ג'ורג' הרברט ווקר בוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' הרברט ווקר בוש
George Herbert Walker Bush
George H. W. Bush, President of the United States, 1989 official portrait.jpg
הדיוקן הנשיאותי של בוש, 1989
לידה 12 ביוני 1924 (בן 93)
מילטון, מסצ'וסטס
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת ייל
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת הכנסייה האפיסקופלית
בת-זוג ברברה בוש (מאז 1945)
נשיא ארצות הברית ה-41
תקופת כהונה 20 בינואר 198920 בינואר 1993 (4 שנים)
סגן דן קוויל
הקודם רונלד רייגן
הבא ביל קלינטון
סגן נשיא ארצות הברית ה-43
תקופת כהונה 20 בינואר 198120 בינואר 1989 (8 שנים)
הקודם וולטר מונדייל
הבא דן קוויל
תחת הנשיא רונלד רייגן

ג'ורג' הרברט ווקר בושאנגלית: George Herbert Walker Bush; נולד ב-12 ביוני 1924) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאה ה-41 של ארצות הברית מ-1989 עד 1993 וכסגן נשיא ארצות הברית ה-43 מ-1981 עד 1989.

כחבר המפלגה הרפובליקנית, בוש היה בעבר חבר הקונגרס האמריקאי, שגריר ומנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA).

הוא נשיא ארצות הברית לשעבר המבוגר ביותר בחיים כיום. מאז 2001, בוש מכונה לעתים תכופות כ"ג'ורג' בוש האב", "בוש 41", "בוש הזקן", או "ג'ורג' בוש סניור" כדי להבדיל בינו לבין בנו הבכור, ג'ורג' ווקר בוש, הנשיא ה-43 של ארצות הברית.

בוש הפעוט צועד בפעם הראשונה באחוזת סבו שבמיין, 1925

תוכן עניינים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – משפחת בוש

ג'ורג' הרברט ווקר בוש נולד ברחוב אדמס 173 בעיירה מילטון שבמדינת מסצ'וסטס[1] ב-12 ביוני 1924 לפרסקוט בוש ודורותי (ווקר) בוש. משפחת בוש עברה ממילטון לעיירה גריניץ' שבקונטיקט זמן קצר לאחר לידתו. כשגדל, כינויו היה "פאפי" ("Poppy")[2].

בוש החל את לימודיו היסודיים בבית הספר של מחוז גריניץ', בית ספר פרטי המלמד לימודי בוקר. משנת 1936, למד באקדמית פיליפס באנדובר, מסצ'וסטס, שם מילא מספר תפקידי הנהגה, ביניהם נשיא הכיתה הבוגרת, מזכיר מועצת התלמידים, נשיא קבוצת ההתרמה לקהילה, חבר מערכת כתב העת של בית הספר והקפטן נבחרת הכדורגל והפוטבול[3].

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' הרברט ווקר בוש על מטוס גראמן TBF אוונג'ר בנושאת המטוסים סן חסינטו (CVL-30)‏, 1944

בעקבות המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, בוש החליט להצטרף לצי ארצות הברית[4], ולאחר שסיים את חוק לימודיו באקדמית פיליפס בשנת 1942, הוא הפך לטייס קרב בצי בגיל 18[3]. בתום קורס טיס בן 10 חודשים, הוא הוסמך לסגן משנה (Ensign) בכוחות המילואים של צי ארצות הברית בתחנת צי האוויר קורפוס כריסטי ב-9 ביוני 1943, שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתו ה-19, ובכך הפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת בצי ארצות הברית[4].

הוא שובץ בטייסת טורפדו (VT-51) כקצין פוטוגרפי בספטמבר 1943[4]. בשנה שלאחר מכן, הוצב עם יחידתו על נושאת המטוסים סן חסינטו (CVL-30), שם מבנה גופו הגבוה והרפוי העניק לו את הכינוי "Skin"[5]. במהלך תקופה זו, השתתף בוש באחד מקרבות בים והאוויר הגדולים של מלחמת העולם השנייה - קרב ים הפיליפינים[4].

לאחר שקודם לדרגת סגן (Lieutenant Junior Grade) ב-1 באוגוסט 1944, נושאת המטוסים סן חסינטו החלה בפעילות נגד הצבא היפני הקיסרי באיי בונין. בוש הטיס אחד מארבעת מטוסי TBF אוונג'ר שתקפו את הכוחות היפניים באי שישיג'ימה[6]. במהלך התקפותיהם, בוש וצוותו נתקלו בהתקפות נגד מטוסים אינטסיביות; מטוסו של בוש נפגע מירי נגד מטוסים ומנועו עלה באש. גם בעוד מטוסו בוער, בוש התעקש להשלים את משימת התקיפה. הוא הצליח להרחיק בטיסה בכיוון האוקיינוס, ונאלץ לנטוש את המטוס בלב ים (אחד מאנשי צוותו נהרג במטוס, והשני צנח ונהרג כשפגע במים)[7]. בוש המתין בסירה מתנפחת במשך ארבע שעות, עד שחולץ על ידי הצוללת פינבק (SS-230), שעסקה בחילוץ טייסים שנטשו. על לחימתו קיבל עיטור גבורה ("צלב התעופה המצוינת"). בהמשך החודש שירת על הצוללת, וסייע בחילוצם של טייסים אחרים. כמה מאלה שנורו במהלך ההתקפה נשבו והוצאו להורג, והכבד שלהם נאכל בידי שוביהם[8].

נישואים ואוניברסיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש התחתן עם ברברה פירס ב-6 בינואר 1945, שבועות ספורים לאחר שובו מן האוקיינוס השקט. דירתם הראשונה של הזוג הייתה דירה שכורה קטנה בטרנטון, מישיגן. הנישואים שלהם הולידו שישה ילדים: ג'ורג' ווקר בוש (נולד ב-1946), פאולין רובינסון "רובין" בוש (1949–1953, נפטרה מלוקמיה), ג'ב בוש (נולד ב-1953), נלי בוש (נולד ב-1955) מרווין פירס בוש (נולד ב-1956), ודורותי בוש קוץ' (נולדה ב-1959)[9].

בוש התקבל לאוניברסיטת ייל לפני גיוסו בצבא וקיבל את ההצעה לאחר שחרורו ונישואיו[10]. כשהיה באוניברסיטת ייל, הוא נרשם לתוכנית מואצת שאפשרה לו לסיים את הלימודים תוך שנתיים וחצי, במקום ארבע[10]. הוא היה חבר באחוות דלתא קאפה אפסילון ונבחר לנשיאה[11]. הוא גם שיחק בקבוצת הבייסבול של האוניברסיטה וכקפטן הקבוצה, בוש פגש את בייב רות' לפני משחק במהלך שנתו האחרונה. הוא גם היה, כמו אביו, חבר בנבחרת העידוד של אוניברסיטת ייל[12]. בשלהי שנתו האחרונה באוניברסיטה, בדומה לאביו פרסקוט בוש (1917), הוא התקבל לאגודת הסתרים אחוות הגולגולת והעצמות, וכן לאחוות פי בטא קפא. בשנת 1948 סיים תואר ראשון בכלכלה[13].

קריירת עסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שסיים את לימודיו, עבר בוש עם משפחתו הצעירה למערב טקסס. קשריו העסקיים של אביו הוכיחו את עצמם כשהעז בוש להיכנס לעסקי הנפט, והתחיל את קריירת העסקים שלו במכירת ציוד קידוח בתעשיית הנפט[14] עבור חברת "דרסר תעשיות" ("Dresser Industries"), חברה בת של "האחים בראון הארימן" ("Brown Brothers Harriman"), שם היה פרסקוט בוש חבר במועצת המנהלים של החברה במשך 22 שנה)[15]. בעת שעבד עבור דרסר תעשיות, בוש התגורר במקומות שונים עם משפחתו: אודסה שבטקסס; ונטורה, בייקרספילד וקומפטון שבקליפורניה; ולבסוף מידלנד שבטקסס[16]. (על פי בנו הבכור, ג'ורג' ווקר בוש, כשהיה בן שנתיים, המשפחה התגוררה באחת מדירות הדופלקס הבודדות באודסה עם חדר אמבטיה מקורה, שאותו "חלקו עם כמה זונות")[17]. בוש התחיל את פיתוח החברה בשנת 1951 ובשנת 1953 ייסד את חברת זפטה נפט, חברת קידוח נפט באגן פרמיאן בטקסס[18]. בשנת 1954 הוא מונה לנשיא חברת זפטה אוף-שורינג, חברה בת שהתמחתה בקידוח יבשתי.

ב-1959, זמן קצר לאחר שחברת הבת הפכה לעצמאית, העביר בוש את החברה ואת משפחתו ממידלנד ליוסטון[19]. הוא המשיך לכהן כנשיא החברה עד 1964, ולאחר מכן כיושב ראש עד 1966, אבל שאיפותיו היו פוליטיות. עד אז, בוש הפך למיליונר[20]. על פי טיים מגזין, שוויו של בוש הוערך בנטו 20 מיליון דולר אמריקני בשנת 2015[21].

קריירה פוליטית בשנים 1964–1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של בוש כחבר הקונגרס ה-91, 1969
בוש עם הנשיא דוויט אייזנהאואר

שנות הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש כיהן כיושב ראש המפלגה הרפובליקנית במחוז האריס שבטקסס ב-1964, אולם, הוא רצה להיות מעורב יותר בעשייה הפוליטית, ולכן הגביה את מטרותיו: ייצוג מדינת טקסס בסנאט של ארצות הברית. לאחר שזכה במועמדות הרפובליקנית לסנאט של ארצות הברית מטעם טקסס, התמודד בוש מול יריבו הדמוקרטי ראלף יארבורו, שצייר את בוש כימני קיצוני. בוש היה תומך נלהב בסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר, שעמד בראש הצמד הרפובליקני בבחירות לנשיאות 1964 בתור המועמד לנשיאות ארצות הברית. בדומה לגולדווטר, בוש הביע התנגדות לחוק זכויות האזרח (חוק שהבטיח זכויות לאמריקאים-אפריקאים). יארבורו, ליברל מוביל בטקסס, תמכה בחקיקת זכויות האזרח ונבחר מחדש ברוב של 56%-44%[22]. המועמד הרפובליקני למושלות טקסס, ג'ק קריכטון מדאלאס, שלעתים קרובות ניהל קמפיין לצד בוש לפני הבחירות, הפסיד בהפרש רחב הרבה יותר למושל ג'ון קונלי[23]. בוש והמפלגה הרפובליקנית במחוז האריס מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות המפלגה הרפובליקנית החדשה של סוף המאה ה-20. בוש פעל לקליטת את חברי אגודת ג'ון בירץ', שניסו לעמוד בשלטון המפלגה הרפובליקנית.

בוש נבחר בשנת 1966 לבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג המחוז השביעי של טקסס, לאחר שקיבל 57% מהקולות בבחירות וניצח את פרנק בריסקו הדמוקרטי, התובע המחוזי של מחוז האריס שהיה ידוע כבן דודו של מי שיהיה לימים מושל טקסס ה-41, דולף בריסקו[24]. בוש היה הרפובליקני הראשון שייצג את יוסטון בבית הנבחרים של ארצות הברית. הרובע הייצוגי של בוש כלל את טנגלווד, שכונה ביוסטון שהייתה מקום מגוריו[25]; משפחתו עברה לטנגלווד בשנות השישים[26]. דפוס הצבעותיו בבית הנבחרים היה בדרך כלל שמרני: בוש הצביע בעד חוק זכויות האזרח משנת 1968, אם כי לא היה פופולרי במחוזו. הוא תמך במדיניות מלחמת וייטנאם של ממשל ניקסון, אך התעמת עם הרפובליקנים בסוגיית פיקוח הילודה, שבה תמך. למרות היותו חבר קונגרס המכהן בבית הנבחרים בפעם הראשונה, בוש מונה לחבר בוועדת המיסוי והתקציב, שם הצביע בעד ביטול גיוס החובה. הוא נבחר לכהונה שנייה ב-1968.

