הפשיטה על גטו רומא
חלק מ | |
|---|---|
 | |
| הנצחה של הפשיטה | |
| תאריך |
16 באוקטובר 1943  |
| מקום |
גטו רומא |
| מטרה | יהודים איטלקים ופליטים יהודים |
| קואורדינטות | 41°53′33″N 12°28′43″E / 41.89250°N 12.47861°E |
| סוג | מעצר לצורך גירוש למחנות ההשמדה |
| הרוגים | 1,007 נרצחים במחנות ההשמדה |
| מבצע | כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים |
  | |
הפשיטה על גטו רומא התרחשה ב-16 באוקטובר 1943.[1] סך הכל 1,259 בני אדם, בעיקר בני הקהילה היהודית - המונים 363 גברים, 689 נשים ו-207 ילדים - נעצרו על ידי הגסטפו. מתוך העצורים הללו, 1,023 זוהו כיהודים וגורשו למחנה הריכוז אושוויץ ומביניהם שרדו רק חמישה עשר גברים ואישה אחת.
הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גטו רומא הוקם ב-1555. בזמן הפשיטה, הוא היה בן כמעט 400 שנה והיה מורכב מארבעה בלוקים צפופים מסביב לפורטיקו ד'אוטביה, דחוסים בין תיאטרון מרקלוס, פונטנה דלה טרטארוגה, פאלאצו צ'נסי ונהר הטיבר.[2]
מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשגרמניה הנאצית כבשה את רומא יומיים לאחר הכניעה האיטלקית ב-8 בספטמבר 1943, 8,000 יהודים איטלקים שהו ברומא, חמישית מכלל היהודים באיטליה. רבים מאלה עברו דרומה לאחר נחיתת בעלות הברית, בתקווה למצוא ביטחון מפני רדיפות הנאצים.[3]
המפקד הצבאי הגרמני של רומא, הגנרל ריינר שטאהל, חשש בתחילה שכל פעולה נגד יהודי רומא תגרור גינוי מהאפיפיור פיוס ה-12, שממנו הוזהר על ידי הבישוף אלויס הודאל, רקטור הכנסייה הגרמנית ברומא. אולם גינוי זה מעולם לא קרה. שטאהל החליט שלא להורות על גירוש היהודים ללא סמכות רשמית ממשרד החוץ הגרמני. הקונסול הכללי של גרמניה, איטל פרידריך מולהאוזן, הרחיק לכת וכתב לשר החוץ יואכים פון ריבנטרופ כדי להציע ליהודים הרומאים להיות כלואים במחנות איטלקיים במקום לגרש אותם, אך ריבנטרופ מעולם לא העז לפעול נגד ה-אס דה, ממנו שטאהל קיבל את פקודותיו. תפקידו של שגריר גרמניה בוותיקן, ארנסט פון ויצקר, באירועים אלה נותר שנוי במחלוקת.[3]
ב-26 בספטמבר הודיע הרברט קאפלר, מפקד האס אס והגסטפו ברומא, לקהילה היהודית בעיר כי 200 ראשי משפחות יהודים יגורשו אלא אם ימסרו לו 50 קילוגרם (110 ליברות) זהב. הקהילה מסרה את הסכום הזה במועד אחרון, 28 בספטמבר, בסיועם של אזרחי רומא שאינם יהודים. אירוע זה הותיר את הקהילה היהודית עם הרושם שהגרמנים מחפשים רק שלל ובמיוחד את האוצרות היקרים של ספריית הקהילה היהודית.[4]
פשיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 16 באוקטובר 1943, 365 אנשי כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים (המשטרה האיטלקית נחשבה ללא אמינה[5]) סגרו את הגטו, שהכיל אז חלק גדול מהקהילה היהודית, והפכו אותו לכלא וירטואלי. תיאודור דנקר, שמונה באותה תקופה לראש היודנרפראט באיטליה ועליו הוטל ליישם את הפתרון הסופי, רצח העם של היהודים באיטליה, הורה לפנות את הגטו. כמה יהודים בגטו הצליחו להימלט מעל הגגות.[2]
בפשיטה נעצרו 1,259 בני אדם, מהם 363 גברים, 689 נשים ו-207 ילדים.[4] לאחר מכן שוחררו האסירים הלא יהודים ו-1,023 יהודים נלקחו ל- מכללה הצבאית בפאלאצו סלוויאטי בטרסטוורה. יומיים לאחר מכן, לפחות 1,035[6] אסירים הועלו על רכבות השואה בתחנת טיבורטינה[7] וגורשו לאושוויץ.[4] רק 16 שרדו.[2]
אחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן הפשיטה, חוקי הגזע האיטלקיים (באיטלקית: Leggi Razziali), כבר פורסמו על ידי מועצת השרים באיטליה הפשיסטית. החוקים הוחלו משנת 1938, על מנת לאכוף אפליה והפרדה גזעית בממלכת איטליה. הם הגבילו את זכויות האזרח של יהודי איטליה, אסרו לפרסם ספרים שנכתבו על ידי סופרים יהודים, והוציאו יהודים ממשרדים ציבוריים, מחינוך ומרוב המקצועות וגם נאסרו נישואים של יהודים עם איטלקים. חוקים נוספים שללו מיהודים את נכסיהם, הגבילו את נסיעותיהם ולבסוף, קבעו את כליאתם בגלות פנימית. גירוש היהודים באיטליה החל ב-8 בספטמבר 1943, לאחר שכוחות גרמנים השתלטו על צפון ומרכז איטליה שחררו את בניטו מוסוליני מהכלא והציבו אותו כראש ממשלת הבובות של הרפובליקה החברתית האיטלקית.[דרוש מקור]
