הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה
הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה הייתה דיקטטורה צבאית שעלתה לשלטון בצ'ילה ב-11 בספטמבר 1973 בהפיכה צבאית. החונטה הצבאית שלטה בצ'ילה במשך 17 שנה וכוננה בה משטר שמרני, ניאו ליברלי ואלים. לצד הנס כלכלי במדינה, אזרחי צ'ילה חוו דיכוי פוליטי כבד, ואלפי בני אדם נחטפו, עונו, נרצחו, נעלמו או יצאו לגלות. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 החלה החונטה בתהליך איטי של חזרה למשטר דמוקרטית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתגובה שמרנית ואלימה לעליית השמאל תחת נשיאותו של סלבדור איינדה בשנותיה האחרונות של הרפובליקה הנשיאותית, התקוממו הכוחות המזוינים של צ'ילה ב-11 בספטמבר 1973 ותפסו את השלטון בהפיכה צבאית, בדומה לכמה משכנותיה של צ'ילה באמריקה הלטינית באותה התקופה. החל משנת 1972, התאפיינה הכלכלה הצ'יליאנית במשק סגור ההולך ונשלט על ידי המגזר הציבורי. פיקוח מקיף על מחירים, חוסר ודאות בנוגע לרכוש פרטי והפרות זכויות קניין, אינפלציה קיצונית ואי-שקט תעשייתי תרמו משמעותית לנפילת ממשלת איינדה ולעליית ממשלת החונטה הצבאית ב-1973. בנוסף, השפעות המלחמה הקרה והחשש מהקומוניזם, הגבירו את הקיטוב אידאולוגי[1]. בצ'ילה עלו חוגים שתמכו במאבק המזוין בהשראת המהפכה הקובנית והתנגדו לדמוקרטיה המערבית. בנוסף, המדיה תמכה בימין והפעילה לחץ על משטר איינדה. כל אלה הכשירו את הקרקע לקראת הפיכה צבאית.
ההפיכה הצבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)
החל מחודש אוגוסט 1973 התארגנו קצינים ויחידות בחיל הים ובחיל האוויר[2] לקראת הפיכה צבאית כנגד משטרו של סלבדור איינדה, תחת הנהגתם של תת אדמירל חוסה טוריביו מרינו (Jose Toribio Merino) והגנרל גוסטבו לייג (Leigh). ב-21 באוגוסט התפטר קרלוס פראטס מתפקידו כראש הצבא ויומיים לאחר מכן, ב-23 באוגוסט, מונה במקומו אוגוסטו פינושה, שנחשב כנאמן לשלטון הדמוקרטי וכאישיות בלתי פוליטית. בין התפטרותו של פראטס לבין מינויו של פינושה פרסם בית הנבחרים הודעה שקראה לשרים ולאנשי הצבא לפתור את "השבר העמוק בסדר החוקתי".
אלטאמיראנו, ראש המפלגה הסוציאליסטית, הזהיר מפני הפיכה צפויה מטעם חיל הים, ודבר זה עורר דיון משלהב יצרים סביב צ'ילה כ"וייטנאם השנייה" וכן גל של השתלחויות באלמיראנטה. ב-7 בספטמבר שוכנע פינושה בידי מרינו ולייג להצטרף לקושרים, ואילו בקרב הזרוע הביטחונית הרביעית, הקרביניירוס של צ'ילה, תמך בהפיכה הגנרל הצעיר ססאר מנדוסה (César Mendoza) בלבד.
ב-10 בספטמבר הפליגה השייטת, כמתוכנן, על מנת להשתתף בתמרונים ימיים משותפים לחילות הים של ארצות הברית של אמריקה ושל מדינות לטינו-אמריקאיות שונות (UNITAS). יחידות הצבא נשארו בבסיסיהן על מנת למנוע עימותים ביום פתיחת הדיון המשפטי בעניינו של אלטאמיראנו. למחרת היום, 11 בספטמבר 1973, שב הצי לפנות בוקר לנמל ולפראיסו וכבש את העיר במהירות. בשעה 7 בבוקר נודע הדבר לאיינדה במשכנו הנשיאותי והוא ניסה ליצור קשר עם לייג ופינושה, אולם ללא הצלחה, וחשב כי הם מוחזקים בידי המתקוממים. ספולבדה, מפקד הקרביניירוס, הבטיח לאיינדה כי פקודיו יישארו נאמנים לו, אולם מנדוסה הדיחו ותפס את מקומו כמפקד. בו בזמן הגיע פינושה למרכז הפיקוד של הצבא ולקח חלק בפיקוד על ההפיכה. בשעה 8:42 בבוקר שידר "רדיו מינרייה אי אגריקולטורה" (כרייה וחקלאות) את ההודעה הראשונה של החונטה הצבאית מטעמם של פינושה, לייג, מנדוסה ומרינו, שתבעה מאיינדה להתפטר מיידית מתפקידו ולפנות את ארמון הנשיאות, אחרת יותקף מהיבשה ומהאוויר. עם השידור נטשו כוחות הקרביניירוס שאבטחו את הארמון את עמדותיהם.