בשנת 1970 הנשיא ניקסון שכנע את בוש לוותר על מושבו בבית הנבחרים כדי להתמודד לסנאט נגד ראלף יארבורו, שהיה מבקר חריף של ניקסון. בבחירות המקדימות הרפובליקניות, בוש ניצח בקלות את השמרן רוברט ג'. מוריס, ביחס של 87.6% ל-12.4%[27]. ניקסון הגיע לטקסס למען הפגנת תמיכה בבוש ולמועמד למושלות טקסס פול אגרס, עורך דין מדאלאס שהיה חבר קרוב של הסנטור האמריקני ג'ון טאוור[28]. חבר הקונגרס לשעבר לויד בנסטן, דמוקרט מתון יותר, יליד דרום טקסס, ניצח את יארבורו בפריימריז הדמוקרטי. יארבורו תמך בבנטסן, שהביס את בוש, ביחס של 53.4 ל-46.6%[29]. כאשר הקריירה הפוליטית של בוש דעכה, הוא עזב את יוסטון ומכר את ביתו בשכונת טנגלווד, אך המשיך להתגורר בשכונה לזמן מה.

שגריר ארצות הברית באו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפסדו ב-1970, בוש נודע כאיש עסקים רפובליקני בולט מאזור חגורת השמש המשתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה. ריצ'רד ניקסון שם לב לכך והעריך את ההקרבה שעשה בוש מעמדתו בקונגרס[15], ומינה אותו לשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות בדצמבר של אותה השנה[13]. מינויו אושר פה אחד על ידי הסנאט, ובתפקיד זה כיהן במשך שנתיים, החל משנת 1971 עד 1973[15].

מבקריו התנגדו למועמדותו לתפקיד מאחר שבוש היה חסר ניסיון במדיניות חוץ, אך הסנאט אישר את מינויו למרות זאת. בוש לא היה חלק מהמעגל הפנימי של ממשל ניקסון, מה שהפחית יעילותו באומות המאוחדות. עם זאת, הוא ניצל את כהונתו כדי להמשיך להתחבר לאנשים בעלי השפעה בממשל האמריקני ובכל רחבי מערכת החוץ[30]. השגריר בוש נהנה מקשריו האישיים עם שליחים זרים והחל לבנות את שמו המסחרי הידוע שישרת אותו היטב בשנים הבאות[30].

יושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן פרשת ווטרגייט, ניקסון ביקש מבוש לשמש כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1973[13]. בוש קיבל את בקשתו, והחזיק בתפקיד זה, בשעה שהפופולריות הן של ניקסון והן של המפלגה הרפובליקנית צנחה[31]. הוא הגן על ניקסון בעקשנות, אך ככל שהוכח שניקסון שותף בפרשה, התמקד בוש בהגנה על המפלגה הרפובליקנית, תוך שמירה על נאמנות לניקסון. כיושב ראש הוועדה, בוש ביקש רשמית מניקסון להתפטר לטובת המפלגה הרפובליקנית[15]. ניקסון עשה זאת ב-9 באוגוסט 1974; בוש ציין ביומנו כי "הייתה הרגשה של עצבות, כאילו מישהו מת [...] הנאום [נאום ההתפטרות] של ניקסון - בעיטה או שתיים בעיתונות - מאמץ עצום מצדו, לא יכולתי שלא להסתכל על משפחתו, שחושבים על הישגיו ואז חושבים על הבושה"[32].

שליח לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'רלד פורד, יורשו של ניקסון, מינה את בוש לתפקיד ראש משרד הקישור של ארצות הברית ברפובליקה העממית של סין. מאחר שלארצות הברית היו אז יחסים רשמיים עם טאיוואן ולא עם הרפובליקה העממית של סין, לא היה למשרד הקישור מעמד רשמי של שגרירות, ובוש לא הוגדר באופן רשמי כשגריר, אם כי הוא פעל באופן בלתי רשמי כאחד כזה. ארבע-עשר החודשים שבילה בסין היו מועילים במידה רבה ליחסי ארצות הברית-סין[15].

לאחר השבעתו של פורד לנשיאות, עלה שמו כמועמד מוביל לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית[33]. פורד בסופו של דבר צמצם את רשימת המועמדים שלו לנלסון רוקפלר ובוש. ראש סגל הבית הלבן דונלד רמספלד, העדיף, ככל הנראה, את רוקפלר על פניו של בוש. רוקפלר מונה בסופו של דבר לתפקיד[34].

מנהל סוכנות הביון המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהל ה-CIA בוש מאזין בפגישה שנערכה עקב ההתנקשות בחייהם של הדיפלומטים האמריקאים פרנסיס א. מלוי ג'וניור ורוברט א. וורינג, 1976

ב-1976 החזיר הנשיא פורד את בוש לוושינגטון הבירה לשם מינויו לתפקיד מנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA), במקומו של ויליאם קולבי. הוא שירת בתפקיד זה במשך 357 ימים, מ-30 בינואר 1976 עד ה-20 בינואר 1977[35]. בעודו השליח המיוחד לסין, בוש היה מתוסכל מכוחו של מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, בקביעת מדיניות החוץ והערכתה. כתוצאה מכך, כאשר בוש הפך למנהלה החדש של ה-CIA, הוא התעקש לקבלת גישה ישירה לנשיא פורד[36]. עם זאת, בוש וקיסינג'ר המשיכו להתעמת בדבר דיווחים מודיעיניים על יכולות ואיומים סובייטיים. באופן ספציפי, הערכות ה-CIA הצביעו על כך שברית המועצות נעה באופן אגרסיבי למדיניות הרתעה גרעינית; מה שאיים לערער את מדיניות הדטאנט של קיסינג'ר[36].

ה-CIA טולטל בידי שורה של גילויים, שבוססו על חקירות של "ועדת צ'רץ'" בנוגע לפעולות בלתי חוקיות ומורשות של ה-CIA, ולזכותו של בוש שיקום המורל של הסוכנות[37]. ב-18 בפברואר 1976 הוציא הנשיא ג'רלד פורד את הצו הנשיאותי 11905, שקבע הגבלות וקווים מנחים למדיניות גורמי מודיעין אִינְדִּיבִידוּאָלִים, והבהיר את תחומי אחריותן וסמכויותיהן. לבוש היו שלושה חודשים ליישום הצו החדש, שקרא לרה-אורגניזציה גדולה של קהילת המודיעין האמריקנית, וקבע בתוקף כי לא ניתן לכוון פעילות מודיעינית נגד אזרחים אמריקאים[38].

בהכירו כי תמיכת הקונגרס של ארצות הברית חיונית עבור ה-CIA, בוש עבד בשיתוף פעולה הדוק עם הקונגרס, מאחר שהן הסנאט והן בית הנבחרים החליטו להקים ועדות פיקוח מודיעיניות קבועות[38]. כמנהל הסוכנות, העביר בוש תדרוך ביטחוני-לאומי לג'ימי קרטר, הן כנשיא מושבע והן כנשיא נבחר, ודיבר על האפשרות להישאר בתפקידו בממשל קרטר[39], אם כי לא עשה זאת. לאחר שבוש עזב את הסוכנות, סגנו, א. הנרי קנוצ'ה, שימש כמנהל ה-CIA בפועל עד אשר מונה סטנספילד טרנר למנהל הקבוע של הסוכנות[40].

תפקידים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976 ועלייתה לשלטון ב-1977, נתמנה בוש ליושב ראש הוועד המנהל של הבנק הבינלאומי הראשון ביוסטון[41]. מאוחר יותר הוא העביר שנה כפרופסור למדעי הניהול בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת רייס, החל מ-1978. בוש אמר על זמנו שם, "אהבתי את זמני הקצר בעולם האקדמיה"[42]. בין 1977 ל-1979 הוא היה מנהל מועצת יחסי החוץ של המועצה למדיניות חוץ.

הבחירות לנשיאות 1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980
סמליל מסע הבחירות של בוש, 1980
בוש (מימין) בעימות עם רונלד רייגן (משמאל), 1980

בוש החליט בשלהי שנות ה-70 להתמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980; בשנת 1979, הוא השתתף ב-850 אירועים פוליטיים ונסע יותר מ-400,000 ק"מ עבור מסע הבחירות למשרה הרמה ביותר בארצות הברית. בבחירות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית, הדגיש בוש את מגוון ניסיונו הממשלתי, בעודו מתחרה מול הסנאטורים הווארד בייקר מטנסי, בוב דול מקנזס, חברי הקונגרס האמריקאי ג'ון אנדרסון מאילינוי (שהתמודד מאוחר יותר כמועמד עצמאי) ופיל קריין, גם הוא מאילינוי, מושל טקסס לשעבר ג'ון קונלי, מושל מינסוטה לשעבר, הרולד סטאסן, והמועמד העיקרי רונלד רייגן.

בבחירות המקדימות, בוש התמקד בניצחון באספות הבחירה באיווה, בעוד רייגן ניהל מסע מסורתי יותר. בוש ייצג את האגף המרכזי במפלגה הרפובליקנית, ואילו רייגן ייצג את השמרנים. בוש תיאר את המדיניות הכלכלית של רייגן שדגלה בכלכלת צד-היצע "כלכלת וודו". האסטרטגיה שלו הוכיחה תועלת, במידה מסוימת, כשזכה באיווה עם 31.5% מהקולות לעומת רייגן שזכה ב-29.4%. אחרי הניצחון, בוש הצהיר כי מסע הבחירות שלו היה מלא ברגעי מומנטום.

כתוצאה מהפסדו, החליף רייגן את מנהל הקמפיין שלו, ארגן מחדש את צוותו, והתרכז בניצחון בפריימריז בניו המפשייר. השניים הסכימו לעימות במדינה, שמומן בידי מטה הקמפיין של רייגן. רייגן הזמין גם את ארבעת המועמדים האחרים, אך בוש סירב להתעמת איתם, ובסופו של דבר הם עזבו את העניין. העימות היה רגע מרכזי במערכה. בוש בסופו של דבר הפסיד בפריימריז עם 23% מהקולות בעוד רייגן סחף אחריו של 50% מהקולות. בוש הפסיד ברוב הפריימריז הנותרים, וגם פרש רשמית מהמירוץ לנשיאות במאי של אותה השנה.

כאשר עתידו הפוליטי נראה עגום, מכר בוש את ביתו ביוסטון וקנה את אחוזת סבו בקנבונקפורט שבמיין הידועה כיום כ"מתחם בוש"[43]. בוועדה הרפובליקנית, רייגן בחר בבוש כעמיתו למרוץ וכמועמדו לתפקיד סגן הנשיא.

סגן נשיא ארצות הברית (1981–1989)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוקן הרשמי של הצמד הנשיאותי רייגן ובוש, 16 ביולי 1981
הדיוקן הרשמי של בוש כסגן נשיא ארצות הברית

בכהונה הראשונה (1981–1985)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסגן נשיא ארצות הברית, בוש קיבל בדרך כלל פרופיל נמוך תוך הכרה בגבולות החוקתיים של משרדו; הוא נמנע מקבלת החלטות או לבקר את רייגן בכל דרך שהיא. כמנהגו של סגן הנשיא, עברו הוא ואשתו (שמתוקף תפקידה הייתה הגברת השנייה של ארצות הברית) למעונו של סגן הנשיא במעגל מצפה הכוכבים מס' 1, במרחק של שלושה קילומטרים מהבית הלבן. לאחר שמכר את ביתו בטנגלווד, הצהירו הזוג בוש על חדר במלון יוסטון ככתובת ההצבעה הרשמית שלהם. בוש ורעייתו נכחו במספר רב של אירועים ציבוריים וטקסיים במסגרת תפקידם, כולל הלוויות ממלכתיות רבות, שהפכו לבדיחה שכיחה לקומיקאים. ברברה בוש מצאה שההלוויות מועילות במידה רבה לבעלה, ואמרה: "ג'ורג' נפגש עם ראשי מדינה רבים, או עתידיים, בהלוויות בהן השתתף, מה שמאפשר לו ליצור קשרים אישיים חשובים לנשיא רייגן". כנשיא הסנאט להלכה, בוש נשאר בקשר עם חברי קונגרס, והמשיך לדווח לנשיא על המתרחש בגבעת הקפיטול[34].

ב-30 במרץ 1981, בתחילת ימי הממשל, נורה הנשיא רונלד רייגן ונפצע קשה על ידי ג'ון הינקלי הבן בוושינגטון הבירה. בוש, הראשון בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, נכח באותה עת בפורט וורת' שבטקסס, וטס חזרה לוושינגטון מיד. הקבינט של רייגן התכנס בחדר המצב, שם דנו בנושאים שונים, כולל זמינותו של הפוטבול הגרעיני. כאשר מטוסו של בוש נחת, עוזריו יעצו לו להמשיך ישירות לבית הלבן במסוק, כדי ליצור תדמית שהממשלה עדיין מתפקדת למרות ניסיון ההתנקשות. בוש דחה את הרעיון, והשיב: "רק הנשיא נוחת על המדשאה הדרומית"[34]. אמרה זו השאירה רושם חיובי על רייגן[34], שהחלים וחזר לעבודה תוך שבועיים. מאותו יום ואילך, היו הנשיא וסגנו אוכלים ארוחת צהריים קבועה ביום חמישי בחדר הסגלגל.

