הסכם העברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם העברה ("טרנספר") היה הסכם שנחתם ב-25 באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי, טובין ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם יופקע בידי השלטונות, להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל ובכך לאפשר ליהודי גרמניה לעלות לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם.

מפגש אינטרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם "העברה" נחתם בשנת 1933 כתוצאה ממפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי, שהיה מעוניין ביציאתם של יהודים מגרמניה; המוסדות הציוניים, שרצו להגדיל את מספרם של היהודים בארץ ישראל; יהודים תושבי גרמניה, שרצו להציל חלק מרכושם לפני הפקעתו על ידי השלטונות; ושלטונות המנדט הבריטי, שהיו מעוניינים בהשקעות הון בפלשתינה-א"י וכביטוי לרצונם זה לא גרעו את רישיון העלייה שהוקצה לעולה בעל הון העולה על 1,000 לירות שטרלינג ממכסת הסרטיפיקטים שהקציבו לעלייה יהודית.

האינטרס של גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ב-1933 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה המדיניות האנטי-יהודית בגרמניה שדגלה בגרמניה "נקייה מיהודים" (Judenrein) ראתה בחיוב הגירת יהודים מגרמניה. מדיניות זו מצאה את ביטויה, בין השאר, בגישה האוהדת של לאופולד פון מילדנשטיין, מפקדה הראשון של המחלקה היהודית באס דה, שירות הביטחון של המפלגה הנאצית והאס אס. מילדנשטיין תמך בכוונות הציונות ליישב את היהודים בארץ ישראל, סייר בארץ בליווי קורט טוכלר, נציגה של הפדרציה הציונית של גרמניה, למד עברית ועל היהדות והתנגד לאנטישמיות הגסה של העיתון "דר שטירמר". בתקופה בה שירת כמנהל המחלקה היהודית החדשה (Judenreferent) באס דה החל מאוגוסט 1934 הנהיג מילדנשטיין מדיניות של עידוד האוכלוסייה היהודית להגר לארץ ישראל ואנשי האס אס אף הונחו לעודד את פעילותם של הציונים על פני המתבוללים והסוציאליסטים בתוך הקהילה היהודית.

ההסדר גם אפשר לנאצים להתמודד עם החרם הכלכלי שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על סחר החוץ של גרמניה כתגובה לחרם הכלכלי שהנאצים הטילו על היהודים. החרם של יהדות אמריקה לא עצר את הסחר הבינלאומי של גרמניה הנאצית, אבל גרם לקשיים. הסדר ההעברה אפשר לנאצים לשכנע את יהודי ארצות הברית והנתונים להשפעתם להפסיקו, ובכך שיפר את מצבת יתרות מטבע החוץ הגרמני.
בנוסף, נהנו הגרמנים מחלקם בהסכם, באותה תקופה עדיין כיבדו בעלות על רכוש וההסכם אפשר לגרמנים לקבל רכוש רב במחירים הנמוכים משמעותית ממחיר השוק.

האינטרס של יהודי גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המגבלות החמורות שהוטלו על יהודי גרמניה היה האיסור על הוצאת כספים. האיסור גרם למשפחות להסס לעזוב, בעת שהגירה עדיין התאפשרה, כי חששו מחיים ללא אמצעי קיום במקום מושבם החדש.

ההסכם אפשר ליהודים אזרחי ותושבי גרמניה ושטחים שסופחו אליה, שרצו להגר לארץ ישראל להציל חלק מרכושם. בנוסף, אפשר ההסכם לבעלי הון לקבל סרטיפיקט במעמד של "בעל הון העולה על 1,000 לירות שטרלינג".

האינטרס של המוסדות הציוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הסוכנות הייתה לעודד עלייתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל באמצעות העברת הונם לארץ, בצורת סחורות יצוא גרמניות. הסכמי ההעברה נחתמו בין הבנק הגרמני הממלכתי לבין בנק אנגלו פלשתינה ובנק יהודי בגרמניה. משנת 1935 פעלה ההעברה בפיקוח הסוכנות היהודית. מדיניות זו איפשרה את הקמת ההעברה ואת פעילותה. במסגרת ההעברה הגיע לארץ הון רב, דבר שתרם לקליטתם של עולי גרמניה, שעלו בעלייה החמישית.

