ביל קלינטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ביל קלינטון
19 באוגוסט 1946; הופ, ארקנסו, ארצות הברית (בן 70)
Bill Clinton.jpg

ביל קלינטון
שם בשפת המקור Bill Clinton
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג

הילרי רודהם (מאז 1975)

נשיא ארצות הברית ה-42
תקופת כהונה 20 בינואר 199320 בינואר 2001 (8 שנים)
סגן אל גור
הקודם בתפקיד ג'ורג' הרברט ווקר בוש
הבא בתפקיד ג'ורג' ווקר בוש
מושל מדינת ארקנסו ה-42
תקופת כהונה 11 בינואר 198312 בדצמבר 1992 (9 שנים ו-48 שבועות)
מושל מדינת ארקנסו ה-40
תקופת כהונה 9 בינואר 197918 בינואר 1981 (שנתיים)

ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטוןאנגלית: William Jefferson "Bill" Clinton; נולד ב-19 באוגוסט 1946) הוא פוליטיקאי אמריקאי ששירת כנשיאה ה-42 של ארצות הברית. קלינטון, ששירת קודם לכן כמושל מדינת ארקנסו, כיהן כנשיא למשך שתי קדנציות בין השנים 1993 - 2001. כחבר המפלגה הדמוקרטית, נמנה אידאולוגית עם "הדמוקרטים החדשים", ותוכניות רבות שלו זוהו עם המרכז הפוליטי ועם דרך הממשל הפילוסופית "הדרך השלישית". קלינטון נבחר ב-1992, בהביסו את הנשיא המכהן גורג' בוש. בעת בחירתו בגיל 46, היה לנשיא השלישי הצעיר בהיסטוריה והראשון הנולד בדור הבייבי בום. ארבע שנים לאחר מכן, היה לדמוקרט הראשון הנבחר לשתי כהונות מאז פרנקלין דלאנו רוזוולט.

קלינטון סיים את תפקידו עם שיעורי התמיכה הגבוהים ביותר לנשיא בשלב זה בכהונתו מאז מלחמת העולם השנייה, ודורג גבוה בשיעורי תמיכה ציבוריים בין נשיאי ארצות הברית.

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ילדותו של קלינטון בהופ, ארקנסו

קלינטון נולד בשם ויליאם ג'פרסון בליית' השלישי (William Jefferson Blythe III) בעיירה הקטנה הופ שבארקנסו, הנמצאת בדרום-מערב המדינה. שם זה ניתן לו להנצחת אביו הביולוגי, ויליאם ג'פרסון בליית' השני, שהיה סוכן נוסע אשר נהרג בתאונת דרכים שלושה חדשים לפני הולדת בנו. אמו, וירג'יניה דל (במקור קסידי; 1923–1994), נסעה לניו אורלינס כדי ללמוד סיעוד לאחר שנולד. היא הותירה את קלינטון בהופ עם הוריה אלדריג' ואדית קסידי, שהחזיקו בבעלותם חנות מכולת קטנה. כאשר היה בן 4 סיימה אמו את לימודיה, ונישאה לאדם בשם רוג'ר קלינטון. המשפחה התגוררה בהוט ספרינגס שבארקנסו, שם החזיק הבעל בסוכנות רכב. ביל הצעיר השתמש בשם משפחתו של אביו החורג, ושינה את שם משפחתו ל"קלינטון" באופן רשמי בעת שהיה נער כמחווה לאביו. בשנת 1956 נולד לקלינטון אח מאמו ואביו החורג, שנקרא רוג'ר הבן. משפחתו של קלינטון הייתה למודת סערות; אביו החורג היה שתיין ומכור להימורים שנהג לעתים קרובות באלימות כלפי אשתו וגם כלפי בנו רוג'ר, עד שביל נאלץ להתערב פעמים רבות כדי להגן עליהם.[1]

בעת לימודיו התיכוניים שבעיר הוט ספרינגס, היה קלינטון תלמיד מצטיין, קורא נלהב וסקסופוניסט מבטיח. הוא היה חבר במקהלה, וזכה בתחרות מדינתו בנגינת סקסופון. בשלב מסוים אף חשב להקדיש את חייו למוזיקה, כפי שתיאר באוטוביוגרפיה שלו, "חיי" (My Life):

"מתישהו בגיל שש עשרה, החלטתי כי אני רוצה להיות בחיים הציבוריים כנבחר ציבור. אהבתי מוזיקה וחשבתי כי אוכל להיות טוב מאוד בזה, אך ידעתי כי לעולם לא אהיה ג'ון קולטריין או סטן גץ. התעניינתי ברפואה וחשבתי כי אוכל להיות רופא סביר, אך ידעתי כי לעולם לא אהיה מייקל דבייקי. אבל ידעתי כי אוכל להצליח בשירות ציבורי".

