הקונגרס הלאומי העיראקי
 | |
| מדינה |
 עיראק |
|---|---|
| מייסד | אחמד צ'לבי |
| מנהיגים | אראס חבּיבּ כּרים (מאז 2015) |
| תקופת הפעילות | 1992–הווה (כ־32 שנים) |
| אידאולוגיות | דמוקרטיזציה, חילוניות, מדינת רווחה |
| בטאון רשמי | אל-מואתמר |
| מטה | בגדאד |
| מיקום במפה הפוליטית |
מרכז (פוליטיקה)  |
|
inciraq | |
  | |
הקונגרס הלאומי העיראקי (בערבית: المؤتمر الوطني العراقي; תעתיק מדויק: אַלְמֻאְתַמַר אַלְוַטַנִי אַלְעִרָאקִי), היה ארגון-גג אופוזיציוני גולה לשלטון מפלגת הבעת' העיראקית בראשות סדאם חוסיין, בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה שאחת ממטרותיו המרכזיות הייתה לרתום את ארצות הברית להפלתו של שלטון הבעת' ולכונן בעיראק משטר חדש. הארגון, שהוקם בשנת 1992 על-ידי איש העסקים והפוליטיקאי אחמד צ'לבי, ששימש גם כיושב הראש שלו, הציב כמטרתו הראשונה את פתרון הסכסוכים האתניים בעיראק בדרכי שלום ובדרכים דמוקרטיות. הארגון היה מעורב בהכנות למבצע הפלישה האמריקאית לעיראק ועודד את הממשל האמריקאי להוציא לפועל את תוכניותיו להפלת משטר הבעת' בתקווה שהשלטון החדש בעיראק יתגבש סביב הארגון. חרף מחלוקות רבות בין בכירי הממשל האמריקאי לבין אנשי הארגון לקראת הפלישה וחרף חשדות שהתעוררו בקרב נציגי הממשל האמריקאי באשר לתחזיות שסיפק צ'לבי בדבר עתידה של עיראק, חזרו אנשי הארגון לעיראק עם הכוחות האמריקאיים והשתלבו בשלטון החדש שהתגבש במדינה לאחר הניצחון האמריקאי. לאחר השלמת הפלישה האמריקאית לעיראק, הפך הארגון למפלגה פוליטית שהתמודדה בכל מערכות הבחירות שהתקיימו במדינה מאז 2005 במסגרת גושים מפלגתיים שונים.
הקמת הארגון וגיבוש מטרותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כינוס ההקמה של הקונגרס הלאומי העיראקי נערך בווינה ונפתח ב-15 באוגוסט 1992, בהשתתפות כ-1,300 נציגים מקבוצות אופוזיציה עיראקיות שונות מן הגולה. הקריאה המרכזית של הכינוס הייתה גיבוש אג'נדה לאומית דמוקרטית לעיראק על רקע החשש כי משטר הבעת' העיראקי מערער את יציבותה של המדינה ומסכן את קיומה. בכינוס הונחו התוכניות להפוך את עיראק לדמוקרטיה והדיונים בו נסובו סביב ארבעה תחומים עיקריים: סוגיות פוליטיות ומשטריות, ביטחון, שיקום ופיתוח, זכויות אדם וצדק. בתום הכינוס נבחרו 81 נציגים לאספה הלאומית, שנקבע כי תפעל לשפר מספר תחומים הנוגעים לתפקודה של המדינה העיראקית: שיפור המצב הכלכלי, שיקום המדינה, מעבר למשטר דמוקרטי וביטול אפליה גזעית, דתית, עדתית או כל סוג אפליה אחר במדינה.[1]
אחמד צ'לבי, איש עסקים ממוצא עיראקי שבילה שנים רבות מחייו בבריטניה ובארצות הברית, היה יוזם הכינוס ומונה במהלכו לנשיא הקונגרס. צ'לבי נחשב לכוח המרכזי והמניע של הקונגרס הלאומי העיראקי והשקיע מאמצים רבים בניסיון להקים את הקונגרס באזור הכורדי בצפון עיראק, שיעניק לקונגרס בסיס פעולה בתוך שטח עיראק אך הרחק מהישג ידו של משטר הבעת', ויאפשר לו לנצל את השנאה שחשו עיראקים רבים כלפי סדאם חוסיין ושלטונו. בהקמת הקונגרס הלאומי העיראקי ביקש צ'לבי לעודד את ארגוני האופוזיציה העיראקיים השונים בגולה שלא לפעול בנפרד אלא להתאגד לפעולה משותפת תחת ארגון אחד שיכלול את כולם ויתכלל את פעולתם, תוך מתן אפשרות גם לגורמים אחרים שפעלו מחוץ לקבוצות האופוזיציה הללו להשתלב תחת מטריית הפעולה של הקונגרס.[2]
