אמין אל-חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמין אל-חוסייני
الحاج محمد أمين الحسيني
Al-Husayni1929 (cropped).jpg
אמין אל חוסייני (1929)
מדינה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
תאריך לידה 1895
מקום לידה ירושלים, האימפריה העות'מאנית
תאריך פטירה 4 ביולי 1974 (בגיל 79 בערך)
מקום פטירה ביירות, לבנון
מפלגה המפלגה הערבית הפלסטינית (לא באופן רשמי)
דת אסלאם סוני
המופתי של ירושלים
תקופת כהונה 1921 – 1937 (כ־16 שנים)
הקודם כאמל אל-חוסייני
הבא חוסאם א-דין ג'אראללה
נשיא המועצה המוסלמית העליונה
תקופת כהונה 1922 – 1937 (כ־15 שנים)
יושב ראש הוועד הערבי העליון
תקופת כהונה 1936 – 1937 (כשנה)
שירות צבאי
תקופת כהונה 1914 – 1916 (כשנתיים)

מוחמד אמין אל-חוסייניערבית: الحاج محمد أمين الحسيني תעתיק מדויק: אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני, ידוע כחאג' אמין; 1895[1] - 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. בין השנים 1937-1921 כיהן כמופתי של ירושלים וגם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה. הוא היה המנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40. עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, כיהן כראש הוועד הערבי העליון. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אס[2] יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות[3] והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא היה מנהיג ערביי ארץ ישראל בזמן מלחמת העצמאות והנכבה. הוא השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים.[4]

ראשית חייו 1920-1895[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמין אל חוסייני (עומד שלישי משמאל, שורה אמצעית) בנערותו עם אחיו ובני דודו בבית הקברות ממילא, סביבות 1912

אמין אל-חוסייני נולד בירושלים למשפחת אל-חוסייני בשנת 1313 להג'רה (1895).[5] הוא היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, טאהר אל-חוסייני, שלאורך שנות כהונתו נאבק בעלייה ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל. לאחר מותו של טאהר ב-1908, היה כאמל אל-חוסייני, בנו מאשתו הראשונה מחבובה ואחיו למחצה של אמין, המופתי של ירושלים אחריו. אמין נולד לזיינב, אשתו השנייה של אביו, שילדה לו בן נוסף, פח'רי, ונפטרה בזמן מלחמת העולם הראשונה.[6]

אמין למד בירושלים. את לימודיו היסודיים עשה ב"כותב" ("חדר") ולאחר מכן בבית הספר הממשלתי "אל-עידאדי".[5] הוא למד טורקית בבית ספר ממשלתי וצרפתית אצל מיסיונרים קתולים, ובאליאנס למד אצל מנהלה היהודי, אלברט ענתבי. ב-1913 נסע אל-חוסייני למכה עם אמו, ובכך קיים את מצוות החאג'. באותה שנה נסע עם בן דודו, יעקוב, ללמוד תאולוגיה וערבית באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, אך לא סיים את לימודיו. בשנה השנייה נקשר אל המורה רשיד רידא ועבר ללמוד אצלו בבית המדרש הגבוה לתאולוגיה. רשיד רידא נחשב לימים לאב רוחני של תנועת האחים המוסלמים. אל-חוסייני הוזמן לביתו לעתים קרובות והושפע עמוקות מהשקפת עולמו - תפיסת התרבות המערבית כאיום קיומי על האסלאם שיש להתמודד עמו באמצעות חזרה לדרך חיים מטוהרת מהשפעה מערבית וקישור הדת למאבק הלאומי והפוליטי. במקביל ללימודי הדת למד אמין גם בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה, שם החל לארגן קבוצת סטודנטים פלסטינים (מוסלמים ונוצרים) שביקשה להביא לתודעה הציבורית את הסכנה שבציונות.[7]

בשנת 1914 החל ללמוד באקדמיה הצבאית באיסטנבול. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, גויס לצבא האימפריה העות'מאנית ולחם במשך שנתיים בחזית כקצין.[8] באוגוסט 1916 התמנה לקצין בדיוויזיה ה-46. הוא שירת כשלישו של מושל איזמיר ואחר כך כקצין ארטילריה בים השחור. אמין לא השתתף בלחימה משמעותית, מכיוון שהטורקים לא שלחו קצינים או צוערים ערבים לשדה הקרב. בזכרונותיו דיווח על סכסוכים עם מפקד האוגדה הטורקי, שקיפח לטענתו את החיילים הערבים. בנובמבר 1916, לאחר שלקה בדיזנטריה, קיבל חופשה של 3 חודשים וחזר לירושלים. בתום תקופת החופשה, נשאר בבית ולא חזר ליחידה.[9] באותה שנה החל לארגן מתנדבים שישתתפו במרד הערבי של השריף חוסיין בן עלי, באמצעות סוכן בריטי שפעל בארץ ישראל. ייתכן כי פעילות זו הקנתה לו את האהדה הבריטית שסייעה לו לקבל מאוחר יותר את תפקיד המופתי.[10] זמן קצר לאחר הכיבוש הבריטי של ירושלים בדצמבר 1917, הועסק אל-חוסייני במנהל הצבאי הבריטי בקלקיליה, כממונה על מניעת הברחות בתחנת המכס. לאחר תקופה מסוימת, הועבר למשרדו של ג'בריל פחה חדאד, עוזרו של המושל הצבאי של ירושלים, רונלד סטורס, ועבד במנהלה הצבאית בבניין האכסניה הגרמנית ליד שער שכם.[8] ב-1918 יסד את "המועדון הערבי" ("אל-נאדי אל-ערבי"), מועדון נוער ששימש מרכז לפעילות פוליטית נגד היהודים והציונות.[11]

