ג'יימס פרנסיס ברנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס פרנסיס ברנס
James Francis Byrnes
James F. Byrnes cph.3c32232.jpg
לידה 2 במאי 1882
צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באפריל 1972 (בגיל 89)
קולומביה, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט, שופט, עורך דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
מושל קרוליינה הדרומית ה־104
16 בינואר 195118 בינואר 1955
(4 שנים)
סגן ג'ורג' טימרמן
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה־49
3 ביולי 194521 בינואר 1947
(שנה ו־28 שבועות)
תחת הארי טרומן הנשיא
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
25 ביוני 19413 באוקטובר 1942
(שנה ו־14 שבועות)
תחת נשיאי בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז
הארלן סטון
נשיא ממנה פרנקלין דלאנו רוזוולט
סנאטור מטעם מדינת קרוליינה הדרומית
4 במרץ 19318 ביולי 1941
(10 שנים)
→ קולמן בליס
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השני של קרוליינה הדרומית
4 במרץ 19113 במרץ 1925
(14 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'יימס פרנסיס ברנסאנגלית: James F. Byrnes;‏ ‏2 במאי 18829 באפריל 1972) היה שופט ופוליטיקאי אמריקאי ממדינת קרוליינה הדרומית. כחבר המפלגה הדמוקרטית כיהן ברנס בקונגרס, כמזכיר המדינה ובתפקידים נוספים בממשל, וכשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא גם כיהן כמושל קרוליינה הדרומית ה-104, ובכך הוא היה אחד הפוליטיקאים המעטים שכיהנו בדרג בכיר בכל שלוש הזרועות של הממשל הפדרלי של ארצות הברית, וכן פעיל בממשל המדינתי.

ברנס נולד וגדל בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית. הוא ניהל קריירה משפטית בסיוע דודנו, המושל מילס בנג'מין מקסוויני. ברנס נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית וכיהן בו בשנים 19111925. הוא היה בעל ברית קרוב של הנשיא וודרו וילסון ובן חסותו של הסנאטור בנג'מין טילמן. הוא ניסה להתמודד בבחירות לסנאט של ארצות הברית ב-1924, אך הפסיד בהפרש קטן לקולמן ליווינגסטון בליז, שזכה לגיבוי הקו קלוקס קלאן. ברנס העביר אז את משרד עורכי הדין שלו לספרטנבורג שבקרוליינה הדרומית, והכין את עצמו לחזרה לפוליטיקה. ב-1930 הוא הביס את בליז בהפרש קטן בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ונבחר לסנאט.

ההיסטוריון ג'ורג' מוורי כינה את ברנס "חבר הקונגרס הדרומי המשפיע ביותר מג'ון קלהון ועד לינדון ג'ונסון".[1] כחבר הסנאט, תמך ברנס בצעדי המדיניות של ידידו משכבר הימים, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא תמך בניו דיל ושאף להשקעות של הממשל הפדרלי במיזמי המים של קרוליינה הדרומית. הוא גם תמך במדיניות החוץ של רוזוולט, קרא לנקיטת יד קשה נגד האימפריה היפנית וגרמניה הנאצית. מצד שני, ברנס התנגד לחקיקת חוקים נגד מעשי לינץ' ונגד כמה מחוקי העבודה שהוצעו על ידי רוזוולט, כמו "חוק יחסי העבודה ההוגנים" (Fair Labor Standards Act of 1938), שקבע תשלום שכר מינימום. ב-1941 מינה רוזוולט את ברנס כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה הוא ביקש ממנו למלא תפקידים ברשות המבצעת. במהלך המלחמה ניהל ברנס את "המשרד ליציבות כלכלית" (Office of Economic Stabilization) ואת "המשרד לגיוס המלחמתי" (Office of War Mobilization) והיה מועמד להחליף את הנרי וולאס כשותפו למרוץ של רוזוולט בבחירות לנשיאות של 1944, אך תחת זאת נבחר הארי טרומן כמועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא על ידי ועידת המפלגה הארצית.