בדצמבר 1983 טס בוש לאל סלוודור וקרא למנהיגי הצבא במדינה לסיים עם שיירות המוות שלהם ולערוך בחירות חופשיות לחלוטין ולא יאבדו את הסיוע האמריקני. עוזריו של בוש חששו לביטחונו וחשבו על ביטול הפגישה עם נשיא אל סלוודור כאשר הם גילו כתמי דם לכאורה על רצפת ארמון הנשיאות של הנשיא אלווארו מאגאנה[44].

בוש מונה על ידי רייגן להיות אחראי על שני נושאים מיוחדים - דה-רגולוציה (deregulation) והברחת סמים בינלאומית. כוח המשימה הדה-רגולוציה בחן מאות כללים בחוק, במטרה לרסן את גודל הממשלה הפדרלית. כוח המשימה להברחת סמים תיאם את המאמצים הפדרליים לצמצום את כמות התרופות הנכנסות לארצות הברית. שני נושאים אלו היו נושאים פופולריים בקרב השמרנים, ובוש, שהיה בעיקרו מתון, החל לחזר אחרי השמרנים בעבודתו[34].

בכהונה השנייה (1985–1989)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייגן ובוש התמודדו לבחירה מחדש ב-1984. יריבם הדמוקרטי, וולטר מונדייל, עשה היסטוריה כשנבחרה לראשונה אישה, חברת בית הנבחרים מניו יורק ג'רלדין פררו, כמועמדת לסגן הנשיא תחתיו. היא ובוש התעמתו יחד בעימות סגן נשיאותי טלוויזיוני בודד[45]. ניגודה של פררו עם בוש, בוגר אוניברסיטת ליגת הקיסוס, בלט בייצוגה מחוז שברובו מורכב מאוכלוסיית ה"צווארון הכחול"; מצב זה, לצד אהדתה בקרב נשים עיתונאיות, הותיר את בוש בעמדת נחיתות בעימות. חרף זאת, מועמדות רייגן ובוש זכתה ברוב עצום נגד מונדייל ופררו. לאחר מכן, בראשית כהונתו השנייה כסגן נשיא, תכננו בוש ועוזריו ריצה לנשיאות ב-1988. ועידה אורגנה עד סוף שנת 1985 לצד גיוס כספים בסך שתי מיליון דולר אמריקני עבור שאיפותיו הנשיאותיות של בוש[34].

בשנת 1985 קיבל בוש תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[46]. הוא היה סגן הנשיא הראשון לכהן כנשיא ארצות הברית בפועל כאשר ב-13 ביולי 1985 עבר רייגן ניתוח להסרת פוליפים מהכרכשת שלו[47], ובכך הפך בוש לנשיא ארצות הברית בפועל במשך כשמונה שעות.

ממשל רייגן הזדעזע משערוריית איראנגייט ב-1986, כאשר התברר כי פקידי ממשל ביצעו בסתר מכירת נשק לאיראן, והשתמשו ברווחים למימון ארגוני הקונטראס האנטי-קומוניסטים בניקרגואה, על אף התחייבותו הרשמית של הממשל שלא לנהל קשרי מסחר עם מדינה זו. כאשר הפרשה נחשפה בתקשורת, בוש, בדומה רייגן, הצהיר כי הוא היה "מחוץ לתמונה" וכי לא ידע על המימון האסור[48], אם כי נחקר בהמשך[49]. יומניו מאותו זמן ציינו "אני אחד האנשים המעטים שמכירים את הפרטים", וכתוצאה משש חנינות שניתנו בידיו, הדו"ח הסופי של הפרקליט העצמאי על פרשת איראן-קונטראס ציין במפורש: "החקירה הפלילית של בוש הייתה באופן מצער לקויה".

במעמד סגן נשיא ארצות הברית, בוש פתח את המשחקים הפאן-אמריקאיים 1987 באינדיאנפוליס שבאינדיאנה.

ב-1988, ירטה הסיירת האמריקנית וינסנס בשוגג את טיסה 655 של איראן אייר והובילה למותם של 290 נוסעים. על כך בוש אמר כי "אני לעולם לא אתנצל בעבור אמריקה (על דברים שארה"ב עשתה), לעולם. לא משנה מה הן העובדות."[50]

הקמפיין הנשיאותי 1988[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1988
הלוגו של הקמפיין הנשיאותי של בוש, 1988
סגן הנשיא בוש נואם במהלך מסע הבחירות בסנט לואיס, מיזורי. לידו ניצב ג'ון אשקרופט, שיהיה התובע הכללי של ארצות הברית בממשל בנו, ג'ורג' ווקר בוש.
תיאור ההצבעה במדינות השונות: באדום צבועות מדינות בהן הושג רוב לבוש והמדינות הכחולות תמכו במייקל דוקאקיס

בגיליון ה-26 בינואר 1987 של מגזין טיים, במאמר שכותרתו "היכן הוא ג'ורג' בוש האמיתי?", העיתונאי רוברט אג'מיאן דיווח כי חבר של בוש ניסה להאיץ בו לשהות מספר ימים בקמפ דייוויד ולחשוב בכובד ראש על תוכניותיו לנשיאותו העתידית, וכשבוש הגיב על כך ברוגז: "הו, עניין החזון הזה"[51]. ציטוט נפוץ זה הפך לקיצור להאשמה שבוש לא היטיב לתכנן או לנסח עמדות מדיניות חשובות באופן משכנע ועקבי. המשפט הפך מאז לביטוי נרדף לכל כישלון של פוליטיקאי לכלול חזון פוליטי גדול יותר במערכת בחירות, ולעתים קרובות נעשה בו שימוש בתקשורת לגבי פוליטיקאים אחרים או דמויות ציבוריות אחרות[52][53].

בוש תכנן להתמודד לנשיאות מאז 1985, ונרשם כמועמד בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית באוקטובר 1987[34]. יריביו העיקריים בבחירות אלו היו הסנאטור בוב דול מקנזס, חבר בית הנבחרים ג'ק קמפ ממדינת ניו יורק, מושל דלאוור לשעבר פיט דופונט, והמטיף האוונגליסטי בטלוויזיה פט רוברטסון.

אף על פי שנחשב למועמד מוביל בבחירות המקדימות, בוש הגיע למקום השלישי באספות הבחירה באיווה, לאחר בוב דול ופט רוברטסון[54]. כפי שעשה רייגן ב-1980, בוש ארגן מחדש את צוותו והתרכז בניצחון בפריימריז בניו המפשייר. כשדול הוביל בניו המפשייר, החליט בוש לשדר תשדירים המראים את דול כתומך בהעלאת מסים[55], ודול נהדף. לאחר הפריימריז, בוש ודול ניצבו יחד בהופעה תקשורתית משותפת, וכאשר המראיין שאל את דול האם יש לו משהו להגיד לבוש, אמר דול, בתגובה לתשדירים, "כן, תפסיק לשקר לגבי הרקורד שלי" בנימה זועמת. דבר זה פגע בקמפיין של דול לטובתו של בוש. בוש המשיך לנצח, וזכה גם בבחירות מקדימות רבות בדרום ארצות הברית[15]. לאחר שהתחילו השלבים המתקדמים של הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית, סופר טיוזדיי לדוגמה, בוש זכה באופן גורף.

לקראת כינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1988, היו הרבה השערות לגבי בחירתו של בוש לעמיתו למרוץ. בוש בחר בסנאטור הצעיר דן קווייל מאינדיאנה, המועדף על ידי השמרנים.

בוש, שבוקר מדי פעם על חוסר ההשפעה שלו בהשוואה לרייגן, נשא נאום נרגש בכינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1988. הנאום כונה "אלף נקודות האור" ("Thousand points of light"), ובו הוא תיאר את חזון אמריקה שלו: הוא תמך בהקראת שבועת האמונים לארצות הברית, התרת תפילות בבתי ספר ציבוריים, עונש מוות, הזכות לשאת נשק, והתנגדות להפלות. הנאום בוועדה כלל את התחייבותו המפורסמת של בוש: "קראו את שפתיי: לא עוד מסים!"[56][57].

מערכת הבחירות הכללית בין בוש ויריבו הדמוקרטי, מייקל דוקאקיס, תוארה ב-2008 כאחת הנאלחות, הגסות והסוערות ביותר בתקופה המודרנית. בוש האשים את דוקאקיס בזיהום נמל בוסטון כמושל מסצ'וסטס[15]. בוש ציין גם כי דוקאקיס מתנגד לחוק שיחייב את כל התלמידים להקריא את שבועת האמונים לארצות הברית, נושא שהיה חשוב לבוש ושהוזכר רבות בנאום קבלת מועמדותו לנשיאות. דוקאקיס הגיב ואמר שהוא ליברל גאה ושזאת לא בושה. בוש גם האשים את דוקאקיס בהשקפות חוץ ש"נולדו בהארוורד"- רמז לאליטיזם, לכאורה, של דוקאקיס.

התנגדותו המוחלטת של דוקאקיס לעונש מוות הובילה לשאלה חריפה שנשאלה במהלך העימותים הנשיאותיים. המנחה ברנרד שו שאל את דוקאקיס האם הוא יתמוך בעונש המוות אם אשתו, קיטי, תיאנס ותירצח[58]. תשובתו של דוקאקיס התרכזה בעיקר בחוסר ההשפעה של עונש המוות, והתשובה גרמה לו להיתפס כמתנשא.

בוש זכה ברוב הקולות וב-40 מהמדינות בקרב הקול האלקטורלי בבחירות שנערכו ב-8 בנובמבר. הוא הצליח מאוד בפרוורי הערים הגדולות, אולם באזורים כפריים הוא זכה בפחות קולות מאשר רונלד רייגן. באופן מפתיע, בוש גם הפסיד באיווה. וירג'יניה המערבית נשארה גם היא דמוקרטית. בוש ניצח רק בקושי במיזורי. גם במדינות כגון קנזס, דקוטה הדרומית ומונטנה, הרפובליקניות, ההצבעה הייתה הרבה יותר צמודה - עקב המיתון החקלאי בתקופת רייגן.

התמיכה הכי גדולה בבוש התרחשה בדרום. הוא גם הצליח מאוד במדינות צפון מזרחיות והפסיד בניו יורק רק בקושי. הוא גם זכה בדלאוור. למרות בנסטן, בוש זכה בטקסס בצורה החלטית. הזכייה של בוש בקליפורניה היא הפעם האחרונה שרפובליקני זכה במדינה זו.

בוש היה המועמד הרפובליקני האחרון שזכה בכמה מדינות שמאז הוכרו בתור מעוזים דמוקרטים. מדינות אלו הן ורמונט, מיין, קונטיקט, ניו ג'רזי, דלאוור, מרילנד, פנסילבניה, מישיגן, אילינוי וקליפורניה. הוא זכה ב-53.4% מהקולות - אחוז שאחריו אף מועמד לא עקף אותו. הוא גם היה המועמד האחרון שזכה ברוב הקולות עד לבנו ב-2004. אלו היו הבחירות האחרונות בהן הרפובליקנים זכו ברוב האלקטורים הצפוניים.

בוש היה לסגן הנשיא הראשון שנבחר לנשיאות מאז מרטין ואן-ביורן ב-1836. מסע הבחירות של בוש היה גם הפעם האחרונה עד כה, שקמפיין רפובליקני זכה ברוב קולות בקרב נשים.

נשיא ארצות הברית (1989–1993)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ויליאם רנקוויסט, משביע את בוש לנשיאות ארצות הברית בגבעת הקפיטול, 20 בינואר 1989

בוש הושבע לנשיאות ארצות הברית ב-20 בינואר 1989, והחליף את רונלד רייגן. הוא נכנס לבית הלבן בתקופה של שינוי בעולם; חומת ברלין נפלה סמוך לתקופתו המוקדמת כנשיא ואילו ברית המועצות התפרקה ב-1991[59]. הוא הורה על תקיפות צבאיות בפנמה ובמפרץ הפרסי, ובשלב מסוים נרשמה נשיאותו כבעלת דירוג שיא של 89 אחוזי תמיכה[60].

