הנרי גריידי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנרי פרנסיס גריידיאנגלית - Henry Francis Grady; ‏ 12 בפברואר 1882 - 14 בספטמבר 1957) היה דיפלומט אמריקאי, הידוע בתולדות הציונות בשל חלקו בתוכנית מוריסון-גריידי.

גריידי נולד בסן פרנסיסקו בקליפורניה, וסיים תואר שלישי בכלכלה באוניברסיטת קולומביה. ב-1921 עבד במשרד המסחר האמריקני כעוזר לשר הרברט הובר, ולאחר מכן בין 1928 ל-1937 היה הדיקן של הקולג' למסחר באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בשנות הארבעים היה הנשיא של חברת הספנות APL.

במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, שימש כשליח של נשיא ארצות הברית לעניינים שונים בהודו ובאיטליה, וקנה לו שם כמי שיכול לפתור מצבים רגישים, וכן כמומחה לפתרון בעיות כלכליות. באוקטובר 1945 מינה אותו הנשיא הארי טרומן כנציגו האישי לוועדת בעלות הברית שפיקחה על הבחירות ביוון, בשל המצב הרגיש שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים ביוון.

בשנת 1946 דחתה ממשלת בריטניה את המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. ממשלות בריטניה וארצות הברית הציעו הקמת ועדה נוספת, אליה מינה מזכיר המדינה ג'יימס פ. ברנס את גריידי, לצידו של הנציג הבריטי, סגן ראש ממשלת בריטניה, הרברט מוריסון. הוועדה כונתה ועדת מוריסון-גריידי. הוועדה פירסמה את תוכניתה ביולי 1946, ועיקרה היה קנטוניזציה של הארץ לקנטונים יהודים, ערביים ובריטים, כאשר ליהודים יינתנו כ-17 אחוז מן השטח, במיוחד בגליל המזרחי ובשפלת החוף בין עכו לתל אביב, לערבים יינתנו כ-40% מן השטח בגליל המערבי, יהודה ושומרון וצפון הנגב, ואילו דרום הנגב, ומסדרון המוביל מיפו לירושלים, כ-43% מהשטח יישארו בשליטה בריטית. התוכנית נדחתה הן על ידי היישוב היהודי, הן על ידי הערבים, ובסופו של דבר גם על ידי האמריקנים. כישלון התוכנית הוביל להעברת פתרון שאלת ארץ ישראל אל ארגון האומות המאוחדות וליצירת תוכנית החלוקה שהביאה בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.

בשנת 1947 מונה גריידי לשגרירה הראשון של ארצות הברית בהודו ושירת שם בשנים 1947 - 1948. לאחר מכן מונה לשגריר ארצות הברית ליוון ושירת שם בין 1948 ל-1950. ב-1950 מונה כשגריר ארצות הברית באיראן. בעקבות עליית ממשלת מוחמד מוסאדק לשלטון באיראן, ונסיונותיה להלאים את תעשיית הנפט, ואת חברת הנפט האנגלו-אמריקאית, ניסה גריידי לתווך במשבר שנוצר בין הצדדים, ומשנכשל, התפטר מתפקידו בספטמבר 1951. לאחר מכן פרש מפעילות דיפלומטית, ושב לביתו בסן פרנסיסקו. בשנת 1957 מת מהתקף לב בעת ששט בספינה.