווטונית על הצבא הפולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגת/מנוסת הצבא הליטאי משדה הקרב, יצרה מצב מסוכן עבור הצבא הפולני, משום שהיא חשפה את אגפו הימני. המפקדים הטווטונים זיהו את ההזדמנות שנקרתה בפניהם להכריע את הקרב, וחלק מיחידות הפרשים באגף הטווטוני הימני, בפיקוד קונו פון ליכטנשטיין, הועברו לתגבר את הכוחות הטווטונים באגף השמאלי, ותקפו את האגף הימני של הצבא הפולני. שש מיחידות הפרשים של פון וולנרוד, שלא השתתפו במרדף אחרי הליטאים, הצטרפו להתקפה.[50] רק עמידת גבורה של שלוש יחידות פרשים רוסיים מסמולנסק (שאחת מהן הושמדה במהלך הלחימה), ושל מספר יחידות פרשים באגף השמאלי של הצבא הליטאי, שלא הצטרפו למנוסה הכללית, מנעה מהטווטונים לאגף ולכתר את הצבא הפולני, ובלמה אותם עד להגעת כוחות העתודה הפולניים. יחידות אלו, בסיוע שכירי החרב מבוהמיה, נסוגו באיטיות תוך כדי לחימה, בתנועה של דלת מסתובבת, ואיפשרו לפולנים לייצב את אגפם הימני וליצור קו הגנה חדש, בניצב לקו החזית המקורי שלהם. המלך יוגיילה שלח חלק מהדרג השני של פרשיו, כדי להדוף את המתקפה הטווטונית על אגפו הימני, ובמקביל שלח כוחות עתודה נוספים לסייע למתקפה, שערך האגף השמאלי של צבאו על האגף הטווטוני הימני.[50] בשלב מסוים של הקרב זיהו הפרשים הטווטונים את הדגל הגדול של קראקוב, אשר נשא את סמל הנשר הלבן (סמל בית המלוכה הפולני), והוחזק על ידי נושא הדגל של מושל קראקוב, מרשל הכתר הפולני. הם תקפו את נושא הדגל, בחושבם שמדובר במלך הפולני, פצעו אותו והצליחו להשתלט באופן זמני על הדגל. היה זה רגע משבר בקרב, משום שנפילת הדגל סימלה בדרך כלל את תבוסת האויב ואת סיום הקרב, וסיפקה זריקת עידוד ליחידות התוקפות, שחשבו שהקרב הוכרע, אך הפרשים הפולנים תקפו את הכוח הטווטוני שתפס את הדגל, השמידו אותו והחזירו את הדגל לידיהם.

כוחות העתודה הפולניים החלו לדחוק לאחור את האבירים הטווטונים, אך אז הצטרפו לכוח הטווטוני מספר יחידות פרשים מהכוח של פון וולנרוד, שחזרו מהמרדף שניהלו אחרי הצבא הליטאי ואחרי הפרשים הטאטרים, וחידשו את תנופת המתקפה. המלך הפולני הטיל למערכה יחידות עתודה נוספות, שהצליחו לבלום שוב את המתקפה הטווטונית על אגפו הימני. בשלב זה של הקרב, החליט המגיסטר פון יוגינגן להטיל את כוח העתודה שלו למערכה, במאמץ להכריע את הקרב, והוביל באופן אישי 16 יחידות פרשים (כשליש מכלל כוח הפרשים שלו) בתנועת איגוף רחבה להצטרף למתקפה על האגף הפולני הימני.[51]