לאחר מותו של רוזוולט, שימש ברנס כיועצו הקרוב של טרומן וביולי 1945 הוא מונה כמזכיר המדינה של ארצות הברית. בתוקף תפקידו זה השתתף ברנס בוועידת פוטסדאם ובוועידת השלום בפריז. עם זאת, היחסים בין ברנס לבין טרומן החלו להתערער ובינואר 1947 הוא התפטר מתפקידו. הוא שב לכהן במשרה נבחרת ב-1950 כאשר נבחר למשרת מושל קרוליינה הדרומית.

כמושל, התנגד ברנס להחלטת בית המשפט בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך ושאף למסד את דוקטרינת נפרד אבל שווה כחלופה מציאותית לביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר. אף על פי שהוא המשיך להיות חבר המפלגה הדמוקרטית, הוא תמך ברוב מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות לאחר 1948 ותמך במעבר של סטרום ת'ורמונד אל המפלגה הרפובליקנית ב-1964.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס פרנסיס ברנס נולד וגדל בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית. אביו, ג'יימס פרנסיס ברנס האב, נפטר שישה שבועות לפני לידתו.[2] אמו, אליזבת מקסוויני ברנס, אישה ממוצא אירי אמריקאי, הייתה תופרת. בשנות ה-80 של המאה ה-19 עברה להתגורר עמם דודתו האלמנה ושלושת ילדיה. אחד מהם היה פרנק ג' הוגן, לימים נשיא לשכת עורכי הדין של ארצות הברית.[3] בגיל 14 עזב ברנס את בית הספר הקתולי סנט פטריק כדי לעבוד במשרד עורכי דין וכדי להיות קצרן בבית משפט. המשפט הבולט ביותר שהוא עסק בו בעבודת הקצרנות היה משפטו של סגן מושל קרוליינה הדרומית ג'יימס טילמן, שנשפט ב-1903 על רצח עורך עיתון.[4] ב-1906 נשא ברנס לאישה את מוד פרקינס בוש מהעיר אייקן. לזוג לא נולדו ילדים. באותה עת הוא המיר את דתו מהנצרות הקתולית לנצרות האפיסקופלית.

ב-1900, מונה ברנס על ידי דודנו, מושל קרוליינה הדרומית מילס בנג'מין מקסוויני, כפקיד בלשכתו של השופט רוברט אלדריץ' באייקן. עקב הדרישה להיות בן 21 כדי לקבל את המשרה, שינו ברנס, אמו ומקסוויני את תאריך הלידה שלו לזה של אחותו לאונורה.[5] בהמשך הוא למד משפטים בקריאה עצמית בהדרכתו של עורך דין, וב-1903 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. ב-1908 הוא מונה כיועץ המשפטי של הסבב השני של קרוליינה הדרומית, תפקיד בו הוא כיהן עד 1910. ברנס היה בן חסותו של בנג'מין טילמן ולעיתים קרובות הייתה לו השפעה ממתנת על הסנאטור הרתחן תומך ההפרדה הגזעית.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1910 ניצח ברנס בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית כמועמד למשרת חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השני של קרוליינה הדרומית, שהיה אז מחוז בחירה בטוח של המפלגה. הוא ניצח גם בבחירות הכלליות והחל לכהן בבית הנבחרים ב-1911, נבחר מחדש שש פעמים נוספות, וכיהן בו עד 1925.

ברנס הוכיח את עצמו כמחוקק מבריק, עבד מאחורי הקלעים כדי ליצור קואליציות, ונמנע מלהתאפיין כנואם בולט כפי שהיו רוב חברי הקונגרס הדרומיים. הוא היה לבעל ברית קרוב של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שלעיתים קרובות העדיף להפקיד משימות פוליטיות חשובות בידיו של חבר הקונגרס הצעיר, במקום בידיהם של המחוקקים המנוסים. בשנות ה-20 הוא קידם את "תנועת הכבישים הטובים" (Good Roads Movement), שהסבה את תשומת ליבם של נהגים ופוליטיקאים לתוכניות סלילת כבישים רחבות היקף.

