הפסלים המדברים של רומא
הפסלים המדברים של רומא היוו צורת ביטוי פוליטית אנונימית ברומא.[1] ביקורות בצורת שירים או שנינויות פורסמו על פסלים ידועים ברומא, כמופע מוקדם של לוח מודעות. צורת הביטוי הזו התחילה כפי הנראה במאה ה-16 והיא נמשכת עד ימינו.
רשימת הפסלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
הפסל המדבר הראשון היה זה של פסקינו, פיסת פסל פגומה על פיאצה קטנה. הפסל ייצג את המלך המיתולוגי של ספרטה, מנלאוס, בעלה של הלנה מטרויה, ודמות מרכזית באיליאדה, המחזיק בגופת פטרוקלוס. בשנת 1501, נמצא הפסל במהלך סלילת כבישים והוצב בפיאצה; זמן קצר לאחר מכן החלו להתפרסם בו שירים קטנים או מכתמים ביקורתיים על הרשויות.
האגדה מספרת שהפסל נקרא לכבוד תושב מקומי בשם פסקינו. חייט במקצועו (בגרסאות מסוימות של הסיפור הוא ספר או מנהל בית ספר), הקריירה של האיש הזה לקחה אותו לוותיקן, שם הוא למד רכילות מאחורי הקלעים.[2][3] את הרכילות הזו הוא היה מפיץ עם פרשנות משלו לחבריו ושכניו.
עם מותו, נקרא הפסל לכבודו, ואנשים החלו לפרסם פרשנויות משלהם על הפסל.[2] נראה שהפסל היה מוסד מקומי מכובד. חיפשו אותו לאל פגאני בחג מרקו הקדוש.[3]
הפסלים הפכו במהרה למקום פרסום מרכזי של ביקורת על מנהיגי ממשלה ודת.[4] הפסל פאסקינו התפרסם עד כדי כך ששמו הוסב למילה באנגלית, Pasquinade, שפירושה מחאה סאטירית בשירה.[3]
מספר אפיפיורים, שלעיתים קרובות "חטפו" ביקורת מצד הפסלים, ביקשו להגביל את פרסום הביקורות על פסקינו. אדריאנוס השישי תכנן לזרוק את הפסל לנהר הטיבר, ונרתע רק כשנאמר לו שכמו צפרדע, הפסל רק יקרקר חזק יותר במים.[2]
אגדה אחרת טוענת שהוצע פרס לכותבים האנונימיים אם ייחשפו. אדם אחד נענה לכך וידיו נכרתו.[4] בסופו של דבר, השלטונות הסתפקו בהצבת שומרים ליד הפסל כדי למנוע פרסום של ביקורות נוספות. כתוצאה מכך פנה הציבור לפסלים אחרים, שהצטרפו לפסקינו כפסלים מדברים.[1]
הפסלים האחרים הללו כללו את מרפוריו, ששימש לעיתים לפרסום תגובות למה שפורסם על Pasquino, ויצר הד חוזר בין שני הפסלים.[2][4]
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
"פשקווילים" מודרניים מודבקים לבסיס של פאסקינו -
אבטה לואיג'י,פיאצה וידוני -
מאדמה לוקרציה,פיאצה סן מרקו -
איל באבוינו, פונטנה דל באבוינו,Sant'Atanasio dei Greci -
פונטנה דל פאצ'ינו, ויה לאטה
.jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Piperno, Roberto. "The Talking Statues of Rome". נבדק ב-2009-10-20.
- ^ 1 2 3 4 Sullivan, George H. (2006). Not built in a day: exploring the architecture of Rome. Carroll & Graf Publishers. pp. 117. ISBN 0-7867-1749-1.
talking statues of rome.
- ^ 1 2 3 Claridge, Amanda; Toms, Judith & Cubberley, Tony (1998). Rome: An Oxford archaeological guide. Oxford University Press. pp. 211. ISBN 0-19-288003-9.
rome talking statues.
- ^ 1 2 3 Varriano, John L. (1995). A literary companion to Rome. Macmillan. p. 167. ISBN 0-312-13112-7.