בנאום השבעתו אמר בוש: "אני עומד לפניכם ומקבל על עצמי את הנשיאות בשעה רבת תקוות. אנו חיים בתקופה של שלום ושגשוג, אך באפשרותנו לעשות זאת טוב יותר. רוח חדשה מנשבת ונראה שנולד עולם המתרענן בטעמה של החירות. בליבותיהם של האנשים, אם לא למעשה, ימיהם של הרודנים תמו. עידן הטוטליטריות חולף לו, השקפותיו המיושנות התנפצו כמו עלים הנושרים מעץ עתיק חסר חיים. רוח חדשה מנשבת והאומה המתרעננת בטעמה של החירות עומדת מוכנה להתקדם הלאה.[61]"

מינויים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא בוש מקיים ישיבת קבינט מלאה בחדר הקבינט, 5 בספטמבר 1989
הדיוקן הרשמי של בוש וסגנו, דן קוויל, 8 ביוני 1989

אחרי שזכה במועמדות הרפובליקנית לנשיאות ב-1988, בחר בוש בסנאטור דן קוויל מאינדיאנה כעמיתו למרוץ, והפתיע רבים שציפו שבוש יבחר עמית למרוץ מנוסה יותר[62]. התבטאויותיו של קוויל בנושאים שונים וטעויותיו הרבות הפכו אותו למושא חוכא ואיטלולא בעיני התקשורת, ורפובליקנים רבים קראו לבוש להחליף את קוויל במועמד אחר[63]. בוש הרכיב קבינט חדש ברובו, אך השאיר בקבינט רבים מממשל רייגן, ביניהם דיק תורנבורו, התובע הכללי של ארצות הברית. ידידו של בוש, ג'יימס בייקר, ששימש כראש סגל הבית הלבן תחת רייגן, מונה למזכיר המדינה של ארצות הברית[64]. מזכיר ההגנה דיק צ'ייני כיהן בעבר כראש סגל הבית הלבן תחת ג'רלד פורד, ולימים יכהן כסגן נשיא ארצות הברית תחת ג'ורג' ווקר בוש. בחירתו הראשונה של בוש למזכיר ההגנה, ג'ון טאוור, נדחה על ידי הסנאט[65]. ברנט סקוקרופט מונה ליועץ לביטחון לאומי, תפקיד שהחזיק גם בממשלו של ג'רלד פורד[66].

בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך נשיאותו מינה בוש שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית[67]. ב-1990 מינה את שופט בית המשפט הפדרלי לערעורים, דייוויד סוטר, שהחליף את ויליאם ברנן הליברלי. מינויו של סוטר אושר בקלות והוא כיהן בבית המשפט העליון עד 2009, אך הצטרף לגוש הליברלי של בית המשפט, ואכזב את בוש[68]. בשנת 1991, בוש מינה את קלרנס תומאס השמרן שהחליף את ת'ורגוד מרשל, שהיה גם בעל רקורד ליברלי מובהק. תומאס זכה במינוי ברוב דחוק של 52 לעומת 48[69].

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת כהונתו, בוש התמודד עם הגירעונות התקציביים שהשאיר אחריו רייגן. ב-1990 גדל הגירעון ב-220 מיליארד דולר אמריקני - פי שלושה מאז 1980. בוש הקדיש את מאמציו לבלימת הגירעון, מתוך אמונה שאמריקה לא יכולה להמשיך להיות מובילה בעולם עם משבר כלכלי. הוא התחיל לשכנע את הקונגרס (שנשלט בידי הדמוקרטים) לפעול לפי התקציב; בעוד הרפובליקנים מאמינים שהדרך הטובה ביותר לטפל במשבר הכלכלי היא לקצץ בהוצאות הממשלה, הדמוקרטים משוכנעים שהדרך היחידה היא להעלות את המסים. בוש עמד בפני בעיות רבות כשניסה להשיג קונצנזוס[20].

בעקבות מאבק עם הקונגרס, ובאילוץ הרוב הדמוקרטי, בוש נאלץ להעלות את מס ההכנסה; כתוצאה מכך, רפובליקנים רבים חשו נבגדים משום שבוש הבטיח לא להעלות מסים במסע הבחירות שלו מ-1988. מנקודת ראות של נקמה, חברי קונגרס רפובליקנים הדפו את הצעתו של בוש, שעגנה בחוק את קיצוץ ההוצאות ואת העלאות המס שיצמצמו את הגירעון ב-500 מיליארד דולר במשך חמש שנים. הוא מיהר לקבל את הדרישות של הדמוקרטים - מסים גבוהים יותר והוצאות נוספות, מה שהרחיק אותו מהרפובליקנים והוביל לירידת הפופולריות שלו. בוש מאוחר יותר אמר שהוא מעולם לא רצה לחתום הצעת החוק[20]. לקראת סוף ימי הקונגרס ה-101, הגיעו הנשיא וחברי הקונגרס לפשרה בנוגע לתקציב שהגדילה את שיעור המס השולי והפסיקה את הפטור ממס הכנסה גבוה. אף שהוא דרש תחילה צמצום מס רווחי ההון, גם בוש התרכך בנושא זה. הסכם זה עם ההנהגה הדמוקרטית בקונגרס היה נקודת מפנה בנשיאות בוש - הפופולריות שלו בקרב הרפובליקנים מעולם לא חזרה להיות גבוהה[15].

אמריקה נכנסה למיתון, שנמשך חצי שנה. תוכניות ממשלתיות רבות, בתחום הרווחה לדוגמה, גדלו[20]. עם עליית שיעור האבטלה בשנת 1991, חתם בוש על הצעת חוק המספקת הטבות נוספות למובטלים[15]. שנת 1991 סומנה ב"רה-אורגניזציה" של חברות רבות, שהובילו לפיטוריהם של מספר ניכר של עובדים. רבים מהמובטלים היו רפובליקנים עצמאיים, שהאמינו כי עבודתם בטוחה.

בשנה השנייה לכהונתו, נאמר ליועציו הכלכליים של בוש להפסיק את הטיפול במשק, שכן הם האמינו שעשה את כל הדרוש כדי להבטיח את בחירתו מחדש. בשנת 1992, שיעורי הריבית והאינפלציה היו הנמוכים ביותר, אך עד שבאמצע השנה הגיע שיעור האבטלה ל-7.8%, הגבוה ביותר מאז 1984. בספטמבר 1992 דיווחה לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית כי 14.2% מכלל האמריקאים חיים בעוני[15]. במסיבת עיתונאים מ-1990, אמר בוש לכתבים כי הוא נהנה יותר להתעסק במדיניות חוץ[20].

חוקים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990, חתם בוש על חוק האמריקאים עם מוגבלויות. החוק יצר הגנות משפטיות נגד אפליה כלפי אנשים עם לקויות[70]. החוק גם דרש ממעבידים ומדירות ציבוריות "חדרי אירוח ולינה נגישים" עבור נכים[71]. החקיקה עברה ברוב מוחלט של שני בתי הקונגרס האמריקני, אם כי חלק מחברי הקהילה העסקית התנגדו לו, מחשש לעלות מילוי הדרישות[71]. בוש, שבנו ניל סבל מדיסלקסיה, הזדהה עם תנועת זכויות הנכות וניסה לתמוך בחקיקה דומה במהלך מסע הבחירות ב-1988[71].

בוש הטיל וטו על חוק זכויות האזרח משנת 1990, שנועד לסייע לנשים ולמיעוטים להוכיח אפליה בשכרם[72]. בוש הצדיק את הטלת הוטו באומרו כי החוק יוביל למכסות גזעיות בשכר. הקונגרס לא הצליח לעקוף את הוטו, אלא חזר על הצעת החוק ב-1991[73]. בסופו של דבר, בוש חתם על חוק זכויות האזרח של 1991[74].בנושא הסביבתנות, בוש אישר מחדש את חוק האוויר הנקי. החקיקה ביקשה לרסן את הגשם החומצי ואת הערפיח בדרישה להפחתת פליטות כימיקלים כדוגמת גופרית דו-חמצנית[75]. תיקון היה העדכון העיקרי הראשון של חוק האוויר נקי מאז 1977, והוא תוצאה של פשרה בין הקונגרס לבין בוש[76].

בוש גם חתם על חוק זיהום הנפט של 1990 בתגובה לאסון הנפט של אקסון ואלדז. בוש חתם על חוק ההגירה של 1990[77], שהביא לעלייה של 40% בהגירה לארצות הברית[78]. בוש התנגד לגרסה מוקדמת יותר של הצעת החוק, שאפשרה הגירה ברמות גבוהות יותר, אך תמך בהצעת החוק שהציג לו הקונגרס בסופו של דבר[79].

בוש היה חבר באיגוד הרובאים הלאומי בתחילת 1988 והתמודד לנשיאות כתומך בזכות לשאת נשק בתמיכת האיגוד בבחירות 1988[80]. במרץ 1989 הוא הטיל איסור זמני על יבוא ​​של רובים חצי אוטומטיים מסוימים[81]. פעולה זו עלתה לו בתמיכתו של האיגוד ב-1992. בוש התפטר בפומבי מחברותו בארגון לאחר שקיבל מכתב מהאיגוד בו תוארו סוכני הרשות לאכיפת נושאי האלכוהול, הטבק, הנשק וחומרי הנפץ כ"בריונים עם מגפיים". הוא כינה מכתב זה כ"השמצה אכזרית של אנשים טובים"[82].

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש בשיחת טלפון בנוגע לפלישה האמריקאית לפנמה. לידו עומדים היועץ לביטחון לאומי, ברנט סקוקרופט, וראש סגל הבית הלבן ג'ון סונונו, 1989
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה האמריקאית לפנמה

בשנות ה-80, מנהיג פנמה מנואל נורייגה, היה בן ברית של הממשל האמריקני ושל ה-CIA. מאוחר יותר הוא הואשם בריגול לטובת פידל קסטרו ובהברחת קוקאין לארצות הברית, פעילות פשע מאורגן והלבנת כספים, והיה לאחד השמות הידועים ביותר באמריקה ואוזכר באופן תדיר בעיתונות. המאבק להדחתו מהשלטון החל בימי ממשל רייגן, כאשר הוטלו סנקציות כלכליות על המדינה; חלק מהסנקציות כללו איסור על חברות אמריקאיות ועל הממשלה לשלם תשלומים לפנמה והקפאת 56 מיליון דולר מכספי פנמה בבנקים אמריקאיים. רייגן שלח יותר מ-2,000 חיילים אמריקאים לפנמה[83].

במאי 1989 התקיימו בפנמה בחירות דמוקרטיות, שבהן נבחר גיירמו אנדרה לנשיאות, אך התוצאות בוטלו אז על ידי ממשלת נורייגה. בתגובה, שלח בוש 2,000 חיילים נוספים למדינה, שם הם החלו לבצע תרגילים צבאיים קבועים בשטח פנמה (תוך הפרה של הסכמים קודמים). בוש סגר את השגרירות והשיב את השגריר מפנמה ושלח לשם כוחות נוספים כדי להכין את הדרך לפלישה הקרובה[83]. נורייגה תמך בניסיון הפיכה צבאית באוקטובר והתעלם מהפגנות נגדו. כשאיש שירות אמריקאי נורה בידי הכוחות הפנמיים בדצמבר 1989, הורה בוש ל-24,000 חיילים לפלוש אל תוך המדינה במטרה להדיח את נורייגה מהשלטון[84]. הכוחות האמריקאיים השיגו את השליטה במדינה וגיירמו אנדרה הושבע לנשיאות[85]. נורייגה נכנע לארצות הברית והורשע ונאסר בגין עבירות סחר בסמים וסחיטה באפריל 1992[86]. הנשיא בוש והגברת הראשונה ברברה ביקרו בפנמה ביוני 1992, כאות תמיכה לממשלת פנמה שהוקמה לאחר הפלישה.