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1924 דחה ברנס הצעות להיבחר מחדש לבית הנבחרים, ותחת זאת הוא ביקש להיבחר כמועמד המפלגה לסנאט של ארצות הברית. המושב של קרוליינה הדרומית בסנאט אויש אז על ידי נתניאל ב. דייל. דייל וברנס היו שניהם בעלי ברית של בנג'מין טילמן, שאז כבר הלך לעולמו, ואף על פי כן ביקש ברנס להתמודד מול דייל. מתנגדו של טילמן, הדמגוג והגזען הקיצוני קולמן ליווינגסטון בליז, שהתמודד מול דייל ב-1918, התמודד גם הוא על המועמדות לסנאט. בליז הוביל את הבחירות המקדימות ברוב של 42 אחוזים. ברנס זכה ב-34 אחוזים ודייל סיים שלישי עם 22 אחוזים.

ברנס זכה להתנגדותם של חברי הקו קלוקס קלאן, שהעדיפו את בליז. ברנס גדל כנוצרי קתולי, והקלאן הפיץ שמועות שהוא עדיין החזיק בסתר באמונתו הקודמת. ברנס הגיב בפרסום תמיכתו בכמורה האפיסקופלית. שלושה ימים לפני סבב הבחירות הסופי, פרסמו עשרים קתולים שהיו יחד עם ברנס נערי מזבח, הודעת תמיכה בו. מנהיג קבוצה זו היה בעל בריתו של בליז, ו"הודעת תמיכה" זו הופצה באזורים אנטי-קתולים. בסבב הבחירות הסופי זכה בליז ב-50.6 אחוזים מקולות הבוחרים וברנס זכה ב-49.4 אחוזים בלבד.

לאחר סיום מושב בית הנבחרים ב-1925 סיים ברנס את כהונתו. הוא העביר את משרד עורכי הדין שלו לספרטנבורג, שבאזור התעשייה של פידמונט. בזכות עיסוקו בעריכת דין ובזכות ייעוץ השקעות מידידים כמו ברנרד ברוך, הוא היה לאדם אמיד, אך מעולם לא ויתר על חזרה לפוליטיקה. הוא טיפח את עובדי ענף הטקסטיל של פידמונט, שהיו התומכים המרכזיים של בליז. ב-1930 הוא התמודד מול בליז פעם נוספת. גם הפעם הוביל בליז בבחירות המקדימות, עם 46 אחוזים מול 38 האחוזים שהצביעו לברנס. אך הפעם, ניצח ברנס בסבב הבחירות הסופי, כאשר גרף 51 אחוזים מקולות המצביעים מול 49 שהצביעו לבליז.[6]

במהלך תקופת כהונתו בסנאט, נחשב ברנס לסנאטור מדרום קרוליינה המשפיע ביותר מאז ג'ון קלהון.[1] הוא היה ידידו משכבר הימים של פרנקלין דלאנו רוזוולט, ותמך בבחירתו כמועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות של 1932. הוא הפך לדוברו של רוזוולט במליאת הסנאט, שם הוא הוביל את רוב צעדי החקיקה הראשונים של הניו דיל. בבחירות של 1936 הוא נבחר מחדש בקלות, בהבטיחו:

אני מודה שאני ניו דילר, ואם [הניו דיל] יקח כספים מהמעטים ששלטו בארץ וייתן אותו בחזרה לאדם הממוצע, אני אגיע לוושינגטון כדי לעזור לנשיא לעבוד עבור האנשים של קרוליינה הדרומית ושל הארץ.[7]

מאז העידן הקולוניאלי, חלמו הפוליטיקאים בקרוליינה הדרומית על כריית מערכת תעלות פנימית, שלא רק תשמש כנתיב סחר, אלא גם תהיה אמצעי לשליטה בשיטפונות. בשנות ה-30 נרתם ברנס לקידום מיזם לבניית סכר גדול, סנטי קופר (Santee Cooper), שלא רק הגשים את המטרות הללו, אלא גם הוביל לחשמולה של כל המדינה באמצעות אנרגיה הידרואלקטרית. משנפגעה קרוליינה הדרומית מהשפל הגדול, הצליח ברנס לגרום לממשלה הפדרלית לאשר קבלת הלוואה למיזם, שהושלם ונכנס לפעולה בפברואר 1942. ההלוואה שולמה עם ריבית מלאה לממשלה הפדרלית ללא שום עלות למשלמי המיסים בקרוליינה הדרומית. מיזם סנטי קופר המשיך להיות מודל לגופי תשתית חשמל בבעלות הציבור ברחבי העולם.