קלינטון ציין שני רגעים משפיעים בחייו שתרמו להחלטתו להפוך לדמות ציבורית, אשר אירעו שניהם ב-1963. רגע אחד היה במסגרת ביקור משלחת נוער בבית הלבן, שם התקבל אצל הנשיא ג'ון פ. קנדי. האירוע השני היה כשהאזין לנאומו של מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", שהרשימו די על מנת שישנן את הנאום במלואו.[2]

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינטון סיים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון ב-1968. לאחר מכן זכה במלגת רודז היוקרתית לצורך לימודים באוניברסיטת אוקספורד שבממלכה המאוחדת, שם למד פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, אך לא סיים את תוארו עקב מעבר ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל. בייל הוא פגש בהילרי רודהם, לימים אשתו (נישאו ב-1975) ואם בתו היחידה צ'לסי (נולדה ב-1980). במהלך תקופת הלימודים עבד בין השאר כמתמחה בוועדת יחסי החוץ של הסנאט, ולבסוף סיימם עם קבלת תואר J.D. מבית הספר למשפטים של ייל ב-1973. בתום לימודיו החל לעבוד בהוראת משפטים באוניברסיטת ארקנסו, ולאחר מכן נבחר לתובע הכללי של ארקנסו בשנת 1976. קלינטון כמעט ולא זכה לתחרות בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית, ונבחר ללא אופוזיציה כלל בבחירות הכלליות.

קלינטון כמושל ארקנסו הצעיר (1978) לצד הנשיא ג'ימי קרטר

בשנת 1978, עם היבחרו למושל מדינת ארקנסו בגיל 32, היה למושל מדינה המכהן הצעיר ביותר בארצות הברית, וכן למושל הצעיר ביותר זה 40 שנה בארקנסו. תקופת כהונתו הראשונה כמושל הייתה עמוסת קשיים, בכלל זה מס לא פופולרי על כלי רכב וזעם ציבורי על בריחת אסירים קובניים מבית הכלא. בחירתה של הילרי רודהם לשמור על שם נעוריה עת הייתה הגברת הראשונה של ארקנסו לא התקבלה בעין יפה בארקנסו השמרנית. אחרי תקופת כהונה בודדת הפסיד קלינטון ליריבו הרפובליקני פרנק ד. וייט ב-1980.

בהיותו חופשי ממשרה רשמית, התפנה קלינטון לטפל במכשולים שהובילו לכשלונו הפוליטי: טיפח מערכת יחסים עם הקהילה העסקית ושב והתקבל בממסד הפוליטי של ארקנסו. הילרי אימצה את שם המשפחה של בעלה ומילאה תפקיד מסורתי יותר של אשת פוליטיקאי, בה בשעה שבלא יחסי ציבור ביססה את עצמה ככוח פוליטי בזכות עצמה בזכות כישוריה כמשפטנית. בשנת 1982 נבחר קלינטון למושל בשנית ושירת בחמש תקופות כהונה נוספות, עד היבחרו לנשיא בשנת 1992.

כניסתו הראשונה של קלינטון לפוליטיקה ברמה ארצית הייתה בשנת 1988, עת הוזמן לשאת דברים בוועידת המפלגה הדמוקרטית ולהציג את מייקל דוקאקיס, מושל מסצ'וסטס ומועמדה לנשיאות. נאומו של קלינטון, שתוזמן לרבע השעה האחרונה של הוועידה, נתפס ככישלון מהדהד, בעקבות דבריו שארכו זמן רב יותר מזה שהוקצה להם.

על אף מכשול זה, התכונן קלינטון להתמודדות במירוץ לנשיאות של שנת 1992 מול הנשיא המכהן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש. בתקופה שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה נדמה היה כי ניצחונו בבחירות של הנשיא בוש מובטח, ולאור זאת נמנעו מספר מועמדים דמוקרטיים בולטים מלהתמודד.