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוש ומנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב בהלסינקי, 9 בספטמבר 1990
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – התפרקות ברית המועצות

ב-1989, זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין, נועד בוש עם נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב בועידת פסגה שנערכה במלטה. הממשל היה בלחץ עז להיפגש עם הסובייטים, אך לא כולם מצאו כי פסגת מלטה היא צעד נכון; היועץ לביטחון לאומי ברנט סקוקרופט, בין היתר, חשש מן הפסגה ואמר כי ייתכן שהפסגה נערכת "בטרם עת" וגם קונדוליזה רייס, אז מנהלת המחלקה לעניינים מזרח אירופאים במועצה לביטחון לאומי ועוזרת מיוחדת לנשיא לענייני ביטחון לאומי הביעה את חששותיה מהפסגה. אבל מנהיגי אירופה, ביניהם פרנסואה מיטראן ומרגרט תאצ'ר, עודדו את בוש להיפגש עם גורבצ'וב[87], וכן עשב זאת ב-2 וב-3 בדצמבר 1989[88]. אף כי לא נחתמו הסכמים, נראתה הפגישה במידה רבה חשובה. כשנשאל על מלחמה גרעינית, הגיב גורבצ'וב: "הבטחתי לנשיא ארצות הברית כי ברית המועצות לעולם לא תתחיל מלחמה נגד ארצות הברית, ואנו רוצים שיחסינו יתפתחו בצורה כזו שתפתח אפשרויות רבות יותר לשיתוף פעולה ... זו רק ההתחלה, אנחנו רק בתחילת דרכינו, דרך ארוכה לתקופת שלום ארוכה[89]". הפגישה נודעה כצעד חשוב לסיום המלחמה הקרה[90].

פסגה נוספת התקיימה ביולי 1991, שבה נחתמה האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי על ידי בוש וגורבצ'וב במוסקבה. האמנה הייתה הסכם הנשק העיקרי הראשון מאז הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני שנחתם על ידי רייגן וגורבצ'וב ב-1987. בוש תיאר את האמנה לצמצום השק האסטרטגי כ"צעד משמעותי קדימה בהפגת חצי מאה של חוסר אמון"[91]. לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, הכריזו בוש וגורבצ'וב על שותפות אסטרטגית בין ארצות הברית לרוסיה, שסימנה את סוף המלחמה הקרה.

מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא בוש מבקר חיילים בערב הסעודית, 1990
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת המפרץ

ב-2 באוגוסט 1990, עיראק, בהנהגתו של סדאם חוסיין, פלשה לדרום כווית העשירה בנפט. בוש גינה את הפלישה[92] והחל להרכיב אופוזיציה לעיראק בארצות הברית ובקרב בנות בריתה באירופה, אסיה ובמזרח התיכון. מזכיר ההגנה דיק צ'ייני נסע לערב הסעודית כדי להיפגש עם המלך פהד; פהד ביקש סיוע צבאי אמריקאי בנדון, מחשש לפלישה אפשרית גם לארצו[92]. הבקשה התקבלה ובאה לידי ביטוי כשנשלחו אל ערב הסעודית חיילים מהכוחות המזוינים של ארצות הברית. עיראק ניסתה לנהל משא ומתן על עסקה שתאפשר לה להשתלט על חצי משטחה של כווית. בוש דחה הצעה זו והתעקש על נסיגה מוחלטת של הכוחות העיראקיים. התכנון של פעולה קרקעית על ידי כוחות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית החל לְהֵהָגוֹת בספטמבר 1990, בראשות הגנרל נורמן שוורצקופף[92]. בוש נאם לפני ישיבת משותפת של הקונגרס האמריקני וביקש אישור התקפות אוויר וקרקע, תוך שהוא מציג ארבע מטרות מידיות: "על עיראק לסגת לחלוטין מכוויית, מידית וללא תנאי, יש להחזיר את הממשלה הלגיטימית של כווית. הביטחון והיציבות של המפרץ הפרסי חייבים להיות מובטחים, ואזרחים אמריקאים מחוץ לאמריקה חייבים להיות מוגנים[93]." עם התנגדותה של מועצת הביטחון של האו"ם לאלימות העיראקית, הסמיך הקונגרס את השימוש בכוח צבאי עם יעד מוגדר של החזרת השליטה בכווית לממשלתה, והגנה על האינטרסים של ארצות הברית מחוצה לה.

מוקדם בבוקר ה-17 בינואר 1991, כוחות הקואליציה פתחו בהתקפה הראשונה, שכללה למעלה מ-4,000 הפצצות מצד מטוסיה. התקפות אלו יימשכו בארבעת השבועות שלאחר מכן, עד לפלישה הקרקעית ב-24 בפברואר 1991. כוחות הקואליציה חדרו את הגבולות העיראקיים וצעדו לעבר כווית סיטי, ואילו בצד המערבי של המדינה, הכוחות יירטו את הצבא העיראקי הנסוג. בוש החליט להפסיק את המתקפה לאחר 100 שעות בלבד. מברקי בוש קבעו כי החלטה זו הייתה מוקדמת מדי, שכן מאות חיילים עיראקים הצליחו להימלט; בוש השיב לכך ואמר שהוא רצה למזער אבדות בנפש. המתנגדים טענו כי בוש היה צריך להמשיך את ההתקפה, לדחוף את צבאו של חוסיין בחזרה לבגדאד, ואז לסלק אותו מהשלטון. בוש הסביר כי הוא לא נתן את ההוראה להפיל את ממשלת עיראק כיוון ש"...היינו נאלצים לכבוש את בגדאד ולמעשה לשלוט בעיראק[94]."

בתום המלחמה סברו בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר כי הגיעה השעה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום, שתנצל את "חלון ההזדמנויות" שנפתח. בוש ובייקר החלו בלחץ מאסיבי. לאחר דיונים בין הממשל האמריקאי לבין ממשלת ישראל הסכים ראש הממשלה יצחק שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית בספרד, שנודעה מאוחר יותר כועידת מדריד[95].

הקשר עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, אמר בפורום איפא"ק ב-22 במאי 1989 ש"ישראל צריכה לנטוש את 'המדיניות הטריטוריאלית' שלה". הנשיא בוש הכעיס את ממשלת הליכוד כאשר אמר במסיבת עיתונאים ב-3 במרץ 1991 כי מזרח ירושלים" היא שטח כבוש ולא חלק ריבוני של מדינת ישראל כפי שטוענת ישראל.

עוד לפני פרוץ מלחמת המפרץ הפעילה ארצות הברית לחץ כבד ביותר על ישראל שלא להגיב לירי אפשרי של טילים מעיראק עליה וזאת במטרה למנוע התפוררות הקואליציה כנגד עיראק, בתמורה התחייבה ארצות הברית לפעול כנגד הטילים במערב עיראק. במהלך המלחמה פעלה אמנם ארצות הברית כנגד הטילים בעיראק ואף הפעילה סוללות טילים בישראל כנגדם אולם למעשה התגלה מאוחר יותר כי פעולות אלו היו בלתי יעילות בעליל. הלחץ האמריקאי מנע מישראל לפעול כנגד עיראק על אף תביעות חוזרות ונשנות של מערכת הביטחון.

לאחר המלחמה ביקשה ישראל לנצל את האיפוק כדי לקבל סיוע כלכלי אמריקאי לקליטת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר (שביקשה בסוף 1990, כלומר עוד לפני המלחמה)[96]. אולם מטרה זו נתקלה בקשיים מצד האמריקאים שתקפו את ישראל על ההתנחלויות ואף הודיעו כי ינכו מהערבויות את עלותן. מאבק זה נמשך במהלך ביקוריו של ג'יימס בייקר מזכיר המדינה (שבכל אחד מהם הוקמו התנחלויות חדשות), בניסיון של ראש הממשלה יצחק שמיר להפעיל את איפא"ק במטרה ללחוץ על הממשל והגיע לשיאו בנאום ב-12 בספטמבר 1991 שבו תקף בוש את שמיר על ההתנחלויות, האשים את איפא"ק בפעולה כנגד האינטרסים של ארצות הברית (האשמה שממנה נסוג מאוחר יותר בשל טענות על אנטישמיות) שעליהם הוא מגן, הציג את מלחמת המפרץ כמיועדת לסיוע לישראל והזכיר את הסיוע הכלכלי המשמעותי לישראל (כאלף דולר לנפש בשנה). במקביל ניצלה ארצות הברית את חיזוק מעמדה כתוצאה מהתמוטטותה הקרבה של ברית המועצות כדי להביא לכינוס ועידת מדריד בין ישראל ומדינות ערב השכנות. מאמצי התיווך של ארצות הברית כהמשך לוועידת מדריד נתקלו בקשיים משמעותיים, מה שהביא להתדרדרות משמעותית ביחסי ארצות הברית-ישראל.

בוש ובייקר חתרו לכינוס ועידת השלום במדריד באוקטובר 1991 ולשכנע את כל הצדדים לעסוק במשא ומתן לשלום. על פי הדיווחים, ממשל בוש לא היה שותף ליחסים ידידותיים עם ממשלת הליכוד בראשות יצחק שמיר. עם זאת, ממשלת ישראל אכן זכתה בביטול החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, אשר השווה את הציונות לגזענות. לאחר ניצחון מפלגת העבודה בהבחירות לכנסת השלוש עשרה, נראה כי היחסים בין ארצות הברית לישראל השתפרו. ממשלת רבין השנייה אישרה הקפאת בניית מגורים ביהודה ושומרון ב-19 ביולי, דבר שממשלת שמיר לא עשתה למרות שממשל בוש התווה את הקפאת הבנייה כתנאי לסיוע הכלכלי של ארצות הברית.

מלחמת האזרחים בסומליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסומליה

לנוכח האסון ההומניטרי בסומליה, שהחריף בשל התמוטטות מלאה של הסדר האזרחי, באפריל 1992 יצר ארגון האומות המאוחדות את "UNOSOM I" (ראשי תיבות של United Nations Operation in Somalia – פעולת האו"ם בסומליה), כוח המשימה הראשון שנועד לספק סיוע הומניטרי ולעזור להשיב את הסדר בסומליה לאחר התפוררות הממשל המרכזי, אך האו"ם נכשל במשימתו[97]. החלטה מספר 794 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה פה אחד ב-3 בדצמבר 1992 ואישרה הקמת כוח לשמירת שלום בשם UNITAF (Unified Task Force – כוח משימה מאוחד). ארצות הברית בהנהגת בוש עמדה בראש הכוח, וממשלו חתר לחלוקת סיוע הומניטרי והשכנת שלום בסומליה[98]. כברווז צולע, בוש השיק את מבצע "שיקום התקווה" למחרת[99]. נוכחותה של ארצות הברית בסומליה המשיכה גם בימי ממשל ביל קלינטון[100].

הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומדים משמאל לימין: נשיא מקסיקו קרלוס סלינס, הנשיא בוש וראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני במעמד חתימת ההסכם, אוקטובר 1992
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה

ממשל בוש, יחד עם ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני, הובילו את המשא ומתן על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), שיבטל את מרבית מכסי-המגן על מוצרים הנסחרים בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, במטרה לעודד סחר בין המדינות. ההסכם הסיר מגבלות מסחר ומכסים בין המדינות, בעיקר בענף החקלאות אך גם בתעשיית הטקסטיל והרכב. כמו כן הוא מגביל פטנטים, זכויות יוצרים וסימנים מסחריים בין שלוש המדינות[101].

ההסכם היה נתון לביקורת כבדה בעיקר מצד המפלגה הדמוקרטית, שטענו כי ההסכם גרם לאובדן מקומות עבודה אמריקאיים. נאפט"א גם לא הכיל הוראות בדבר זכויות עובדים; על פי ממשל בוש, הסכם הסחר יפיק משאבים כלכליים שיאפשרו לממשלת מקסיקו להתגבר על בעיות המימון ואכיפת חוקי העבודה שלה. בוש נזקק לחידוש סמכות המשא ומתן כדי להתקדם בשיחות הסחר של נאפט"א. סמכות זו תאפשר לנשיא לשאת ולתת על הסכם סחר שיוגש להצבעה בקונגרס, ובכך ימנע מצב שבו יידרש הנשיא לשאת ולתת עם שותפי הסחר באותם חלקים של ההסכם שהקונגרס מבקש לשנות[102]. בעוד החתימה הראשונית הייתה אפשרית בתקופת כהונתו, המשא ומתן התקדם באופן איטי, אך יציב. הנשיא ביל קלינטון אימץ את ההסכם בכפוף להוספת הסכמים משלימים הנוגעים לאיכות הסביבה ותעסוקה, ולבסוף יישמו[103].

ב-8 בינואר 1992 התעלף בוש לאחר שהקיא במשתה שנערך על ידי ראש ממשלת יפן דאז, קיאיצ'י מיזאווה. בוש סבל מדלקת הקיבה והמעיים.

חנינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שעשו נשיאים אחרים, הוציא בוש שורה של חנינות נשיאותיות בימיו האחרונים כנשיא ארצות הברית. ב-24 בדצמבר 1992 הוא העניק חנינה לשישה פקידי ממשל לשעבר שהיו מעורבים בפרשת איראן-קונטראס שנחשדו או הורשעו בהסתרת עובדות ובמתן עדות שקר לקונגרס. הבולט שביניהם היה מזכיר ההגנה לשעבר קספר ויינברגר[104]. בוש תיאר את ויינברגר, שהיה אמור לעמוד לדין ב-5 בינואר 1993, באשמות פליליות הקשורות לאיראן-קונטראס, כ"פטריוט אמריקאי אמיתי"[104]. בנוסף לויינברגר, בוש חָנַן בין היתר את אליוט אברמס[105].

הקמפיין הנשיאותי 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבקית בחירות של בוש וקוויל, 1992
תיאור ההצבעה במדינות השונות: בכחול הושג רוב לקלינטון ובאדום הושג רוב לנשיא בוש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992

בוש הודיע ​​על התמודדותו לנשיאות מחדש בתחילת 1992. לאחר ההצלחה מצד כוחות הקואליציה במלחמת המפרץ, שיעורי האהדה לג'ורג' בוש טיפסו ל-89%. נראה היה שבוש ייבחר מחדש בקלות. מועמדים דמוקרטים בכירים סירבו להגיש את מועמדותם. אבל המיתון הכלכלי, והספקות שהוטלו על אופן סיום מלחמת המפרץ, הפחיתו את הפופולריות של בוש.

בעל הטור פט ביוקנן השמרני, קרא תיגר על בוש, והיה יריבו הבכיר. בוש ניצח בפריימריז בניו המפשייר בתוצאה של 53% מול 37%. למרות הניצחון, תוצאה מפתיעה זו גילתה את חוסר שביעות הרצון מנשיאותו. ברגע שהוא קיבל את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, בוש התמודד מול מושל ארקנסו הדמוקרטי ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון. קלינטון תקף את בוש כמי שאינו עושה מספיק כדי לסייע למעמד הבינוני וכאחד ש"מחוץ לעניינים" עם האדם הפשוט, מה שחיזק את הדיווח הכוזב של העיתונאי אנדרו רוזנטל שבו נטען כי בוש לא ידע שיש סורק ברקודים בסופרמרקט[106][107][108].

בתחילת 1992, המירוץ קיבל טוויסט לא צפוי כאשר המיליארדר רוס פרו התמודד עצמאית לנשיאות, בטענה שלא הרפובליקנים ולא הדמוקרטים יכולים לחסל את הגירעון ולהפוך את הממשל ליעיל יותר. הקמפיין שלו פנה אל הבוחרים מכל הקשת הפוליטית, ובעיקר אל המאוכזבים מחוסר האחריות הפיסקלית של שני הצדדים. מאוחר יותר פגע במסע הבחירות שלו כשפרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו[109].

ב-3 בנובמבר, קלינטון זכה בבחירות והיה לנשיא ה-42 של ארצות הברית, בהפרש גדול בחבר האלקטורים, ועם 43% מקולות המצביעים מול 37% לבוש, ו-19% לפרו. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז 1968 בה זכה מועמד לנשיאות בבחירות עם אחוזי תמיכה של פחות מ-50%. רק מחוז קולומביה וארקנסו של קלינטון נתנו רוב מוחלט מקולותיהן למועמד אחד. בכל שאר המדינות, זכו בוש או קלינטון ברוב יחסי של הקולות.

37.4% אחוזי התמיכה שבוש קיבל היו התוצאה הנמוכה ביותר עבור נשיא מכהן מאז ויליאם האוורד טאפט ב-1912 (23.2%) שגם הוא נאלץ להתמודד עם שני יריבים (וודרו וילסון ותיאודור רוזוולט). התוצאה של בוש הייתה הנמוכה ביותר עבור מועמד של המפלגות הגדולות מאז אלף לנדון שקיבל 36.5% אחוזים מהקולות ב-1936. לבוש היו אחוזי תמיכה נמוכים יותר אפילו מאשר הרברט הובר שהובס ב-1932 (וזכה ל-39.7% תמיכה).

לאחר הנשיאות (1993-הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא ארצות הברית ביל קלינטון עם הנשיאים לשעבר (מימין למשאל) ג'רלד פורד, בוש וג'ימי קרטר בחדר הירוק, 14 בספטמבר 1993

עם עזיבתו מן הבית הלבן, בוש פרש לגמלאות עם רעייתו ברברה, ועבר זמנית לבית של חבר ליד שכונת טנגלווד שביוסטון עד שירכשו בית מגורים משלהם בקרבת מקום. בסופו של דבר הם רכשו בית בקהילת ווסט אוקס (West Oaks), ליד טנגלווד. היה להם משרד נשיאותי בתוך בניין פארק לוריאט ביוסטון. בית הקיץ שלהם נמצא במתחם בוש שבדרום מיין. ב-10 בינואר 1999, הזוג בוש הפכו לזוג הנשיאותי הנשוי הכי הרבה זמן ביותר בהיסטוריה, כשהם עוקפים את ג'ון ואביגייל אדמס, שהיו נשואים במשך 54 שנים ו-3 ימים. בינואר 2015 הזוג בוש חגג 70 שנים ליום חתונתם[110], הם עדיין מחזיקים בשיא. בוש ייסד טורניר דיג שנתי באיילמורדה (Islamorada), אי בפלורידה קיז, שנערך מדי שנה מזה עשור[111][112].

ב-1993 קיבל בוש תואר אבירות כבוד (מסדר האמבט) מאליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת. הוא היה נשיא ארצות הברית השלישי שקיבל תואר אצולה זה. האחרים הם דוויט אייזנהאואר ורונלד רייגן. באותה השנה ביקר בוש בכווית כדי להנציח את ניצחון הקואליציה על עיראק במלחמת המפרץ ושם נודע כי קיצוניים מנסים להתנקש בחייו. הרשויות בכווית עצרו 17 אנשים שהיו מעורבים לכאורה בניסיון הפעלת מכונית תופת במטרה להרוג את בוש. באמצעות ראיונות עם החשודים ובחינת מעגלי החשמל של הפצצה, ה-FBI קבע כי הקנוניה נוהלה על ידי שירות המודיעין העיראקי[113]. בית משפט בכווית הרשיע מאוחר יותר את כל הנאשמים. חודשיים לאחר מכן, בתגובה, הורה קלינטון על ירי 23 טילי שיוט לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד. יום לפני ההתקפה, שגרירת ארצות הברית באו"ם, מדליין אולברייט, ניגשה בפני מועצת הביטחון להצגת ראיות לקנוניה העיראקית. לאחר שנורו הטילים אמר סגן הנשיא אל גור כי ההתקפה "נועדה להיות תגובה מידית במקום בו התבצעה ונוהלה הקנוניה להתנקש בחייו של בוש".

בין השנים 1993 ל-1999 כיהן בוש כיושב ראש חבר הנאמנים למלגות אייזנהאואר, ובשנים 2007–2009 היה יושב ראש מרכז החוקה הלאומי. בשנת 1997, שנת חניכת הספרייה הנשיאותית על שמו, נמל התעופה הבינלאומי יוסטון שונה לשם נמל התעופה הבינלאומי ג'ורג' בוש.

בנו הבכור, ג'ורג' ווקר בוש, הושבע לנשיאה ה-43 של ארצות הברית ב-20 בינואר 2001, ונבחר מחדש ב-2004. לפני כן, בוש נודע בשם "ג'ורג' בוש" או "הנשיא בוש", אך בעקבות בחירת בנו, הצורך להבחין ביניהם הביא כינויים שונים לבוש: "ג'ורג' בוש ה.ו. בוש" ו"ג'ורג' בוש סניור", והכינויים "בוש 41" ו"בוש הזקן" הפכו להרבה יותר נפוצים.

בוש נואם בהלווייתו של רונלד רייגן בקתדרלה הלאומית של וושינגטון, 2004
בוש עם הנשיא ברק אובמה בחדר הסגלגל, 30 בינואר 2010

בוש ממשיך להופיע בהופעות פומביות רבות. הוא וברברה בוש השתתפו בהלוויה הממלכתית של רונלד רייגן ביוני 2004, וכן בשל ג'רלד פורד בינואר 2007. חודש לאחר מכן הוא זכה בפרס רונלד רייגן לחירות בבוורלי הילס שבקליפורניה, על ידי הגברת הראשונה לשעבר ננסי רייגן. למרות ההבדלים הפוליטיים בינו לבין ביל קלינטון, היה ידוע כי שני הנשיאים לשעבר הפכו לחברים[114]. הוא וקלינטון הופיעו יחד בתשדירי שירות בטלוויזיה בשנת 2005, כשעודדו סיוע לנפגעי הוריקן קתרינה ורעידת האדמה והצונמי באוקיינוס ההודי[115].

ב-4 בדצמבר 2006, בוש נשא נאום בנושא מנהיגות בפורום מנהיגות שנערך בבירת פלורידה, טאלאהאסי[116]. מאוחר יותר באותו החודש, עם מותו של ג'רלד פורד, בוש הפך לנשיא לשעבר המבוגר ביותר, בעוד הוא מבוגר ב-111 ימים מג'ימי קרטר. ב-18 בפברואר 2008, בוש תמך באופן רשמי במועמדותו של הסנאטור ג'ון מקיין לנשיאות ארצות הברית[117]. התמיכה הייתה דחיפה משמעותית למסע הבחירות של מקיין, כאשר הוא ניצב בפני ביקורת מצד שמרנים רבים[118].

ב-10 בינואר 2009 נכחו ג'ורג הרברט ווקר בוש ובנו ג'ורג' ווקר בוש בטקס חניכת נושאת העל ג'ורג' ה. וו. בוש (CVN-77), נושאת העל העשירית והאחרונה ממסדרת נימיץ של צי ארצות הברית[119][120]. בוש שב לבקר בנושאת העל ב-26 במאי 2009[121]. לראשונה מאז שהופסקו הגעות נושאות מטוסים אמריקאיות לישראל בעקבות האינתיפאדה השנייה, ביוני 2017 עשתה נושאת המטוסים את דרכה למפרץ חיפה[122]. ב-1 ביולי 2017 עגנה נושאת המטוסים בנמל חיפה[123].

ב-15 בפברואר 2011 עוטר בוש במדליית החירות הנשיאותית - אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית - בידי הנשיא דאז ברק אובמה[124]. בחודש יולי 2013, בוש בן ה-89 גלח את ראשו יחד עם מאבטחיו מהשירות החשאי כאות תמיכה לבנו בן השנתיים של אחד ממאבטחיו, שחולה בלוקמיה ושיערו נשר[125].

ב-12 ביוני 2014, בוש הגשים הבטחה ארוכת שנים לבצע צניחה חופשית ביום הולדתו ה-90[126]. הוא צנח ממסוק ליד ביתו שבקנבונקפורט, מיין. צניחה זו הייתה הפעם השמינית שהנשיא לשעבר צנח, ובין היתר צנח ביום הולדתו ה-80[127] וה-85[128]. הוא צייץ ברשת החברתית "טוויטר" לפני לקפיצה, וכתב "זהו יום נפלא במיין - למעשה, די נחמד לקפיצת מצנח[129][130]."

בנובמבר 2014, הנשיא לשעבר ג'ורג' ווקר בוש אישר כי אביו דוחק באחיו, ג'ב בוש, להתמודד בבחירות לנשיאות 2016[131]. לאחר נסיגתו של ג'ב מהפריימריז הרפובליקני, אישר דוברו של בוש כי הוא לא יתמוך בשום מועמד אחר: "בגיל 91 הנשיא בוש עזב את הפוליטיקה. הוא חזר מפרישתו בשביל לעשות כמה דברים בשביל ג'ב, אבל אלו היו יוצאים מן הכלל"[132]. בבחירות אלו נטען בסביבתו של בוש כי הוא תומך במועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון[133]. כשדונלד טראמפ נבחר לנשיא הנבחר של ארצות הברית, בוש בירך אותו על בחירתו[134].

ב-5 בפברואר 2017, בוש ורעייתו וברברה ביצעו את הטלת המטבע המסורתית לפני משחק הפוטבול "סופרבול LI"[135]. ביולי 2017, לאחר שנודע כי הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה אובן כחולה בסרטן המוח, פרסם בוש הצהרה: "הילטון האנוי לא היה יכול לשבור את רוחו של ג'ון מקיין לפני שנים רבות, כך שברברה ואני יודעים בביטחון - הוא ובני משפחתו יפגשו את הקרב האחרון בחייו יוצאי-הדופן באומץ לב ובנחישות[136]." ב-16 באוגוסט 2017, בוש ובנו ג'ורג ווקר פרסמו הודעה משותפת המגנה את האלימות בעצרת איחוד הימין האמריקאי[137].