האינטרס של שלטונות המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונות המנדט נהנו מן ההסכם בכמה מובנים:

  • הון כספי (ולעתים גם מכשור ומכונות) שהביאו עימם רבים מהעולים, ובפרט מהעובדה שהכספים אפשרו פיתוח מסחר ותעשייה בארץ.
  • עליית עולים ממדינה מפותחת יחסית מבחינה טכנולוגית אשר רבים מהם היו בעלי השכלה מקצועית-טכנולוגית או מדעית.

ההסכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם הראשון מבין הסכמי ההעברה נחתם במאי 1933 בין חברת הנוטע לבין הגרמנים, הסכם זה היה פרי תיווכו של סם כהן, עסקן יהודי-גרמני ולכן נקרא "ההסכם של סם", בהסכם זכתה חברת הנוטע בזכיון בלעדי על ביצוע העברות רכוש עד לסך מיליון מארק גרמני מגרמניה לארץ ישראל, כך שהכספים הופקדו לזכות חשבון חברת "הנוטע" בגרמניה, והיא דאגה לבצע רכישות ציוד ולשלוח אותן לארץ ישראל.

חתימה על ההסכם השני: עקב לחצים מצד ההסתדרות הציונית והסוכנות על חברת הנוטע שיזמה את ההסכמים, והרצון הגרמני שגם גופים הקשורים לשלטון יהנו מהעמלות, הוחלט לשתף את גופי אוצר התיישבות היהודים הציוניים ואת הטמפלרים, ולכן ב-18 ביולי 1933 נחתם הסכם חדש בו נקבע כי הפקדת הכספים בגרמניה תיעשה לחשבון משותף של בנק אנגלו-פלשתינה ושל בנק הטמפלרים ("טמפלר בנק"). בנוסף, הוגדל היקף העברת הכספים לשלושה מיליון מרק,

הסכם זה לא מומש היות שהמאבק על השליטה בכספי ההעברה נמשך, ולכן הופעלו לחצים על גד מכנס (מנהל הנוטע) ועל סם כהן להתפשר פעם נוספת.

ההסכם השלישי: אחרי משא ומתן בין חברת הנוטע להסתדרות הציונית סוכם שבנק אנגלו-פלשתינה יקים חברת נאמנות שתשמש כגוף מתווך בעסקות ההעברה, ואילו סם כהן כנציג חברת הנוטע יקבל אחוזים מהעסקאות שתבוצענה. ב-25 באוגוסט 1933, נחתם "הסכם בין מיניסטריון הכלכלה הממשלתי הגרמני לבין אנגלו פלשתינה בע"מ בדבר העברת סך 3 מיליונים מארק לארץ ישראל"

מהות ההסכם: ההסכם חל על "בני הגזע היהודי" (על פי הגדרות נירנברג) שהיו תושבי או אזרחי גרמניה, (כולל כאלו ששהו זמנית מחוץ לגבולות גרמניה אך לא ויתרו על רישום מקום מגורם בגרמניה) והיגרו לארץ ישראל.

בהסכם יש הבחנה בין יהודים המהגרים מגרמניה לארץ ישראל באופן מיידי לבין אלה המהגרים לאחר זמן מה.

המהגרים מיידית צריכים להגיש בקשה מתאימה, חלק מהכסף יועבר לגופי ההעברה והיתרה תופקד לזמן קצוב לזכות "חשבון מיוחד מספר 1" של ה"טמפלר בנק" שהתנהל ברייכסבנק. אלו שמתעתדים להגר בזמן כלשהו בעתיד יפקידו את כספם (מוגבל לסכום מקסימלי של 50 אלף מרק) לזכות חשבון מיוחד מספר 2 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק, עקרונית הפיקדון נותר מוקפא עד לעלייתו של המפקיד לארץ ישראל, אולם ניתן היה לרכוש בכספים אלו אדמות, וכן לבצע השקעות מוגדרות ומאושרות מראש, וזאת על מנת להבטיח מקורות הכנסה למהגרים לכשיהגרו.

