הפלישה לכווית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלישה לכווית
תאריך התחלה: 2 באוגוסט 1990
תאריך סיום: 4 באוגוסט 1990
משך הסכסוך: 3 ימים
מלחמה אחרי: מלחמת המפרץ
מקום: המפרץ הפרסי
תוצאה: כיבוש כווית בידי עיראק
הצדדים הלוחמים

כווית כווית  כווית

מפקדים

עיראק 1991עיראק 1991 סדאם חוסיין

כוחות

88,000 חיילים

16,000 חיילים (צבא היבשה)
2,200 חיילים (חיל האוויר)
1,800 חיילים (חיל הים)

אבדות

295 הרוגים
361 פצועים
120 טנקים ורק"ם
39 מטוסים
4 ספינות

420 הרוגים
776 פצועים
12,000 שבויים
250 טנקים
850 רק"ם
57 מטוסים
8 מטוסים שנתפסו
17 ספינות
6 ספינות שנלכדו
24 MIM-23 הוק
36 תומ"תים M-109
80 תומ"תים Mk F3‏ 155 מ"מ

Iraq Kuwait Locator.svg

הפלישה העיראקית לכווית הייתה פלישה צבאית, שהחלה ב-2 באוגוסט 1990 והביאה לכיבוש כווית בידי עיראק בתוך יומיים. זאת, לאחר שעיראק האשימה את כווית בגניבת נפט עיראקי, אם כי ההשערות הן שהסיבה האמיתית לפלישה הייתה אי רצונה של עיראק לשלם את חובה לכווית מתקופת מלחמת איראן–עיראק, כמו גם טענותיה של עיראק כי כווית היא חלק בלתי נפרד מעיראק. בעקבות הפלישה הטילה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות סנקציות כלפי עיראק, והציבה בפניה אולטימטום - נסיגה תוך ארבעה חודשים מכווית, או שקואליציה רחבה תנקוט בפעולה צבאית לשחרור כווית. משפג האולטימטום, פתחה קואליציה בת 34 מדינות, בראשות ארצות הברית, במבצע סופה במדבר (מלחמת המפרץ), שהחל במתקפה אווירית רחבת היקף, ולאחר מכן גם במהלך קרקעי בן 100 שעות במהלכו שוחררה כווית. במהלך הלחימה תקפה עיראק בטילים את ערב הסעודית ואת ישראל.

מתיחות בין עיראק לכווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישתה הראשונה של אפריל גלספי עם סדאם חוסיין

עם תום מלחמת איראן–עיראק הייתה עיראק מצויה מבחינת מעשית במצב של פשיטת רגל, כשהיא חבה כספים רבים למספר מדינות ובעיקר לערב הסעודית ולכווית. עיראק ניסתה להפעיל לחצים על מדינות אלו, אך נתקלה בסירוב. בנוסף לכך, עיראק האשימה את כווית על כך שהיא חורגת מהמכסה שהוקצתה לה על ידי אופ"ק ומביאה לירידת מחירי הנפט, דבר שפוגע בכלכלת עיראק, שהייתה במצב קשה מאוד לאחר מלחמת איראן–עיראק. העימותים בקשר להפקת הנפט התחזקו ונהפכו ל"מלחמה כלכלית", בשל טענה עיראקית לפיה כווית מבצעת קדיחות משופעות לתוך מאגרי נפט עיראקיים, תוך שימוש בטכנולוגיה מערבית, זאת במטרה לפגוע בכלכלת עיראק ולהקשות על התאוששות כלכלתה.

בנוסף לסכסוך הכלכלי בין כווית לעיראק, נוספה גם הדרישה העיראקית לשליטה על כווית. מיד לאחר הקמתה בשנת 1932, הודיעה הממשלה העיראקית כי כווית צריכה להיות חלק מעיראק, ושאפילו הייתה חלק ממנה (כחלק מ"וילאייט בצרה") במשך שנים תחת השלטון העות'ומאני ועד הקמתה על ידי בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולפיכך כווית היא "יצירה אימפריאליסטית בריטית". השושלת השולטת בכווית, בית סבאח, חתמה עם בריטניה על הסכם חסות בשנת 1899 שהעביר את כל ענייני החוץ של כווית אל בריטניה. בריטניה גם שרטטה את קו הגבול בין המדינות, וזאת בכוונה תחילה על-מנת לצמצם כמה שאפשר את הגישה העיראקית למפרץ הפרסי ובכך לצמצם את האיום של ממשלה עיראקית על כוחות בריטיים באזור.