בתחילת 1919, נתמנה ג'בריל חדאד למנהל מחלקת הביטחון של המלך פייסל בדמשק. אל-חוסייני הצטרף אליו, ובקיץ אותה שנה, ארגן משלחת פלסטינית לקונגרס הלאומי הסורי שנערך ביולי בדמשק - התכנסות שנועדה לתבוע עצמאות לסוריה הגדולה תחת מלכותו של פייסל. בסוף אותה שנה, חדאד הועבר למשרה אחרת ואל-חוסייני פוטר וחזר לירושלים, שם עסק בהוראה.[11] הוא היה מורה בבית ספר רשידיה (אנ') סמוך לשער הפרחים. בירושלים נבחר לנשיאו של הסניף הירושלמי הפרו-בריטי של "המועדון הערבי", ארגון שאיחד צעירים ממשפחות נכבדים לקידום רעיון השתלבות פלסטין כ"סוריה הדרומית" בממלכה הערבית של סוריה בראשותו של פייסל והתנגדות להצהרת בלפור. באותה תקופה כתב מאמרים לעיתון הירושלמי "סוריא אל-ג'נוביה" ("סוריה הדרומית"), שמייסדו ועורכו היו חברים בולטים ב"מועדון הערבי".

מהומות 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 היה המופתי כאמל אל-חוסייני אחראי על תהלוכת עולי הרגל לחגיגות נבי מוסא. שני צעירים ליבו את הרוחות בקרב החוגגים הנלהבים מהמלכתו של פייסל זמן קצר לפני כן: עארף אל-עארף, שהסית את הפלסטינים מעל דפי עיתונו, סוריא אל-ג'נוביה, ואמין אל-חוסייני, שהסית את ההמונים. עם שובם של החוגגים מנבי מוסא לירושלים ב-4 באפריל, הפכה התהלוכה להפגנה אלימה ופרצו מאורעות תרפ. השלטונות הבריטים הוציאו נגד אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף צו מעצר, והם ברחו לעבר הירדן המזרחי ומשם לדמשק. בהיעדרם, נידונו על ידי בית דין צבאי לעשר שנות מאסר.[12]

ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל.[13] בין העומדים בראשה היה אמין אל-חוסייני, שנקבע גם כנציג האגודה כלפי חוץ. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות ועידת סן רמו ונגד מינוי הרברט סמואל היהודי לנציב עליון בארץ ישראל, וכן שלחה תזכיר לאפיפיור וביקשה את עזרתו נגד ייהוד פלשתינה באמצעות הצהרת בלפור[14] ונגד "הסכנה הציונית לנצרות בפלשתינה".[15]

ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על חנינה כללית לכל האסירים הפוליטיים, אולם חנינה זו לא כללה את אל-חוסייני ואל-עארף שנחשבו כמי שברחו מהחוק.[12] דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות באפריל, הראשון שהעז להרים יד נגד הבריטים והיהודים ובכך גאל את כבודם המושפל, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי.[14] הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[16] ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, העניק הרברט סמואל לאל-חוסייני ולאל-עארף חנינה לבקשתם של מספר שייח'ים בדווים. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה, אך משחלה אחיו למחצה, המופתי כאמל אל-חוסייני, קיבל את הצעת החנינה ובדצמבר 1920 חזר לירושלים.[17]

מינויו לתפקיד מופתי 1929-1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמין אל חוסייני בצעירותו.

במרץ 1921, שנה לאחר החלת ממשל אזרחי בריטי בארץ ישראל בראשות הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, מת כאמל אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ואחיו למחצה של אמין אל-חוסייני. אמין היה נחוש לקבל את המשרה ומיד לאחר מות אחיו, חבש את מצנפת החאג' הלבנה (העמאמה) וצימח זקן. בבחירות שנערכו לתפקיד ב-12 באפריל בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אל-חוסייני, הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת, שכן לא סיים את חוק לימודיו באל-אזהר, למקום הרביעי. על פי החוק העות'מאני היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים. משפחת אל-חוסייני הפעילה לחץ רב על הנציב העליון למנות את אמין למשרה, בעיקר באמצעות הצפת משרדי הממשלה בעצומות ותזכירים ובעזרת פניות של מנהיגים דתיים רבים.