מועמדותו כמעט נקטעה באיבה כאשר צעירה מארקנסו בשם ג'ניפר פלאוורס טענה שהיה לה רומן איתו. אולם ראיון משותף של בני הזוג קלינטון בתוכנית 60 דקות של CBS בו הם הודו ב"קשיים בחיי הנישואין" והילרי עמדה לצידו, החזיר אותו למרוץ. בבחירות המקדימות בניו המפשייר הוא הגיע במקום שני קרוב, אחרי פול צונגס ממסצ'וסטס השכנה, והוכתר בתואר "The Comeback Kid". בעקבות ה"מומנטום" שצבר מניו המפשייר, וכשנעזר בניצחונות רבים במדינות הדרום, הצליח בסופו של דבר לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.

קלינטון בחר בסנאטור אל גור להיות מועמדו לתפקיד סגן נשיא. בתחילה עוררה בחירה זו ביקורת מצד יועציו, הואיל ומוצאו של גור ממדינת טנסי הגובלת בארקנסו, בעוד שבדרך כלל נהוג לבחור מועמד לסגן הנשיא שמכסה אזורים בהם המועמד לנשיאות זקוק לחיזוק פוליטי. עם זאת, בדיעבד נחשב מינוי זה כמינוי מוצלח שתרם לניצחון בבחירות הכלליות.

נשיאותו (1993–2001)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביל, הילרי וצ'לסי קלינטון.
צילום משותף מתחילת כהונתו

בעת נשיאותו, קידם קלינטון מגוון רחב של חקיקה ותוכניות, שרבים מהם נכנסו לתקוף או יושמו דרך הרשות המבצעת. מדיניותו, ובפרט הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ורפורמת הרווחה שהוביל, נחשבו לגישת הממשל הפילוסופית של "הדרך השלישית" (Third Way) המאפיינת את המרכז הפוליטי, שמשלבת בין קפיטליזם ושוק חופשי לתוכניות רווחה. בנושאים תקציביים מדיניותו הפיסקלית השמרנית עזרה להפחתת הגירעון.[3] לאורך שנות כהונתו, התאפיין ממשלו של קלינטון בצמיחה כלכלית יציבה, ירידה באבטלה והתעצמות ההון באמצעות התחזקות שוקי המניות. קלינטון עמד בראש התקופה הארוכה ביותר בעת שלום של התרחבות כלכלית בהיסטוריה האמריקאית. אגף התקציב בקונגרס דיווח על עודף תקציבי של 69 מיליארד דולר ב-1998, 126 מיליארד ב-1999, ו-236 מיליארד בשנת 2000, לאורך שלוש שנות הכהונה האחרונות של קלינטון.[3] לקראת סיום נשיאותו, עבר קלינטון לניו יורק ועזר לרעייתו להיבחר לסנאט של ארצות הברית.

קלינטון זכה למנות שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. תחילה הוא מינה את רות ביידר גינסבורג ב-1993, ולאחר מכן את סטיבן ברייר ב-1994. שני מינויו הם ממוצא יהודי. לבתי המשפט הפדרליים לערעורים מינה 66 שופטים, ולבתי המשפט הפדרליים המחוזיים 305 שופטים.


מערכת הבחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992

כשיועציו האסטרטגיים הבכירים הם ג'יימס קארוויל ופול בגלה, זכה קלינטון בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 1992, כאשר התמודד מול הנשיא המכהן ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומול המועמד העצמאי רוס פרו, תוך התבססות על מצע השם דגש על נושאי פנים, ובייחוד על ההאטה בכלכלה בתקופה שקדמה לבחירות.

במהלך תקופת הבחירות הדגישו יריביו של קלינטון ענייני אישיות ואופי, לרבות התחמקותו של קלינטון מגיוס בזמן מלחמת וייטנאם ותשובתו השנויה במחלוקת לגבי שימוש במריחואנה ("לא שאפתי לריאות"). הועלו מצד יריביו גם האשמות לגבי היותו רודף שמלות ולגבי מעורבותו בעסקים מפוקפקים.