מטה הקונגרס נקבע בחבל הכורדי בצפון עיראק, שנחשב למקום בטוח בהשוואה לאזורים אחרים בעיראק. בעקבות מלחמת המפרץ ודיכוי האינתיפאדה הכורדית שפרצה בעקבותיה, הטילה ארצות הברית אמברגו אווירי על שטחי צפון עיראק ומנעו את כניסתם של כוחות צבא עיראק לאזור. עובדה זו הפכה את האזורים הכורדיים למתאימים במיוחד לבניית מטה הקונגרס. סיבה נוספת לקביעת ממטה הקונגרס בחבל הכורדי הייתה חיזוק שיתוף פעולה והברית בין הכוחות הכורדים, הקונגרס וגורמי האופוזיציה העיראקיים האחרים, באופן שיאפשר את הגברת הלחץ על משטר הבעת' העיראקי ויוביל להשגת השינוי הפוליטי המיוחל. על-פי עדויות שונות, נוכחותו של מטה הקונגרס בכורדיסטאן העיראקית התקבלה באופן חיובי, ומספר לא מבוטל של מבקרים פקד אותו. מטה הארגון שימש גם כמקום שבו נערכו מפגשים שמטרתם לפתור סכסוכים בין גורמים עיראקיים שונים בדרכי שלום דמוקרטיות. כנגד הצלחות אלה, משטר הבעת' הקפיד לומר שנוכחות הקונגרס הלאומי העיראקי על אדמת עיראק מהווה איום על משטרו, וניהל מסעות הכפשה נרחבים בתקשורת העיראקית נגד הארגון במטרה לפגוע בתדמיתו.[3]
מטרות הקונגרס הלאומי העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרה מרכזית של הקונגרס, כגורם שיוביל לשילוב כוחות האופוזיציה העיראקיים, הייתה להפוך את הארגון לגורם שיפעיל לחץ על הנשיא סדאם חוסיין ועל משטרו האוטוריטרי ופעולות הסברה ושכנוע מול מדינות שונות בעולם שיציגו את משטר הבעת' כמקור לבידודה של עיראק ולתוקפנותה כלפי אזרחיה וכלפי הקהיליה הבינלאומית. התמיכה שזכה לה הארגון בקרב מדינות מערביות ובראשן רבות ממדינות אירופה, הפך את הקונגרס לשחקן מרכזי במאבק נגד שלטון הבעת' ואיפשר לו להפעיל לחץ רב להגביר את הלחץ הבינלאומי והעיצומים על המשטר העיראקי.[4]
הקונגרס הלאומי העיראקי שאף להימנע משימוש בכוח לפתרון סכסוכים אתניים ודתיים בעיראק, שכן מטרתו האמיתית היא להשיג הקמת מדינה עצמאית ודמוקרטית שתפתור סכסוכים ומחלוקות באמצעי שלום. צירי הקונגרס הדגישו את שאיפתם להשיג דמוקרטיה בעיראק ולהקים בה משטר שיכבד את זכויות האדם. הם הביעו תמיכה בדמוקרטיה פלורליסטית שתוכל להיות פתרון לבעיות רבות שמהן סבלה המדינה העיראקית תחת שלטון הבעת', כגון רצח עם, דיכוי פוליטי של אזרחי המדינה ומצב המלחמה המתמשך שבו הייתה נתונה המדינה.[3]
האתגרים שעמדו בפני הקונגרס הלאומי העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונגרס הלאומי העיראקי התמודד עם אתגרים רבים בפעולתו למען הגשמת מטרותיו: הארגון התמודד עם קשיים בייצוג כלל הקבוצות הדתיות, העדתיות והאתניות בעיראק. הארגון היה גם מטרה לניסיונות רבים לערער על הלגיטימיות שלו מצד משטר הבעת' העיראקי וגורמים אחרים שהתנגדו לו, לרבות בשורות האופוזיציה העיראקית הגולה. הארגון סבל גם מחוסר אחידות ומפערים גדולים בין האינטרסים שאליהם היו מחוייבים חבריו מן הזרמים השונים ולצד זאת התקשה לגייס תמיכה ממדינות זרות כדי להשיג את מטרותיו. חרף האתגרים שעימם התמודד לאורך שנות פעולתו, היה הקונגרס הלאומי העיראקי אחד מארגוני האופוזיציה החשובים ביותר שפעלו בעיראק בתקופה זו, ודבק בשאיפתו המוצהרת להשיג חופש ודמוקרטיה עבור עיראק.[4]
הישגי הקונגרס הלאומי העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארצות הברית תמכה בקונגרס הלאומי העיראקי כלכלית, דיפלומטית ופוליטית. כבר בראשית ימיו של הקונגרס נערכה פגישה בין ראשיו לבין מזכיר המדינה האמריקאי ונציגי הממשל, שהביעו את תמיכתם בקונגרס. אל התמיכה האמריקאית בקונגרס הצטרפו גם שלטונות כווית, טורקיה ובריטניה. המטרה העיקרית מאחורי התמיכה המתמשכת שלה זכה הקונגרס הלאומי העיראקי מצד הממשל האמריקאי הייתה הפלת משטרו של סדאם חוסיין על רקע תוצאותיה של מלחמת המפרץ ומשבר