תנועת האיגוף של היחידות הטווטוניות החדשות יצרה איום על המלך יוגיילה עצמו, שהתמקם על גבעה שצפתה על שדה הקרב עם יחידה קטנה של משמר ראשו. האבירים הפולנים שהקיפו את המלך, ניסו להסתיר את מיקומו באמצעות הורדת הדגל האישי שלו, שהיה גרסה מוקטנת של הדגל הגדול של קראקוב, אך אחת מיחידות הפרשים הטווטוניות פנתה לעברו, ובשלב מסוים הסתער אחד האבירים הטווטונים ישירות על יוגיילה.[52] זביגנייב אולסניקי, מזכירו של המלך, התנגש באביר התוקף והצליח להפיל אותו מסוסו, ולאחר מכן נהרג התוקף על ידי שומרי הראש של המלך (לפי גרסה אחרת על ידי המלך עצמו). בעקבות מעשה הגבורה שלו, מונה אולסניקי לבישוף של קראקוב, והפך לאחד האישים רבי ההשפעה בפולין.[6]

המלך יוגיילה שלח את שארית יחידות העתודה שלו למערכה, והם הצליחו לבלום את המתקפה הטווטונית המחודשת על אגפו הימני. במקום התפתח קרב פנים אל פנים ממושך, ללא הכרעה. במקביל ללחימה העזה באגף הפולני הימני, תקפו המרכז והאגף השמאלי של הצבא הפולני את היחידות הטווטוניות שניצבו מולם (שנחלשו עקב העברת חלק מכוחן לתגבור האגף הטווטוני השמאלי), הפעילו עליהם לחץ חזק ואילצו אותם לסגת בהדרגה לכיוון צפון-מערב, אל מעבר ללודויגסדורף לכיוון הכפר גרונוולד.

שלב הסיום של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב הסיום של קרב גרונוולד

בשעות אחר הצהריים, לאחר מספר שעות של לחימה קשה ללא הכרעה, חזר הצבא הליטאי (או לפחות חלקו הגדול) לשדה הקרב, לאחר שהתארגן מחדש במחסה היערות, ותקף את האגף השמאלי של הצבא הטווטוני מעורפו.[53] הפרשים הטווטונים, שעדיין היו עסוקים במאמץ לשבור את התנגדות האגף הפולני הימני, הופתעו. הם הותקפו במקביל מחזיתם ומעורפם, כותרו כמעט לחלוטין על ידי כוחות פולנים וליטאים, ומצאו עצמם בנחיתות מספרית גדולה. בשלב זה הורה המלך יוגאילה גם לחיל הרגלים שלו, שנשמר עד אז בעתודה, להצטרף למתקפה על האגף הטווטוני השמאלי. הפרשים הכבדים הטווטונים, שלא יכלו לתמרן עקב הצפיפות הרבה ששררה בשדה הקרב, התקשו להתגונן ביעילות, והרגלים הפולנים הפילו אותם מסוסיהם וטבחו בהם. פון יוגינגן נהרג במהלך ניסיון להוביל מתקפה על טבעת הכיתור, ולפרוץ דרך שורות הליטאים, והכוח הטווטוני שבפיקודו הושמד.[53] במקביל, הלחץ המתמיד שהפעילו הפולנים על המרכז והאגף הימני של הצבא הטווטוני נשא פרי. המערך הטווטוני החל להישבר, והפולנים פרצו דרך המרכז, וכיתרו את שארית כוחו של הצבא הטווטוני. כשהם מוקפים וללא מפקדם שנהרג, ניסו שרידי הצבא הטווטוני להימלט משדה הקרב. חלק מהיחידות נסוגו בחזרה למחנה שלהם, וניסו להיערך להגנה היקפית עליו, אולם הפולנים הצליחו לפרוץ לתוך המחנה לאחר זמן קצר, והכוחות שמצאו בו מחסה הושמדו או נפלו בשבי. לפי "Cronica conflictus",[54] אחת הכרוניקות החשובות שתיארו את מהלכי הקרב, נהרגו יותר חיילים בתוך המחנה הטווטוני מאשר בשדה הקרב.[55] הקרב היה ממושך ולפי מקור אחד ארך כעשר שעות, והסתיים כשעה לפני רדת החשיכה.[56]