איינדה החליט להישאר בארמון הנשיאות ובשעה 9:55 הגיעו הטנקים הראשונים של המתקוממים לפרבר האזרחי של סנטיאגו והחלו להילחם במספר צלפים שנשארו נאמנים לשלטון. מרכז הפועלים המאוחד קרא להתנגדות בפרברים בהם התגוררו הפועלים, ואילו הנשיא מסר את הודעתו האחרונה בה הבטיח לשלם בחייו בעבור נאמנותו של העם, הביע את ביטחונו כי הישגי שלטונו ניטעו בתודעתם של הצ'יליאנים ולא יעקרו בקלות, כי יש לו אמון בצ'ילה ובעתידה וכי בעתיד הקרוב יתגברו הצ'יליאנים על הבוגדים וישובו לחוש חופש ולבנות חברה טובה יותר.
באותה שעה החלו חילופי האש בין כוחות המורדים ובין חבורת ידידי הנשיא (Grupo de Amigos del Presidente), משמר מזוין שהגן על איינדה, ובשעה 11:52 הופצצו ארמון הנשיאות וכן ביתו של איינדה בשכונת לאס קונדס (Las Condes) במזרח סנטיאגו בידי מטוסי חיל האוויר. ארמון הנשיאות החל לעלות באש, אולם הנשיא ונאמניו סירבו לצאת ולהיכנע, ועל כן בסביבות השעה 2 בצהריים הופלו דלתות הארמון וכוחות הצבא פרצו פנימה. רופאו האישי של איינדה העיד כי ראה במו עניו את איינדה עת שהתאבד באמצעות ירי בסנטרו. דיווח זה על אופן מותו של איינדה נתמך בידי עדויות נוספות.
בשעה 6 בערב התכנסו מנהיגי ההפיכה הצבאית בבית הספר הצבאי (Escuela Militar del Libertador Bernardo O'Higgins), תפסו את השלטון כחונטה צבאית והכריזו על מצב של מדינה במצור.
הקמת החונטה וביסוסה (1973 - 1978)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ההפיכה, השתלטה תחילה ממשלת החונטה, שייצגה את הכוחות המזוינים והמשטרה, על הרשות המבצעת, אז על המכוננת ולבסוף על המחוקקת. הרשות השופטת שמרה על סוג של עצמאות, על אף שגם הייתה בעד משטר החונטות החדש ולא באמת פעלה לפקח על חוקיות פעילות המשטר החדש[1]. מיד לאחר הפלת משטרו של איינדה החלו חברי החונטה בכינונו של מנגנון שלטוני חדש. על אף שבאופן תאורטי נשמרה חוקת 1925 על כנה, העוצמה שאחזה בידה החונטה הצבאית הביאה לעיצובו מחדש של מנגנון המדינה. צו מספר 1, מ-11 בספטמבר 1973, קבע כי אוגוסטו פינושה עומד בראש החונטה מתוקף תפקידו כראש הזרוע הוותיקה ביותר מבין הכוחות המזוינים. על אף שחברי החונטה אמורים היו לעמוד בראשה ברוטציה, בפועל הפך מינויו של פינושה לקבוע. ב-27 ביוני 1974 העבירה החונטה את צו מספר 527, שהכתיר את פינושה כ"ראש העליון של האומה" (Jefe Supremo de la Nación), תואר שהחליף את נשיא צ'ילה כחצי שנה לאחר מכן, בצו מספר 806. בסופו של התהליך ניכסה לעצמה החונטה את הסמכויות החוקתיות והשיפוטיות, החליפה את הקונגרס, אשר פוזר ב-21 בספטמבר, והוציאה את המפלגות הפוליטיות מחוץ לחוק.
