שואת יהודי רוסיה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך צריך לעסוק בשואה בשטחים המוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית כיום כרוסיה. ולא בברית המועצות. פירוט בדף השיחה.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך צריך לעסוק בשואה בשטחים המוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית כיום כרוסיה. ולא בברית המועצות. פירוט בדף השיחה. | |
השואה ברוסיה מתייחסת לפשעי הנאצים במהלך כיבוש רוסיה על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
ערב השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברית המועצות העניקה שוויון לכל האזרחים ללא קשר למעמד, מין, גזע, דת ולאום. השנים שקדמו לשואה היו עידן שינוי מהיר בקרב יהודי ברית המועצות והותירו מאחור את העוני הנורא של תחום המושב. 40% מהאוכלוסייה בתחום המושב לשעבר עזבו לערים גדולות בתוך ברית המועצות, בעיקר למוסקבה ולנינגרד, ערים בהן נאסרה התיישבות יהודית בזמן השלטון הצארי. הדגש על חינוך ותנועה מהשטעטל ולערים מתועשות חדשות אפשר ליהודים סובייטים רבים ליהנות מהשיפור הכללי ולרכוש השכלה. בשל הדגש על הגירה לערים בין שתי מלחמות העולם ניצלו יהודים סובייטים רבים עם הפלישה הנאצית.
גרמניה הנאצית חדרה אל כל אזור תחום המושב לשעבר, אך נעצרה במרחק קילומטרים ספורים מלנינגרד ומוסקבה, שם היו יהודים רבים. גל הגירושים הגדול לסיביר מן השטחים שסופחו לברית-המועצות בהתאם לברית הנאצית-סובייטית הציל באורח פרדוקסלי מאות אלפי יהודים מגורשים. מצבם במחנות העבודה בסיביר היה נורא, אך חמור יותר היה גורלם של היהודים תחת אזורי השלטון של גרמניה הנאצית. הגירתם - הכפויה ברובה המוחלט - של יהודים רבים מתחום המושב מזרחה, הצילה לפחות ארבעים אחוז מאוכלוסיית היהודים באזור זה.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-22 ביוני 1941 הפר אדולף היטלר את ברית האי-תוקפנות ופלש לברית המועצות. השטחים הסובייטיים שנכבשו בתחילת 1942, כולל בלארוס, אסטוניה, לטביה, ליטא, אוקראינה ומולדובה ורוב שטח רוסיה מערבית לקו לנינגרד-מוסקבה-רוסטוב על הדון, הכיל כ-4 מיליון יהודים, כולל מאות אלפים שברחו מפולין ב-1939 בעת כיבוש מערב פולין על ידי גרמניה. למרות התוהו ובוהו של הנסיגה הסובייטית, נעשה מאמץ לפנות יהודים שהיו מועסקים בתעשיות הצבאיות או היו בני משפחה של חיילים. מתוך 4 מיליון יהודים, כמיליון הצליחו לברוח מזרחה. שלושת המיליונים הנותרים נותרו לחסדיהם של הנאצים. למרות כפיפותם של כוחות היבשה הצבאיים של גרמניה לאדולף היטלר, לא סמך היינריך הימלר על הצבא שיסכים לביצוע הריגות בקנה מידה גדול של יהודים בשטחים הכבושים. משימה זו הוקצתה ליחידות SS שנקראו "איינזצגרופן" ("קבוצות משימה"), תחת פיקודו של ריינהרד היידריך. אלה היו בשימוש מוגבל בפולין בשנת 1939, אך עם הפלישה לברית המועצות אורגנו בקנה מידה גדול בהרבה. לדברי אוטו אולנדורף במשפטו לאחר המלחמה, "על האיינזצגרופן הוטלה המשימה להגן על עורפן של היחידות הצבאיות על ידי הריגת היהודים, הצוענים, הפקידים הקומוניסטים, הקומוניסטים הפעילים וכל האנשים שסיכנו את הביטחון". בפועל, הקורבנות שלהם היו כמעט כולם אזרחים יהודים חסרי הגנה. ראול הילברג כותב כי חברי האיינזצגרופן היו אזרחים מן השורה; רובם הגדול היו אנשי מקצוע בעלי השכלה אקדמית.[1] הם השתמשו בכישוריהם כדי להפוך לרוצחים יעילים, על פי מייקל ברנבאום.[2] עד סוף 1941 הרגו האיינזצגרופן רק 15% מהיהודים בשטחים הסובייטיים הכבושים, ונדמה היה כי לא ניתן להשתמש בשיטות אלה כדי להרוג את כל יהודי אירופה. עוד לפני הפלישה לברית המועצות בוצעו ניסויים בהריגת יהודים בחלק האחורי של משאיות, באמצעות גז מפלט, וכשזה היה איטי מדי, נלקחו בחשבון בניסויים גזים קטלניים יותר. לשם הריגה בקנה מידה גדול בגז, היו דרושים אתרים קבועים. הוחלט - ככל הנראה על ידי היידריך ואייכמן - שיש להביא את היהודים למחנות שיוקמו במיוחד לשם כך.