בוש איבד תומכים שמרנים רבים עקב הפרת התחייבותו מנאומו המפורסם "קיראו את שפתיי: לא יהיו מסים חדשים!", שהתקיים במסגרת קמפיין הנשיאות שלו בשנת 1988, שבו הבטיח שלא להעלות את המיסים בארצות הברית. הכלכלה הייתה במיתון, וכוחו הגדול של בוש, מדיניות החוץ, נעשה חשוב פחות לאחר פירוק ברית המועצות ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ. במסע בחירות זה, ועל רקע הקשיים בו, נטבע הביטוי "זאת הכלכלה, טמבל" במטה הבחירות של קלינטון, שהיווה את תמצית הביקורת כלפי מדיניותו הכלכלית של בוש. הדמוקרטים יצרו זיקה בין המיתון שאליו נקלעה כלכלת ארצות הברית בשלהי כהונתו של בוש לבין טעויות במדיניותו.

קלינטון זכה בריבוי קולות המצביעים, ובניצחון גדול בחבר האלקטורים המסתכם בכ-370 קולות לעומת 168 ליריבו. בחירתו קטעה רצף של 12 שנים של שליטה רפובליקנית בבית הלבן, וכן הביאה את הדמוקרטים לשליטה מלאה בכל שלוחות השלטון הפדרלי (שני בתי הקונגרס) לראשונה מאז סיום נשיאותו של ג'ימי קרטר.

קלינטון עם סגן הנשיא אל גור, 1993

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינטון מושבע לנשיאות, 20 בינואר 1993
ביל והילרי קלינטון, במהלך כהונתו

מיד עם כניסתו לתפקיד, קיים קלינטון את הבטחתו מתקופת מסע הבחירות וחתם על "החוק לחופשה עקב אירועים משפחתיים ובריאותיים", חוק שחייב מעסיקים גדולים לאפשר לעובדים לקחת חופשה ללא תשלום בנסיבות של מקרה חירום משפחתי או רפואי. בניגוד לפופולריות שהביאה לו החלטה זו, גרר חוסר נכונותו לממש את הבטחתו לאפשר להומוסקסואלים מוצהרים לשרת בזרועות הצבא ביקורת, הן משמאל (על היותו הססן יתר על המידה בקידום זכויות ההומוסקסואלים) והן מימין (על חוסר רגישותו למסורת הצבאית). לאחר דיונים ממושכים הסכימו קלינטון והפנטגון על מדיניות של התעלמות ("Don't ask, don't tell") ביחס להעדפותיהם המיניות של מגויסים, מדיניות שקוימה הלכה למעשה עד שבוטלה בשנת 2010 על ידי ממשיכו בתפקיד, ברק אובמה.

מקץ שנתיים לכהונתו, הביאו בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס לאיבוד הרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס גם יחד לראשונה מזה 40 שנה, הפסד שמיוחס לכישלון התוכנית ליצור מערכת ביטוח בריאות מקיפה, תוכנית שקודמה על ידי הגברת הראשונה, הילרי קלינטון.

לאחר הבחירות של 1994, הופנה אור הזרקורים אל "החוזה עם אמריקה", מסמך שהובל על ידי יו"ר בית הנבחרים החדש, הרפובליקני ניוט גינגריץ', מעין מצע בחירות שהבטיח העברה של "רפורמות שמרניות" לחיזוק מוסד הנשיאות בנושאי תקציב ומסים. הנשיא קלינטון והקונגרס הרפובליקאי התקוטטו בנושאי תקציב, שגרמו לשיתוק בפעולות הממשלה. שיתוק זה דווקא פגע ברפובליקנים והעלה את הפופולריות של קלינטון. שיפור דרמטי ביחס הציבור אל קלינטון חל בזכות תגובתו לפיצוץ בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי ב-19 באפריל 1995.

בבחירות לנשיאות ב-1996 נבחר קלינטון מחדש בהפרש ניכר וגבר על יריבו הרפובליקני בוב דול, שכיהן כסנאטור מקנזס, אך הרפובליקנים שמרו על שליטתם בקונגרס (הגם שהפסידו מספר מושבים). קלינטון היה הנשיא הדמוקרט הראשון שזכה לכהן שתי קדנציות מלאות מאז הנשיא פרנקלין רוזוולט.

