הסגנון החדש המתוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסגנון החדש המתוקאיטלקית: Dolce Stil Novo, בעברית מתורגם לעיתים גם "הסגנון הענוג החדש") הוא שמה של התנועה הספרותית החשובה ביותר באיטליה של המאה ה-13. בהשפעת השירה הסיציליאנית והטוסקנית. המוטיב המרכזי של תנועה זו היא האהבה (Amore באיטלקית).

בהשוואה לתנועות הספרותיות שקדמו לה, השירה הנכללת בתנועה זו נחשבת לנעלה באיכותה ולאינטלקטואלית יותר: שירה מזוקקת יותר, עשירה בדימויים וסימולים ושזורה בכפלי משמעות שנונים. הערצת היופי הנשי משורטטת בפירוש על ידי משוררי התנועה, המתעמקים לעיתים קרובות בהתבוננות עצמית. למעשה, מבקרי ספרות רבים טוענים כי ההתבוננות העצמית נולדה לראשונה עם הסגנון החדש, ורק מאוחר יותר התפתחה על ידי פרנצ'סקו פטרארקה.

שירה מאסכולה זו מאופיינת בתיאורים חיים של היופי הנשי ולעיתים קרובות משווה את האשה הנחשקת ליצור מגן עדן. האשה מתוארת כ"מלאך" או כ"השער אל אלוהים". האהבה ב"סגנון המתוק החדש" היא סוג של אהבה שמיימית, להבדיל מהאהבה החומרית המובעת לעיתים בסגנונות אחרים. שתי התפיסות העיקריות של הסגנון (התבוננות פנימה ואהבה) נפגשות כאשר המשורר חודר אל נבכי נפשו על מנת להביע את תחושותיו הפנימיות ביותר המתעוררות על ידי תיאוריו (המוגזמים לעיתים) את היופי הנשי.

יש הטוענים כי חבלי לידתה של התנועה בשירת הטרובדורים של פרובנס. משם הגיע הסגנון המליצי עד הגזמה אל משוררי סיציליה, ורק בהגיעו אל טוסקנה (ובעיקר פירנצה) החל השימוש במוטיבים איטלקיים עממיים להבעת האהבה. סגנונות הכתיבה הנפוצים ביותר בתנועה זו הם סונטות שנכתבו בעגות מקומיות, קנצונה (Canzone) ובלֵטֱה (Ballate).

הביטוי הראשון של התנועה נזקף לזכותו של גואידו גוויניצלי (Guido Guinizzelli), איש בולוניה, בשירו "Al cor gentil repara sempre amore" ("האהבה תמיד מחפשת את הלב העדין"), בעוד שדנטה אליגיירי נחשב למשורר שהפיח יותר מכול רוח חיים בסגנון זה, ואף טבע את השם "Dolce Stil Nuovo".

חשיבותו של הסגנון המתוק החדש נעוצה בעובדה שלבד מהיותו הביטוי הראשון של תנועה ספרותית אמיתית באיטליה, הוא נסך מכובדות בלשון הטוסקנית והפך אותה לשפה האיטלקית הרשמית.