בתחילת חודש יולי בשנת 1990, עיראק איימה בפומבי על כווית בשימוש בכוח צבאי בתגובה להתנהלות כווית בהפקת הנפט. ב-23 ביולי, ה-CIA דיווח כי עיראק הציבה 30,000 חיילים בקרבת הגבול עם כווית, מה שגרם להצבת הצי האמריקני בכוננות. ב-25 ביולי נפגש סדאם חוסיין עם שגרירת ארצות הברית בעיראק, אפריל גלספי בבגדאד. לפי תמליל השיחה ביניהם, גלספי אמרה לשליט העיראקי כי "לארצות הברית אין עמדה בנוגע לסכסוכים פנים ערביים". ב-31 ביולי, נכשלו השיחות בין עיראק וכווית בג'דה.

כיבוש כווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 באוגוסט 1990, פתחה עיראק בפלישה לכווית, כאשר חצו את הגבול ארבע דיוויזיות המשמר הרפובליקני המובחרות (הדיוויזיה המשוריינת הראשונה חמורבי, הדיוויזיה המשוריינת השנייה אלמדינה-מונאווארה, הדיוויזיה הממוכנת עלא-אללה טאווקאלנא והדיוויזיה הממונעת הרביעית נבוכדנצר) וכוחות מיוחדים ביחידות שוות ערך לדיוויזיה מלאה. עיראק הנחיתה מכה מקדימה בדמות הפצצות רבות על כווית סיטי, בירת כווית. את התקיפה העיקרית הובילו כוחות קומנדו שנפרסו בעיר בעזרת מסוקים וסירות והשתלטו על חלקים בעיר, בעיקר מוסדות הקשורים לארמון המלוכה וכלי תקשורת. בנוסף, הדיוויזיות השתלטו על נמלי תעופה ובסיסים של חיל האוויר הכוויתי. למרות פריסת הכוחות המוקדמת של הצבא העיראקי בקרבת הגבול המשותף, הצבא הכוויתי נתפס לא מוכן. עם זאת, חיל האוויר הכוויתי פגע קשות בכוחות המוטסים העיראקיים, אולם בסופו של דבר ברחו רוב המטוסים לערב הסעודית ולבחריין. כמו כן, נטען שהאמיר ברח מהמדינה. לאחר יומיים של לחימה אינטנסיבית, חלקים מהצבא הכוויתי נרמסו על ידי הצבא העיראקי, בזמן שחלקים אחרים ממנו ברחו אל ערב הסעודית.

השלטון העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה הקימה עיראק את רפובליקת כווית וניסתה לשכנע את ארגוני האופוזיציה הכווייתים להשתתף בממשלת הבובות החדשה, אולם נכשלה במאמציה, והארגונים הללו תמכו אף הם בבית המלוכה הכוויתי. ב-28 באוגוסט 1990 הוסב שטח כוויית למחוז כווית, המחוז ה-19 של עיראק, ובכך הוא סופח רשמית לעיראק.

בכוויית יוסדה תנועת התנגדות חמושה מקומית בעקבות הכיבוש העיראקי בכווית. רוב הכוויתים שנעצרו, עונו והוצאו להורג במהלך הכיבוש היו אזרחים. שיעור הנפגעים של ההתנגדות הכווית עלה בהרבה על שיעור הכוחות הצבאיים הקואליציוניים ובני הערובה המערביים. ההתנגדות כללה בעיקר אזרחים מן השורה שחסרו כל אימון ופיקוח.