עם עליית משטר החונטות וההפיכה הצבאית החלו הפרות מתמשכות ובוטות של זכויות אדם בסיסיות; חופש אישי, משפט הוגן, שלמות גוף וחיים, בקרב תומכי המשטר הקודם- פוליטיסייד. תחילה לא הועלו התנגדויות ציבוריות, מחשש להשלכות שבהתנגדות למדיניות המשטר החדש, חוסר ידיעה ותדהמה. זאת למעט ביקורת מועטה מצד הכנסייה הקתולית[1]. ימים ספורים לאחר ההפיכה החל המשטר במעצרים ובהוצאה להורג של ראשי מתנגדיו, בין השאר בידי יחידת שיירת המוות. מרבית מנהיגי האיחוד העממי ומנהיגי שמאל אחרים נעצרו והועברו למחנות מעצר מבודדים. מקומות כגון קוואטרו אלאמוס (Cuatro Álamos), וייה גרימאלדי (Villa Grimaldi), אצטדיון צ'ילה (Estadio Chile) והאצטדיון הלאומי בסנטיאגו הוסבו למחנות מעצר ומרכזי עינויים, וכך גם חברת הניטראט צ'קבוקו (Oficina Salitrera Chacabuco), אי דאוסון (Isla Dawson) שבפטגוניה, הנמל של פיסאגווה (Pisagua), ספינת הלימוד אסמרלדה (Buque Escuela Esmeralda) מחוץ לעיר הבירה ומקומות נוספים בכל רחבי המדינה. במהלך השנים הראשונות למשטר הדיכוי נרצחו בידי ה-DINA, השם שבו הייתה מוכרת מנהלת הביון הלאומית (Dirección de Inteligencia Nacional), המשטרה הפוליטית החשאית שהקים המשטר, כ-3,000 איש[3], ביניהם הזמר ויקטור חרה (Víctor Jara) והשר לשעבר חוסה טואה (Tohá). רבים מקורבנות אלו עודם בגדר נעלמים (desaparecidos). כמו כן, למעלה מ-35,000 איש[4] היו נתונים לעינויים שיטתיים, למעלה מ-300,000 נעצרו בידי זרועות המשטר, ורבים אחרים נאלצו לגלות אל מחוץ לצ'ילה, ולעיתים נשלחו אחריהם מתנקשים, כמו אחרי קרלוס פראטס ואורלנדו לטלייה. הפרת זכויות האדם בידי משטרו של פינושה עוררה גינויים מצד מדינות שונות וכן מצד האו"ם.
בתחום הכלכלי קידם המשטר "פוליטיקה של הלם" (Política de Choque) על מנת להתגבר על המשבר הכלכלי ועל האינפלציה בת 300%. למטרה זו גייס המשטר את עזרתה של קבוצת כלכלנים צעירים שהוסמכו מטעם אוניברסיטת שיקגו, אשר יישמו את המודל הנאו-ליברלי של מילטון פרידמן. נערי שיקגו (Chicago Boys), כפי שכונו הכלכלנים, יישמו את משנתם בצ'ילה, וזו החלה בהלם ("שוק") כלכלי, שבמסגרתו צומצמה ההוצאה הציבורית הממשלתית ב-20%, כ-30% מעובדי הציבור פוטרו ממשרותיהם, מס הערך המוסף הועלה והונה של המערכת הלאומית לחיסכון והלוואה של צ'ילה (Sistema Nacional de Ahorro y Préstamo de Chile) הפכו לנזילים. כצפוי, בעקבות אמצעים אלו התמוטטה הכלכלה, צעד אותו החשיב פרידמן כהכרחי על מנת שזו תוכל להתחדש. הערך המוסף של המוצרים בשוק ירד, וגם הייצוא צנח בכ-40%, בעוד שהאבטלה עלתה לכדי 16%. האמצעים הכלכליים החלו לתת את אותותיהם בשנת 1977, כאשר הכלכלה החלה להתחזק והחל "בום" כלכלי, שזכה לכינוי "הנס של צ'ילה" (Milagro de Chile). האוליגרכיה קיבלה בחזרה לידיה נכסים ומפעלים שהוחרמו בידי ממשלת האיחוד העממי והשקעות חדשות קיבלו עידוד מצד גורמים פיננסיים בינלאומיים, כגון הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, שהלוו סכומי עתק לממשלה. גם חברות בינלאומיות שנכסיהן הולאמו קודם לכן, ביניהן דאו כימיקלים, ITT ופיירסטון, קיבלו אותם חזרה לידיהם ושבו להשתתף בשוק הצ'יליאני. בשנים אלו הושלמו העבודות במטרו של סנטיאגו והחלה סלילתה של הקארטרה אאוסטרל.