גם השלטון הבריטי העדיף את מינוי אמין אל-חוסייני לתפקיד. פקידים בכירים בממשל הבריטי תמכו במסירת המשרה לאל-חוסייני, מאחר שהתרשמו שמשפחתו עשויה לגמול לממשלה על המינוי בשמירה על השקט בירושלים, וגם כדי להשיב את האיזון בין משפחת אל-חוסייני למשפחת נשאשיבי, שהופר עם מינויו של ראע'ב נשאשיבי לראשות עיריית ירושלים במקומו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני. ארנסט ריצ'מונד, העוזר הפוליטי למזכיר הראשי, ורונלד סטורס, מושל מחוז ירושלים, נעזרו בראש עיריית ירושלים, ראע'ב נשאשיבי, ובעלי ג'אראללה, שופט בית הדין לערעורים השרעי ואחיו של המועמד שנבחר במקום הראשון, שפנו אל השייח' חסאם ג'אראללה בבקשה שיסיר את מועמדותו, והוא הסכים. בכך התקדם אמין אל-חוסייני אל בין שלושת המועמדים הראשונים ונסללה הדרך החוקית למינויו לתפקיד.

להסכמת הממשל הבריטי למינוי קדמו פגישות פיוס בין אמין אל-חוסייני להרברט סמואל ופקידים בריטים נוספים, בפגישות אלו הובטח שיתוף פעולה עם הממשלה.[16] בסוף חודש אפריל אותה שנה, נשא אל-חוסייני נאום מתון בחגיגות נבי מוסא, שעברו בשקט, בניגוד לפרץ האלימות שהתחולל בחג זה באפריל 1920. ב-8 במאי 1921 הודיע הנציב העליון לאמין אל-חוסייני בעל פה על מינויו לתפקיד. בנסיבות היותו של אמין אל-חוסייני סמל לאומי, קיבלה המשרה הדתית של המופתי של ירושלים משמעות פוליטית מובהקת.[16]

אל-חוסייני קיבל את תואר המופתי, אולם סמואל סירב להעניק לו את התואר "המופתי הגדול",[18] שהבריטים נתנו לראשונה לאחיו, כאמל, וסירב גם לתת לו כתב מינוי רשמי או להודיע על המינוי בעלון הרשמי של ממשלת המנדט, "The Palestine Gazette".[19] מינוי זה הגביר את השפעתו שהייתה רבה עוד קודם לכן כבן למשפחת אל-חוסייני.

את דרכו אל ראש הפירמידה הפוליטית של הפלסטינים סלל באמצעות המועצה המוסלמית העליונה, שהוקמה בסוף שנת 1921. לאחר הקמתה, דרש אל-חוסייני וקיבל את התואר "המופתי הגדול". הוא נבחר לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה ול"ראש החכמים" ("ראיס אל-עולמא") בסיוע הבריטים, תוך גיוס משאבי העולם הערבי והמוסלמי לשיפוצים במסגד אל אקצא ובכיפת הסלע שעל הר הבית ותוך מאבק אל מול נגדה מבית בדמות הוועד הפועל הערבי, שהשתדלה לערער את מעמדו בעוד הוא נתון במאבק נגד היישוב וממשלת המנדט.

על פי דרכונו של אמין אל-חוסייני מה-8 בינואר 1921, בתאריך זה היה עדיין רווק. אולם בטופס מה-5 בפברואר 1923 כבר נכתב שהוא נשוי. רעייתו עיישה (1968-1902) הייתה קרובת משפחתו.[20]

בניית מלון פאלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 פרסם המופתי מכרז להקמת מלון פאלאס על אדמת הווקף מול בית הקברות המוסלמי באזור ממילא בירושלים. גיוס כספי המוסלמים בעולם הותיר בידיו הון שהיה בו די כדי לבנות את המלון. הקבלן היהודי ברוך קטינקא ניגש למכרז, אולם העריך שיהודי לא יזכה בעבודה ולכן הקים שותפות עם קבלן ערבי. שותף נוסף היה טוביה דוניה, גיסו של חיים ויצמן. החברה "אלבינה, דוניה וקטינקא" זכתה במכרז וחתמה על חוזה עם המועצה המוסלמית העליונה. המופתי דרש שתינתן עדיפות לפועלים ערבים, ושככל שייקבע יום מנוחה, יהיה זה יום שישי. קטינקא ודוניה בנו גם את ביתו הפרטי של המופתי בשכונת שיח' ג'ראח, בית שהשכיר לידידו ההיסטוריון ג'ורג' אנטוניוס ולימים נודע כמלון שפרד.

זמן מה לאחר חפירת בור המים, נחשפו כמה שלדים. המופתי הורה לקטינקא לסלק את השלדים ולשמור על העניין בסוד, כדי שהדבר לא יתגלה לראש העירייה, יריבו ראע'ב נשאשיבי, שעלול היה לנצל את ההזדמנות ולהורות על הפסקת הבנייה.