הטווטונים תלו את ההפסד בבגידה של מפקד הכוחות מחלמנו, ניקולאוס פון רניס, וראשו נערף ללא משפט.[57] פון רניס היה ממייסדי מסדר הלטאה ("Lizard Union"), קבוצת אבירים עם זיקה לפולין. לטענת האבירים, הנמיך פון רניס את דגל יחידתו, דבר שנתפס כסימן לכניעה והוביל לנסיגה המבוהלת.[58] האגדה לפיה תקעו לאבירים סכין בגב עמדה ברקע של אגדת תקיעת הסכין בגב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והעסיקה היסטוריונים של הקרב עד שנת 1945.[57]

ניתוח הקרב והמחלוקת ההיסטוריוגרפית סביב תיאור הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המחצית השנייה של המאה ה-20 אימצו מרבית החוקרים של קרב גרונוולד את תיאור הקרב, שנכתב על ידי הכרוניקאי הפולני יאן דולגוש, שהכרוניקה שלו היא המקור הראשוני המפורט ביותר של הקרב, שהגיע לידינו. לפי תיאורו של דולגוש, נמלט הצבא הליטאי בבהלה משדה הקרב לאחר כשעה של לחימה, וכתוצאה מכך חדל למלא תפקיד משמעותי במסגרת הקרב, והצבא הפולני הוא שהכריע, כמעט ללא סיוע, את הצבא הטווטוני, והביס אותו. לפי דולגוש, התפזרו הליטאים ביערות ובביצות ממזרח לשדה הקרב, וחלקם אף ברחו עד לליטא, שם הפיצו סיפורים על התבוסה בקרב ועל מותו של הדוכס הגדול ויטאוטוס. הפרשים הטווטונים, שניהלו את המרדף אחרי הליטאים המובסים, חזרו למחנה הטווטוני עם שלל ושבויים רבים, ולאחר מכן הצטרפו למתקפה על האגף הימני של הצבא הפולני.

רק במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו מספר חוקרים לערער על תיאור הקרב על ידי דולגוש, ובראשם פרופסור סוון אקדאל מאוניברסיטת גוטנברג שבשוודיה. לטענת חוקרים אלה, לא נמלטו הליטאים והפרשים הטטרים שלחמו לצדם בבהלה משדה הקרב, אלא ניהלו קרב נסיגה מסודר ומתוכנן, שנועד לפתות את הטווטונים לפתוח במרדף אחריהם, ובכך לשבש את מערכם ולהכניס אותם למלכודת. הטווטונים אכן פתחו במרדף, שעירער לחלוטין את המבנה הצבאי המסודר שלהם, ובכך איפשרו לליטאים לעבור למתקפת נגד ולהביס את הכוחות שרדפו אחריהם. הליטאים ספגו אמנם אבדות כבדות במהלך מנוסתם משדה הקרב, אך התמרון שלהם גרם בסופו של דבר להשמדת הכוח הטווטוני שעמד מולם, והכריע את הקרב. הגרסה ההיסטורית החלופית של קרב גרונוולד, מסתמכת בראש ובראשונה על ניתוח מחדש של מקורות ראשוניים נוספים (בנוסף לכרוניקה של דולגוש) שעסקו בקרב. ב-2005 ניתנה גושפנקה נוספת לחלקם המכריע של הליטאים בהשגת הניצחון על הטווטונים על ידי פרופסור קלאוס מיליטצר (Klaus Militzer) מקלן, חוקר בולט של תולדות המסדר הטווטוני.

