סונטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סוֹנֶטָּה (או סונט, מאיטלקית: צליל קטן) היא שיר לירי בעל מבנה של 14 שורות מחורזות בצורות שונות:

  • שני קוורטנים (מרובעים, בתים של 4 שורות) = 8 שורות, כל חלק קרוי אוקטבה.
  • שני טרצינים (משולשים, בתים של 3 שורות) = 6 שורות, כל חלק קרוי ססטט.

בדרך כלל מובעת במרובעים תזה או בעיה והמשולשים אנטי-תזה, או פתרון הבעיה. בשתי השורות האחרונות של הסונטה מופיעה באורח מסורתי מסקנה, תוצאה או הארה הצובעת באור אחר את השורות שלפניה.

הסונטה צורת מבע מצומצמת הדורשת הקפדה סגנונית, איזון של מחשבה ומשקל, והישמרות מפני תוכן שגרתי וחריזה מאולצת, על מנת להגיע ליופי ואחדות.

תולדות הסונטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סונטה מאת פטררקה בדפוס מאוייר קדום

מקור הסונטה בחצר של פרידריך השני, מלך סיציליה. החוקרים חלוקים האם הסונטה המצאה איטלקית, או שמא מקורה בשירה המוסלמית, וככל הנראה היא התפתחות של שירת הטרובדורים הפרונבסאלית. הראשון שכתב סונטות באמצע המאה ה-13 היה הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו. מסיציליה הסונטה הגיעה למרכז איטליה, שם שימשה את המשוררים הטוסקנים גווידו קבאלקנטי, צ'ינו דה פיסטויה, ברונטו לטיני, ודנטה אליגיירי לחיבור שירי אהבה ב"סגנון חדש מתוק". הסונטה הגיעה לפסגת התפתחותה הראשונה בסונטות של פרנצ'סקו פטררקה שחוברו במאה ה-14.

מאיטליה הסונטה התפשטה לארצות דוברות שפות לטיניות, תוך חיקוי המשוררים האיטלקים ובמיוחד פטררקה. עם מחברי הסונטות הנודעים בארצות הנ"ל נמנים לופה דה וגה הספרדי, לואיש דה קמואש הפורטוגזי, קלמאן מארו הצרפתי, ורבים אחרים.

בשלהי המאה ה-16 רובם של המשוררים האליזבתנים חיברו קבצי סונטות אהבה, ביניהם "אסטרופיל וסטלה" מאת פיליפ סידני, "אמורטי" מאת אדמונד ספנסר, והסונטות של ויליאם שייקספיר. שייקספיר אף שילב סונטות במחזהו הנודע "רומיאו ויוליה". ספנסר ושייקספיר המציאו צורות חדשות של סונטה הנקראות על שמם[1].

מבנה סונטה פטררקית מבנה סונטה ספנסרית מבנה סונטה שייקספירית
אבבא, אבבא, גדג, דגד;

אבבא, אבבא, גדה, גדה;

אבבא, אבבא, גדה, דגה.

אבאב, בגבג, גדגד, הה. אבאב, גדגד, הוהו, זז.

בנוסף קיימת גם מסורת של סונטה פושקינית: אבאב, גגדד, הווה, זז. במבנה זה השתמש פושקין ביצירתו יבגני אונייגין.

מהמאה ה-18 ואילך חיבור סונטות נהיה נפוץ בכל העולם המערבי.

הסונטה בשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בראשית המאה ה-14, במקביל לדנטה, עמנואל הרומי כתב סונטות בעברית, והיא השפה השנייה (אחרי איטלקית) בה נכתבו סונטות.[2] במשך הדורות רבים ממשוררי יהדות איטליה חיברו סונטות, ביניהם עמנואל פראנשיס, יעקב פראנשיס, אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו, יוסף אלמנצי, רחל מורפורגו, ואחרים.

לאה גולדברג, שבנוסף להיותה משוררת הייתה גם מבקרת וחוקרת ספרות, העניקה לסונטה הקלאסית את הכינוי שיר זה"ב כדי לבטא את השלמות הצורנית של שיר כזה (זה"ב בגימטריה הוא 14, כמו מספר השורות בסונטה). בנוסף כתבה גולדברג גם "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13) בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות, העוסקות באהבה נכזבת.

עם המשוררים שכתבו סונטות בעברית נמנים שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן[3], לאה גולדברג, אהרון שבתאי, יהודה עמיחי ואלי הירש. בשנת 2003 יצא לאור ספרה של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה", שהוא רומן הבנוי מ-312 סונטות בתבנית פושקין, שנכתב בהשראת The Golden Gate פרי עטו של ויקרם סת, שנכתב גם הוא בסונטות פושקיניות.

כליל סונטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כליל סונטות

כליל סונטות הוא מחזור של 15 סונטות, כך שכל אחת מתחילה בשורה שבה מסתיימת קודמתה, והסונטה האחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של קודמותיה. כליל סונטות הוא דבר נדיר בספרות, בשל הקושי הרב שבכתיבתו. דוגמאות לכלילי סונטות שנכתבו בעברית הן "לשמש" ו"על הדם" מאת שאול טשרניחובסקי, "אשה" ו"חנינא בני" מאת ש. שלום ו"כליל החורש" מאת יוסי גמזו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sidney Lazarus Dee, Elizabethan sonnets, newly arranged and indexed, Vol I., Introduction, Westminster 1904

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בכל זאת, מילטון ו-וורדסוורת', גדולי המשוררים האנגלים בדורות הבאים, העדיפו להשתמש בסונטה הפטררקית, כהיותה מסוגלת ליותר ליריות מצורות הסונטה האנגליות.
  2. ^ The Golden Way: The Hebrew Sonnet during the Renaissance and the Baroque (review), Renaissance Quarterly 60, 2007, עמ' 619–621
  3. ^ הסונטה של פיכמן היא מזיגה של הסונטה האירופאית הרומנטית/מודרנית ושל הסונטה העברית האיטלקית.