בנצלה את שעת הכושר, עת מדינות רבות באמריקה הלטינית הונהגו בידי משטרים צבאיים, לקחה צ'ילה חלק במבצע קונדור, שהיה תוכנית משותפת של ארגוני ביטחון ומודיעים במדינות הקונוס הדרומי ובשיתוף סוכנות הביון המרכזית לשימוש בשיטות של טרור מדינתי (Terrorismo de Estado) כנגד "חתרנות" משמאל. אחד מאבות התוכנית היה ראש ה-DINA, מנואל קונטרראס (Contreras), אחד האנשים רבי העוצמה בצ'ילה באותן השנים. הקרבה בין מנהיגי המדינות, למשל עם הרודן הבוליביאני הגנרל אוגו באנסר (Banzer), אפשרה גם התקרבות דיפלומטית בין המדינות ולחתימתו של חוזה צ'ראנייה (Acuerdo de Charaña), שניסה לפתור את בעיית היעדר המוצא לים של בוליביה (Mediterraneidad de Bolivia) וחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות.
בתחילה תמכו אדוארדו פריי מונטאלבה ומנהיגים נוצרים דמוקרטיים אחרים בהפיכה, אולם לאחר מכן הפכו למבקריה והצטרפו למתנגדי המשטר הצבאי. מנהיגי השמאל נעצרו או הוגלו. הכנסייה, שתחילה הביעה את הכרת תודתה לכוחות המזוינים על שהצילו את המדינה מסכנת המרקסיזם, הפכו גם הם למבקרי המשטר על רקע הדיכוי והרפורמות החברתיות והכלכליות.
חילופי עשורים (1978 - 1985)
[עריכת קוד מקור | עריכה]1978 הייתה אחת השנים המשמעותיות ביותר עבור שלטונו של פינושה. ארצות הברית של אמריקה, שבמהלך השנים הראשונות תמכה במשטר, הפכה לאחת ממתנגדותיו העיקריות. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה ניסיון ההתנקשות באורלנדו לטלייה, שגלה באותה עת בוושינגטון. ג'ימי קרטר, שנכנס לתפקידו כנשיא ארצות הברית בשנה שקדמה לכך, החל במתקפה רבת עוצמה בשיתוף עם ארגונים בינלאומיים למען זכויות אדם והעביר ביקורת כנגד הצנזורה על אמצעי התקשורת ודיכוי האופוזיציה. בתגובה לביקורת קיים פינושה ב-5 בינואר 1978 משאל עם, על אף שלא קיים היה רישום מסודר של בעלי זכות בחירה, בו השתתפו, לפי הנתונים שסיפק השלטון, 5,349,172 איש. המצביעים התבקשו לציין אם הם תומכים או מתנגדים להצהרה הבאה: " לנוכח התוקפנות הבינלאומית כנגד מולדתנו, אני תומך/תומכת בנשיא פינושה בפעולתו להגנה על כבודה של צ'ילה ומאשר מחדש את הלגיטימיות של שליט הרפובליקה על מנת שיוביל בצורה הקיצונית ביותר את תהליך מיסודה של הארץ."[5] 4,012,123 הצביעו "כן"; 1,092,226 הצביעו "לא"; ואילו 224,923 הצביעו בפתק לבן או שקולותיהם נפסלו. לאור התהליך יוצא הדופן רבים הטילו ספק בנתונים אלו[6].