אולם ניתוח של מהלכי הקרב מלמד, ששתי הגרסאות המנוגדות הנ"ל, אינן מסוגלות לתת הסבר מספק למה שהתחולל בשדה הקרב, ולתבוסה המכריעה של הטווטונים. מצד אחד, סביר להניח, שהנסיגה הליטאית משדה הקרב בשלב מוקדם של הקרב, לא הייתה מתוכננת מראש. כפי שטוען החוקר הבריטי, סטפן טורנבול, העובדה שהצבא הליטאי חזר לשדה הקרב רק מספר שעות לאחר שנמלט ממנו, אינה תואמת את הטענה, שנסיגתו בוצעה במסגרת תמרון של "נסיגה מדומה". יש לזכור גם, שמנוסת הצבא הליטאי משדה הקרב גרמה לחשיפת האגף הימני של הצבא הפולני למתקפה טווטונית, וכמעט גרמה לתבוסתו. נכון אמנם, שמספר לא ידוע של יחידות פרשים טווטונים, שהשתתפו במרדף לאחר הליטאים הנסוגים, הושמדו, כנראה בדרכם חזרה לכוח הטווטוני העיקרי, אך לא ברור על ידי מי, ואיזה תפקיד מילאו הכוחות הליטאים בהשמדתם.

מצד שני, במחקר המודרני העוסק בקרב, אין מחלוקת על כך, שהצבא הליטאי (או לפחות חלקו הגדול) חזר לשדה הקרב, כנראה בשעות אחר הצהריים, ושהמתקפה המפתיעה, שהוא הנחית על עורפם החשוף של הכוחות הטווטונים, שתקפו את האגף הימני של הצבא הפולני, הייתה נקודת המפנה בקרב, ומילאה תפקיד מכריע בתבוסת הצבא הטווטוני.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור המציג את סוף הקרב, מאת האמן הצ'כי אלפונס מוכה משנת 1924
אנדרטה לזכר הקרב בקרקוב, פולין

התבוסה של הצבא הטווטוני הייתה מוחלטת. כ-8,000 חיילים נהרגו בקרב,[59] ו-14,000 נלקחו בשבי.[60] רק 1,427 אבירים שבו למריאנבורג לאחר הקרב כדי לתבוע את משכורתם.[60] מתוך 1,200 החיילים שנשלחו מדנציג, רק 300 חזרו.[27] יחד עם אלו נהרגה גם מרבית שדרת הפיקוד של הטווטונים, בהם פון יוגינגן, פרדריך פון וולנרוד ופון ליכטנשטיין. גופתיהם של פון יוגינגן ומפקדים בכירים אחרים הועברו לקבורה בטירת מריאנבורג ב-19 ביולי.[61] גופתיהם של מפקדים טווטונים בדרג נמוך יותר ו-12 אבירים פולנים נקברו בכנסיית טננברג.[61] שאר המתים נקברו במספר קברי אחים.

המשך המערכה והסכמי השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הפולני-ליטאי לא השכיל לנצל את הניצחון כדי לצעוד במהירות אל מריאנבורג, בירת המסדר הטווטוני, ולכבוש אותה. הוא נשאר בשדה הקרב במשך שלושה ימים, ולאחר מכן התקדם למריאנבורג באיטיות יחסית, בקצב ממוצע של 15 קילומטרים ביום, כשהוא משתלט בדרכו על שורת מבצרים טווטונים.[62] הכוח העיקרי של הצבא המאוחד הגיע למריאנבורג רק ב-26 ביולי, עיכוב שנתן לטווטונים שהות מספקת כדי לארגן כראוי את ההגנה על בירתם. יוגאילה גם שלח כוחות למבצרים טווטונים אחרים, שמרביתם נכנעו ללא התנגדות,[63] בהם גדנסק, תורן, ואלבינג.[64] רק שמונה טירות נשארו בידי הטווטונים.[65] הצרים על מריאנבורג שציפו להכרעה מהירה לא היו מוכנים לקרב ממושך, וסבלו ממחסור בתחמושת, ממורל נמוך, ממגפות ומדיזנטריה. הטווטונים פנו לבעלות בריתם בבקשה לעזרה וקיבלו הבטחות לסיוע צבאי ופיננסי מזיגמונד מלך הונגריה, ונצל מלך גרמניה, ומהמסדר הליבוני. המצור על מריאנבורג הוסר לבסוף ב-19 בספטמבר. הפולנים-ליטאים השאירו אמנם חילות מצב במבצרים שכבשו, לפני שנסוגו משטח פרוסיה, אולם הצבא הטווטוני הצליח לכבוש מחדש את מרביתם תוך זמן קצר. עד סוף חודש אוקטובר נותרו רק ארבע טירות טווטוניות באזור הגבול בשליטה פולנית. יוגיילה גייס צבא חדש והביס את הטווטונים פעם נוספת בקרב קורונואה ב-10 באוקטובר 1410. לאחר מספר התנגשויות נוספות, הסכימו שני הצדדים לנהל משא ומתן.