משיכת הכספים בפועל: בנק אנגלו-פלשתינה יכול למשוך את כל הסכומים (בניכוי עמלות) המופקדים בחשבון 1 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק (כספם של המהגרים מיידית), ולרכוש בכספים אלו ציוד ומכונות המותרים לייצוא, או לשלם עבור סחורות גרמניות שהוזמנו על ידי סוחרים ויבואנים ישראליים. לכשיתרוקן חשבון 1, יוכל הבנק למשוך סכומים הנמצאים בחשבון 2.

תמורת הסכומים היה בנק אנגלו-פלשתינה צריך לפתוח בישראל חשבונות נאמנות מתאימים לזכות מפקידי הכספים, ולאפשר להם למשוך כספים אלו בלא"י.

רק אחרי שהוזמנו סחורות וסופקו לישראל היו העולים מקבלים חלק מכספם.

בשלב מאוחר יותר הוקמה חברת העברה, שהייתה בבעלותם המשותפת של בנק אנגלו-פלשתינה והסוכנות היהודית. העברה קיבלה בלעדיות הן על פעולת התיווך בין היבואנים בארץ ישראל ליצואנים הגרמנים, הן על הייבוא עצמו, הן על גביית כסף מהיבואנים בארץ בגין הסחורות שהזמינו והן על העברת התשלומים לעולים.

דרך הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה פעלו שלוש חברות תיווך: חברת הנוטע (חברת בת של בני בנימין שהייתה, כאמור, החברה הראשונה שזכתה בזכיון העברת הרכוש), חברת אנגלו-פלשתינה (שבזכות ההסכם הפכה מבנק קטן לבנק בינלאומי) וחברת העברה. מי מיהודי גרמניה שרצה לעלות לארץ ישראל היה צריך להפקיד בגרמניה את כספו (במארקים גרמניים) באחד מהגופים הפיננסיים האלו שהיו בפיקוח הסוכנות היהודית, במרקים אלו היו נרכשים מכונות, ציוד וסחורות על פי הזמנות שהתקבלו מחברות ומתווכים בארץ ישראל, הטובין היו נשלחים לישראל (חלק מהם נמכר הלאה על ידי מתווכים). היהודים הגרמנים היו מקבלים אישור הפקדה, כך שיכלו להוכיח שהם בעלי הון מספיק לצורך קבלת סרטיפיקט במעמד של "בעל הון", וכשהגיעו לארץ היו מקבלים כשני שליש מהסכום המקורי שהפקידו.

Paltreu[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמך פלטראו

סביב הסכמי ההעברה צמחו מספר חברות, הגדולה בהן חברת הייעוץ PALTREU (חבר נאמנים ארץ ישראל למתן עצות ליהודים גרמנים בע"מ), ראשי תיבות של Palaestina Treuhandstelle, שקמה במיוחד על מנת לייעץ ליהודים המעוניינים להגר איך להתמודד עם הבירוקרטיה שסביב להסכם.

מעורבותו של פייבל פולקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פייבל פולקס

בפברואר 1937 נפגשו בברלין פולקס, אייכמן, הרברט האגן והברון אוטו פון בודלשווינג. בפגישה זו הציע פולקס עסקה, שבמסגרתה ישולם לנאצים נתח מכספי הסכם ההעברה, והם מצדם יגבירו את זרם העולים לארץ לכדי 50,000 עולים בשנה ויתירו לכל עולה להוציא מגרמניה 1,000 לירות שטרלינג, כדי להשביע את רצון שלטונות המנדט כי העולים יהיו בעלי הון. בסיום הפגישה נתן פולקס לאייכמן והאגן רשימה של יהודים שהגרמנים סירבו לאשר את הגירתם והשניים הודיעו לו כי ישקלו את הצעתו ודרישותיו.

הרחבת ההסכם למדינות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן הורחבה תחולת ההסכם גם למדינות נוספות, צ'כוסלובקיה, הונגריה והסכם דומה נחתם על ידי חברת "חליפין" בקשר לרכוש יהודי בפולין.