המלון נחנך בסוף 1929. לאחר שהמלון לא הצליח להתחרות במלון המלך דוד, יריביו של אל-חוסייני האשימו אותו בבזבוז ובמעילה.[21] בתחילת שנות ה-30, התערערו יחסיו עם המנהיג הישיש מוסא כאט'ם אל-חוסייני, לאחר שזה האשים אותו במעילה בכספי המשפחה ובחלוקתם למקורביו.[22]

מאורעות תרפ"ט עד למרד הערבי 1936-1929[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בראש משלחת מחאה ללונדון, דצמבר 1929.

מאורעות תרפ"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני יצא בחריפות נגד הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. תפקידו במאורעות תרפ"ט - 1929 שנוי במחלוקת.

לפני המהומות נשלחו כרוזים מירושלים אל כפרי סביבתה, ובהם הוראות לעלות לעיר הקדושה ולפגוע ביהודים. אלה נשאו את חתימתו של אל-חוסייני, אולם היא הייתה מזויפת, ככל הנראה במתכוון. הוא רצה לעורר את הרושם באוכלוסייה הערבית שהוא העומד מאחורי ההוראות הללו, אך גם להישמר מתגובת השלטונות במקרה שייחקר.[23]

במלאת שבוע להפגנת צעירי בית"ר בכותל המערבי ב-15 באוגוסט, נשא אמין נאום ששלהב המונים לפרוץ לרחבת הכותל ומשם לרובע היהודי.[24] ביום שישי 23 באוגוסט 1929, יום פרוץ גל האלימות הגדול, נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, כדי להשתתף בתפילה על הר הבית. רבים מהם היו חמושים במקלות ובסכינים.[25] הם טענו כי המופתי קרא להם לנקום ביהודים. כשהגיע אל-חוסייני עצמו אל רחבת הר הבית, שמע מרחוק את הקריאה "סיף אל-דין, אל-חאג' אמין" ("חרב הדת, היא חאג' אמין"), ויחד עם האימאם של התפילה, החליט שההטפה באותו יום תהיה מתונה, כדי להרגיע את הרוחות.[26]

באותו יום זימן אלן סונדרס, סגן מפקד משטרת המנדט וממלא מקום מפקד משטרת ירושלים, את אמין בניסיון נפל לעצור את ההידרדרות.[24] המופתי הסביר לסונדרס כי המתפללים נושאים מקלות וסכינים רק בשל חחשם מניסיון לפרובוקציה מצד יהודים.[25] אולם לאחר נאום לאומני של אחד הדרשנים במסגד, פרצו כמה מאות מהמתפללים אל השוק והחלו לתקוף יהודים, ולאחר מכן יצאו משער שכם. ממלא מקום הנציב, הארי צ'ארלס לוק, טילפן אל המופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני התייצב אמנם מול האספסוף, אולם לוק סבר כי נוכחותו רק מגבירה את התסיסה.[25]

ביום שבת למחרת זומנו אמין ומוסא כאט'ם אל-חוסייני למושל העיר, אדוארד קית'-רוץ', ונדרש מהם לצנן את הרוחות. לאחר פגישה זו קרא אמין לערבים לתת אמון בממשלה, אלא שלקריאה זו לא הייתה בשלב זה כל השפעה. ידידו, ג'ורג' אנטוניוס, ראה כי נוכחותו של המופתי מול ההמונים לא מרגיעה אלא מעוררת אותם, ובעצתו הלך המופתי הביתה.[26]

לאחר המאורעות הטיל הנציב העליון ג'ון צ'נסלור על אמין אחריות לאלימות, אולם ועדת שו, שתפקידה היה לחקור את הגורמים לפרוץ האלימות, ניקתה אותו מאחריות למאורעות בדו"ח שפרסמה במרץ 1930.[27] בשל מעמדו של אמין אל-חוסייני כ"מופתי הגדול", הוא לא נדרש להופיע בפני ועדת החקירה. הוועדה באה אליו.[28] המופתי העיד בפניה במשך 5 ישיבות, וטען לקיפוח הערבים והפרת הבטחות בריטיות.[29] כאשר נשאל על חלקו באירועים של 1920 ו-1929, הכריז כי הוא חף מפשע. כשאר נשאל מדוע תבעו אותו למשפט, הקביל את עצמו לישו הנוצרי שנידון לצליבה, ואמר: "גם אז נקבע פסק הדין לפי דרישת היהודים".[30]

אירועי 1929 חיזקו את מעמדו של אמין אל-חוסייני. כראש המועצה המוסלמית העליונה, הוא לקח על עצמו את ניהול הסעד לנפגעי המאורעות הערבים.[31]

המחצית הראשונה של שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בביקור בערב הסעודית, תחילת שנות ה-30.

בראשית שנות ה-30 פעל אל-חוסייני לזיהוי המאבק הלאומי הפלסטיני עם עקרונות דת מוסלמיים, ולחיזוק הלאומיות הפלסטינית. ב-1930 הקים קופה פלסטינית הדומה ל"קרן קיימת לישראל" במטרותיה, מיזם שכשל גם בגלל התנגדות האופוזיציה הנשאשיבית.