על אף הלחץ הבינלאומי נמשכו בצ'ילה הפרות זכויות האדם. בו בזמן העביר פינושה את חוק מספר 2,191 שחנן את כל מי שהיה מעורב בהפרת זכויות אדם מיום ההפיכה הצבאית, ובהם מתכננים, משתפי פעולה ומשתפי פעולה שלאחר המעשה. העיתונות החלה לדווח על הימצאותם של אסירים "נעלמים" באזור לונקן (Lonquén). ה-DINA הוחלפה, במידת מה, בידי המרכז הלאומי למידע (Central Nacional de Informaciones) ואילו הקרדינל ראול סילבה אנריקס (Silva Henríquez), לוחם למעם זכויות אדם, הציב בפני המשטר את הבעיה של הויקריה דה לה סולידרידאד (Vicaría de la Solidaridad), ארגון למען זכויות אדם של הכנסייה הקתולית.
באווירה זו נתן גוסטבו לייג, אחד מחברי החונטה, פומבי לחילוקי הדעות בינו ובין פינושה, שנסובו סביב האופי האישי והמוגזם של שלטונו של פינושה ועל המודל הכלכלי שאימץ. לייג גם הביע את שאיפתו לקבוע לוח זמנים לחזרה לדמוקרטיה, דבר שעמד בניגוד לפרקטיקה של טרור מדינתי. לאחר מספר הצהרות של מפקד חיל האוויר, ממחוללי ההפיכה, בעיתון האיטלקי "Corriere della Sera" וסירובו לחזור בו, הודח לייג מהחונטה הצבאית והוחלף על ידי פרננדו מטיי (Matthei).
על אף שהקשרים הדיפלומטיים עם המדינות השכנות לצ'ילה התהדקו מאז ההפיכה הצבאית, אלו נקלעו למשבר במהלך שנת 1978. ציון שנת המאה למלחמת האוקיינוס השקט עוררה תסיסה בפרו, איתה כבר היו בעיות דיפלומטיות קודמות ב-1974, ועם בוליביה. הניסיונות להבטיח לבוליביה יציאה לים נבלמו בידי פרו בהסכם צ'רנייה (Acuerdo de Charaña) באמצעות וטו בהתאם לנספח של חוזה אנקון (Tratado de Ancón) בין צ'ילה ופרו. המתיחות הגיעה עד לכדי כך שהדיקטטור של פרו, הגנרל חואן ולסקו אלבראדו (Velasco Alvarado), הניע את הדיוויזיה המשוריינת מספר 18 של צבא פרו דרומה, לקרבת הגבול עם צ'ילה. מספר ימים לאחר מכן הודח אלבראדו והוחלף בידי הגנרל פרנסיסקו מוראלס ברמודס סרוטי (Morales Bermúdez Cerrutti), אשר השיב את הדיוויזיה למחנותיה והחזיר את השגרה לגבול, תוך שימור הווטו הפרואני על הסכם צ'רנייה. כתוצאה מהמתיחות ומכישלון ההסכם, ניתק השליט הצבאי הבוליביאני, הקולונל אוגו באנסר, את הקשרים הדיפלומטיים עם צ'ילה.
בו בזמן התחולל בין צ'ילה וארגנטינה עימות הביגל (Conflicto del Beagle). הסכסוך נסב סביב הריבונות על איי פיקטון (las islas Picton, Lennox y Nueva) שבתעלת ביגל ואילו המלכה אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, פסקה בפסק בוררות כי אלו שייכים לצ'ילה. על אף ששתי המדינות הסכימו לקבל את ההכרעה הבריטית עוד בשנת 1967, הכריז חורחה רפאל וידלה, שליטה הצבאי של ארגנטינה, כי פסק הבוררות בטל ומבוטל, וכי הסכנה בהתלקחות מלחמה בין שתי המדינות מיידית, והוסיף כי ייתכן ותהייה זו מלחמה מרובעת, בין ארגנטינה, צ'ילה, פרו ובוליביה.
צ'ילה ניסתה לפתור את המשבר באמצעות גישור אפיפיורי מטעם פאולוס השישי, אולם פטירתו וכן זו של מחליפו, יוחנן פאולוס הראשון, 33 יום לאחר מכן, רק החריפו את המצב. כוחות צבא צ'יליאניים גויסו בפונטה ארנס (Punta Arenas) וב-22 בדצמבר 1978 הפליגה השייטת הצ'יליאנית במטרה להתעמת עם זו של ארגנטינה. סערה במימי פטגוניה מנעה את העימות הראשון, ובינתיים ניסה האפיפיור החדש, יוחנן פאולוס השני, לגשר בין שתי המדינות, דבר שהיה מקובל על ארגנטינה. לבסוף נפתר הסכסוך בחוזה של שלום וידידות (Tratado de paz y amistad entre Chile y Argentina de 1984), שנחתם ב-29 בנובמבר 1984.
