הרפובליקה הפרלמנטרית בצ'ילה
סופה של הרפובליקה הליברלית במלחמת האזרחים סימן את עלייתה של מערכת פוליטית חדשה המוכרת בשם הרפובליקה הפרלמנטרית, בה הייתה ידם של האוליגרכים על העליונה. ההסדר האוליגרכי החזיק מעמד עד לשנות ה-20 של המאה ה-20, עת הפיכה צבאית שינתה את הסדרי השלטון וחיזקה משמעותית את כוחו של מוסד הנשיאות, מה שהוביל להחלפת הרפובליקה הפרלמנטרית ברפובליקה הנשיאותית.
האוליגרכיה ששלטה בצ'ילה במהלך התקופה הייתה שכבה חברתית שהורכבה מבעלי הקרקעות הגדולים, הבורגנות החדשה שעלתה בעקבות התפתחות המכרות והבנקאות והאריסטוקרטיה הוותיקה. על אף שהמשטר לא הפך להיות פרלמנטרי כשלעצמו, הפך הקונגרס הלאומי לדומיננטי בתהליך הפוליטי בעוד שהנשיאות הפכה לסמלית, ללא סמכות וכפופה למרבית הפרלמנטים, ומכיוון שכך נעדר מוסד הנשיאות את היכולת לבצע רפורמות שונות להן הייתה צ'ילה זקוקה. כנפי הממשלה קוצצו שוב ושוב בידי הפרלמנט וכך לא נותר לשרים רבים אלא להתפטר ממשרתם, ובכך יצרו תחלופה שלא אפשרה ממשל יעיל. כך, למשל, היו בממשלתו של חרמן רייסקו (Riesco) 17 קבינטים ו- 73 שרים במהלך תקופה בת 5 שנים.
במהלך שנים אלו המשיכה צ'ילה להתפתח הודות להפקת המינרלים בצפון המדינה. הונח קו הרכבת הטראנס-אנדינית (Ferrocarril Trasandino) וכן נחנך המוזיאון הלאומי לאומנויות יפות (Museo Nacional de Bellas Artes) לציון 100 שנות עצמאות. הכלכלה הלאומית הייתה חזקה דיה על מנת להתגבר על הרסנותה של רעידת אדמה רבת עוצמה אשר החריבה את נמל ולפראיסו ב-16 באוגוסט 1906.
בזירה הבינלאומית ובסיוע של גישור בריטי, נפתרו מחלוקות הגבול עם ארגנטינה באזור דרום הרי האנדים שנבעו מהגישה הצ'יליאנית של יישום עיקרון של חלוקת המים (divortium aquarum), שלא עלתה בקנה אחד עם עקרון החלוקה לפי פסגות גבוהות בו תמכה ארגנטינה. באותה העת, במאי 1915, חתמו צילה, ארגנטינה וברזיל על הסכם ABC (המהווה את ראשי תיבות שמות המדינות באלפבית לועזי) לכינון מנגנונים של שיתוף פעולה ותיווך בין שלוש המדינות ובו בזמן לפעול נגד השפעתה הגוברת של ארצות הברית של אמריקה באזור. במלחמת העולם הראשונה שהתחוללה באותה העת נשארה צ'ילה נייטרלית.
במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-20 החלו הצ'יליאנים להפגין את חוסר שביעות רצונם מהמצב הקיים. תהליך העיור המואץ אילץ את האיכרים המהגרים להסתפק ברמת מחיה נמוכה ביותר ובתנאי היגיינה ירודים. התמותה בצ'ילה בשנת 1895 הייתה של 31%, 30,000 איש נפטרו ממחלת אבעבועות שחורות בשנת 1909 ו- 18,000 נוספים מטיפוס הבהרות. 68% מהאוכלוסייה היו אנאלפביתים. תנאי העבודה, הן בעיר והן בתעשיית המכרות, היו מחפירים וכ- 1,000 איש נהרגו כל שנה בתאונות עבודה. אולם המנהיגות הפוליטית של המדינה המעיטה בערכן של בעיות אלו. לאור התעלמות זו, החל מראשית המאה ה-20, החלה "השאלה החברתית" להפוך ברורה ודחופה בעקבות שביתות העובדים הראשונות שתבעו תנאים בסיסיים לכוח העבודה. באותו עשור החלו לעבור הרפורמות הראשונות בתחום העבודה, כגון מנוחת יום ראשון שהושגה בשנת 1907. רבות ממחאות אלו הסתיימו באופן טרגי לאחר דיכוי צבאי כנגד העובדים, שהמקרה המפורסם שבהם הוא טבח סנטה מריה דה איקיקה. יצירתם של איגודים מקצועיים, הן כאלו של עזרה הדדית והן כאלו מטעם מפלגת העבודה הסוציאליסטית (Partido Obrero Socialista) בשנת 1912 אפשרו את התפתחותה של תנועת עובדים ברמה הלאומית. המחאות התעצמו מיום ליום ורמת האלימות בהן גאתה, והבהירו את חוסר היכולת של האליטה להתמודד עם הבעיות שהתעוררו בחברה התעשייתית החדשה.
בשנת 1920 עלה בכוחו של האיחוד בין הכוחות העממיים והמעמד הבינוני ליטול את מוסרות השלטון מידי האוליגרכיה, וארתורו אלסנדרי (Alessandri) נבחר לנשיאות. אלסנדרי הביא לקונגרס חוקים מתקדמים למדי מבחינה חברתית, אולם בסנאט נתקלו החוקים בהתנגדות. חוסר שביעות הרצון שנבע מדחיית הרפורמות בא לידי ביטוי בצחצוח החרבות של 1924 (Ruido de sables de 1924), אירוע בו השמיעו קציני צבא צעירים קול צחצוח חרבות באחד ממושבי הקונגרס בעת דיון על משכורות הנציגים, במטרה להפריע לדיון, דבר שהתפרש כאיום בהפיכה צבאית. במצב זה אישר הקונגרס במהירות את החקיקה החברתית בהנחה שאנשי הצבא ישובו לתפקידיהם הרגילים, אולם לא כך היה. אלסנדרי חש כי סמכותו נעקפה, הציע לקונגרס את התפטרותו ומצא מקלט בשגרירות ארצות הברית. הקונגרס לא אישר את ההתפטרות ובמקום זאת אישר לנשיא להיעדר מהמדינה לתקופה בת 6 חודשים. ב-10 בספטמבר 1924 עזב אלסנדרי את צ'ילה בדרכו לאיטליה.
לאחר ההפיכה הצבאית של ספטמבר 1924 עבר השלטון לידי אנשי הצבא שהקימו חונטה צבאית (Junta de Gobierno) שלא הצליחה לשלוט במצב שנוצר. ב-11 בספטמבר הורתה החונטה על פיזור הקונגרס הלאומי, לאחר 93 שנים של פעולה ללא הפרעה. ב-23 בינואר 1925 הוקמה חונטה חדשה בראשותו של הקאודיו הצבאי החדש קרלוס איבנייס דל קמפו (Ibáñez del Campo). אלסנדרי החליט לערוך שינויים משמעותיים במערכת הפוליטית, הקים את הבנק המרכזי של צ'ילה (Banco Central de Chile) וערך משאל עם לאישורה של חוקה חדשה, שנחקקה ב-18 בספטמבר באותה שנה. החוקה השיבה לנשיא הרפובליקה את סמכויותיו, חתמה את הגולל על שלטון הפרלמנט וכוננה משטר נשיאותי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