באוקטובר 1930 נסע המופתי לקהיר, שם נועד עם משלחת של מוסלמים מהודו בראשות שאוכת עלי, ממנהיגי המיעוט המוסלמי בהודו ואחיו של מוחמד עלי, חכם הדת החשוב ביותר בתת-היבשת. בינואר 1931 מת מוחמד עלי, ובעקבות בקשתו בצוואתו להיקבר בירושלים, נערכה לו לוויה גדולה שהפכה להפגנת תמיכה בירושלים מוסלמית, והוא נקבר באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של החרם א-שריף (מצפון לרחבת התפילה של הכותל המערבי). ב-4 ביוני אותה שנה נקבר שם גם השריף חוסיין בן עלי.[32] בתהלוכת הלוויה צעד המופתי לצד בנו של חוסיין, האמיר עבדאללה.[33]

בדצמבר 1931 כינס יחד עם שאוכת עלי (ובתמיכת רשיד רדא) ועידה כל-איסלאמית עולמית (אנ') בירושלים, שבה השתתפו 130 צירים מ-22 מדינות. כדי לקבל תמיכה בקיום הוועידה, נסע אל-חוסייני למצרים ולסוריה (ביקר בדמשק ביוני 1931), אולם התקבל שם בחשדנות. על סדר יומה של הוועידה היה רעיון הקמת אוניברסיטה איסלאמית בירושלים, שתהיה בבחינת משקל נגד לאוניברסיטה העברית בירושלים. בסופו של דבר השתתפו מוזמנים רבים, ואל-חוסייני הצליח לשתף בה גם את שייח' ע'יטא, אחד מגדולי ההוגים של הזרם השיעי, ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באסלאם מאוחדים בשאלת פלסטין.[34] כינוס הוועידה נפתח ב-7 בדצמבר 1931. בערב שלפניו הוזמנו כל האורחים למסגד אל-אקצא, ביקור שהוסרט על ידי חברה מצרית והונצח בראינוע המקומי.[34] אל-חוסייני נבחר לנשיא הוועד הפועל של הוועידה.[35] בין היתר, הצליח לבלום החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי איראן ובכך מנע פיצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלסטינית. בוועידה הוכרזה קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים. האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית, "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית", בהשתתפות כאלף איש, שסירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני ובנשיאותו.[35]

בשנת 1933 ערך המופתי מסע לעיראק ולהודו.[36] אל-חוסייני הצליח לשכנע את הנציבים העליונים בכך שהוא מתון, וככזה נהנה מתמיכתם המדינית והכספית, אולם במקביל, תגבר בחשאי את התעמולה הלאומנית, בין היתר באמצעות היומון שלו "אל-ג'מיעה אל-ערבייה".[37] במאורעות אוקטובר 1933 הוציא המופתי אלפי מפגינים אל רחובות הערים, כדי למחות נגד מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט ונגד מכירת קרקעות ליהודים.[38]

כבר ב-28 במאי 1930 יצר המופתי קשר עם משרד החוץ הגרמני, מסר לו את מחאתו על התנהלות הבריטים בארץ ישראל וטען כי הם מגינים רק על האינטרסים של עצמם ושל הציונים.[39] ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר היינריך וולף (Heinrich Wolff), בלשכתו בירושלים, והיה הראשון לברכו בבואו.[40] במברק ששלח באותו היום אל משרד החוץ, מסר הקונסול כי אל-חוסייני אמר לו ש"המוסלמים בתוך פלסטין ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות המשטר הפשיסטי, האנטי דמוקרטי, לארצות אחרות".[37] וולף ציטט את המופתי, שהביע בפניו, בשם הערבים, רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים: "ההשפעה היהודית על הכלכלה והמדיניות מזיקה בכל מקום ויש להילחם בה. כדי לפגוע ברווחת היהודים, מצפים הערבים כי גרמניה תכריז חרם על היהודים בגרמניה, שאליו יצטרף בהתלהבות העולם המוסלמי כולו". אל-חוסייני הביע לפיכך את ציפייתו מהגרמנים שייצאו את סחורותיהם לארץ ישראל דרך יבואנים לא-יהודים.

