הרפובליקה הליברלית בצ'ילה
הרפובליקה הליברלית הוא הכינוי המקובל לתקופה בהיסטוריה של צ'ילה שהחלה בשנת 1861 עם קריסת הרפובליקה השמרנית ואשר נמשכה עד ל-1891, עת הסתיימה מלחמת האזרחים ועלה כוחו של הקונגרס בפוליטיקה הצ'יליאנית והחלה תקופת הרפובליקה הפרלמנטרית.
כהונתו בנשיאות של חוסה חואקין פרס, מועמדה של מפלגת המיזוג הליברלי שמרני, בין השנים 1861 - 1871, הייתה האחרונה בפרק בהיסטוריה של צ'ילה שזכה לכינוי "תקופת העשורים" (Época de los Decenios), על שם משך כהונתן הכפולה, בת 10 שנים, של הנשיאים פרייטו, בולנס, מונט ופרס.
מעט לאחר תחילת כהונתו של פרס, בשנת 1864, השתתפה צ'ילה במלחמת ספרד–אמריקה הדרומית. במסגרת העימות תמכה צ'ילה בהתנגדותה של פרו לכיבוש איי צ'ינצ'ה (Chincha) העשירים בגואנו בידי ספרד. חלקה של צ'ילה במשבר החל עם סרובה לצייד ספינה ספרדית בפחם, בנימוק כי המחצב מהווה אספקה צבאית ואינו אפשרי בשם הנייטרליות הצ'יליאנית בסכסוך. בתגובה הטיל האדמירל הספרדי מצור ימי על צ'ילה, ועל אף שלמעשה היה בכוחו להטיל מצור על נמל ולפראיסו בלבד, הרי ששיתוקו של נמל עיקרי זה הסב לצ'ילה נזק כלכלי משמעותי. ב-17 בספטמבר, יום לפני חגיגת עצמאותה של צ'ילה, סירבו הצ'יליאנים לכבד ספינה ספרדית בנמל ולפראיסו במטח כבוד ושבוע לאחר מכן, ב-24 בספטמבר 1865, הכריזה צ'ילה מלחמה על ספרד. עוד בטרם חברו פרו וצ'ילה באופן רשמי הנחיל הצי הצ'יליאני תבוסה צורבת לזה הספרדי בקרב פפודו (Papudo) ב-26 בנובמבר 1865, בעקבותיה התאבד האדמירל הספרדי על סיפון ספינתו. בתחילת דצמבר נחתם הסכם צבאי בין צ'ילה ופרו ובאמצע ינואר הכריזה גם פרו מלחמה על ספרד. ב-31 בינואר 1866 הפגיז הצי הספרדי את נמל ולפראיסו, שרף את העיר והשמיד את צי הסוחר הצ'יליאני. משם פנו הספרדים לנמל קייאו הפרואני המבוצר. בו בזמן הצטרפו גם אקוודור ובוליביה לברית כנגד ספרד, והצי המשותף הועמד תחת פיקודו של איש הצבא והנשיא הצ'ילאיני לשעבר בלנקו אנקלדה. ב-2 במאי 1866 התחולל קרב קייאו, אולם הוא לא הוכרע צבאית בצורה ברורה. לאחר הפגזת הנמל נסוגו הספרדים ובכך הסתיים העימות.
תנופת ההתפשטות שהחלה בימיו של הנשיא מונט נמשכה. במדבר אטקמה, החלה הפקה מואצת של מלחת, הצורה הטבעית של חנקות, כגון אשלגן חנקתי, ושל נחושת בניהול בוליביאני. בו בזמן בדרום הכריז הצרפתי אורלי-אנטואן דה טואנן על הקמת ממלכת אראוקניה ופטגוניה. על אף שמדינה זו מעולם לא נוסדה למעשה, עוררה הפרשה את רעיון השליטה האופרטיבית בטריטוריות הדרומיות, שנמצאו תחת השפעה אינדיאנית. בשנת 1865 התיר חוק פרשני של החוקה את חופש הפולחן.
בשנת 1871 נבחר פדריקו ארסוריס סניירטו (Errázuriz Zañartu) לנשיאות. במהלך תקופת נשיאותו בא הקץ על המיזוג הליברלי שמרני והליברלים באו בברית פוליטית עם המפלגה הרדיקלית (Partido Radical) ביוצרם את הברית הליברלית (Alianza Liberal). תחת השלטון הליברלי נערכו מספר שינויים בחוקת 1833 שרובם חיזקו את הקונגרס על חשבון הנשיאות, כגון צמצום הקוורום הדרוש בקונגרס, צמצום סמכויות הנשיא, והקלה ביכולת הפיקוח של הקונגרס על השרים. בה בעת החל הטיפול בסדרה של נקודות חיכוך בין הכנסייה למדינה, שנקראו "שאלות תאולוגיות" (cuestiones teológicas). הקוד הפלילי אושר בשנת 1874 ושנה לאחר מכן הועבר החוק שארגן את מערכת המשפט שביטל את זכויות היתר הקורפורטיביות (פוארו) הכנסייתיות.