בהסכם השלום של טורון שנחתם בפברואר 1411, ויתר המסדר הטווטוני על אדמות דוברין לפולין והסכים לוותר על תביעתו על שטח סמוגוטיה בתקופת חייהם של יוגיילה וויטאוטאס,[66] אולם שתי מלחמות נוספות נערכו (מלחמת הרעב ב-1414 ומלחמת גולוב ב-1422) לפני שהגיעו הצדדים היריבים להסדר סופי, שסיים את הסכסוך ביניהם, במסגרת חוזה מלנו.[67] הפולנים-ליטאים לא הצליחו לתרגם את הצלחתם הצבאית לרווח טריטוריאלי או פוליטי. אולם למרות זאת, הטיל הסכם טורון עול כלכלי כבד על המסדר הטווטוני, ממנו הוא לא הצליח להתאושש. המסדר נאלץ לשלם פיצויים, המוערכים בפי עשרה מההכנסה השנתית של מלך אנגליה, בארבעה תשלומים שנתיים.[66] כדי לעמוד בעול הכספי הכבד, נאלצו הטווטונים ללוות כסף רב, להחרים זהב מהכנסיות, ולהעלות את המיסים, שהוטלו על התושבים בשטחים שבשליטתם. כתוצאה מכך מרדו שתי ערים פרוסיות מרכזיות, דנציג ותורן, כנגד הכבדת עול המיסים.[68] בעקבות התבוסה בקרב גרונוולד לא נותרו למסדר הטווטוני מספיק חיילים כדי להגן על הטריטוריה שבשליטתו. בנוסף לכך, מאחר שפולין וליטא היו למדינות נוצריות, התקשה המסדר הטווטוני לגייס מתנדבים למסעות צלב חדשים כנגדם.[69] המגיסטרים הטווטוניים נאלצו להסתמך על שכירי חרב יקרים, שרוקנו את הקופה המדולדלת גם כך. הסכסוכים הפנימיים, הבעיות הכלכליות, והמסים הכבדים הובילו לאי שקט פנימי ולהקמת הקונפדרציה הפרוסית ב-1441.[70] סיבות אלו הובילו לסדרת עימותים שהגיעו לשיאם במלחמת שלוש עשרה השנים.[71]

מורשת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת תעמולה גרמנית מ-1920, המציגה אביר טווטוני המאוים על ידי פולני וסוציאליסט