במלחמת העולם השנייה נספו בברית המועצות כ-26 מיליון אזרחים וחיילים[3] והכלכלה הסובייטית נפגעה קשות. כ-1,710 עיירות ו-70 אלף יישובים נהרסו.[4] השטחים הכבושים סבלו מפגעי הכיבוש הגרמני וגירוש עובדי הכפייה לגרמניה.[5] שלושה-עשר מיליון אזרחים סובייטים הפכו לקורבנות מדיניות הדיכוי של הגרמנים ובעלי בריתם בשטח הכבוש, שם מתו בגלל רציחות המוניות, רעב, היעדר סיוע רפואי בסיסי ועבודת פרך.[6][7][8][9] רצח היהודים בידי האיינזצגרופן ומשתפי הפעולה המקומיים הביא להשמדה כמעט מוחלטת של האוכלוסייה היהודית על פני כל השטח שנכבש באופן זמני על ידי גרמניה ובעלות בריתה.[10][11] במהלך הכיבוש איבד אזור לנינגרד (סנט פטרסבורג) כרבע מאוכלוסייתו.[9] 3.6 מיליון מתוך 5.5 מיליון שבויי מלחמה סובייטים מתו במחנות גרמניים.[12][13][14]
שואת יהודי רוסיה הסתיימה ב-1944 כשהגרמנים גורשו מברית המועצות עד גדות נהר הוויסלה, ממזרח לפרוסיה. כ-1.4 מיליון יהודים נלחמו בצבאות בעלות הברית; 40% מהם בצבא האדום.[15] לפחות 142,500 חיילים יהודים בצבא האדום נהרגו בלחימה נגד הפולשים הגרמנים ובעלי בריתם.[16]
רוצחים ומפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גרופנפיהרר אוטו אולנדורף
- SS-Gruppenführer וולטר שימאנה
- אס-אס בריגאדפירר כריסטוף דיהם
- SS-Obersturmbannführer הנס סיגלינג
- SS-Hauptsturmführer אלברט לפר
- SS-Sturmbannführer פרנץ הנינגפלד
- SS-Brigadefhrer פיטר הנסן
- גוסטב לומברד
- אס-אס אוברפירר קונסטנטין הלדמן
יחידות רצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחידות ביטחון ומשטרה גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בריגדת שוצמאנשאפט-סיגלינג
- איינזצגרופן (איינזצקומנדו)
מתנדבים בצבא הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לדברי יצחק ארד, "בינואר 1942 הוקמה בסימפרופול, בפיקודו של איינזצגרופה 11, יחידה של מתנדבים טאטארים. יחידה זו השתתפה בציד יהודים ובפעולות רצח באזורים הכפריים".[17]
- הילפסוויליג (אנ')
- בין הרוצחים היו יחידות של מתנדבים רוסים, אוקראינים, רומנים, איטלקים, הולנדים, דנים וכן בני אומות מערב אירופאיות אחרות שהתגייסו לאס-אס.