כהונה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינטון פיתח יחסי עבודה קרובים עם טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה שנבחר בשנת 1997, וגילה עניין אישי בסכסוך בצפון אירלנד. בתקופת כהונתו אף ביקר באירלנד שלוש פעמים לצורך קידום השלום. קלינטון היה שושבין בהנעת התהליך שהוביל לפירוק מחתרת ה-IRA מנשקה ב-23 באוקטובר 2001.

מלבד תהליכי השלום עמד קלינטון מאחורי שיגור כוחות אמריקאים להתערבות במשבר בקוסובו שבבלקן ובסומליה. ב-1998 הוא הורה לתקוף בטילי שיוט כוחות של אל-קאעידה באפגניסטן, בעקבות הפיגועים שלהם בשגרירויות האמריקאיות בקניה ובטנזניה.

בשנת 1999, לראשונה מאז שנת 1969, הציג תקציב מדינה מאוזן יחד עם הקונגרס הרפובליקני, שהביא לעודף תקציבי ולתקופת הצמיחה הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית בעת שלום.[3]

ניסיון הדחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת מוניקה לווינסקי

על תקופת כהונתו השנייה של קלינטון העיבה פרשת מוניקה לווינסקי. במהלך פרשה זו, שנחשפה לראשונה בינואר 1998, הואשם קלינטון בקיום קשר מיני עם מתמחה צעירה בת 22 בשם מוניקה לווינסקי, והכחיש זאת בתחילתה. לאחר הכחשתו הוכח כי הם קיימו מגע מיני אוראלי. פרשה זו עוררה את חמתם של הגורמים השמרנים בארצות הברית, ונעשה ניסיון לא מוצלח להדיח את קלינטון מתפקידו כנשיא ב-1998, בעקבות העובדה ששיקר בשבועה לגבי יחסיו עם מוניקה לוינסקי. ללוינסקי הייתה ראייה ודאית בדמות שמלתה הכחולה מוכתמת בזרעו של הנשיא, וכן סרטי-הקלטה שביצעה חברתה לעבודתה לינדה טריפ. ניסיון זה לא צלח, וקלינטון המשיך את כהונתו עד סופה.

אישיותו ודעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינטון בפרלמנט הבריטי בלונדון, 1995

בהיותו הנשיא הראשון לדור הבייבי בום, נתפס קלינטון כמסמן את פער דורות לעומת הנשיאים שקדמו לו והוא נחשב לנשיא שמגלם בסגנונו אופי לא רשמי ועממי של נשיא. בסגנון הרטורי הקליט שלו והשימוש החלוצי שעשה בסמלי תרבות הפופ במהלך הקמפיין שלו, נודע קלינטון, לעתים קרובות לשלילה, בתור "נשיא ה-MTV", כינוי שהודבק לו לאחר הופעתו ב-MTV במהלך מסע הבחירות שלו. על אף שהופעה זו סייעה לו לזכות בתמיכתם של בני דור ה-X, גררה ההופעה ביקורת נרחבת על הראוותנות וחוסר הענייניות שבה.

מעמדה החזק של הילרי קלינטון בממשל משך אל עבר הגברת הראשונה מידה של תשומת לב וביקורת שלא נרשמו מאז ימיה של אלינור רוזוולט בתפקיד. אנשים רבים זיהו בזוג שותפות פוליטית שטרם נודעה כמותה. המבקרים בחרו להשוות אותם לחואן ואויטה פרון בארגנטינה. הועלתה אף טענה שהילרי, ולא הנשיא, היא הדומיננטית מבין השניים בשותפות זו.

אנשים בעלי השקפה חברתית שמרנית נרתעו מהזדהותו של קלינטון עם נוער הפרחים בתקופת בחרותו, וחלקם ביקרו אותו על ששהה בלימודים באנגליה ולא התגייס למלחמת ווייטנאם. הסברו של קלינטון בנוגע לניסיונו עם מריחואנה ("לא שאפתי לריאות") החליש יותר את תדמיתו בקרב השמרנים. בנוסף לכל אלו עלו מדי פעם שמועות על היותו "רודף שמלות". מספר נשים כמו פאולה ג'ונס, ג'ניפר פלאוורס וקתרין וילי טענו כי קלינטון שכב איתן במהלך נישואיו להילרי קלינטון. עובדת שירותי בריאות בשם חואניטה ברודריק מסרה עדות כי נאנסה פעמיים על ידי קלינטון, בעת כהונתו כמושל. לארבע האשמות אלה (עם פולה ג'ונס הגיע להסכם כספי) נוספה עוד שורה של נשים עם טענות דומות.