ב-1937 תמך ברנס בתוכנית הרפורמה השנויה במחלקות בבית המשפט העליון, אך ב-1938 הוא הצביע נגד "חוק יחסי העבודה ההוגנים" (Fair Labor Standards Act of 1938), שקבע שכר מינימום, אך היווה סכנה פוטנציאלית לרווחיותם של מפעלי הטקסטיל במדינתו. הוא התנגד למאמציו של רוזוולט להתנתק מאנשי האגף השמרני במפלגה הדמוקרטית בבחירות המקדימות של 1938. ברנס תמך במדיניות החוץ של רוזוולט לסיוע לממלכה המאוחדת וצרפת נגד גרמניה הנאצית בשנים 19391941 ובנקיטת קו דיפלומטי נוקשה נגד יפן.

ברנס היה פעיל מאוד בהתנגדות להצעות החוק נגד מעשי לינץ', שהבולטות מבניהן היו הצעת חוק קסטיגן-וגנר מ-1935 והצעת חוק גוורגן מ-1937. הוא גם טען שמעשי הלינץ' היו הכרחיים "כדי לשלוט על השחורים בדרום" ואמר ש"מעשי האונס הם המניע, באופן ישיר או לא ישיר, למעשי הלינץ' באמריקה".[8]

ברנס בז לסנאטור השני מקרוליינה הדרומית, אליסון ד. סמית', שהתנגד בתוקף לניו דיל.[9] הוא שאף בחשאי לסייע לידידו ברנט מייבנק, אז ראש עיריית צ'אלרסטון, להביס את סמית' בבחירות המקדימות לסנאט ב-1938. בכל אופן, במהלך הבחירות המקדימות, אולין ג'ונסטון, שהוגבל לתקופת כהונה אחת בלבד כמושל המדינה, החליט להתמודד על מושב בסנאט. בשל העובדה שג'ונסטון היה גם הוא תומך של רוזוולט והניו דיל,[9] הוא היה עלול לפצל את ההצבעה בקרב תומכי הניו דיל ולגרום לניצחונו של סמית'. כאמור, ג'ונסטון היה גם הוא תומך של הניו דיל, אך תמיכתו של ברנס בו הייתה מוגבלת.[10] סדרה של שביתות בסתיו 1937 הובילו את ברנס להחליט שלא לתמוך בסופו של דבר בג'ונסטון. בעצתו של ברנס, החליט מייבנק תחת זאת להתמודד בבחירות למשרת המושל, וברנס החליט באי רצון לתמוך בסמית'. ברנס חזה שסמית' יפרוש ב-1944 ושמייבנק יתמודד בהצלחה על המושב של סמית' לסנאט וכך יעלה בידו להקים מנגנון פוליטי חזק במדינה יחד עמו.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כגמול לתמיכתו בו בנושאים חשובים רבים, מינה הנשיא רוזוולט את ברנס ביוני 1941 כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ברנס היה השופט העליון האחרון שהוסמך כעורך דין לאחר הכשרה למקצוע בקריאה עצמית והאחרון שמעולם לא למד בבית ספר למשפטים. ברנס התפטר מכהונתו על כס השיפוט לאחר 15 חודשים בלבד כדי לעמוד בראש "המשרד ליציבות כלכלית". למעט השופטת המכהנת איימי קוני בארט, בהיסטוריה של בית המשפט העליון רק שופט אחד, תומאס ג'ונסון, כיהן פחות זמן ממנו.[11]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנס פרש מבית המשפט העליון כדי לעמוד בראש "המשרד ליציבות כלכלית" (Office of Economic Stabilization) של הנשיא רוזוולט, שעסק בסוגיות החיוניות של מחירים ומיסים. משרד זה צבר כוח בשל מיומנותו הפוליטיות של ברנס, וחוגים פנימיים בוושינגטון דיווחו עד מהרה שהוא היה האחראי הראשי עליו. במאי 1943 הוא היה לראש "המשרד לגיוס המלחמתי" (Office of War Mobilization), סוכנות פדרלית חדשה שפיקחה על המשרד ליציבות כלכלית. בהנהגתו של ברנס, הגוף החדש ניהל את מפעלי התעשייה ברחבי ארצות הברית שעשו שימוש בחומי גלם, בייצור אזרחי וצבאי, ובאמצעי תחבורה עבור אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית, ולזכותו נזקפה הרחבת התעסוקה שהייתה נחוצה לסיום השפל הגדול. הודות לניסיונו הפוליטי, חקרנותו, ידידותו הקרובה עם רוזוולט, וקסמו האישי, הייתה לברנס עד מהרה השפעה לא מבוטלת על היבטים רבים של המאמץ המלחמתי שלמעשה לא היו בתחום אחריותו. רבים בקונגרס ובעיתונות החלו להתייחס לברנס כ"עוזר הנשיא".

