הנרי גריידי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנרי פרנסיס גריידיאנגלית - Henry Francis Grady; ‏ 12 בפברואר 1882 - 14 בספטמבר 1957) היה דיפלומט אמריקאי, הידוע בתולדות הציונות בשל חלקו בתוכנית מוריסון-גריידי.

גריידי נולד בסן פרנסיסקו בקליפורניה, וסיים תואר שלישי בכלכלה באוניברסיטת קולומביה. ב-1921 עבד במשרד המסחר האמריקני כעוזר לשר הרברט הובר, ולאחר מכן בין 1928 ל-1937 היה הדיקן של הקולג' למסחר באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בשנות הארבעים היה הנשיא של חברת הספנות APL.

במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, שימש כשליח של נשיא ארצות הברית לעניינים שונים בהודו ובאיטליה, וקנה לו שם כמי שיכול לפתור מצבים רגישים, וכן כמומחה לפתרון בעיות כלכליות. באוקטובר 1945 מינה אותו הנשיא הארי טרומן כנציגו האישי לוועדת בעלות הברית שפיקחה על הבחירות ביוון[1], בשל המצב הרגיש שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים ביוון.

ביוני 1946 מונה גריידי לממלא מקומו של מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס פרנסיס ברנס, בועדת שלושה, שכונתה גם "ועדת הקאבינט", שמונתה על ידי הנשיא טרומן לבחינת עניין ארץ ישראל[2] וללוות את ועדת המומחים שדנה ביישום המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל[3]. גריידי הודיע לאחר פגישה עם טרומן שמטרת ועדת הקאבינט להגשים את המלצות הועדה האנגלו-אמריקאית[4]. ב-9 ביולי נפגשה ועדת הקאבינט עם הנשיא טרומן ולאחר מכן יצאו ללונדון לשיחות עם הבריטים[5]. בעיתון המשקיף נטען שגריידי זכה בתפקיד בלחץ משרד החוץ שרצה אדם נייטרלי בועדת הקאבינט ולא אחד מתומכי מדיניות הנשיא שדחף להעלאה מיידית של 100,000 יהודים לארץ ישראל[6].

ועדת הקבינט בראשות גריידי הגיעה להסכמות עם הבריטים, בראשות סגן ראש ממשלת בריטניה, הרברט מוריסון, על תוכנית מוריסון גריידי, שעיקרה היה קנטוניזציה של ארץ ישראל לקנטונים יהודים, ערביים ובריטים, כאשר ליהודים יינתנו כ-17 אחוז מן השטח, במיוחד בגליל המזרחי ובשפלת החוף בין עכו לתל אביב, לערבים יינתנו כ-40% מן השטח בגליל המערבי, יהודה ושומרון וצפון הנגב, ואילו דרום הנגב, ומסדרון המוביל מיפו לירושלים, כ-43% מהשטח יישארו בשליטה בריטית[7]. טרומן אמר לעיתונות שגריידי לא היה רשאי לפרסם את התכנית תוך כדי המשא ומתן[8] ובמשך תקופה ארוכה סירב לאשר את התכנית[9], עד שהוא דחה אותה[10]. גריידי מצדו המשיך לקוות לקבלת תכניתו של מוריסון ולחידוש פעילות ועדת הקאבינט שלו[11]. בדצמבר 1946 הודיע גריידי שהוועדה שלו עדיין קיימת, הגם שמאז תחילת אוגוסט היא לא הייתה פעילה וקיימה רק שיחות בלתי רשמיות[12].

באפריל 1947 מונה גריידי לשגרירה הראשון של ארצות הברית בהודו[13] ושירת שם בשנים 1947 - 1948. במאי 1948 מונה לשגריר ארצות הברית ליוון[14], אליה הגיע ביולי 1948[15]. גריידי שירת ביוון עד שנת 1950 וליווה בה את קיום הבחירות הדמוקרטיות[16] בתחילת 1950[17]. במאי 1950 מונה לשגריר ארצות הברית באיראן. מינוי זה נתפס כנובע מהחשיבות שייחסה ממשלת ארצות הברית לאיראן במסגרת המלחמה הקרה[18]. בעקבות עליית ממשלת מוחמד מוסאדק לשלטון באיראן, ונסיונותיה להלאים את תעשיית הנפט, ואת חברת הנפט האנגלו-אמריקאית, ניסה גריידי לתווך במשבר שנוצר בין הצדדים[19][20][21]. ביולי 1951 התפטר גריידי מתפקידו. בעיתונות היו שטענו שההתפטרות נבעה מכעס של הבריטים על גריידי[22]. היו שטענו שההתפטרות נבעה מכשלונו בהשגת פשרה. לעומת זאת, ממשרד החוץ של ארה"ב נטען שגריידי מונה רק לשנה והסכים להשאר בתפקיד זמן מה נוסף בגלל משבר ההלאמה[23]. בלחץ האירועים המשיך גריידי בנסיונות התיווך, אולם בספטמבר 1951 התפטר סופית מתפקידו[24], פרש מפעילות דיפלומטית, ושב לביתו בסן פרנסיסקו. גריידי התראיין בתקשורת בארה"ב בנוגע למשבר עם איראן וטען שמדיניותה הקולוניאליסטית של בריטניה היתה טפשית וגרמה לה לאבד את חברת הנפט באיראן[25]. בעיתונות גם פורסם שגריידי חזה מראש את התפתחות המשבר והזהיר את הבריטים, ללא הועיל[26]. גריידי המשיך לקרוא לפשרה בסכסוך הנפט[27] והאשים את ממשלת ארה"ב שלא עשתה די כדי לשמור על איראן בהשפעה מערבית[28].


בשנת 1957 מת מהתקף לב בעת ששט בספינה[29].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לגיונות של משקיפים אנגלוסאכסים לבחירות יוון, הצופה, 27 בדצמבר 1945
  2. ^ טרומן מינה וועדת קאבינט לרגל דחיפות עניין העליה, על המשמר, 12 ביוני 1946
  3. ^ דובר מיניסטריון החוץ על סדר עבודת ועדת המומחים בועדת הקבינט, הבוקר, 19 ביוני 1946
  4. ^ ועדת הקבינט תגשים המלצות ועדת החקירה, המשקיף, 21 ביוני 1946
  5. ^ טרומן מסר הוראות לועדה האמריקנית, המשקיף, 10 ביולי 1946
  6. ^ מיניסטריון החוץ פועל נגד רצון טרומן, המשקיף, 19 ביולי 1946
  7. ^ מציעים מיטת סדום לבית הלאומי, דבר, 1 באוגוסט 1946
  8. ^ הועדה המדינית האמריקאנית מציעה הצעת פשרה על יסוד תכנית הפדראציה, הצופה, 11 באוגוסט 1946
  9. ^ טרומן לא התייאש מ-100 האלף, דבר, 6 בספטמבר 1946
  10. ^ הנוסח המלא של אגרת טרומן לאטלי, הבוקר, 8 באוקטובר 1946
  11. ^ גריידי מקוה שתכנית מוריסון לא תסולק, המשקיף, 1 בדצמבר 1946
  12. ^ ועדת גריידי קיימת, הבוקר, 16 בדצמבר 1946
  13. ^ ד"ר גריידי — ציר ראשון של אמריקה בהודו, הצופה, 6 באפריל 1947
  14. ^ גריידי נתמנה ציר ארה"ב ביוון, על המשמר, 23 במאי 1948
  15. ^ גריידי ליוון, המשקיף, 20 ביולי 1948
  16. ^ השגריר האמריקני דורש בחירות כלליות ביון, הצופה, 21 בנובמבר 1949
  17. ^ ארה"ב רוצה בהרחבת הממשלה ביוון, על המשמר, 28 במרץ 1950
  18. ^ מאתונה לטהראן, על המשמר, 30 במאי 1950
  19. ^ גריידי מודה כי יעץ לעכב את ההלאמה בפרס, על המשמר, 15 במאי 1951
  20. ^ גריידי מנסה לשכנע את מוסאדק, חרות, 30 במאי 1951
  21. ^ תכנית פשרה של גריידי נדחתה, חרות, 3 ביולי 1951
  22. ^ גריידי שוחרר מתפקידו בפרס?, הצופה, 12 ביולי 1951
  23. ^ שליחותו של הרימן נתקלת בהתנגדות בריטית, מעריב, 13 ביולי 1951
  24. ^ גריידי נוטש תפקידו, הבוקר, 13 בספטמבר 1951
  25. ^ גריידי על טעות גדולה של אנגליה, הצופה, 16 באוקטובר 1951
  26. ^ טימטום הבריטים גרפ לחיסולה של חברת הנפט האנגלו־איראנית, הצופה, 8 באוקטובר 1951
  27. ^ גריידי קורא לפשרה בסכסוך הנפט, [1], דבר, 14 בדצמבר 1951
  28. ^ גריידי מאשים את מדיניות ארה"ב ובריטניה בפרס, חרות, 3 בינואר 1952
  29. ^ מת המדינאי הנרי גריידי, למרחב, 22 בספטמבר 1957