קלינטון היה שמרני יותר ממועמדים דמוקרטיים קודמים לנשיאות בנושאים רבים ותמך בעונש מוות, בעוצר לילה לקטינים, בתלבושת אחידה בבתי ספר ובנושאים אחרים למגינת לבם של תומכי זכויות הנוער, ואף הרחיב בצורה משמעותית את המלחמה בסמים בתקופת כהונתו. אף על פי שעבד יחד עם יריביו הרפובליקנים בקונגרס והגיע עמם לפשרות, לדעת רבים לא הצליח לשנות את המוניטין שיצא לתקופת כהונתו בתודעתם של יריביו.

אחוזי התמיכה בקלינטון עמדו על שיעור של 40-55% בממוצע לאורך הקדנציה הראשונה שלו, אך עם תחילת כהונתו השנייה, ובפרט לאחר ניסיון הדחתו ב-1998, זינק שיעור התמיכה הציבורית בו והגיע לשיא. הוא נחשב לאחד הנשיאים הפופולריים ביותר. על פי סקר משותף של CBS וניו יורק טיימס, סיים קלינטון את נשיאותו עם שיעורי תמיכה של 68%, לצד נשיאים כגון פרנקלין דלאנו רוזוולט ורונלד רייגן בעת סיום תפקידם.[4]

קלינטון וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינטון לצד חוסיין, מלך ירדן ויצחק רבין על מדשאות הבית הלבן, במסגרת החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, יולי 1994

קלינטון היה מבין הנשיאים האמריקאים האהודים ביותר בישראל, וכמו גם מן המעורבים ביותר בענייני ישראל והתהליך המדיני בינה לבין הפלסטינים.

קלינטון נודע ביחסו החם ליהדות ולישראל. מספרם הרב של העוזרים והיועצים היהודיים שלו גרם להרמת גבות בחלק מהחברה האמריקנית. בתקופת מערכת הבחירות סיפר שהוא מחויב לישראל ולביטחונה בגלל הבטחה שלו לכומר המנוח שלו בה אמר כי לעולם לא ינטוש את ישראל.

קטע הסיום מהספדו של קלינטון את יצחק רבין בהלווייתו, בו אמר בעברית "שלום חבר", סיסמה שהפכה לסמל של האבל על רצח רבין

במהלך כל שמונה שנות כהונתו, היה קלינטון מעורב רבות בתהליכים המדיניים במזרח התיכון. עם תחילת כהונתו נחתם בבית הלבן הסכם אוסלו. אף על פי שממשלו לא היה מעורב במגעים לקראת ההסכם, קלינטון אימץ את התהליך בחום, והבטיח לערוב לביטחון ישראל אם היא תיקח סיכונים למען השלום. בהמשך השתתף בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן, ואף השתתף בטקס החתימה על ההסכם, שנערך ב-26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול החדש שבין ישראל לירדן, מצפון לאילת. לאחר טקס החתימה ביקר קלינטון גם בתל אביב.

את אהדת הקהל בישראל קיבל קלינטון לאחר רצח יצחק רבין. הוא היה המנהיג הראשון שעלה לשידור עוד בערב הרצח והספיד את רבין. במהלך הנאום הוא אמר בעברית "שלום חבר", סיסמה שהפכה לסמל של האבל על רצח רבין. קלינטון השתתף בהלוויתו של רבין בירושלים, ובהספדו אף חיבר בין הרצחו של יצחק רבין לעקידת יצחק שהייתה בפרשת אותו שבוע.

לאחר רצח רבין הגביר קלינטון את מעורבותו בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. במרץ 1996, לאחר גל פיגועי ההתאבדות שאירע בתחילת החודש בישראל, בא לביקור שלישי בארץ, בתום "ועידת עושי השלום" בשארם א-שייח', ביקור שנתפס על ידי הימין כמי שמטרתו הייתה לסייע לשמעון פרס במערכת הבחירות. עם פרוץ אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996, מיהר לזמן אליו את בנימין נתניהו ויאסר ערפאת, בשביל להרגיע את המצב, אף על פי שהיה זה ערב הבחירות לנשיאות. באוקטובר 1998 זימן שוב את נתניהו וערפאת, והביא לחתימת הסכם ואי.