כווית. היחסים בין הממשל האמריקאי לבין הקונגרס נמשכו לאורך שנות ה-90, הן בתקופת נשיאותם של ג'ורג' ה' בוש וביל קלינטון. הנשיא בוש, שתחת פיקודו הכניע צבא ארצות הברית את עיראק אך הותיר את משטר הבעת' על כנו ונמנע מלהפיל את סדאם חוסיין מהשלטון, קרא לשינוי משטרי בעיראק בשנים שלאחר סיום המלחמה. ההבנה של ממשל בוש שכיבוש צבאי ושימוש בכוח לא יובילו לתוצאות הרצויות ולשינוי המשטר המצופה במדינה, הובילה אותו לאימוץ פיתרון חלופי, שבו ארגון כמו הקונגרס הלאומי העיראקי יוביל את העם העיראקי למרוד במשטרו של סדאם חוסיין ולהפילו, עמדה שנותרה על כנה גם בתקופת שלטונו של הנשיא קלינטון.[2]
האמריקאים ראו את אחמד צ'לבי כאחד הדמויות הפוליטיות החשובות בחזית האופוזיציה לשלטונו של סדאם חוסיין, והם נעזרו בשירותיו לאורך תהליך ההכנה והחשיבה לקראת הפלישה לעיראק בשנת 2003, הן כמומחה המכיר את המדינה היטב והן כפוליטיקאי שיוכל להיות אחד מציריה החשובים של המערכת הפוליטית החדשה שתיבה בעיראק הדמוקרטית ושניתן יהיה לשתף איתו פעולה לאחר החלפת השלטון במדינה. כחלק מיחסים אלה, שנרקמו בין הצדדים, קידם צ'לבי את עצמו ואת הקונגרס הלאומי העיראקי וזכה לתמיכה כספית חודשית עבור הקונגרס ומימון פעילויותיו ופעולתו בגובה של 342 אלף דולר. אף על-פי כן, עוד בזמן ההכנות לפלישה וגם לאחריה נשמעו קולות רבים בממשל האמריקאי ובגופי המודיעין והביון שלו שהטילו ספק בהערכותיו ובניתוחיו של צ'לבי, בייחוד ביחס לנשק להשמדה המונית שהיה בידי שלטון הבעת ואומדני הכמות והאיכות של נשק זה, כפי שהציג צ'לבי בפני בכירים אמריקאי. גם חשדות אלה לא הצליחו לרופף את הקשר בין צ'לבי והקונגרס לבין הממשל האמריקאי שהיה נחוש לפלוש לעיראק והשתמש בנתונים שסיפקו אנשי הקונגרס כ"אקדח מעשן" שיצדיק את הפלישה. צ'לבי ואנשי הקונגרס הגיעו לעיראק זמן קצר ארחרי הפלישה בחסות אמריקאית והתיישבו מחדש בבגדאד, אך בתוך זמן קצר, משלא נמצאו ראיות לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק ומשהערכותיהם של אנשי הקונגרס התגלו כחסרות כל שחר, התרחקו הבכירים האמריקאים מצ'לבי ומאנשי הארגון והחלו לגלות כלפיהם עוינות.[5]
לאחר הפלת משטר הבעת' בשנת 2003, הפך הקונגרס הלאומי העיראקי למפלגה פוליטית, שכן הוא כלל מספר רב של מתנגדי משטר הבעת'. נציגי הקונגרס השתתפו בתהליכים פוליטיים בראשית ימיה של המדינה העיראקית החדש והנבנית ווהמשיך לדגול בקריאה לדמוקרטיזציה בעיראק במטרה להגביר את יציבות המדינה לאחר עשורים של רודנות, מלחמה וסכסוכים פנימיים. באשר למעמדו של אחמד צ'לאבי בקרב האמריקנים לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין, הוא הושפע עם הזמן עקב התפתחויות באירועים הפוליטיים בעיראק ובשל שינוי העמדות הפוליטיות, כאשר בתקופה זו נוצרה תחרות בין דמויות פוליטיות ומפלגות.[1]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Nimrod Raphaeli, Iraqi National Congress - an Exercise in Democracy, MEMRI, August 27, 2004 (באנגלית)
- ^ 1 2 Laurie Mylroie, The United States and the Iraqi National Congress, Middle East Intelligence Bulletin, April 2001 (באנגלית)
- ^ 1 2 Whither the Iraqi Opposition? The Future of the Iraqi National Congress, The Washington Institute for Near East Policy, September 25, 1996 (באנגלית)
- ^ 1 2 The Iraqi National Congress: Strengths, Weaknesses, and Challenges, cia.gov, 17 September 1993 (באנגלית)
- ^ Jane Mayer, The Manipulator, The New Yorker, May 30, 2004