הערכה לפועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990, נבחר בוש לאיש השנה של מגזין טיים. ב-1993, הצטרף בוש למסדר האמבט כאביר הצלב הגדול בהוראת אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת[138].

הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש בחברת הנשיא ביל קלינטון בהתחלת יישום הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, 14 בספטמבר 1993

ג'ורג' הרברט ווקר בוש נחשב לנשיא "מעשי", שלא היה לו נושא מאוחד ומשכנע בטווח הארוך[139][140]. אמירתו של בוש, "הו, עניין החזון הזה", הפכה למטונימיה לפוליטיקאים שלא מצליחים לכלול חזון פוליטי גדול במערכת בחירות[141].

בוש הואשם כנשיא שנטש את ענייני הפנים לטובת התעסקות מסיבית בענייני העולם[142]. למרות זאת, יכולתו להשיג תמיכה בינלאומית רחבה במהלך מלחמת המפרץ ואף תוצאת המלחמה נתפסו כניצחון דיפלומטי וצבאי כאחד, אך החלטתו לסגת מבלי לסלק את סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק הותירה רגשות מעורבים בלב האמריקאים ותשומת הלב הושמה שוב על החזית הפנימית והכלכלה המדרדרת - ובכך נפגעה הפופולריות שלו[143].

בוש נכנס לנשיאות כשהוא מבטיח המשכיות של שנות רייגן וכשהוא מתקדם בזהירות. הוא לא דגל בשינוי קיצוני או הכריז על תוכניות מקומיות גורפות. הוא הוגבל בידי גירעון תקציבי גדול ובידי הקונגרס האמריקאי שהיה ברובו דמוקרטי[144]. מבקריו טענו שממשלו היה חסר חזון ולא העביר את גישתו באופן יעיל לציבור. אף על פי שבוש זכה להישגים פנימיים בולטים, כדוגמת חוק האמריקאים עם מוגבלויות ותיקוני חוק האוויר הנקי, עיקר פעילותו נחשבת בענייני החוץ.

לנשיאי ארצות הברית יש בדרך כלל שליטה רבה יותר על מדיניות החוץ מאשר מדיניות הפנים, וכך היה במידה רבה במהלך נשיאותו של בוש. בוש הרכיב צוות דומיננטי של יועצים, ביניהם ג'יימס בייקר, דיק צ'ייני, ברנט סקוקרופט וקולין פאוול, ויחד הם פיקחו על הישגיו המשמעותיים[144]. בוש היה בעל אופי שמרני ולא הרגיש בנוח עם שינויים דרסטיים וגדולים, והעדיף לשמור על יציבות ורוגע. מאפיינים אלה סייעו לו להוביל את ארצות הברית בתקופת מעבר גאופוליטית. אף שלממשל בוש לא הייתה שליטה רבה על התגלגלות האירועים בעולם, תגובותיו ומהלכיו עזרו למנוע תוהו ובוהו בעולם[144]. הנשיא בוש הראה כי הוא יכול לפעול באופן חד צדדי (בפנמה למשל), וגם כי היה מסוגל להקים קואליציה בינלאומית גדולה ומגוונת (כמו במלחמת המפרץ)[144]. הבוחרים האמריקנים לא האמינו כי הנשיא בוש מטפל בענייני פנים. כמה ממבקריו מתחו ביקורת על כך שלא "מכר" את הישגיו בבחירות ועל כך שניהל מסע בחירות לא יעיל ב-1992[144]. הוא ניכר ממנו את האגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית במגוון דרכים, כולל הפרת הבטחתו לא להעלות מסים ולצמצם הוצאות צבאיות, והשמרנים הרגישו שהוא בגד במורשתו של רייגן.

הספרייה הנשיאותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' הרברט ווקר בוש ורעייתו, ברברה בוש, 14 בספטמבר 2001
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ורג' הרברט ווקר בוש

הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ורג' הרברט ווקר בוש היא הספרייה הנשיאותית של בוש. הספרייה הנשיאותית, העשירית שהוקמה מכלל הספריות הנשיאותיות, נבנתה בין השנים 1995 ל-1997, והיא מכילה מסמכים וניירת מתקופת כהונתו של בוש כנשיא וכן את של סגנו, דן קוויל[145]. הספרייה נחנכה ב-6 בנובמבר 1997, ונפתחה לציבור הרחב זמן קצר לאחר מכן; חברת האדריכלות "HOK" תכננה ועיצבה את המתחם.

הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים של בוש ממוקמים על שטח של 90 דונם בקמפוס המערבי של אוניברסיטת טקסס A&M בעיר קולג' סטיישן, טקסס, בכיכר הסמוכה למרכז הכנסים הנשיאותי ולמרכז האקדמי של אוניברסיטת טקסס A&M. הספרייה פועלת תחת הנהלתו של הארכיון הלאומי של ארצות הברית מכוח חוק הספריות הנשיאותיות 1955[146].

בית הספר בוש לממשל ושירות ציבוריים (Bush School of Government and Public Service) הוא בית ספר לתארים מתקדמים במדיניות ציבורית באוניברסיטת טקסס A&M. בית ספר זה הוא חלק ממכלול הספרייה הנשיאותית, ומציע ארבע תוכניות: שתי תוכניות לתואר שני (שירות ציבורי ומנהל, ויחסים בינלאומיים) ושלוש תוכניות תעודה (יחסים בינלאומיים מתקדמים, ניהול מוסדות ללא כוונות רווח וביטחון המולדת).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ryan J. Barilleaux, Mary E. Stuckey, Leadership and the Bush Presidency: Prudence or Drift in an Era of Change, New York: Praeger, 1992, ISBN 0-275-94418-2
  • Stephen J. Ducat, The Wimp Factor: Gender Gaps, Holy Wars, and the Politics of Anxious Masculinity, Boston: Beacon Press, 2004, ISBN 0-8070-4344-3
  • Marlin Fitzwater, Call the Briefing, New York: Times Books, 1995, ISBN 978-0-7388-3458-0
  • John Robert Greene, The Presidency of George Bush, Lawrence: University Press of Kansas, 2000, ISBN 0-7006-0993-8
  • Joe Hyams, Flight of the Avenger: George Bush at War, San Diego: Harcourt Brace Jovanovic, 1991, ISBN 0-15-131469-1
  • Kitty Kelley, The Family: The True Story of the Bush Dynasty, London: Doubleday, 2004, ISBN 0-385-50324-5
  • Jon Meacham, Destiny and Power: The American Odyssey of George Herbert Walker Bush, New York: Random House, 2015
  • Timothy Naftali, George H. W. Bush, Times Books, 2007, ISBN 0-8050-6966-6
  • James T. Patterson, Restless Giant: The United States from Watergate to Bush v. Gore, Oxford University Press, 2005, ISBN 9780195122169
  • John Podhoretz, Backstage at the White House Follies, 1989–1993, New York: Simon & Schuster, 1993, ISBN 0-671-79648-8
  • John H. Sununu, The Quiet Man: The Indispensable Presidency of George H. W. Bush, Broadside Books, 2015, ISBN 978-0-06-238428-7
  • Webster G. Tarpley, Anton Chaitkin, George Bush: The Unauthorized Biography, Washington: Executive Intelligence Review, 1991, ISBN 0-930852-92-3
  • Tom Wicker, George Herbert Walker Bush, Lipper/Viking, 2004, ISBN 0670033030
  • Tim McBride, The President Who Treated Me Like a Son, The Daily Beast, 2009