קרב גרונוולד נחשב לאחד מהקרבות החשובים ביותר בהיסטוריה של פולין, ליטא ובלארוס.[25] בליטא, הניצחון היה למקור לגאווה בתקופת הרומנטיקה הלאומנית, והיווה השראה להתנגדות למדיניות הגרמניזציה והרוסיפיקציה של הקיסרות הגרמנית והאימפריה הרוסית. האבירים הטווטונים הוצגו כפולשים צמאי דם וקרב גרונוולד הוצג כניצחון צודק שהושג על ידי אומה קטנה ומדוכאת.[25] ב-1910, לציון 500 שנים לקרב, הוצגה בקרקוב שבפולין אנדרטה לקרב, וכך גם בעוד כ-60 ערים וכפרים בגליציה.[72] באותו הזמן, כתב הנריק סנקביץ', זוכה פרס נובל, את הנובלה "אבירי הצלב", שמציגה את הקרב באופן בולט באחד הפרקים. ערב מלחמת העולם השנייה נוצר עימות בין גרמניה הנאצית ופולין סביב הנפקת בול דואר פולני שהציג את ניצחונם על האבירים הטווטונים. ב-1960, במאי הסרטים הפולני אלכסנדר פורד השתמש בספרו של סנקביץ' כבסיס לסרטו "אבירי המסדר הטווטוני". באותה שנה הוקמו בשדה הקרב בגרונוולד אנדרטאות, מונומנטים ומוזיאונים.[73] ציור ענק של קרב גרונוולד מאת הצייר הפולני יאן מטייקו, מוצג במוזיאון הלאומי הגדול, בוורשה בירת פולין. על שם הקרב גם קרוי העיטור הצבאי "צלב גרונוולד", שתי קבוצות ספורט בליטא (ז'לגיריס קובנה וז'לגיריס וילנה), ומספר רב של ארגונים.

בקיץ 2010 נערכו בערים שונות ברחבי פולין פסטיבלים לציון 600 שנים לקרב בהשראת חגיגות 500 שנים לקרב 100 שנים קודם לכן, חגיגות 700 שנים לקרב צפויות להיערך גם הן בפולין בקיץ 2110.

יאן מטייקו, קרב גרונוולד

גרמניה ורוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים בדרך כלל ראו את האבירים הטווטונים כגיבורים ואצילים, אשר הביאו את בשורת הציוויליזציה והנצרות למזרח.[25] באוגוסט 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניצחה גרמניה את רוסיה בקרב שהתרחש ליד גרונוולד. כשהבינו הגרמנים את הפוטנציאל התעמולתי של הניצחון, הם קראו לקרב בשם קרב טננברג.[74] היה זה להם כנקמה על הניצחון הפולני-ליטאי 504 שנים קודם לכן. שנים לאחר מכן, גרמניה הנאצית תרצה את מדיניות מרחב מחיה שלה כהמשכיות למשימה ההיסטורית של האבירים.[75]