ב-28 באפריל 1933 נפגש וולף עם אל-חוסייני ומנהיגים נוספים בחגיגות נבי מוסא. אלה הביעו בפניו את הערצתם לגרמניה החדשה, ואת תמיכתם במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, אולם ביקשו ממנו שגרמניה לא תרשה ליהודים להגר לארץ ישראל.[40] בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.[41] בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, גליאצו צ'אנו, על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה.[42]

במרץ 1935 ייסד את המפלגה הערבית הפלסטינית, אך נמנע מלעמוד בראשה והעמיד במקומו את ג'מאל אל-חוסייני, קרובו ועוזרו. במסגרת המפלגה, הופעלה תנועת נוער בשם "אל-פותווה", שדמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "הצופים הנאצים".[37] ב-1935 גם נטל לידיו את הפיקוח על אגודת "ג'יהאד אל-מוקדס" ("הג'יהאד הקדוש") בראשות עבד אל-קאדר אל-חוסייני.[43] באותה שנה היה אל-חוסייני בקשר הדוק עם תנועת "האחים המוסלמים". הוא נפגש עם עבד אלרחמן, אחיו של חסן אל-בנא, מייסד התנועה, התקרב לתנועה ולמד את דרכיה.[44] באותם ימים ניסה עז א-דין אל-קסאם לשכנע את המופתי לצאת בקריאה משותפת לג'יהאד ומרד המוני נגד הבריטים.[45] הוא הגיע לירושלים לשכנעו, אולם המופתי סירב משום שחשב שאין זה הזמן לכך ושיש לנקוט בדרך מדינית ולא צבאית. כעבור מספר ימים שלח אל-קסאם שני שליחים שהודיעו למופתי כי הוא עומד לפתוח במרד בצפון הארץ והציע שהמופתי יפיח מרד בדרומה. אולם הוא סירב. מיד לאחר ביקורו של אל-קסאם, יצא המופתי בראשות משלחות למסעות בעולם המוסלמי: לקהיר וממנה לחצי האי ערב, שם השתתף במשלחת פיוס בין המלך הסעודי עבד אל-עזיז והאימאם התימני יחיא.[44] במשך כל שנות כהונתו, קשר קשרים עם ארצות ערב והאסלאם וניסה להשיג לעצמו מעמד וכבוד בעולם הערבי כולו.[46]

במרד הערבי הגדול 1939-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בין חברי הוועד הערבי העליון, 1936
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

בארץ ישראל 1937-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1936 היה אל-חוסייני בין היוזמים והמנהיגים של מרד הערבי הגדול, והיה נשיא הוועד הערבי העליון. הוא השתלט עליו במהירות וארגן את ההתנגדות לבריטים וליהודים. הוא הוביל קו תקיף ביותר כנגד היישוב היהודי, ועודד רצח חפים מפשע. בזכות הכוח הרב שצבר עקב מינויו למופתי נמנעה בריטניה מלגרשו במשך תקופה ארוכה, מכיוון שחששה מתסיסה ערבית נוספת כמו בעיראק, עבר הירדן ומצרים בהן שלטה.

בשנת 1936, עם פרוץ המאורעות, יזם אל-חוסייני מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים. לאחר מספר התנקשויות הוא השיג את מטרתו: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו או גלו מן הארץ לבלי שוב.[47] בדו"ח שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה בתיקי המפקדה הגרמנית העליונה, נכתב: "רק באמצעות הכספים שניתנו על ידי גרמניה למופתי הגדול של ירושלים, ניתן היה לבצע את המרד בפלשתינה".[48]

באוקטובר 1936 הסתיים השלב הראשון של המרד הערבי, כאשר לבקשתו הסודית של אל-חוסייני, קראו מלכי ערב לפלסטינים להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה, והמורדים "נשמעו" לקריאה.[49] בתחילת נובמבר הגיעה לארץ ישראל ועדת פיל, ועד פרסום המלצותיה ביולי 1937, גבתה עדויות ברחבי הארץ. הוועד הערבי העליון החרים את וועדת החקירה, אולם סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם. הוא הציג בפני הבריטים את מעשיהם של היהודים בארץ, והציג עדויות לפיהן היישוב היהודי אחראי להריסת מקומות קדושים למוסלמים. הוא טען כי אדמות הארץ שייכות למוסלמים ושלל כל פשרה שתכלול ריבונות יהודית בארץ. בתשובה על שאלה, הבהיר כי לדעתו אין מקום בארץ ליהודים הנמצאים בה. הוא טען כי היהודים שהגיעו לארץ אחרי "הכיבוש הציוני" ב-1917, יידרשו לעזוב אותה.[50] בנוסף, דרש לקיים את הבטחות בריטניה מאיגרת מקמהון.

ב-15 ביולי 1937, ניסה לגייס את גרמניה הנאצית לעזרת המאבק הפלסטיני. בפגישתו עם הקונסול הגרמני החדש בירושלים, האנס דֶלה (Hans Döhle), הדגיש את אהדתו ל"גרמניה החדשה", והביע את ציפיית הערבים, שגרמניה תתנגד בתוקף למדינה יהודית. כמו כן, ביקש להפסיק את המדיניות הגרמנית שעודדה יהודים לצאת מגרמניה ולבוא לארץ ישראל, וביקש שגרמניה תלחץ על ממשלת פולין להפסיק את דרישתה מממשלת בריטניה להגדיל את השטח המיועד כביכול לקליטת פליטים יהודים מפולין.[51] אל-חוסייני ביקש את תמיכת גרמניה, והמודיעין הצבאי הגרמני (אבווהר) הסכים להגיש לו סיוע מצומצם.