ביקורו הרביעי בישראל היה בדצמבר 1998, לאחר חתימת הסכם ואי, בו ביקר בישראל וברצועת עזה שם התארח בישיבת המועצה הלאומית הפלסטינית שאישררה את ביטול סעיפי האמנה הפלסטינית שקראו להשמדת ישראל. עם היבחרו של אהוד ברק לראשות הממשלה, הוא כינס ועידה נוספת בשם "בואי", בהשתתפות ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שראע, אולם ועידה זו נכשלה להביא הסכם ישראלי סורי, כמו גם פגישתו עם חאפז אל-אסד.

ביולי 2000 כינס קלינטון את ועידת קמפ דייוויד השנייה על פי בקשת אהוד ברק ולמורת רוחו של יאסר ערפאת. אולם בוועידה נכשל הניסיון להגיע להסכמה על הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. הוועידה נכשלה. באוקטובר באותה השנה פרצה האינתיפאדה השנייה. עם פרוץ האינתיפאדה ניסה קלינטון לתווך בין הצדדים, והציע את מתווה קלינטון להסדר קבע, אולם ניצחונו של ג'ורג' בוש בבחירות שמו קץ ליוזמה.

לאחר סיום כהונתו כנשיא, ביקר קלינטון בישראל כמרצה בכנס של חברה מסחרית בתל אביב, בחגיגות יום ההולדת השמונים והתשעים לשמעון פרס (בשנים 2003 ו-2013), וכאורח הכבוד בעצרות הזיכרון לרצח רבין; הן בציון 10 שנים להירצחו בשנת 2005, והן בעצרת הזיכרון במלאת 20 שנה למותו. במסגרת ביקורו ביוני 2013 בישראל, לרגל חגיגת יום הולדת התשעים לפרס, העניק ראיון אישי לאילנה דיין – העוסק ביחסיו עם רבין, ברגעים בהם נודע לו על מותו ובמחשבותיו עליו. הראיון שודר רק שנתיים לאחר מכן, באוקטובר 2015, כאשר הגיע לנאום בעצרת לזכרו של רבין.[5] בספטמבר 2016 הגיע פעם נוספת לישראל, ונשא נאום הספד בהלוויית שמעון פרס.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינטון עם הנשיא ברק אובמה והיועצת לנשיא ולרי ג'ארט, יולי 2010

קלינטון ממשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים; על ידי מתן נאומים, בגיוס כספים, ובייסוד ארגוני צדקה – לרבות הקרן בה הוא עומד בראשה – קרן קלינטון. עם סיום נשיאותו פעל להקמת המרכז הנשיאותי על שמו הנמצא בליטל רוק, שנפתח לציבור בנובמבר 2004. הוא לקח חלק בכל ועידה דמוקרטית לאומית מאז 1988, בהן נאם בשעת שיא, וכן במערכות הבחירות עצמן.

הוא לקח גם חלק במסע הבחירות של רעייתו לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008 בעת שהתמודדה בבחירות המקדימות מול ברק אובמה.

בשנת 2011 משך תשומת לב עולמית עקב השינוי שנקט בתזונתו, שהתרחש בין היתר עקב מספר ניתוחי לב שעבר. קלינטון, שהתפרסם בימי נשיאותו באהבתו לג'אנק פוד, עבר להיות לטבעוני.[6][7]

ב-2012, השתתף באופן פעיל במאמצי בחירתו המחודשת של הנשיא המכהן, ברק אובמה.[8]

סייע לקמפיין של הילרי בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016, שבסופו הפסידה לדונלד טראמפ.

בתו היחידה, צ'לסי קלינטון, נישאה ב-31 ביולי 2010 לבנקאי ההשקעות היהודי מארק מזווינסקי בריינבק שבניו יורק. בספטמבר 2014 הפך לסבא כשבתו צ'לסי ילדה בת.[9]

סרטים וספרים בעקבותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "צבעי השלטון" בו מגלמים ג'ון טרבולטה ואמה תומפסון את בני הזוג קלינטון, מנסה לשחזר את המירוץ לנשיאות של שנת 1992 של ביל קלינטון. בסרט מוצג קלינטון כאדם אנושי שבין היתר מתנגד למירוץ נגטיבי והכפשת יריבים, ועם זאת כאדם חלש אופי שנכנע ליצריו, שלעתים מותיר לאחרים לנקות את מחדליו.

