כיבוש אראוקניה
כיבוש אראוקניה הוא שמו של תהליך ארוך שכלל התנגשויות צבאיות, הסכמים ותהליך חדירה והתבססות של הצבא הצ'יליאני ומתיישבים צ'יליאנים לטריטוריה הדרומית אראוקניה (Araucanía) בה ישבו בני המפוצ'ה, המשתרעת בין הנהרות ביו ביו בצפון וטולטן (Toltén) בדרום, שהוביל להכללת אזור זה בשטחה של צ'ילה. התהליך נמשך משנת 1861 ל-1883, וכונה באופן רשמי הרגעת אראוקניה (pacificación de la Araucanía) בידי הרשויות הצ'יליאניות.
בטרם הגיעו הקונקיסטאדורים הספרדים לאזור המכונה כיום "צ'ילה", הצליחו בני המפוצ'ה, ילידי המקום, להתנגד לניסיונות הכנעתם בידי האינקה, וביססו את קו הגבול איתם על תוואי הנהר מאולה. הספרדים הצליחו לדחוק את בני המפוצ'ה דרומה, עד לתוואי הנהר ביו ביו, בסדרת עימותים בת כשלוש-מאות שנה הקרויה מלחמת האראוקו, אולם גם הם לא הצליחו להכניע את בני המפוצ'ה. בסוף המאה ה-18, בסדרת "פרלמנטים", כפי שנקראו המפגשים בין הרשויות הספרדיות לבני המפוצ'ה, הכירו אחדים ממנהיגי המפוצ'ה בסוברניות של מלך ספרד להלכה, והספרדים הכירו באוטונומיה של בני המפוצ'ה בפועל. דעיכתה של מלחמת האראוקו הביאה להתחזקותם של קשרי המסחר בין הספרדים למפוצ'ה, כמו גם לנישואי תערובת ולקשרי תרבות.
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 קמה הרפובליקה הצ'יליאנית על חורבות הקולוניה הספרדית, התפתחה כלכלית, התעצמה צבאית, וניצחה במספר עימותים את ספרד, פרו ובוליביה, וכן גדלה דמוגרפית, הן בשל גידול אוכלוסייה טבעי והן בשל הגירה. האוכלוסייה הצומחת והמהגרים החדשים החלו להתיישב מדרום לאראוקניה בסמיכות לוואלדיביה, אוסורנו ויינקיווה (Llanquihue), והחל משנת 1843 אף במצר מגלן. בעיתוי זה קטעה אראוקניה את הרציפות הטריטוריאלית הצ'יליאנית, הקשתה על הקשר והתחבורה בין שני החלקים, ומנעה התיישבות בשטחים פוריים אותם חמדה צ'ילה לעצמה. כך, כבר בשנת 1852 תכנן הנשיא מנואל מונט פרובינציה שתקרא אראוקו שחפפה את אזור אראוקניה של בני המפוצ'ה.
הכרזת ממלכת אראוקניה ופטגוניה בידי אורלי-אנטואן דה טואנן ב-1860 בישרה את התרופפות האוטונומיה של בני במפוצ'ה באראוקניה והבהירה לרפובליקה הצ'יליאנית כי אם לא תשלוט בשטח, ייתכן ואחרים יעשו זאת במקומה. גנרל קורנליו סאבדרה רודרוגס (Cornelio Saavedra Rodríguez) הנהיג תוכנית לחדירת כוחות צבאיים לאראוקניה ולהגברת ההשפעה התרבותית על תושביה. התוכנית כללה הסכמים עם מנהיגים ילידים, הקמת יישובים, והקמת מסילות רכבת, דרכים ותשתיות ציבוריות נוספות כגון בתי ספר ובתי חולים.
בשנת 1862 פתח סבאדרה בשלב הראשון של תוכניתו, וייסד את העיירה אנגול (Angol) ואת המבצרים מולצ'ן (Mulchén) ולבו (Lebu) בסמוך לנהר מייקו (Malleco). בדרום הוא קידם כוחות צפונה מוואלדיביה לעבר נהר טולטן. תחילה לא נתקלו הצ'יליאנים בהתנגדות, אולם לאחר זמן מה התקוממו השבטים שבסמוך לנהר מייקו תחת הנהגתו של הלונקו קילאפאן (Quilapán). אף על פי כן, עלה בידי הצ'יליאנים לייסד בשנת 1869 את פורן (Purén) בלב אוכלוסייה מקומית במיקום שהבטיח את הקשר בין אנגול ויישובי החוף.
במהלך מרבית שנות ה-70 של המאה ה-19 חיזקו הצ'יליאנים, תחת פיקודו של בסיליו אורוטיה (Basilio Urrutia), את אחיזתם בשטח עד לנהר מייקו, והצבא הקים על גדתו הצפונית של הנהר מערך הגנה מאויש בכ-2,500 חיילים וכן קו טלגרף שקישר בין אנגול לקוייפויי (Collipulli).
בשנת 1879 פרצה מלחמת האוקיינוס השקט וצ'ילה העבירה כוחות צפונה למערכה. בשנה שלאחר מכן ניצלו מספר שבטי מפוצ'ה את דילול הכוחות הצ'יליאנים ופתחו בסדרת התקפות על מבצרי הצבא, אך לשווא. במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-80 של המאה ה-19, עם תום המלחמה, פתחה צ'ילה בשלב הסופי להכללת פנים הארץ, בו שלטו עדיין בני המפוצ'ה, תחת ריבונותה של המדינה. בפיקודו של קורונל גרגוריו אורוטיה חודשה ההתיישבות ביישוב הספרדי היישן ויה ריקה והוקמו מבצרים בקראווה (Carahue), לאוטארו (Lautaro), פייאנללבו (Pillánlelbu), טמוקו (Temuco), נואבה אימפריאל (Nueva Imperial) ופוקון (Pucón). השבטים שחיו באזור איבדו את אדמותיהם, וכ-10,000 מבני המפוצ'ה נפלו חלל בהתנגשויות עם הצבא הצ'יליאנים. ילידים רבים חצו את האנדים מזרחה וחברו לבני הפוואנצ'ה (Pehuenche) ולשבטים אחרים שנסוגו מפני התקדמות הארגנטינאים מהמזרח. בני מפוצ'ה אחרים הושמו ב"שמורות" ואדמותיהם ניתנו למתיישבים צ'יליאנים ולמהגרים שזה מקרוב באו.
גם לאחר שוך הקרבות המשיכו בני המפוצ'ה בהתנגדותם. גם במאה ה-21 ממשיכות קבוצות מצאצאיהם, המאוחדות במנהלת אראוקו-מייקו (Coordinadora Arauco-Malleco) לבזוז חוות באזור שאותו הן מחשיבות כשייכות לטריטוריית המפוצ'ה של אבותיהם. לאחר בניית גשר מייקו במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, השתפרו התנאים שאיפשרו את התיישבותם של מהגרים אירופאים בדרום צ'ילה, שקיבלו שטחי אדמה מהמדינה, ונוכחות המדינה באזור התחזקה.
כתוצאה ממערכת כיבוש המדבר הארגנטינאית, נסו לצ'ילה קבוצות מבני המפוצ'ה דרך מעבר ממואיל מלאל (Mamuil Malal) והתיישבו בעמק קורארווה (Curarrehue). בני המפוצ'ה שנותרו באזור נטמעו תרבותית, בדרגות הצלחה שונות, בחברה הצ'יליאנית.