העברה (חברה)
העברה הייתה חברה להעברת הון יהודי מגרמניה הנאצית לארץ ישראל. החברה פעלה במסגרת "הסכמי ההעברה" להעברת רכוש יהודי גרמניה לארץ ישראל.
הסכמי ההעברה נוצרו כתוצאה ממפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי שהיה מעוניין להיפטר מהיהודים, המוסדות הציוניים שרצו גידול בכמות היהודים בארץ, יהודי גרמניה שרצו להציל חלק מרכושם, ושלטונות המנדט הבריטי שרצו השקעות הון בארץ ישראל.
הסכם ההעברה הראשון נחתם בין חברת הנוטע (חברה-בת של בני בנימין) לבין הגרמנים. ההסכם השני שיתף את חברת אנגלו-פלשתינה. בהסכם השלישי סוכם שבנק אנגלו-פלשתינה והסוכנות היהודית יקימו חברת נאמנות שתשמש כגוף מתווך בעסקות ההעברה.
חברת "העברה", אשר הוקמה בשנת 1933 על סמך ההסכם, קיבלה בלעדיות הן על פעולת התיווך בין היבואנים בארץ ישראל ליצואנים הגרמנים, הן על הייבוא עצמו, הן על גביית כסף מהיבואנים בארץ בגין הסחורות שהזמינו והן על העברת התשלומים לעולים.
משנת 1935 פעלה ההעברה בפיקוח הסוכנות היהודית, אם כי הון המניות שלה היה רשום על שם קרן היסוד כפי שהיה מקובל לגבי נכסי הסוכנות היהודית.
אלו מיהודי גרמניה שרצו לעלות לארץ ישראל היו צריכים להפקיד בגרמניה את כספם (במרקים גרמניים) בחברת "העברה" או אחת המקבילות לה.
גוף התיווך היה רוכש במרקים אלו מכונות, ציוד וסחורות על פי הזמנות שקיבל מחברות ומתווכים בארץ ישראל, הטובין היו נשלחים לישראל (חלק מהם נמכר הלאה על ידי מתווכים).
היהודים הגרמנים היו מקבלים אישור הפקדה, כך שיכלו להוכיח שהם בעלי הון, וכשהגיעו לארץ היו מקבלים כשני שלישים מהסכום המקורי שהפקידו.
פעילות ההעברה עוררה מחלוקת ביישוב, בשל הצורך במגע עם שלטונות גרמניה הנאצית שהיו מוקצים בעיני אנשי היישוב באותה תקופה.
פעולתה של חברת העברה נסתיימה ב-1939, מספר חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בגלל סגר כלכלי מוחלט שהוטל על גרמניה, לאחר שכ-50,000 נפש ניצלו בזכותה ועלו לארץ בעלייה החמישית, ולאחר שהצליחה להעביר רכוש בשווי כ-12 מיליון מרק גרמני מגרמניה לארץ ישראל.
חשבונות רדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חסר מידע אודות הסתרתם של נכסים יהודים. ראו דף שיחה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חסר מידע אודות הסתרתם של נכסים יהודים. ראו דף שיחה. | |
חלק מהיהודים שהעבירו את רכושם דרך חברת "העברה" לא הצליחו להציל את גופם, ונספו בשואה.
הכספים שהעבירו קורבנות אלו לא חולקו ליורשיהם. בשנת 1939 נחקקה "פקודת המסחר עם האויב"[1] ועל פי פקודה זו הועברו בתחילת שנות ה-40 חשבונות חברת "העברה" לניהולו של הממונה הבריטי על נכסי אויב, בשל שייכותם לאזרחי גרמניה, אויבת בריטניה. בשלב ראשון הוא הורה להקפיא את החשבונות (איסור ביצוע כל פעולה ללא אישורו). בשלב מאוחר יותר דרש להעביר אליו את הכספים. עם הקמת המדינה עברו רוב הנכסים לניהול "הממונה על רכוש האויב", וב-18 ביולי 1968 לידי האפוטרופוס הכללי.
רק בשנת 1985 החליט האפוטרופוס לפרק סופית את חברת "העברה", וניהול החשבונות אוחד עם 376 החשבונות שנוהלו בבנק לאומי כממשיך "חברת אנגלו-פלשתינה". לעיתים נמצא שחסר היה מידע על בעלי החשבון מאחר שרק ליד חלק מהחשבונות מופיע מספר השובר של חברת "העברה".
כאשר הוקמה ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא איתור והשבת נכסים של נספי השואה, היא בדקה גם את גורלם של חשבונות אלו.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצלת הון יהודי גרמניה - חובת אחים היא, דבר, 13 באוגוסט 1934