משתפי פעולה אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזית האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Narodnaya Socialisticheskaya Partiya (המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הרוסית) שנודעה מאוחר יותר בשם Nacional-Socialisticheskaya Rabochaya Partiya Rossiya (מפלגת העבודה הלאומית הסוציאליסטית של רוסיה), בראשותו של איוון ק. ווסקובוייניקוב, לימים ברוניסלב קמינסקי ברפובליקה של לוקוט
חזית האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המפלגה הרוסית הפשיסטית בראשות קונסטנטין רודז'וובסקי ששהה בגלות במנצ'וקוו (מדינת הלוויין היפנית במנצ'וריה).[דרוש מקור]
- המפלגה המלוכנית בראשות הגנרל קיסליצין, במנצ'וקוו.[דרוש מקור]
לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה לא פרסמה ברית המועצות מידע על פשעי הנאציזם נגד אזרחיה היהודיים והחשיבה באנדרטאות ובפרסומים את ההרוגים היהודים ואת הנרצחים היהודים בשואה כקורבנות הנאציזם עקב היותם קומוניסטים ואזרחים סובייטיים.
בשנת 1992 הוקם המרכז הרוסי לחינוך וחקר השואה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ריכוז מידע על עשרות אתרי רצח בתקופת השואה בשטחי ברית המועצות בכלל ורוסיה בפרט, באתר יד ושם (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראול הילברג מצטט את מייקל ברנבאום. "העולם חייב לדעת". מוזיאון השואה של ארצות הברית, הוצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מהדורה שנייה, 2006, עמ' 93
- ^ מייקל ברנבאום. "העולם חייב לדעת". מוזיאון השואה של ארצות הברית, הוצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מהדורה שנייה, 2006, עמ' 93
- ^ מארק הריסון, "כלכלת מלחמת העולם השנייה: שישה כוחות גדולים במשוואה בין-לאומית", הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1998, עמ' 291
- ^ As evidenced at the post-war Nuremberg Trials. See Ginsburg, George, The Nuremberg Trial and International Law, Martinus Nijhoff, 1990, p. 160. ISBN 0-7923-0798-4.
- ^ גמול סופי בהמתנה לעובדי כפייה נאצים לשעבר
- ^ Gerlach, C. «Kalkulierte Morde» Hamburger Edition, המבורג, 1999
- ^ Россия и СССР в войнах ХХ века", М." Олма- Пресс", 2001 год
- ^ Борис ЯЧМЕНЕВ. "Цена войны (Борис ЯЧМЕНЕВ) - "Трудовая Россия"". Tr.rkrp-rpk.ru. אורכב מ-המקור ב-2007-09-27. נבדק ב-2014-03-13.
- ^ 1 2 "Рыбаковский Л. Великая отечественная: людские потери России". Gumer.info. 2006-12-16. נבדק ב-2014-03-13.
- ^ "time line". Yad Vashem. נבדק ב-2014-03-13.
- ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2007-06-06. נבדק ב-2007-06-06.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Case Study: Soviet Prisoners-of-War (POWs), 1941-42". Gendercide Watch. נבדק ב-2007-07-22.
- ^ "נפגעים סובייטיים והפסדים קרביים במאה העשרים", ספרי גרינהיל, לונדון, 1997, GF קריבושייב
- ^ Christian Streit: Keine Kameraden: Die Wehrmacht und die Sowjetischen Kriegsgefangenen, 1941-1945, Bonn: Dietz (3. Aufl., 1. Aufl. 1978), ISBN 3-8012-5016-4
- ^ Lador-Lederer, Joseph. World War II: Jews as Prisoners of War, Israel Yearbook on Human Rights, vol.10, Faculty of Law, Tel Aviv University, Tel Aviv, 1980, pp. 70-89, p. 75, footnote 15.
- ^ Jews in the Red Army, 1941–1945, באתר יד ושם
- ^ Yitzhak Arad (2009). "The Holocaust in the Soviet Union". U of Nebraska Press, p.211, ISBN 080322270X