בתקופת הכיבוש הגרמני, המשיכו יהודי רומא לחיות במחבוא, תחת איום מתמיד במעצר ובגירוש, עד לשחרור העיר על ידי בעלות הברית ב-4 ביוני 1944. בסך הכל גורשה רבע מאוכלוסיית רומא היהודית - למעלה מ-2,000 איש, מתוכם רק 102 שרדו את השואה. בנוסף, עוד 75 יהודים רומאים נרצחו בטבח הארדיאטין, כאשר 335 אזרחים הוצאו להורג כגמול על מתקפת הפרטיזנים על חיילי SS.[3]
המשטרה האיטלקית ברומא, שלא כמו בחלקים רבים אחרים של איטליה הכבושה על ידי הגרמנים,[8] לא השתתפה במעצרים של יהודים, והציבור הרחב התנגד למעצרים כאלה.[5] מסיבות אלה, חלק ניכר מהיהודים ברומא לא נעצרו ושרדו את השואה, ולעיתים קרובות הסתתרו בוותיקן או במוסדות קתוליים אחרים.[9]
מבין המבצעים הבכירים, תיאודור דנקר התאבד בעקבות לכידתו בדצמבר 1945.[10] הרברט קפלר נידון על ידי בית משפט צבאי ב-1948 למאסר עולם בגין תפקידו בטבח הארדיאטין, נמלט מהכלא ב-1977 ומת פחות משנה לאחר מכן.[11]
תפקידו של האפיפיור פיוס ה-12 באירועים היה נושא למחלוקת ניכרת, בשל קרבתם של הוותיקן והגטו הרומי. לדברי מייקל פייר, "שאלת שתיקת האפיפיור הפכה למוקד של ויכוח וניתוח היסטורי אינטנסיבי" מכיוון שהגירושים התרחשו "מתחת לחלונות שלו". המונח "מתחת לחלונות שלו" שימש ככותרת של ספר בנושא מאת ההיסטוריונית האמריקאית סוזן זוקוטי.[12] הביטוי מבוסס על ציטוט מהדו"ח של ארנסט פון ויזסקר, שגריר גרמניה בוותיקן, שדיווח לברלין שהפשיטה המשטרתית התרחשה "מתחת לחלונות האפיפיור".[13][14] ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו כתב כי "מחאה חזקה וחד משמעית של האפיפיור הייתה עשויה להרתיע את הכובשים הגרמנים ולמנוע את גירוש היהודים שהם יכלו לשים עליהם את ידם. הגרמנים ציפו למחאה כזו. זה מעולם לא הגיע."[15]
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר לוחות אבן נחשפו בגטו הרומי ובתחנת הרכבת טיבורטינה לזכר המעצר והגירוש של יהודי רומא באוקטובר 1943.[7]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מגרג'י, ג'פרי פ., ed. (2012). אנציקלופדיה של מחנות וגטאות, 1933–1945. Vol. III: Camps and ghettos under European regimes aligned with Nazi Germany. בשיתוף עם מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית. בלומינגטון: הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה. ISBN 978-0-253-02373-5.
- Phayer, Michael (2008). Pius XII, The Holocaust, and the Cold War. Indianapolis: Indiana University Press. מסת"ב 978-0-253-34930-9.
- Sánchez, José M. (2002). Pius XII and the Holocaust: Understanding the Controversy. Washington, D.C.: Catholic University of America Press. מסת"ב 0-8132-1081-X
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Italy's first Holocaust museum to be built in Rome". The Jerusalem Post. 2011-02-22. נבדק ב-2015-02-06.
- ^ 1 2 3 ג'לסקין, דייוויד, השואה האיטלקית: סיפורו של מתבולל, באתר ניו יורק טיימס, 12 ביוני 2013 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 השמדת יהודי איטליה, באתר צוות מחקר החינוך והארכיון לשואה
- ^ 1 2 3 גטו רומא, באתר אנדרטאות אירופה 1939–1945 (בגרמנית)
- ^ 1 2 פיטר אגיל בראנפלד, השואה האיטלקית: סיפורה של קהילה יהודית מתבוללת, באתר American Council for Judaism, 2003
- ^ "Jews of Rome Deported to Auschwitz". Yad Vashem. נבדק ב-12 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 1943: הנאצים מגרשים את היהודים מרומא, באתר עיתון הארץ, 18 באוקטובר 2012
- ^ Bridget Kevane (29 ביוני 2011). "A Wall of Indifference: Italy's Shoah Memorial". The Jewish Daily Forward.com. נבדק ב-3 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Rome". מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. נבדק ב-3 אוקטובר 2018.
- ^ "Dannecker, Theodor (1913–1945)" (בגרמנית). Gedenkorte Europa 1939–1945. נבדק ב-19 בספטמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Herbert Kappler Dies". The New York Times. 10 בפברואר 1978. נבדק ב-3 באוקטובר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Phayer, 2008, p. 70.
- ^ Sánchez, 2002, p. 26.
- ^ John T. Pawlikowski. "The Papacy of Pius XII: The Known and the Unknown". In Rittner and Roth, 2002, p. 77.
- ^ קרשו, לן (2001). היטלר: 1936–1945 נמסיס (באנגלית). ספרי פינגווין. p. 876. ISBN 978-0-14-192581-3.