בתחילה, כוחות עיראק לא נקטו בטקטיקות אלימות. חיילים עיראקים הנחו את הכווייתים להחליף את לוחיות הרישוי הכוויתיות שלהם בעיראקיות, וכן הקימו מערכת נרחבת של מחסומי ביטחון לסיור באוכלוסיית כווית. אולם תוך שבועות ספורים לאחר הפלישה, החלו תושבי כוויית להשתתף בפעולות המוניות של התנגדות לא אלימה. אנשים נשארו בבית ולא הלכו לעבודה וללימודים בהמוניהם. כוויתים גם החלו להדפיס עלוני מידע על הפלישה ממחשביהם ומדפסות ביתיות והפיצה את החוברות לשכנים וחברים. לאחר אותו גל של התנגדות לא אלימה, פנה הצבא העיראקי לדיכוי על מנת לשמור על השליטה על כווית.

כ-400,000 אזרחים כוויתיים עזבו את המדינה לאחר הפלישה, והוקמה רשת של בתים בטוחים עבור אלה שנותרו והצטרפו להתנגדות. הודפסו חוברות עם סיסמאות נגד המלחמה וההתנגדות סיפקה מקומות מסתור ותעודות זיהוי כוזבות לכוויתים אשר בוקשו על ידי המשטרה החשאית העיראקית. תאי ההתנגדות קיימו פגישות חשאיות במסגדים. נשים כוויתיות כמו אסרר אל-קבנדי, מנהיגת התנגדות בולטת, ערכו הפגנות רחוב ונשאו שלטים עם סיסמאות כמו "כווית החופשית: עצרו את הזוועות עכשיו". משטרת עיראק ערכה חיפוש בבתיהם של החשודים בהסתרת זרים או בהברחת כספים לתנועת ההתנגדות. כסף שהוברח להתנגדות שימש לעיתים קרובות כדי לשחד חיילים עיראקים להסתכל לכיוון השני. טקטיקות ההתנגדות כללו פצצות ומכוניות תופת והתקפות צלפים שגרמו למספר ניכר של נפגעים עיראקים.

ממשלת כווית יצאה לגלות בטאיף ותמכה משם בתנועת ההתנגדות. ממשלת כוויית הגולה תמכה במפורש בהתנגדות והעירה על האסטרטגיות שלה. אף על פי שכוחות עיראק צמצמו כמעט את כל צורות התקשורת בתוך המדינה ומחוצה לה, הצליחה תנועת ההתנגדות להבריח טלפון לווייני מעבר לגבול סעודיה על מנת ליצור קו תקשורת עם ממשלת כוויית הגולה בטאיף, סעודיה. כווית גם הדפיסה חוברות מידע והפיצה אותן לאזרחים אחרים. הדבר היה חשוב במיוחד מכיוון שזרימת המידע הייתה מוגבלת מאוד בכווית במהלך הכיבוש; ערוצי רדיו השמיעו שידורים מבגדד וערוצי טלוויזיה רבים מכוויית הושבתו. עיתון התנגדות שכותרתו סמוד אל-שאאב (יציבות העם) הודפס והופץ בחשאי. חוברות מידע הפכו לאחד ממקורות החדשות היחידים מהעולם החיצון. זרים וכוויתים ממעמדות שונים השתתפו בהתנגדות, ושברו את המחסומים החברתיים המסורתיים של כווית. אחמד אר-רחמי, סגן אלוף בצבא הכוויתי, הצהיר: "בכווית התנגדו כולם מילדים ועד זקנים. לא היו בובות כוויתיות שעיראק תוכל להשתמש בהן להרכיב ממשלה".

באוקטובר 1990, פקידים עיראקיים פגעו בהתנגדות בכך שהוציאו להורג מאות אנשים שלפי החשד היו מעורבים בתנועה וכן ערכו פשיטות וחיפושים אחר משקי בית בודדים. לאחר ההתמודדות החלה ההתנגדות לכוון לבסיסים צבאיים עיראקיים על מנת לצמצם נקמה נגד אזרחים כוויתיים. באוקטובר 1990, הממשלה העיראקית פתחה את גבולות כווית ואיפשרה לכל אחד לצאת. הדבר הביא ליציאה של כווית ושל זרים, דבר שהחליש את תנועת ההתנגדות.