התפשטות טריטוריאלית ומלחמת האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מלחמת האוקיינוס השקט, כיבוש אראוקניה
.jpg)
בשנת 1879, לאחר סדרת מגעים דיפלומטיים בין צ'ילה ובוליביה בעניין הגבול המשותף ביניהן והאינטרסים המנוגדים במכרות המינרלים בצפון צ'ילה הביאו לנחיתת כוחות צ'יליאנים ב-14 בפברואר ולפריצת מלחמת האוקיינוס השקט, המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה הצ'יליאנית.
לאחר כיבוש אזור אנטופגסטה (Antofagasta) מבוליביה, התמודדה צ'ילה בזירה הימית אל מול פרו ובוליביה, וזכתה גם בטריטוריות הפרואניות של טרפקה (Tarapacá), אריקה (Arica) וטקנה (Tacna). במאי 1880 פרשה בוליביה מהמלחמה ואילו ב-15 בינואר 1881 כבשו הגייסות הצ'יליאנים את לימה בקרב מיראפלורס (batalla de Miraflores). המלחמה באה על סיומה בקרב וואמאצ'וקו (batalla de Huamachuco) ב-10 ביולי 1883, וחוזה אנקון (Tratado de Ancón) נחתם ב-20 באוקטובר 1883.
הניצחון הצ'יליאני על פרו ובוליביה אפשר את התרחבות הטריטוריה הלאומית צפונה. בה בעת התנהל תהליך יישוב דרום המדינה באיטיות, תוך כדי בניית מבצרים, הפניית מתיישבים, איוש הגבול בגייסות וקיומם של פרלמנטים עם בני המפוצ'ה. תהליך ממושך זה, אשר זכה לכינוי הרגעת ארוקניה, הגיע אל סיומו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19. בשנת 1888 סיפחה צ'ילה את אי הפסחא שבאוקיינוס השקט. לנוכח ההתרחבות הטריטוריאלית המשמעותית ויתרה צ'ילה על פטגוניה שממזרח להרי האנדים ועל רמת אטקמה (Puna de Atacama) בחוזה 1881 בין צ'ילה וארגנטינה, שהסדיר את הגבולות בין שתי המדינות.
הטריטוריות החדשות שנוספו למדינה עוררו צמיחה כלכלית חסרת תקדים שהונעה, בעיקר, מכריית האשלגן החנקתי, ואשר הביאה להתאוששות מהמשבר הכלכלי של שנות ה-70. חברות אירופאיות שונות, ובעיקר בריטיות, החלו בהפקת האשלגן החנקתי בצפון המדינה ו"הזהב הלבן" היווה כ- 75% מהכנסות המדינה.
בין השנים 1883 ו-1884 נחקקו מספר חוקים שנועדו להפוך את צ'ילה למדינה חילונית יותר, כגון היתר קבורה חילונית, נישואים חילוניים, ורישום אזרחי של נישואים, במקום הרישום בכנסיות שקדם לו.
בלמסדה ומלחמת האזרחים של 1891[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1886 נבחר חוסה מנואל בלמסדה (Balmaceda) לנשיאות. בנצלו את ההכנסות הגבוהות מהמכרות בצפון החלה ממשלתו של בלמסדה בפרויקט מודרניזציה רחב היקף של הכלכלה, החינוך, בריאות הציבור ובניית תשתיות, כגון הנחת פסי רכבת ובניית גשר מייקו (Viaducto del Malleco). על אף מאמציו של בלמסדה לאחד את הליברלים מאחוריו, במהלך שנות שלטונו התרחבו הקרעים בקרבם והפריעו למידת המשילות של הממשלה. חזון נפרץ היו האשמות של השרים בידי הקונגרס בהתאם לחוקה ששיתקו את התנהלותו התקינה של הממשל. נוסף על המתנגדים מבית קמו כנגד השלטון מנהיגי השמרנים, האריסטוקרטיה ונציגי חברות הכרייה הגדולות.
התנגדות גדולה לבלמסדה התעוררה כאשר סירב הקונגרס לאשר את תקציב שנת 1891. עם תחילת השנה, ב-1 בינואר 1891, הכריז הנשיא על פיזור הקונגרס עד לחודש מרץ של אותה השנה. בו ביום החשיב הקונגרס את הצו הנשיאותי כבלתי חוקי והכריז על הדחתו. הצי נשמע לפרלמנט ואילו הצבא נשאר נאמן לנשיא, ושני הצדדים פצחו במלחמת האזרחים הצ'יליאנית של שנת 1891.
ב-12 באפריל הוקם ממשל מקביל לזה הנשיאותי באיקיקה (Iquique) בהנהגת רמון בארוס לוקו (Barros Luco) והאדמירל חורחה מונט (Montt). עד מהרה הביסו כוחות הקונגרס את אלו הנשיאותיים בצפון המדינה ולאחר קרב קונקון (batalla de Concón) ב-20 באוגוסט וקרב פלאסייה (batalla de Placilla) ב-28 באוגוסט עלה בכוחות תומכי הקונגרס להיכנס לסנטיאגו הבירה. בלמסדה מצא מקלט בשגרירות ארגנטינה ונטל את חייו בידו ב-19 בספטמבר, יום לאחר סיום כהונתו, ובכך הסתיימה מלחמת האזרחים, שהותירה אחריה כ- 10,000 הרוגים. עם ניצחון כוחות הקונגרס במלחמת האזרחים עלו כוחות חדשים בפוליטיקה הצ'יליאנית, וכך גם כוחו של הקונגרס, ובכך באה אל סופה הרפובליקה הליברלית.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