ב-17 ביולי בבוקר, ניסו השלטונות הבריטים לעצור את המופתי. המשטרה כיתרה את משרדי הוועד הערבי העליון, חסמה את הרחובות המובילים אליהם, ניתקה את קווי הטלפון וכיתרה את כל השכונה. החיילים פרצו למשרדים, אולם המופתי הצליח להימלט אל ביתו הישן בעיר העתיקה, שהיה צמוד למתחם הר הבית. הוא סגר את כל פתחי הבית, מלבד מנהרה שחיברה אותו עם המסגד.[30]

כעבור חודש, באוגוסט, נפגש אל-חוסייני עם הקונסול האמריקני ג'ורג' וודסוורת' (אנ') והביע בפניו את אמונתו בדבר היותה של ארצות הברית רחוקה משאיפות אימפריאליסטיות ומשום כך גם יכולה להבין שהציונות "מייצגת תוקפנות עוינת ואימפריאליסטית המכוונת כנגד ארץ מיושבת". ב-31 באוגוסט שוב נפגש לראיון עם וודסוורת', בו הביע את חששותיו שההשפעה היהודית בארצות הברית עלולה לשכנע את המדינה לתמוך בציונים. באותה תקופה גם חיזר אחר ממשלת צרפת, כאשר הביע את רצונו לסייע לה באזור.

ב-26 בספטמבר 1937. נרצח מושל הגליל לואיס אנדרוס. כאשר נודע על הרצח, התחבא המופתי בביתו הצמוד למתחם הר הבית.[30] ב-1 באוקטובר פיזרו הבריטים את הוועד הערבי העליון, שהוכרז בלתי חוקי, והדיחו את אל-חוסייני מתפקידו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, שפוזרה גם היא, אולם לא הדיחו אותו ממשרת המופתי. אל-חוסייני חשש ממעצר והסתתר במתחם הר הבית, אליו הצבא הבריטי לא העז להיכנס, כדי שלא לחלל את המקום הקדוש.[52] ב-12 באוקטובר החליט אל-חוסייני לברוח. הוא עבר לבית הספר "רודת אל-מעארף" בחומה הצפונית של הר הבית, התחפש לבדואי בזהות חדשה של "מוחמד אל-ג'פאר", ובערב ירד בחבל מחלון שגובהו כ-20 מטרים אל גן מחוץ לחומה, שבעליו אותת לו כי אין חשש מסיורי הבריטים. חבר נאמן הסיע אותו במכונית ליפו, שם התקבל בביתו של ידידו יוסוף אל-דג'אני על חוף הים. בחצות הלילה יצא בסירה מנמל יפו לנמל אבו זאבורה, כ-40 קילומטר צפונית ליפו, לשם הגיע עם שחר. בלילה המשיך לחיפה ובלילה שאחריו המשיך לצור, שם נתפס על ידי משמר החופים הצרפתי. הוא הובל למפקד המשטרה הצרפתי, והבטיח לו שלא יישאר זמן רב בלבנון וייסע לדמשק.[30] באותו הזמן גורשו שאר חברי הוועד הערבי העליון על ידי הבריטים לאיי סיישל.[52] ביום בריחתו של המופתי מארץ ישראל, ה-14 באוקטובר 1937, פרץ גל טרור שנמשך חודשים רבים וזכה לברכתו.[53]

בלבנון 1939-1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלבנון התגורר המופתי בקומה השלישית בביתו של סאמח אל-פאחורי, ראש המועצה המוסלמית העליונה בביירות. לבקשת הבריטים, היה הבית תחת השגחה קבועה של כוח צבאי צרפתי. לאחר זמן מה, הועבר המופתי לאזור מבודד יותר. מוד פארג'אללה, אשת חברה ידועה בביירות וידידה ותיקה של אל-חוסייני, מצאה לו בית בקאסליק, והשיגה לכך אישור מהנציב העליון הצרפתי. מארמון זה הניחו לו הצרפתים להמשיך לנהל את המרד בבריטים בעזרת שליחים.[30]

אל-חוסייני נשאר בלבנון במשך שנתיים, בכפר הנוצרי זוק (אנ'). הוא עסק שם בתעמולה, ארגון פוליטי, איסוף כספים ורכישת נשק. שלטון המנדט הצרפתי שם שמירה על ביתו.[54]

לקראת ועידת השולחן העגול בלונדון בתחילת 1939, החלו מגעים להרכבת משלחת פלסטינית. אמין אל-חוסייני נטה בתחילה לסרב להשתתף בוועידה, אולם מהר מאד שינה את דעתו והודיע בעיתונות הלבנונית, כי התנאי לקיום הוועידה הוא שהוועד הערבי העליון בראשותו ירכיב את המשלחת, ואם הוא או נציג מטעמו לא יוזמנו, היא לא תתקיים. כמו כן, הוא הודיע כי הוא מוכן לנהל משא ומתן עם הממשלה בלבד ולא עם היהודים. במקביל, הורה לאנשיו למנוע הרכבת משלחת שתכלול את יריביו הנשאשיבים.