בחודש אוקטובר 1978 מועצת המדינה (Consejo de Estado de Chile; גוף מסייע לחונטה, בראשו עמד חורחה אלסנדרי) קיבלה לידיה טיוטה לחוקה אותה הכינה ועדת אורטוסאר (Comisión Ortúzar), אשר עמלה על חיבורה של חוקה חדשה מזה כחמש שנים. ביוני 1980 הציג אלסנדרי, בגיבוי המועצה, מספר תיקונים לחוקה, בעקבותיהם מינתה החונטה קבוצת עבודה שערכה את הנוסח המוצע במשך כחודש. לבסוף, ב-10 באוגוסט אישרה החונטה את החוקה החדשה והגישה אותה למשאל עם. רישומי המצביעים לא היו חופשיים לעיון, ועל כן היו תקלות רבות בתהליך ההצבעה. לאופוזיציה לא נותר אלא למחות באירוע פוליטי בראשותו של אדוארדו פריי מונטאלבה שהתקיים בתיאטרון קאופוליקאן (teatro Caupolicán). ב-11 בספטמבר 1980 התקיים משאל העם והחוקה החדשה אושרה בתמיכתם של כ-69% מהמצביעים. החוקה הפוליטית של הרפובליקה של צ'ילה של שנת 1980 נכנסה לתוקפה ב-11 במרץ 1981.
בשנת 1981 הופיעו סימנים שבישרו את בואו של משבר כלכלי חדש. לאחר ממוצע צמיחה שנתי של 7.5% בין השנים 1976 ו-1981, נכנס מאזן התשלומים לגרעון של כ-20% ומחירי הנחושת נפלו במהירות. השקעות חיצוניות פסקו ואילו השלטון ראה בכל אלו חלק ממיתון עולמי שהתחולל באותה עת. הבנק הלאומי, וכן חברות צ'יליאניות שונות, הורשו לקחת הלוואות שהתבססו על ההנחה כי שער הדולר לפסו יישאר קבוע ברמה של 39 פסו לדולר.
המצב הכלכלי לא יכול היה להימשך, וביוני 1982 חל פיחות בערך הפסו ותמה תקופת שער החליפין הקבוע. ההלוואות שנלקחו צברו ריבית מופרזת, ובנקים וחברות רבות הגיעו לכדי פשיטת רגל. האבטלה גאתה לכדי 26% והשלטון לא הצליח לפתור את המשבר. האינפלציה עלתה לכדי 20% והתל"ג ירד בכ-15%. לנוכח המצב החלו להתקיים פעולות מחאה בלתי אלימות, שדוכאו ביד קשה בידי הקרביניירוס והצבא. הוכרז מצב של מדינה במצור, וקבוצות התנגדות חמושות וטרוריסטיות, כגון החזית הפטריוטית מנואל רודריגס (Frente Patriótico Manuel Rodríguez) שהכריזה על "מבצע חזרה" (Operación Retorno), ניצלו את המצב על מנת להביא לסיום המשטר הצבאי בכוח הנשק.
במרץ 1985 נגלה לעין הציבור דבר הירצחם של שלושה פרופסורים קומוניסטים בידי הקרביניירוס. הפרשה, שנודעה בשם פרשת הגרונות המשוספים (Caso Degollados), הביאה באוגוסט 1985 להתפטרותו של המפקד העליון של הקרביניירוס, הגנרל ססאר מנדוסה, ולהחלפתו בידי רודולפו סטנחה (Stange). בשנה שלאחר מכן התפרסמה פרשה אחרת של אלימות פוליטית אכזרית, פרשת השרופים (Caso quemados), שבה שרפו אנשי צבא שני מפגינים שנתפסו על ידם. ב-27 בדצמבר 1987 ניצל פינושה מניסיון התנקשות בחייו מטעם החזית הפטריוטית, והדבר עורר גל דיכוי ורדיפות כנגד מנהיגי השמאל, שהביא למותם של כמה מאנשי התנועה.