בעקבות השתתפותם של שלושה רגימנטים מסמולנסק (עיר שנמצאת כיום בשטחה של רוסיה) בקרב, הרוסים תפסו את הניצחון כקואליציה פולנית-ליטאית-רוסית כנגד הפולשים הגרמנים. כותב הכרוניקות יאן דלוגוש שיבח את היחידות מסמולנסק ככאלו שנלחמו באומץ לב והיו היחידים מדוכסות ליטא שלא נסוגו מהקרב. בהיסטוריוגרפיה הסובייטית, קרב גרונוולד נתפש כמאבק בין הגזע הסלאבי לגרמני.[76] האבירים הטווטונים תוארו כשליחים של אדולף היטלר מימי הביניים, ואילו הקרב עצמו נתפס כהעתק של קרב סטלינגרד.[76][25]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב גרונוולד בוויקישיתוף
  • Mečislovas Jučas, "Bychovco kronika," Iš Lietuvos metraščiai ir kronikos, Vilnius: Aidai, 2002, p. 86–126 (בליטאית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Jucas, pp 57-58
  2. ^ Turnbull, pp 173
  3. ^ Ekdhal, pp 175
  4. ^ Turnbull, pp 92
  5. ^ שמות הכפרים בגרמנית, ובסוגריים בפולנית.
  6. ^ 1 2 3 Stone, pp 16
  7. ^ Urban, pp 132
  8. ^ Kiaupa, pp 137
  9. ^ Turnbull, pp 20
  10. ^ 1 2 Ivinskis, pp 336
  11. ^ Urban, pp 130
  12. ^ Kuczynski, pp 614
  13. ^ Jucas, pp 51
  14. ^ 1 2 Turnball, pp 21
  15. ^ הסכם אסטרבה הוא הסכם בין יוגאילה לבין ויטאוטאס שנחתם ב-4 באוגוסט 1392, וסיים את מלחמת האזרחים הליטאית.
  16. ^ Kiaupa, pp 139
  17. ^ 1 2 Christiansen, pp 227
  18. ^ 1 2 Turnbull, pp 30
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 Jucas, pp 75
  20. ^ Jucas, pp 74
  21. ^ 1 2 3 Turnbull, pp 25
  22. ^ 1 2 Ivinskis, pp 338
  23. ^ לפחות בצבאות הפולני והליטאי, הורכבו ה"דגלים" ממספר מסוים של אצילים, שכל אחד מהם הביא עמו למלחמה מספר בני לוויה. לעיתים הם הורכבו מאצילים, שהשתייכו לבית אב ("קלאן") מסוים, או שהיו ואסלים שלו.
  24. ^ Davies, pp 98
  25. ^ 1 2 3 4 5 Johnson, pp 43
  26. ^ Turnbull, pp 29
  27. ^ 1 2 Jucas, pp 56
  28. ^ Urban, pp 139
  29. ^ Turnbull, pp 26
  30. ^ Urban, pp 138
  31. ^ Turnbull, pp 28
  32. ^ Jucas, pp 64
  33. ^ 1 2 Turnbull, pp 33
  34. ^ Urban, pp 141
  35. ^ 1 2 Turnbull, pp 35
  36. ^ Jucas, pp 63
  37. ^ Turnbull, pp 36
  38. ^ Urban, pp 148-149
  39. ^ Urban, pp 149
  40. ^ Jucas, pp 77
  41. ^ Turnbull, pp 44
  42. ^ 1 2 Turnbull, pp 45
  43. ^ עם הזמן נודעו שתי החרבות הללו כחרבות גרונוולד, והפכו אחד הסמלים הלאומיים של פולין.
  44. ^ 1 2 Jucas, pp 78
  45. ^ Turnbull, pp 48
  46. ^ Sužiedėlis, pp 337
  47. ^ Urban, Ibid, pp. 152-153
  48. ^ Ekdhal
  49. ^ Turnbull, pp 48-49
  50. ^ 1 2 Kiaupa
  51. ^ Jucas, pp 83
  52. ^ Turnbull, pp 61
  53. ^ 1 2 Turnbull, pp 64
  54. ^ לא ידוע מי כתב את הכרוניקה הזאת, אך ההערכה היא שזה היה אחד מהבכירים בחצר המלוכה של פולין.
  55. ^ Turnbull, pp 66
  56. ^ לפי "Cronica conflictus", הקרב נפתח שלוש שעות לפני שעת הצהריים, ונסתיים זמן קצר לפני רדת החשיכה.
  57. ^ 1 2 Urban, pp 168
  58. ^ Turnbull, pp 79
  59. ^ Urban, pp 157
  60. ^ 1 2 Turnbull, pp 68
  61. ^ 1 2 jucas, pp 87
  62. ^ Urban, pp 172
  63. ^ Urban, pp 164
  64. ^ Stone, pp 17
  65. ^ Ivinskis, pp 342
  66. ^ 1 2 Christiansen, pp 228
  67. ^ Kiaupa, pp 142-144
  68. ^ Turnbull, pp 78
  69. ^ Christiansen, pp 228-230
  70. ^ הקונפדרציה הפרוסית הוא ארגון שהוקם בפרוסיה ומטרתו הייתה להתנגד למדינת המסדר הטווטוני.
  71. ^ Stone, pp 17-19
  72. ^ Ekdhal, pp 179
  73. ^ Ekdhal, pp 186
  74. ^ Burleigh, pp 27
  75. ^ Johnson, pp 44
  76. ^ 1 2 Davies, pp 99