אותות והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של ביל קלינטון בפרישטינה, בירת קוסובו

מכללות ואוניברסיטאות רבות זיכו את קלינטון בתוארי כבוד, בהם גם תוארי דוקטורט במשפטים. הוא עמית כבוד באוניברסיטת אוקספורד, בה למד כזוכה מלגת רודז. בתי ספר נקראו על שמו, ופסלים נבנו כדי לחלוק לו כבוד. עם מדינות ארצות הברית בהן הוא הוכר נמנות מיזורי, ארקנסו, קנטקי וניו יורק. הוא קיבל את מדליית השירות הציבורי המצוין של מחלקת ההגנה על ידי המזכיר ויליאם כהן ב-2001. קלינטון זכה לכבוד ולהכרה בדרכים נוספות רבות, בארצות המונות את צ'כיה, פפואה גינאה החדשה, גרמניה וקוסובו. למען הכרת תודה על עזרתו במלחמת קוסובו, שינתה המדינה את שם רחוב מרכזי בבירתה פרישטינה ל"שדרות ביל קלינטון", וכן הציבה פסל מונומנטלי שלו.

ב-2013 קיבל קלינטון את עיטור נשיא מדינת ישראל מידי נשיא מדינת ישראל שמעון פרס.[10] באותה שנה זכה למדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ברק אובמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • James Bovard, Feeling Your Pain: The Explosion and Abuse of Government Power in the Clinton-Gore Years (2000) ISBN 0-312-23082-6
  • Joe Conason and Gene Lyons, The Hunting of the President: The Ten-Year Campaign to Destroy Bill and Hillary Clinton (2003) ISBN 0-312-27319-3
  • Elizabeth Drew, On the Edge: The Clinton Presidency (1994) ISBN 0-671-87147-1
  • David Gergen, Eyewitness to Power: The Essence of Leadership. (2000) ISBN 0-684-82663-1
  • Nigel Hamilton, Bill Clinton: An American Journey (2003) ISBN 0-375-50610-1
  • Christopher Hitchens, No One Left to Lie to: The Triangulations of William Jefferson Clinton (1999) ISBN 1-85984-736-6
  • Michael Isikoff, Uncovering Clinton: A Reporter's Story (1999) ISBN 0-609-60393-0
  • Mark Katz, Clinton and Me: A Real-Life Political Comedy (2004) ISBN 978-0-7868-6949-7
  • Richard Posner, An Affair of State: The Investigation, Impeachment, and Trial of President Clinton (1999) ISBN 0-674-00080-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמי
ארגונים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Clinton, Bill (2004). My Life.
  2. ^ It All Began in a Place Called Hope (Archived whitehouse.gov Article). The White House. August 30, 2011.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Bill Clinton's economic legacy. BBC news. January 15, 2001.
  4. ^ Bootie Cosgrove-Mather (7 ביוני 2004). "A Look Back at the Polls". CBS News. בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2011. 
  5. ^ אילנה דיין, ‏ביל קלינטון: "אני מתגעגע ליצחק רבין כל הזמן", באתר ‏mako‏‏, ‏26 באוקטובר 2015‏
  6. ^ From omnivore to vegan: The dietary education of Bill Clinton, CNN, August 18, 2011
  7. ^ הרפואה כשלה: כך הצילה הטבעונות את ביל קלינטון, באתר ynet, 12 ביוני 2013
  8. ^ אלברט ר. הארט, בא להמליך ויצא מלך - המנצח האמיתי של הבחירות הוא ביל קלינטון, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2012
  9. ^ נכדה ראשונה לקלינטונים: צ'לסי ילדה בת, באתר ynet, 27 בספטמבר 2014
  10. ^ חדשות 2, ‏פרס העניק את עיטור הנשיא לקלינטון: "הנחת היסודות לשלום", באתר ‏mako‏‏, ‏19 ביוני 2013‏