לאחר התפטרותו של שר הפנים, סרחיו פרננדס (Fernández), אישר מחליפו בתפקיד, סרחיו אונופרה חרפה (Onofre Jarpa), מדיניות של פיוס כלפי הברית הדמוקרטית, שהורכבה מדמוקרטים ומסוציאליסטים מתונים. הודות להשתתפותו של הקרדינל פרנסיסקו פרסנו (Fresno), מתומכי המשטר וחלק מהאופוזיציה, נחתם באוגוסט 1985 הסכם לאומי לחזרה לדמוקרטיה פרלמנטרית. ההסכם התקבל בספקנות בקרב חוגי השמאל הקיצוני ואילו בקרב החונטה נתגלעו חילוקי דעות בעניין.
בחזית הכלכלית הצליח ארנן בוצ'י (Büchi), שנכנס בשנת 1985 לתפקיד שר האוצר, לחולל "נס כלכלי שני" הודות להליך הפרטה נרחב של חברות ציבוריות והשבת המודל הנאו-ליברלי, שהוחלף במודל קיינסיאני בשנות המשבר, על כנו. כך, למשל, הופחתו הפנסיות לגבול התחתון האפשרי. על אף שהתל"ג הוכפל בשנים הבאות, הפער בין עשירים ועניים התרחב אף הוא, בהופכו את צ'ילה לאחת המדינות בעלות חוסר השוויון בהכנסה הניכר ביותר. ב-3 במרץ 1985 נפגע מרכזה של צ'ילה מרעידת אדמה רבת עוצמה שגרמה לנזקים גדולים ופגעה בתשתיות ובבניינים רבים בסנטיאגו, ולפראיסו וסן אנטוניו.
להלן הנתונים לגבי הכלכלה הצ'יליאנית בתקופת פינושה והשלכותיה בהשוואה לנשיאים אחרים בצ'ילה[7][8]:
נשיאות | אלסנדרי (1959–1964) |
פריי-מונטאלבה (1965–1970) |
איינדה (1971–1973) |
ממשלת החונטה (1974–1989) |
איילווין (1990–1993) |
פריי רואיז-טגלה (1994–1999) |
---|---|---|---|---|---|---|
צמיחה שנתית של התמ"ג | 3.7 | 4.0 | 1.2 | 2.9 | 7.7 | 5.6 |
צמיחה שנתית של הייצוא | 6.2 | 2.3 | -4.2 | 10.6 | 9.6 | 9.4 |
שיעור האבטלה הממוצע | 5.2 | 5.9 | 4.7 | 18.1 | 7.3 | 7.4 |
שכר ריאלי
(100=1970) |
62.2 | 84.2 | 89.7 | 81.9 | 99.8 | 123.4 |
שיעור העוני | 1969 | 1985 | 1987 |
---|---|---|---|
United Nations Economic Commission for Latin America and the Caribbean data | 17 | 45 | 38 |
נתוני ממשלת צ'ילה (CASEN) | 17 | לא זמין | 45 |
התפרקות החונטה (1986 - 1989)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1987 אישר הממשל הצבאי בחוק את הקמתן של מפלגות פוליטיות[9], וחוק נוסף אישר את פתיחת רישומי הבוחרים[10]. הסדרים חוקיים אלו היו לתחילת הדרך ביישום חוקת 1980. בחוקה זו נקבע כי ציבור הבוחרים יאשר במשאל עם את המועמד אותו יציגו הכוחות המזוינים והקרביניירוס לתפקיד נשיא הרפובליקה לכהונה בת 8 שנים. במידה שהמועמד לא יאושר, קבעה החוקה, תוארך כהונתו של פינושה בשנה נוספת, וכך גם סמכויותיה של החונטה, בסופן ייערכו בחירות לנשיאות המדינה ולפרלמנט.
בתחילת שנת 1987 ביקר בצ'ילה האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והיה עד במו עיניו לדיכוין של מספר הפגנות בטקס הביאטיפיקציה של תרזה הקדושה מלוס אנדס בפארק או'היגינס (Parque O'Higgins). בזמן ביקורו נפגש האפיפיור עם פינושה, ודן עמו אודות החזרה לדמוקרטיה. במהלך הפגישה האיץ האפיפיור בפינושה לערוך שינויים בממשל, ולמעשה ביקש ממנו להתפטר. בשנה שלאחר מכן הכריז הממשל על קיומו של משאל עם ביום 5 באוקטובר 1988.