ההתנגדות להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ההעברה עוררה מחלוקת ביישוב ובקרב יהדות התפוצות, הן בשל הצורך במגע עם שלטונות גרמניה הנאצית שהיו מוקצים בעיני אנשי היישוב באותה תקופה, מגע שעורר שאלות מוסריות של שיתוף פעולה עם הצורר, וכן היות שההסכם שבר באופן מעשי את החרם שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על רכישת תוצרת גרמנית, ההתנגדות התרכזה בעיקר בקרב חלק מהחוגים הרוויזיוניסטים (שיוצגו בעיקר על ידי אבא אחימאיר), על מנת למתן את הביקורת רכש סם כהן חלק מהבעלות על העיתון דואר היום, בטאון הרוויזיוניסטים, וכך היה בעל השפעה על הכתוב בעיתון.
כתוצאה מהמחלוקת החליט הקונגרס הציוני ה-19 ב-1935: 'כדי להמריץ את המשכת עליתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל מטיל הקונגרס על ההנהלה לקבל תחת פיקוחה את כל פעולות העברה'. ימים אחדים לאחר מכן קיבלה מועצת הסוכנות היהודית החלטה דומה. שאלת המוסריות של הסכם ההעברה חזרה ועלתה בשנות ה-50, כאשר נחתם הסכם השילומים עם גרמניה.

בין מנהלי המשא ומתן עם הגרמנים היה חיים ארלוזורוב שכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. במשך שנים רבות החשד העיקרי ברצח ארלוזורוב ב-1933 בחוף תל אביב נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, כיוון שהתנגדו בחריפות לפעילותו במשא ומתן עם הגרמנים בקשר להסכם ההעברה. במסקנות ועדת בכור, שמונתה לחקור את הרצח ב-1982, נכתב כי הוועדה לא מצאה מי היו רוצחי ארלוזורוב, אך קבעה פוזיטיבית ששני אנשי התנועה הרוויזיוניסטית שנחשדו ברצח, לא היו הרוצחים.

סיום הפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתן של חברות ההעברה נסתיימה ב-1939 מספר חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בגלל סגר כלכלי מוחלט שהוטל על גרמניה, וזאת לאחר שכ-50,000 יהודים ניצלו בזכות הסכם זה ועלו לארץ בעלייה החמישית.

חברות ההעברה העבירו לארץ ישראל כ-14 מיליון לירות שטרלינג, סכום אדיר במונחי אותה תקופה, כספים ששיקמו את כלכלת היישוב והיו המנוף ליציאה מהמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20.

חשבונות רדומים: חלק מהיהודים שהעבירו את רכושם דרך חברות ההעברה לא הצליחו להציל את גופם, ונספו בשואה.
הכספים שהעבירו קורבנות אלו לא חולקו ליורשיהם וגם לא נעשה מאמץ מצד חברת העברה לאתר יורשים אלו. אין מידע מוסמך על גורל הכספים שהועברו דרך הנוטע, חשבונות חברת העברה בשנות ה-40 הועברו לניהולו של הממונה הבריטי על נכסי אויב. בשלב ראשון הורה הממונה להקפיא את החשבונות, (איסור ביצוע כל פעולה ללא אישורו) ובשלב מאוחר יותר דרש להעביר אליו את הכספים. עם הקמת המדינה עברו הכספים לניהול "הממונה על רכוש האויב" וב-18 ביולי 1968 לידי האפוטרופוס הכללי.

רק בשנת 1985 החליט האפוטרופוס לפרק סופית את חברת העברה וניהול החשבונות אוחד עם 376 החשבונות שנוהלו בבנק לאומי כממשיך חברת אנגלו-פלשתינה, לעתים חסר מידע על זהות בעלי החשבון, היות שרק בחלק מהחשבונות מופיע מספר השובר של חברת העברה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Avraham Barkai, „German Interests in the Haavara-Transfer Agreement 1933-1939“, Yearbook of the Leo Baeck Institute 35 (1990), S. 245-266
  • Werner Feilchenfeld, Dolf Michaelis, Ludwig Pinner, Haavara-Transfer nach Palästina und Einwanderung deutscher Juden 1933-1939, Tübingen 1972
  • David Yisraeli, "The Third Reich and the Transfer Agreement", in: Journal of Contemporary History 6 (1972), S. 129-148

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואהתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתרודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץספר עדותסחורה תמורת דםהצלה בשואהחסידי אומות העולם
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס - סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
סרטי השואה "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואהפרויקט הנצחת השואה
מחקר אסכולת השואה האינטנציונליסטית ואסכולת השואה הפונקציונליסטית • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל