הנוטע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנוטע הייתה חברה להתיישבות בארץ ישראל, שבין שאר פעולותיה עסקה בהעברת הון יהודי מגרמניה הנאצית לארץ ישראל, פעלה במסגרת "הסכמי ההעברה" להעברת רכוש יהודי גרמניה לארץ ישראל.

פעילות חברת הנוטע בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת ה"נוטע" הוקמה בשנת 1924 על ידי הסתדרות בני בנימין - ארגון של בני המושבות שקם בשנות ה-20 של המאה ה-20, על שמם של בנימין זאב הרצל ובנימין רוטשילד. מטרת החברה הייתה לגייס הון של משקיעים בהקמת מושבות בארץ ישראל, תוך יישוב המושבות בפועל על ידי בני איכרים בעלי ניסיון בחקלאות בארץ ישראל. החברה רכשה אדמות, הקימה בהם מושבות, חפרה בארות ונטעה ועיבדה פרדסים[1]. בראש חברת ה"נוטע" עמדו עובד בן עמי, גד מכנס וברוך רם.

פעולותיה הראשונות של חברת הנוטע היו סיוע כספי לפרדסנים במהלך העיבוד, עד הקטיף, שבסיומו הוחזרו ההלוואות מתוך הפדיון, וכן מכירת קרקעות חקלאיות ליהודים מחו"ל, על מנת שאלו ייטעו פרדסים על אדמות אלו. עיבוד הפרדסים בוצע על ידי חברת "הנוטע" ושכיריה, ובכך סופקה תעסוקה לתושבי היישובים שקמו.

חברת הנוטע הקימה עד שנת 1932 את המושבה נתניה[2][3], את כפר אהרון ואת הרצליה[1].

בשנת 1932 הקימה החברה את המושבה אבן יהודה[4][5], ולאחר מכן הקימה בשיתוף פעולה עם הכשרת היישוב את צור משה.

במהלך תקופת ההקמה של נתניה, בגלל מחסור בכסף מזומן[6], הדפיסה חברת הנוטע פתקאות, בהן שילמה שכר לעובדיה. פתקאות אלו שימשו ככסף עובר לסוחר בחלק מהחנויות שבנתניה, החנויות שילמו לספקים ואלו התחשבנו עם חברת הנוטע.

פעילות חברת הנוטע בהסכמי ההעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי חברת הנוטע זיהו את ההזדמנות העסקית שהייתה בהעברת רכוש יהודי גרמניה לישראל.

הסכם 1: הראשון מבין הסכמי ההעברה נחתם במאי 1933 בין חברת "הנוטע" לבין הגרמנים, הסכם זה היה פרי תיווכו של סם כהן, בנקאי ועסקן יהודי-גרמני, ואיש עשיר בזכות עצמו, ולכן נקרא "ההסכם של סם", בהסכם זכתה חברת "הנוטע" בזכיון בלעדי על ביצוע העברות רכוש עד לסך מיליון מארק גרמני מגרמניה לארץ ישראל, כך שהכספים הופקדו לזכות חשבון חברת "הנוטע" בגרמניה, והיא דאגה לבצע רכישות ציוד ולשלוח אותן לארץ ישראל.

הסכם 2: עקב לחצים מצד ההסתדרות הציונית והסוכנות על חברת "הנוטע" שיזמה את ההסכמים, והרצון הגרמני שגם גופים הקשורים לשלטון יהנו מהעמלות, הוחלט לשתף את גופי אוצר התיישבות היהודים הציוניים ואת הטמפלרים, ולכן ב-18 ביולי 1933 נחתם הסכם חדש בו נקבע כי הפקדת הכספים בגרמניה תיעשה לחשבון משותף של בנק אנגלו פלשתינה ושל בנק הטמפלרים ("טמפלר בנק"). בנוסף, הוגדל היקף העברת הכספים לשלושה מיליון מרק,

הסכם 3: הסכם זה לא מומש היות שהמאבק על השליטה בכספי ההעברה נמשך, ובסוכנות הייתה התנגדות לכך שחברה הקשורה עם הרוויזיוניסטים תזכה בכל העמלות והקשרים שההסכם הביא איתו, ולכן הופעלו לחצים על גד מכנס ועל סם כהן להתפשר פעם נוספת. אחרי משא ומתן בין חברת הנוטע להסתדרות הציונית סוכם שבנק אנגלו פלשתינה יקים חברת נאמנות שתשמש כגוף מתווך בעסקות ההעברה, ואילו סם כהן כנציג חברת הנוטע יקבל אחוזים מהעסקאות שתבוצענה. ב-25 באוגוסט 1933, נחתם "הסכם בין מיניסטריון הכלכלה הממשלתי הגרמני לבין אנגלו פלשתינה בע"מ בדבר העברת סך 3 מיליונים מרק לארץ ישראל"

ההסכם חל על אזרחים גרמנים תושבי גרמניה שהם "בני הגזע היהודי" ומהגרים לארץ ישראל (ובנוסף, יהודים הנמצאים באופן זמני מחוץ לגבולות גרמניה, אך שלא ויתרו על רישום מקום מגורם בגרמניה). בהסכם יש הבחנה בין יהודים המהגרים מגרמניה לארץ ישראל באופן מיידי לבין אלה המהגרים לאחר זמן מה. המהגרים מיידית צריכים להגיש בקשה מתאימה, חלק מהכסף יועבר לגופי ההעברה והיתרה תוכנס לזמן מה לזכות חשבון מיוחד מספר 1 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק. אלו שמתעתדים להגר בזמן כלשהו בעתיד יפקידו את כספם (מוגבל לסכום מקסימלי של 50 אלף מרק) לזכות חשבון מיוחד מספר 2 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק, עקרונית הפיקדון נותר מוקפא עד לעלייתו של המפקיד לארץ ישראל, ארצה. אולם ניתן היה לרכוש בכספים אלו אדמות, וכן לבצע השקעות מוגדרות ומאושרות מראש, וזאת על מנת להבטיח מקורות הכנסה למהגרים לכשיהגרו.

משיכת הכספים בפועל: בנק אנגלו פלשתינה יכול למשוך את כל הסכומים (בניכוי עמלות) המופקדים בחשבון 1 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק (כספם של המהגרים מיידית), ולרכוש בכספים אלו ציוד ומכונות המותרים לייצוא מגרמניה, או לשלם עבור סחורות גרמניות שהוזמנו על ידי סוחרים ויבואנים ארץ ישראליים. לכשיתרוקן חשבון 1, יוכל הבנק למשוך סכומים הנמצאים בחשבון 2.

תמורת הסכומים היה בנק אנגלו פלשתינה צריך לפתוח בישראל חשבונות נאמנות מתאימים לזכות מפקידי הכספים, ולאפשר להם למשוך כספים אלו בלא"י.

רק אחרי שהוזמנו סחורות וסופקו לישראל היו העולים מקבלים חלק מכספם.

בשלב מאוחר יותר הוקמה חברת "העברה", שהייתה בבעלותם המשותפת של בנק אנגלו-פלשתינה והסוכנות היהודית. "העברה" קיבלה בלעדיות הן על פעולת התיווך בין היבואנים בארץ ישראל ליצואנים הגרמנים, הן על הייבוא עצמו, הן על גביית כסף מהיבואנים בארץ בגין הסחורות שהזמינו והן על העברת התשלומים לעולים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]