ב-30 באוגוסט 1988 הציעו ראשי הכוחות המזוינים וראש הקרביניירוס, בהתאם לחוקה, את פינושה כמועמדם לנשיאות. תומכיו של פינושה לנשיאות, מצביעי ה"כן" במשאל העם, היו אנשי הממשל, מפלגת הימין-מרכז התחדשות לאומית (Renovación Nacional), מפלגת הימין האיחוד הדמוקרטי העצמאי (Unión Demócrata Independiente) ומספר מפלגות קטנות נוספות. מצידו השני של המתרס כללה האופוזיציה, מצביעי ה"לא" במשאל העם, התרכזו קואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה (Concertación de Partidos por la Democracia), שאיגדה 16 ארגונים פוליטיים שהתנגדו למשטר, ובהם המפלגה הנוצרית דמוקרטית, המפלגה למען הדמוקרטיה (Partido por la Democracia) ופלגים שונים שמקורם במפלגה הסוציאליסטית. המפלגה הקומוניסטית של צ'ילה הייתה מחוץ לחוק ולא השתתפה כמפלגה במשאל העם.
ביום 5 בספטמבר 1988 הותרה התעמולה הפוליטית לאחר 15 שנות דיקטטורה. התעמולה הייתה אמצעי חיוני של מתנגדי המשטר באמצעותו תארו עתיד שונה ואופטימי, שעמד בניגוד לתעמולת הבחירות הרשמית, שנודעה כלא יעילה והזהירה מפני חזרת שלטונו של האיחוד העממי במידה שיפסיד פינושה. על אף שתעמולת תומכי המשטר ניסתה לפצות על הכישלונות התעמולתיים הראשוניים, הראו התוצאות הסופיות כי היו אלו המתנגדים שניצחו עם כ-56% מהקולות, לעומת כ-44%. על אף הסתייגותו הראשונית הכיר פינושה בתוצאות משאל העם ואישר את המשך תהליך המעבר בהתאם לחוקת 1980, והכריז על בחירות לנשיאות ולקונגרס שיערכו ב-14 בדצמבר 1989. בטרם נערכו הבחירות, כתוצאה ממשאל עם נוסף שנערך ב-30 ביולי 1989, נערכו מספר רפורמות בחוקה שהפחיתו את מידת הסמכותניות של הממשל.
בבחירות שנערכו בסוף 1989 ניצח פטריסיו איילווין, מועמד קואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה, בו תמכו 55.17% מהמצביעים. שאר הקולות התחלקו בין בוצ'י (29.4%) ופרנסיסקו חוויאר ארסוריס (15.43%), שהיה מועמד עצמאי, ובכך תמו 16 שנות דיקטטורה וצ'ילה שבה למשטר דמוקרטי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Report of the Chilean National Commission on Truth and Reconciliation. 1993. (Notre Dame, Indiana: University of Notre Dame Press, 1993), vol. I/II. .Pp. 64-74, 90-109, 140-152.
- ^ Peter Kornbluh, Chile and the United States: Declassified Documents Relating to the Military Coup, September 11, 1973
- ^ מספר זה הוא המספר הרשמי שהתפרסם בדו"ח רטיג (Rettig), אולם ארגונים לא ממשלתיים שונים מערערים על מספר זה ונוקבים במספרים גבוהים יותר. אמנסטי אינטרנשיונל נוקבת במספר של 30,000 נרצחים במהלך השנה הראשונה לשלטון החונטה הצבאית.
- ^ מספר בו נוקבת ועדת ואלץ' (Valech)
- ^ בספרדית: "Frente a la agresión internacional desatada en contra de nuestra patria, respaldo al Presidente Pinochet en su defensa de la dignidad de Chile y reafirmo la legitimidad del gobernante de la República para encabezar soberanamente el proceso de institucionalización del país."
- ^ Consulta Nacional 1978, באתר Base de Datos de Elecciones en Chile
- ^ Ricardo Ffrench-Davis, Economic Reforms in Chile: From Dictatorship to Democracy, University of Michigan Press, 2002, עמ' 7
- ^ Chiles Weg zur Sozialen Marktwirtschaft. (בגרמנית)
- ^ Ley Orgánica Constitucional de los Partidos Políticos
- ^ Ley Orgánica Constitucional sobre sistema de inscripciones electorales y Servicio Electoral