הרועה הטוב
הרועה הטוב היא אלגוריה תנכית לאלוהים, ובנצרות לישו, המדמה אותם לרועה הדואג לצאנו, המייצג בתורו את העם או את בני האדם בכלל.
בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההקבלה בין אלוהים לרועה הדואג לצאנו מופיעה בתנ"ך במספר מקומות:
"ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר."
"כִּי כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי ה': הִנְנִי-אָנִי, וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל."
"כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל."
הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלגוריה נזכרת בברית החדשה בשני מקומות עיקריים. בראשון משווה ישו, המעיד על עצמו כי הוא הרועה הטוב, בינו לבין שכיר שאינו רועה, דימוי לאלוהים או דת אחרים; ובשני מתוארת מסירותו לכל אחד ואחד מקהל מאמיניו, אפילו הוא אחרון החוטאים:
"ויוסף ישוע וידבר אליהם... אנכי הוא הרעה הטוב הרעה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשכיר אשר לא רעה הוא והצאן לא לו הנה בראותו כי בא הזאב יעזב את הצאן ונס והזאב יחטף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרעה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי׃ כאשר האב ידעני ואני ידעתי את האב ואת נפשי אתן בעד הצאן׃ וצאן אחרות יש לי אשר אינן מן המכלה הזאת ועלי לנהל גם אתן ותשמענה קולי והיה עדר אחד ורעה אחד׃ על כן אהב אתי אבי כי את נפשי אתן למען אשוב ואקחה׃ ואיש לא יקחנה מאתי כי אם אני מעצמי אתננה יש בידי לתת אתה ובידי לשוב לקחתה את המצוה הזאת לקחתי מעם אבי."
— הבשורה על-פי יוחנן, 10, 7, 11-18
"וידבר אליהם את המשל הזה לאמר׃ מי זה האיש מכם אשר לו מאה כבשים ואבד לו אחד מהם ולא יטוש את התשעים ותשעה במדבר והלך אחרי האבד עד כי ימצאהו׃ והיה כמצאו אתו ישימנו על כתפיו בשמחה׃ ובא אל ביתו וקרא לאהביו ולשכניו יחד לאמר שמחו אתי כי מצאתי את שיי האבד׃ אני אמר לכם כי כן תהיה שמחה בשמים על חוטא אחד השב יותר מעל תשעים ותשעה צדיקים אשר לא יצטרכו לתשובה."
— הבשורה על-פי לוקאס 15, 3-7
איקונוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דימוי הרועה הטוב זכה לפופולריות רבה באיקונוגרפיה הנוצרית המוקדמת. בתחילה תואר הרועה הטוב תוך שימוש בדימויים קלאסיים קיימים, כמו רועה הנושא עגל בזרועותיו, תיאור רומי מקובל לפריסת חסות, או בדמותו של הכריאופורוס, נושא העגל, הנושא את העגל על כתפיו. העובדה האירונית היא שמקובל כי דמות נושא העגל הקלאסית הובילה את בעל החיים לקראת הקרבתו כקורבן.
החל במאה ה-5 לבש הרועה את דמותו המקובלת של ישו, והילה נוספה סביב ראשו. פעמים רבות הסצנה התרחבה, וישו נראה בין הצאן, בדרך כלל על רקע פסטורלי. עם זאת, במאה שלאחר מכן, כמעט ופסק השימוש בדימוי באמנות, והוא התחדש רק במאה ה-15. החל במאה ה-17 המעמד תואר פעמים רבות על רקע שמיימי. בכל התקופות רווחו תיאורים שונים של גיל הרועה. לעיתים הוא ילד או נער, ולעיתים בוגר.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 15, מסת"ב 978-965-566-137-8