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • George H. W. Bush, All the Best, George Bush: My Life in Letters and Other Writings, New York: Scribner, 1999, ISBN 0-684-83958-X
  • George H. W. Bush and Brent Scowcroft, A World Transformed, New York: Knopf, 1998, ISBN 0-679-43248-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשתות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Presidential Avenue: George Bush, באתר Presidential Avenue
  2. ^ Jenna Bush Hager welcomes second daughter — named after George H.W
  3. ^ 3.0 3.1 FORMER PRESIDENT GEORGE BUSH HONORED AT HIS 60TH REUNION AT PHILLIPS ACADEMY, ANDOVER, באתר Wayback Machine‏, 8 ביוני 2002
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Lieutenant Junior Grade George Bush, USNR, באתר Naval Historical Center‏, 6 באפריל 2001
  5. ^ קייטי היאט, San Jacinto veterans reunite, recall serving with Bush, באתר The Virginian-Pilot‏, 10 בינואר 2009
  6. ^ Story of George H. W. Bush World War II Experience, באתר CNN‏, 20 בדצמבר 2003
  7. ^ History's Youngest Naval Aviator: George H. W. Bush
  8. ^ Bradley, James (2003). Flyboys. Little, Brown and Company. ISBN 978-0-316-10584-2
  9. ^ The Bush Family Tree
  10. ^ 10.0 10.1 School House to White House: The Education of the Presidents
  11. ^ Love Flows, President to President, באתר ניו יורק טיימס, 11 בנובמבר 2011
  12. ^ Cheerleading of the ’20s: Epitome of masculinity
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 George Herbert Walker Bush, באתר Wayback Machine (נלקח מ-CNN)‏, 8 במרץ 2008
  14. ^ Two Future Presidents Slept Here, באתר לוס אנג'לס טיימס, 11 באוקטובר 2005
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 15.7 15.8 15.9 Bush, George Herbert Walker, באתר Wayback Machine
  16. ^ George Bush Collection, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ורג' הרברט ווקר בוש
  17. ^ ראיון עם ג'ורג' ווקר בוש לעיתונאי בוב שיפר בתוכנית "פני האומה", 9 בנובמבר 2014
  18. ^ George Herbert Walker Bush, באתר Net Industries
  19. ^ Bush, George W. 41: A Portrait of My Father. Crown Publishers, 2014, p. 64
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 George Herbert Walker Bush, באתר MSN Encarta
  21. ^ "Presidential Purses - TIME", באתר טיים מגזין
  22. ^ ג'ון מיצ'אם (2015), Destiny and Power: The American Odyssey of George Herbert Walker Bush, באתר גוגל ספרים
  23. ^ TX US Senate, באתר Our Campaigns
  24. ^ TX District 07, באתר Our Campaigns
  25. ^ "Bushes' lot: No room for real estate, וושינגטון פוסט
  26. ^ Moving back to the 'hood . . ./CITIZEN BUSH
  27. ^ TX US Senate - R Primary, באתר Our Campaigns
  28. ^ "Richard Nixon: Remarks at Longview, Texas", October 28, 1970
  29. ^ TX US Senate, באתר Our Campaigns
  30. ^ 30.0 30.1 GEORGE H. W. BUSH: LIFE BEFORE THE PRESIDENCY, באתר Miller Center
  31. ^ הנשיא ניקסון, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון (באנגלית)
  32. ^ George HW on Nixon resignation
  33. ^ אשה בין המועמדים לכהונת סגן נשיא, מעריב, 12 באוגוסט 1974
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 34.4 34.5 34.6 מארק האטפילד והמשרד ההיסטורי של הסנאט, Vice Presidents of the United States: George H. W. Bush 1981–1989‏, 4 בנובמבר 2015
  35. ^ George Bush Center for Intelligence, באתר סוכנות הביון המרכזית
  36. ^ 36.0 36.1 Bush as Director of Central Intelligence, באתר סוכנות הביון המרכזית
  37. ^ Presidents: George H. W. Bush, 41st President of the United States, באתר U-S-History.com
  38. ^ 38.0 38.1 Fifteen DCIs' First 100 Days, באתר סוכנות הביון המרכזית
  39. ^ Chapter 5: In-Depth Discussions With Carter, באתר סוכנות הביון המרכזית
  40. ^ Henry Knoche, 85; a key player in the intelligence game, באתר וושינגטון פוסט
  41. ^ George H. W. Bush - Presidential Timeline
  42. ^ President George H. W. Bush: Kyiv National Taras Shevchenko University, באתר שגרירות ארצות הברית בקייב
  43. ^ White House Letter; At Parents' Home, Bush Resumes Role of Son, באתר ניו יורק טיימס, 8 ביולי 2002
  44. ^ A WIMP HE WASN’T, באתר ניוזוויק, 20 במרץ 2011
  45. ^ Bush-Ferraro Vice-Presidential Debate, באתר The American Presidency Project
  46. ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
  47. ^ DOCTORS REMOVE 4 'SMALL' POLYPS IN REAGAN'S COLON, באתר ניו יורק טיימס, 5 בינואר 1987
  48. ^ Transcript, ניו יורק טיימס, 30 ביוני 1997
  49. ^ The Iran-Contra Affair 20 Years On, ארכיון הביטחון הלאומי, אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
  50. ^ When should a president say he’s sorry?, באתר ניו יורק טיימס, 8 בנובמבר 2013
  51. ^ רוברט אג'מיאן, היכן הוא ג'ורג' בוש האמיתי?, באתר מגזין טיים, 26 בינואר 1987 (באנגלית)
  52. ^ Meg Whitman’s Vision Thing, באתר הפינגטון פוסט
  53. ^ אנדרו ספארו, נאום גורדון בראון בכנס מפלגת הלייבור - שידור חי, באתר הגרדיאן, 29 בספטמבר 2009 (באנגלית)
  54. ^ BUSH AND SIMON SEEN AS HOBBLED BY IOWA'S VOTING, באתר ניו יורק טיימס, 10 בפברואר 1988
  55. ^ New Hampshire: Picking A President, ערוץ ההיסטוריה
  56. ^ 1988: Bush wins with 'no new taxes' promise, באתר BBC‏, 9 בנובמבר 1988
  57. ^ ראו הערך בוויקיפדיה האנגלית "Read my lips: no new taxes"
  58. ^ The Second Bush-Dukakis Presidential Debate
  59. ^ ג'ורג' ה.ו. בוש, באתר הבית הלבן (באנגלית)
  60. ^ Gallup, George W.The Gallup Poll: Public Opinion, 1991, Published 1992, Rowman & Littlefield
  61. ^ Inaugural Address
  62. ^ Why Bush Cast Aside Vp Tradition, באתר שיקגו טריביון, 18 באוגוסט 1988
  63. ^ J. Danforth Quayle, 44th Vice President, באתר הסנאט של ארצות הברית
  64. ^ THE FABULOUS BUSH & BAKER BOYS, באתר ניו יורק טיימס, 6 במאי 1990
  65. ^ Naftali, Timothy (2007). George H. W. Bush. Times Books. pp. 69-70 ISBN 0-8050-6966-6
  66. ^ Naftali, pp. 66-67
  67. ^ ג'ורג' בוש, באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
  68. ^ Supreme Court Justice Souter to Retire, באתר ABC‏, 1 במאי 2009
  69. ^ Clarence Thomas' Influence On The Supreme Court
  70. ^ אנדרו גלאס, George H.W. Bush signed Americans With Disabilities Act, July 26, 1990, באתר פוליטיקו, 26 ביולי 2010
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 The Disabilities Act, באתר CQpress‏, 27 בדצמבר 1991
  72. ^ PRESIDENT VETOES BILL ON JOB RIGHTS; SHOWDOWN IS SET, באתר ניו יורק טיימס, 23 באוקטובר 1990
  73. ^ New Battle Looming as Democrats Reintroduce Civil Rights Measure, באתר ניו יורק טיימס, 4 בינואר 1991
  74. ^ Reaffirming Commitment, Bush Signs Rights Bill, באתר ניו יורק טיימס, 22 בנובמבר 1991
  75. ^ Bush Signs Major Revision of Anti-Pollution Law, באתר ניו יורק טיימס, 16 בנובמבר 1990
  76. ^ SENATORS APPROVE CLEAN AIR MEASURE BY A VOTE OF 89-11, באתר ניו יורק טיימס, 4 באפריל 1990
  77. ^ "Encyclopedia of Minorities in American Politics: African Americans and Asian Americans. Jeffrey D. Schultz (2000). Greenwood Publishing Group. p. 282. ISBN 1-57356-148-7
  78. ^ The Paper curtain: employer sanctions' implementation, impact, and reform". Michael Fix (1991). The Urban Institute. p. 304. ISBN 0-87766-550-8
  79. ^ Major Immigration Bill Is Sent to Bush, באתר ניו יורק טיימס, 29 באוקטובר 1990
  80. ^ Feldman, Richard (2011). Ricochet: Confessions of a Gun Lobbyist. John Wiley & Sons. ISBN 978-1-118-13100-8
  81. ^ Carter, Gregg Lee (2002). Guns in American Society: An Encyclopedia of History, Politics, Culture, and the Law. 1. ABC-CLIO. p. 38. ISBN 978-1-57607-268-4
  82. ^ Tatalovich, Raymond; Byron W. Daynes (1998). Moral controversies in American politics: cases in social regulatory policy (2 ed.). M. E. Sharpe. pp. 168–175. ISBN 978-1-56324-994-5
  83. ^ 83.0 83.1 ג'יין פרנלקין (2001), PANAMA - BACKGROUND AND BUILDUP TO INVASION OF 1989, אוניברסיטת ראטגרס
  84. ^ Richard B. Cheney, באתר מחלקת ההגנה של ארצות הברית
  85. ^ ראסל בייקר, OBSERVER; Is This Justice Necessary?, באתר ניו יורק טיימס, 3 בינואר 1990
  86. ^ Operation Just Cause
  87. ^ ראיון עם קונדוליזה רייס, אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, 17 בדצמבר 1997 (באנגלית)
  88. ^ למידע נוסף, ראו הערך "Malta Summit" בוויקיפדיה האנגלית
  89. ^ The Malta Summit; Transcript of the Bush-Gorbachev News Conference in Malta, באתר ניו יורק טיימס, 4 בדצמבר 1989
  90. ^ 1989: Malta summit ends Cold War, באתר BBC
  91. ^ 1991: Superpowers to cut nuclear warheads, באתר BBC
  92. ^ 92.0 92.1 92.2 The Gulf War: A Chronology, באתר PBS
  93. ^ Address Before a Joint Session of the Congress on the Persian Gulf Crisis and the Federal Budget Deficit, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ורג' הרברט ווקר בוש
  94. ^ A World Transformed, באתר Snopes.com
  95. ^ UNDERWRITING PEACE IN THE MIDDLE EAST: U.S. FOREIGN POLICY AND THE LIMITS OF ECONOMIC INDUCEMENTS
  96. ^ אמיר תיבון‏, יחסינו לאן: המשברים הגדולים עם ארה"ב, באתר וואלה! NEWS‏, 30 באוקטובר 2014
  97. ^ UNITED NATIONS OPERATION IN SOMALIA I, UN Dept of Peacekeeping
  98. ^ Security Council Resolution 794
  99. ^ Bush, George H., Address to the Nation on the Situation in Somalia, 4/12/92
  100. ^ ריק אטקינסון, NIGHT OF A THOUSAND CASUALTIES, באתר וושינגטון פוסט, 31 בינואר 1994
  101. ^ Frequently Asked Questions - NAFTA, באתר פדקס
  102. ^ The NAFTA Labor Side Accord
  103. ^ NAFTA, באתר אוניברסיטת דיוק
  104. ^ 104.0 104.1 Bush pardons Weinberger, Five Other Tied to Iran-Contra
  105. ^ חנינות שניתנו בידי ג'ורג' הרברט ווקר בוש, 1989-1993, באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
  106. ^ The Corner: The Supermarket Scanner Story Cont'd, באתר National Review
  107. ^ Maybe I'm Amazed, באתר Snopes.com
  108. ^ אנדרו רוזנטל, Bush Encounters the Supermarket, Amazed, באתר ניו יורק טיימס, 5 בפברואר 1992
  109. ^ THE 1992 CAMPAIGN: The Independent; Bush Aide Calls Perot's Story Paranoid, באתר ניו יורק טיימס, 27 באוקטובר 1992
  110. ^ Barbara and George H. Bush, באתר About.com
  111. ^ Florida Keys' Cheeca Lodge a plush getaway
  112. ^ Cheeca Lodge History, באתר cheeca.com
  113. ^ U.S. Strikes Iraq for Plot to Kill Bush, באתר וושינגטון פוסט, 27 ביוני 1993
  114. ^ A Candidacy That May Test a Friendship's Ties, באתר ניו יורק טיימס, 22 במאי 2011
  115. ^ People of the Year: Bill Clinton and George H.W. Bush, באתר ABC‏, 27 בדצמבר 2005
  116. ^ Former President Bush Breaks Down in Tears Talking About Jeb Bush, באתר פוקס ניוז, 5 בדצמבר 2006
  117. ^ George H. W. Bush Endorses McCain for President, באתר וושינגטון פוסט, 18 בפברואר 2008
  118. ^ Former President Bush endorses McCain, באתר Wayback Machine (נקלח מלוס אנג'לס טיימס), 14 במרץ 2008
  119. ^ Future USS George H.W. Bush to Transit, באתר צי ארצות הברית, 18 בדצמבר 2008
  120. ^ Carrier awaits a call to come to life in ceremony today, באתר The virginian pilot‏, 10 בינואר 2009
  121. ^ Former President Bush Visits Namesake Aircraft Carrier, באתר צי ארצות הברית, 27 במאי 2009
  122. ^ אחיה ראב"ד, אחרי 17 שנה: נושאת מטוסים ענקית של צבא ארה"ב מגיעה לחיפה, באתר ynet, 19 ביוני 2017
  123. ^ אמיר בוחבוט ואבי אשכנזי‏, נושאת המטוסים הגדולה ביותר בצי האמריקני עגנה בנמל חיפה, באתר וואלה! NEWS‏, 1 ביולי 2017
  124. ^ Obama awards Medal of Freedom to George H.W. Bush, Maya Angelou and 13 others, באתר לוס אנג'לס טיימס, 15 בפברואר 2011
  125. ^ גיל תמרי, בגיל 89, ג'ורג' בוש האב גילח את ראשו במחווה לילד: "זה היה הדבר הנכון לעשות", באתר nana10‏, 28 ביולי 2013
  126. ^ Associated Press, צעיר לנצח: בוש האב חגג 90 בצניחה. צפו, באתר ynet, 12 ביוני 2014
  127. ^ יפעת גדות, ג'ורג בוש האב חוגג בצניחה חופשית, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, ‏ 9 ביוני 2004
  128. ^ חדשות 2, ‏זה מטוס? ציפור? לא, זה בוש, באתר ‏mako‏‏, ‏13 ביוני 2009‏
  129. ^ דייוויד ג'קסון, George H.W. Bush takes one last skydive for 90th birthday, באתר USA Today‏, 12 ביוני 2014
  130. ^ הציוץ, ברשת החברתית טוויטר
  131. ^ Bush father, son want Jeb Bush to run for White House, באתר azcentral.com‏, 11 בנובמבר 2014
  132. ^ אלייזה קולינס, Bush 41, 43 won't be endorsing Trump, באתר USA Today‏, 5 במאי 2016
  133. ^ Associated Press‏, "ג'ורג' בוש האב מתכוון להצביע להילרי קלינטון", באתר וואלה! NEWS‏, 21 בספטמבר 2016
  134. ^ George H. W. Bush’s message to Donald Trump, באתר וושינגטון פוסט, 9 בנובמבר 2016
  135. ^ Former President Bush 'fired up' for coin toss at Houston's Super Bowl, באתר Houston Chronicle‏, 4 בפברואר 2017
  136. ^ McCain tweets: I'll be back soon, so stand-by, באתר פוליטיקו, 20 ביולי 2017
  137. ^ ג'סיקה אסטפה, George H. W. Bush, George W. Bush: We must reject 'hatred in all forms', באתר USA Today‏, 16 באוגוסט 2017
  138. ^ Honours: Order of the Bath
  139. ^ George H W Bush 41st president - 1989-1993, באתר אינדפנדנט, 22 בינואר 2009
  140. ^ The Prudence Thing: George Bush's Class Act, באתר Foreign Affairs‏, 1 בנובמבר 1998
  141. ^ Helen Thomas; Craig Crawford. Listen Up, Mr. President: Everything You Always Wanted Your President to Know and Do. Scribner. ISBN 978-1-4391-4815-0
  142. ^ רותם דנון‏, נשיא אחד ביום - ג'ורג' הרברט ווקר בוש, באתר וואלה! NEWS‏, 30 באוקטובר 2004
  143. ^ ג'ורג' הרברט ווקר בוש, באנציקלופדיה ynet
  144. ^ 144.0 144.1 144.2 144.3 144.4 ג'ורג' הרברט ווקר בוש: השפעה ומורשת, באתר Miller Center of Public Affairs (באנגלית)
  145. ^ The Birth of the Tenth Presidential Library: The Bush Presidential Materials Project, 1993-1994
  146. ^ חוק הספריות הנשיאותיות 1955, באתר הארכיון הלאומי של ארצות הברית (באנגלית)
ג'ורג' הרברט ווקר בוש - תבניות ניווט