יחיא אל-סומאית, שר הדיור בכווית, אמר באוקטובר 1990 כי תנועת ההתנגדות סייעה לערער את הלגיטימיות של הכיבוש ולהפיג את הרעיון שעיראק פלשה כדי לסייע בהתקוממות עממית נגד ממשלת כווית. התנועה גם הגנה על אמריקאים, בריטים וזרים אחרים שנלכדו בכווית במהלך הכיבוש. אחדים ציינו את תנועת ההתנגדות כחלק מהבסיס לחברה אזרחית חזקה יותר בכווית לאחר הכיבוש.

במהלך הכיבוש שנמשך 7 חודשים, כוחות סדאם חוסיין בזזו את עושרו העצום של כווית והיו גם דיווחים על הפרת זכויות אדם. מחקר שנערך בשנת 2005 העלה כי לכיבוש העיראקי הייתה השפעה שלילית לטווח הארוך על בריאות האוכלוסייה בכווית.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך מספר שעות מרגע הפלישה העיראקית לכווית, דרשו שגרירי כווית וארצות הברית באו"ם התכנסות של מועצת הביטחון. בהתכנסות הועברה החלטה מספר 660, בה גונתה הפלישה לכווית, ועיראק נדרשה להסיג את כל כוחותיה אל קו הגבול הבינלאומי. ב-3 באוגוסט העבירה הליגה הערבית החלטה משלה, בה המדינות נקראו לפתור את הסכסוך במסגרת הליגה, והזהירה מפני התערבות בינלאומית. ב-6 באוגוסט הועברה במועצת הביטחון החלטה מספר 661 שהטילה על עיראק סנקציות כלכליות.

לאחר זמן מה הועברה במועצת הביטחון החלטה מספר 665 שהעניקה הרשאה להסגר ימי על עיראק על-מנת לקיים את הסנקציות הכלכליות. בהחלטה הותר "שימוש באמצעים התואמים לנסיבות הספציפיות כנדרש... על-מנת לעצור כל הובלה ימית פנימית או חיצונית במטרה לפקח ולאשר את המשא והיעד של כל ספינה, ועל-מנת להבטיח יישום קפדני של החלטה מספר 661".

מבצע מגן במדבר החל ב-7 באוגוסט 1990, כשנשלחו אל ערב הסעודית חיילים מהכוחות המזוינים של ארצות הברית. לאחר משא ומתן כושל בין מעצמות העולם הגדולות לעיראק, כוחות הקואליציה בראשות ארצות הברית פתחו במתקפה צבאית מאסיבית על עיראק ועל הכוחות העיראקיים שהוצבו בכווית באמצע ינואר 1991. עד ה-16 בינואר, מטוסי בעלות הברית כיוונו לבסיסי צבא עיראקי וחיל האוויר העיראקי אשר נהרסו במתקפה. פעולות האיבה נמשכו עד סוף פברואר וב-25 בפברואר, כווית שוחררה רשמית מעיראק. ב-15 במרץ 1991 שב אמיר כווית למדינה לאחר שבילה יותר מ-8 חודשים בגלות. במהלך הכיבוש העיראקי נהרגו כ-1,000 אזרחים כוויתיים ויותר מ-300,000 תושבים נמלטו מהמדינה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות אמריקאים בכווית, 2015

בדצמבר 2002, סדאם חוסיין התנצל על הפלישה זמן קצר לפני שהודח בפלישה לעיראק ב-2003 . שנתיים לאחר מכן, גם ההנהגה הפלסטינית התנצלה על תמיכתה בסדאם בזמן המלחמה. בשנת 1990, נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, בן ברית ותיק של סדאם חוסיין, תמך בפלישתו של סדאם חוסיין לכווית. לאחר שעיראק הפסידה במלחמת המפרץ, גורשו התימנים בהמוניהם מכווית על ידי הממשלה המשוחזרת. צבא ארצות הברית ממשיך בנוכחות חזקה והוסיף 4,000 חיילים בפברואר 2015 בלבד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]