רבים ציפו שבבחירות לנשיאות של 1944 ייבחר ברנס כמועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא לצדו של רוזוולט, במקומו של הנרי וולאס, שרבים מבין בכירי המפלגה חשבו שהוא תימהוני מדי כדי להיות מי שיחליף את רוזוולט, שהיה אז במצב בריאותי ירוד ורבים לא האמינו שהוא יוותר בחיים עד סוף כהונתו. רוזוולט סירב להתמודד עם כל מועמד אחר מלבד וולאס. הייתה לו העדפה אישית לשופט בית המשפט העליון ויליאם אורוויל דאגלס. ברנס היה ברשימת המועמדים האפשריים של רוזוולט, אך לא כאפשרות ראשונה. בפגישה שהתקיימה ביולי בבית הלבן, לחצו בכירי המפלגה לבחירתו של הסנאטור ממיזורי הארי טרומן, ורוזוולט הוציא הצהרה שהוא יתמוך בטרומן או בדאגלס. ברנס נחשב שמרן מדי עבור האיגודי העובדים. בכירי המפלגה התנגדו לו מתוך חשש שכקתולי לשעבר, בחירתו תפגע בקתולים. השחורים היו מודאגים בשל התנגדותו לשילוב הגזעי. לסיכומו של דבר, לברנס לא היה סיכוי של ממש להיבחר כמועמד למשרת סגן הנשיא ובסופו של דבר נבחר טרומן. רוזוולט צירף את ברנס אליו בנסיעתו לוועידת ילטה בראשית 1945, שבה נראה היה שהוא מעדיף את תוכניותיה של ברית המועצות. רשימותיו של ברנס מימי הוועידה כוללים את התיעוד השלם ביותר שלה.

מזכיר המדינה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנס ביומן חדשות מ-1946
ועידת פוטסדאם. ברנס רביעי מימין מבין אלו היושבים לשולחן כשפניהם אל המצלמה.
ועידת פוטסדאם. יושבים משמאל לימין:קלמנט אטלי, הארי טרומן, יוסיף סטלין. ברנס עומד שני מימין.
ועידת פוטסדאם. בשורה הראשונה משמאל לימין: יוסיף סטלין, הארי טרומן, אנדריי גרומיקו, ברנס, ויאצ'סלב מולוטוב.

משעה שהושבע כנשיא ארצות הברית במקומו של רוזוולט, שנפטר ב-12 באפריל 1945, נתן טרומן אמון רב בעצותיו של ברנס. ברנס היה המנטור של טרומן מראשית ימיו של זה האחרון בסנאט. ואכן, ברנס היה אחד האנשים הראשונים שנראו לצדו של טרומן ביומו הראשון לנשיאות. היה זה ברנס ששיתף את הנשיא החדש במידע על מיזם פצצת האטום. עד אז לטרומן לא היה מושג על פרויקט מנהטן. כאשר קיבל טרומן את פני ארונו של רוזוולט בהגיעו לוושינגטון, הוא ביקש מברנס, ומסגן הנשיא לשעבר וולאס, השניים שהיה להם סיכוי לרשת את רוזוולט, להצטרף אליו בתחנת הרכבת. לטרומן היו מלכתחילה כוונות לתת לשניים תפקידי מפתח בממשלו כדי להעביר את המסר של רציפות למדיניות של רוזוולט. עד מהרה הסתכסך טרומן עם וולאס, אך שמר על יחסי עבודה טובים עם ברנס ויותר ויותר הוא פנה אליו לעזרה.

ב-3 ביולי 1945 מינה טרומן את ברנס כמזכיר המדינה של ארצות הברית. כמזכיר המדינה, הוא היה הראשון בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, שכן בתקופת כהונתו הראשונה של טרומן לא היה סגן נשיא. ברנס היה בעל תפקיד מרכזי בוועידת פוטסדאם, בוועידת השלום בפריז ובוועידות חשובות נוספות לאחר המלחמה. לדבריו של ההיסטוריון רוברט יו פרל, ידיעתו של ברנס בנושאי יחסי חוץ הייתה רבה באופן מועט בלבד בהשוואה לזו של טרומן. הוא קיבל החלטות לאחר שנועץ עם כמה יועצים, כמו דונלד ראסל ובנג'מין כהן. ברנס והצוות המצומצם שלו הקדישו תשומת לב מועטה בלבד למומחי מחלקת המדינה ובאופן דומה התעלמו מטרומן.[12]

בשל חברתו של ברנס במשלחת האמריקאית לוועידת ילטה, הניח טרומן שהיה לו ידע מדויק על שהתרחש בוועידה. עברו חודשים לא מעטים עד שטרומן גילה שהדברים לא היו כך. יותר מכך, ברנס טען שהסובייטים הפרו את הסכם ילטה ושעל טרומן להיות תקיף ובלתי מתפשר עמם. עד מהרה החל טרומן לנקוט בקו נוקשה כלפי כוונותיה של ברית המועצות במזרח אירופה ובאיראן, אך ברנס היה פייסני הרבה יותר. הפער בין השניים גדל והקשרים והידידות האישיים נחלשו. בסוף 1945 התנצח ברנס עם שר החוץ של ברית המועצות ויאצ'סלב מולוטוב בנוגע ללחצים של ברית המועצות על בולגריה ועל רומניה. ברנס שלח את העיתונאי מארק אתרידג', לחקור בנושא ואתרידג' מצא שהמצב בארצות אלו אכן היה לא קל. אתרידג' כתב דוח מרשים, אך ברנס התעלם ממנו ותחת זאת קיבל את הצעת ברית המועצות. טרומן קרא את הדוח של אתרידג' והחליט שהגישה המרוככת של ברנס הייתה כושלת ושארצות הברית צריכה להתייצב באופן תקיף מול ברית המועצות.[13]

היחסים האישיים בין ברנס לבין טרומן נעשו מתוחים, במיוחד כאשר הנשיא חש שברנס ניסה להתוות את מדיניות החוץ בעצמו מבלי ליידע את הנשיא. אחת הדוגמאות המוקדמות למערכת יחסים זו הייתה בוועידת מוסקבה (אנ') בדצמבר 1945. טרומן ראה בהישגי הוועידה כלא ממשיים, ומתח ביקורת קשה על כישלונו של ברנס להגן על איראן, שלא הוזכרה כלל בסיכום הסופי של הוועידה. "נותרתי באפלה בנוגע לוועידת מוסקה", אמר טרומן לברנס בבוטות. במכתבים מאוחרים יותר לברנס, נקט טרומן בקו נוקשה יותר בנוגע לאיראן: "ללא האספקה הזאת מארצות הברית, רוסיה הייתה מובסת בחרפה. אך כעת רוסיה מעוררת מרד ומחזיקה כוחות על אדמתה של ידידתה ובעלת בריתה - איראן. ...אלמלא רוסיה הייתה ניצבת מול אגרוף ברזל ושפה תקיפה הייתה מתרחשת מלחמה נוספת. הם מבינים רק שפה אחת... אני לא חושב שעלינו להתפשר עוד... עייפתי מהילדותיות של הסובייטים".[14] מצב דברים זה הוביל למשבר איראן ב-1946, שבו ברנס נקט בגישה תקיפה יותר ויותר כלפי סטלין, שהגיעה לשיאה בנאום שהוא נשא בגרמניה ב-6 בספטמבר. "ההצגה מחדש של המדיניות בגרמניה", שגם נודע בשם "נאום התקווה", קבע את הטון העתידי של מדיניות ארצות הברית באמצעות התכחשות לתוכנית מורגנטאו, תוכנית כלכלית שהייתה אמורה להחליש את תעשייתה של גרמניה. באותה שנה נבחר ברנס כאיש השנה של המגזין "טיים". טרומן ואחרים סברו שברנס היה ממורמר על כך שהוא לא היה שותפו למרוץ ויורשו של רוזוולט ובשל כך הוא לא רחש כבוד כלפי טרומן. בין אם הדברים היו כך ובין אם לאו, ב-1947 חש ברנס שעליו להתפטר מהקבינט בתחושת מרירות.

מושל קרוליינה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל שבו רוב בני זמנו פרשו מן החיים הפוליטיים, ברנס לא היה עדיין מוכן לפרוש מן השירות הציבורי. בגיל 68 הוא נבחר כמושל קרוליינה הדרומית וכיהן בתפקיד בשנים 19511955. בתמיכה בהפרדה הגזעית בחינוך, הצהיר ברנס בנאום ההשבעה שלו:

כל מה שדרוש כדי להמשיך את הפרדת הגזעים בבתי בספר בקרוליינה הדרומית יעשה על ידי תושביה הלבנים של המדינה. זהו רצוני כאזרח פרטי. זה יהיה רצוני כמושל.[15]

בתחילה נראה היה לכאורה שברנס החזיק בגישות מתונות יחסית בנוגע לסוגיות גזעיות. בהכירו שהדרום לא יוכל להמשיך זמן רב עם מדיניות ההפרדה המושרשת שלו, אך מתוך חשש שהקונגרס יוכל לכפות שינוי גורף על הדרום, הוא בחר במהלך של שינוי גורף מבפנים. עד לאותה עת, הוא שאף להגשים בסופו של דבר את מדיניות נפרד אך שווה שהדרום הציג בפני בית המשפט העליון בפסקי דין שנגעו לזכויות האדם, במיוחד בנוגע לחינוך הציבורי. ברנס השקיע כספים רבים מכספי מדינתו בשיפור בתי הספר לשחורים, ברכישת ספרי לימוד חדשים ואוטובוסים חדשים, ובהעסקת מורים נוספים. הוא גם ביקש לרסן את כוחו של הקו קלוקס קלאן באמצעות העברת חוק שאסר על מבוגרים ללבוש מסכות בפומבי למעט בליל כל הקדושים. הוא ידע שרבים מחברי הקלאן חששו להיחשף ושהם לא יופיע בציבור בגלימותיהם, אלא אם כן פניהם יהיו מכוסים. ברנס קיווה להפוך את קרוליינה הדרומית לדוגמה למדינות דרומיות אחרות שימתנו את חוקי ג'ים קרואו שלהם. אף על פי כן, ה-NAACP הגיש תביעות נגד קרוליינה הדרומית כדי לאלץ אותה לבטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר. ברנס ביקש מקנזס, אחת ממדינות המערב התיכון, שגם היא תנהיג הפרדה גזעית בבתי הספר שלה כדי שעמדתה זו תהווה עמדת ידיד בית המשפט שתתמוך בזכות המדינה לקיים הפרדה גזעית בבתי הספר שלה. צעד זה הוביל את עורך הדין של NAACP, ת'ורגוד מרשל, לרעיון להעביר את התביעה מקרוליינה הדרומית אל קנזס, מהלך שהוביל ישירות לפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, החלטה שברנס מתח עליה ביקורת קשה.

באותה תקופה הגבילה חוקת קרוליינה הדרומית את כהונת המושל לתקופה רצופה אחת, כך שב-1954 פרש ברנס מן החיים הפוליטיים.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו האחרונות צפה ברנס שלדרום יהיה תפקיד מרכזי יותר בפוליטיקה הארצית. כדי להחיש את התהליך הזה, הוא שאף לשים קץ לתמיכה הכמעט אוטומטית של הדרום במפלגה הדמוקרטית, שברנס סבר שהיא הפכה לליברלית יתר על המידה ושהיא קיבלה את "הדרום העמוק" כמובן מאליו בבחירות, אך התעלמה מהדרום ומצרכיו.

ברנס תמך בדווייט אייזנהאואר בבחירות לנשיאות של 1952, בהארי פ. בירד בבחירות לנשיאות של 1956, בריצ'רד ניקסון בבבחירות לנשיאות של 1960 ובאלו של 1968, ובבארי גולדווטר בבחירות לנשיאות של 1964. הוא נתן את ברכתו לסנאטור סטרום ת'ורמונד מקרוליינה הדרומית לעבור ב-1964 מהמפלגה הדמוקרטית אל המפלגה הרפובליקנית, אך ברנס עצמו נותר נאמן לדמוקרטים.

ב-1965 התנגד ברנס ל"עונש" ול"השפלה" שהיו מנת חלקו של חבר בית הנבחרים מקרוליינה הדרומית, אלברט ווטסון, שנשלל ממנו המעמד של חבר קונגרס כיר על ידי הסיעה הדמוקרטית של הבית לאחר שתמך בגולדווטר במסע הבחירות לנשיאות. ברנס תמך בהמשך כהונתו של ווטסון בקונגרס כרפובליקני בבחירות ביניים שהתקיימו באותה שנה ובהן הוא התמודד מול הדמוקרט פרסטון קליסון.

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם פרנסיס ברנס נפטר ב-9 באפריל 1972 בקולומביה, קרוליינה הדרומית בגיל 89. הוא נטמן בבית הקברות של כנסיית טריניטי האפיסקופלית שבעיר.

שמו של ברנס מונצח בכמה אוניברסיטאות ובתי ספר בקרוליינה הדרומית. המרכז הבינלאומי של אוניברסיטת קרוליינה הדרומית הקרוי על שמו של ברנס שוכן בבניין המנציח את שמו. כמו כן קיימת משרד פרופסורה ללימודים בינלאומיים על שמו באוניברסיטה. באוניברסיטת וינתרופ מונצח שמו של ברנס באודיטוריום של האוניברסיטה. באוניברסיטת קלמסון, בו הוא היה חבר בחבר הנאמנים עד יומו האחרון, נקראו על שמו של ברנס מעונות הסטודנטים. בעיירה דנקן קרוי על שמו בית הספר התיכון המקומי.

ב-1948 הקימו ברנס ורעייתו את קרן המלגות על שמו, שמאז סייעה ליותר מאלף צעירים מקרוליינה הדרומית ברכישת השכלה בקולג'. מסמכיו של ברנס שמורים באוסף מיוחד של ספריית אוניברסיטת קלמסון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יימס פרנסיס ברנס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Martin J. Sherwin, Gambling with Armageddon: Nuclear Roulette from Hiroshima to the Cuban Missile Crisis, Knopf Doubleday Publishing Group, 2020, p. 65.
  2. ^ "Governor of the State of South Carolina - James Francis Byrnes, Jr".
  3. ^ Ransom, William L. (1944). "Frank J. Hogan, 1877-1944". ABA Journal. 30 (7): 393–395.
  4. ^ James L. Underwood (December 15, 2013). Deadly Censorship. The University of South Carolina Press. p. Note 4.
  5. ^ "SC Governors - James Francis Byrnes, 1951 - 1955". SCIWAY.
  6. ^ "Makings of the 72nd (Cont.)". Time. 1930-09-08.
  7. ^ Glenn Feldman, The Great Melding: War, the Dixiecrat Rebellion, and the Southern Model for America's New Conservatism, University of Alabama Press, 2015, p. 80.
  8. ^ Sean Dennis Cashman (January 1, 1989). America in the Twenties and Thirties: The Olympian Age of Franklin Delano Roosevelt. NYU Press. p. 271.
  9. ^ 1 2 "ELECTIONS: Curtains for Cotton Ed". Time. August 7, 1944.
  10. ^ Storrs, Landon R. Y. (2000). Civilizing Capitalism: The National Consumers' League, Women's Activism, and Labor Standards in the New Deal Era. Univ of North Carolina Press, p. 158.
  11. ^ "Frequently Asked Questions on Justices - Supreme Court of the United States".
  12. ^ Robert H. Ferrell (1994). Harry S. Truman: A Life. University of Missouri Press. pp. 236–237.
  13. ^ Stone, David R. (2006). "The 1945 Ethridge Mission to Bulgaria and Romania and the origins of the Cold War in the Balkans". Diplomacy and Statecraft. 17 (1): 93–112.
  14. ^ Truman, Memoirs, Vol. 1: Years of Decision (1955), p.551–552
  15. ^ Bruce Bartlett, Wrong on Race: The Democratic Party's Buried Past, Palgrave Macmillan, 2008, p. 58.