ממשלת בריטניה נקטה במדיניות פיוס וביקשה מצרפת שתרשה לחוסייני לחדש את פעילותו הפוליטית בביירות, לטובת ההכנות לוועידה, וזאת בניגוד גמור למדיניות הבריטית הקודמת, שבמסגרתה במשך חודשים רבים מחתה בפני צרפת על עמדתה הנוחה כלפי המנהיגים הפלסטינים שברחו לסוריה וללבנון. שינוי זה בעמדה הבריטית הביא לחיזוק מעמדו של חוסייני בציבור הערבי, למרות תבוסתן של הכנופיות במרד הערבי. עצומות רבות הוגשו לממשלה, שהפצירו בה להתיר לו לבוא לוועידה בלונדון, ושגרירי בריטניה בבירות ערב הרבו להסביר לממשלה, כי לא תוכל להתעלם ממנו, מאחר שבכל מקרה הוא זה שישפיע על המשלחת הערבית.[55]

במלחמת העולם השנייה 1945-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאג' אמין נודע זמן רב בקשריו עם איטליה וגרמניה. בשבועות הראשונים של מלחמת העולם השנייה, שהה אל-חוסייני עדיין בלבנון. משרד המלחמה הבריטי הציע לממשלה לתבוע מצרפת את הסגרתו, אולם משרד החוץ טען שצעד כזה יפגע ביחסים איתה ועם ערביי ארץ ישראל. ממשלת המנדט עשתה ככל יכולה כדי ששמו לא יוזכר בעיתונות, משום שהעריכה כי כל התייחסות אליו, אפילו שלילית, רק תגביר את כוחו. אל-חוסייני חשש שהפיקוח הצרפתי יצר את צעדיו, ושבמקרה והמלחמה תסתבך, הוא ומקורביו יהפכו לבני ערובה.[56]

ב-13 באוקטובר 1939 הוא הצליח להימלט מלבנון, לאחר ששיחד את המפקד הצרפתי ב-500 ליש"ט. הוא התחפש לאשה - בשמלה ובצעיף שכיסה את פניו,[54] והגיע כעבור שלושה ימים לבגדאד, שם התקבל בכבוד רב.

בעיראק 1941-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמין אל-חוסייני ורשיד עאלי אל-כילאני נואמים בברלין ביום השנה למרד רשיד עאלי על רקע דגלי שחור-לבן-ירוק.

אל-חוסייני בחר להגיע לעיראק, משום שהמצב הפנימי בה היה מעורער והייתה בה אופוזיציה פאן-ערבית ואנטי בריטית חזקה, שלא סביר שהייתה מתירה את הסגרתו לבריטים. ראש ממשלת עיראק, נורי א-סעיד, ידע אמנם כי המנהיג הפלסטיני יושב בבירת המדינה ויוצר קשרים עם חוגים שאינם נאמנים לממשלה, אולם הכיר בכך שבואו של אל-חוסייני חיזק את מעמדה של ממשלת עיראק בעולם הערבי והפחית את הביקורת כלפיה מצד החוגים הפרו-נאצים על קשריה ההדוקים עם בריטניה. הוא התחייב שלא לגרש אותו, ובית הנבחרים העיראקי הקציב לגולה הפלסטיני מענק של 72,000 דולר. במקביל, הקציבו לו כסף גם שירותי המודיעין העיראקיים: 2% ממשכורתו של כל פקיד ממשלתי בעיראק נוכו לטובת "העניין הפלסטיני".[56] מלבד הקצבה זו, קיבל אל-חוסייני סכומי כסף גם ממפלגות פוליטיות וממוסדות צדקה, וכן גם מהגרמנים, מהאיטלקים, מהמלך אבן סעוד ומעשירי מצרים. על ידי הענקת כספים לאנשים ששירתו אותו, רכש לעצמו השפעה רבה בקרב הפקידים, הקצינים וראשי המשטרה העיראקיים, וכך הצליח להגיע לעמדת מפתח בנוגע למינויים החשובים במנגנון הממשלה.[57]

הגולה הפלסטינית בעיראק קיבלה אותו בשמחה. היא אספה כספים ל"מטרות לאומיות" ושלחה את צעיריה לאימונים במחנות הצבא העיראקי. בקיץ 1940 הגיעו שליחיו מעיראק לארץ ישראל, וביחד עם סוכניו בארץ, בדקו את סיכוייה של התקוממות חדשה. באותו זמן שקלו גורמים ממשלתיים בלונדון את האפשרות לחסל אותו, או לפחות לחטוף אותו ולהעבירו לקפריסין.[56]

מגעים עם גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני ניהל בעיראק תעמולה למען מדינות הציר, בה תוארה גרמניה "כמגינת העולם המוסלמי" והיטלר הוצג כ"מגן האסלאם, אשר שם לעצמו מטרה להקים פדרציה ערבית חופשית מעול הבריטים". אל-חוסייני אף כתב איגרת אישית להיטלר, בה הודה לו "על שהואיל בנאומיו השונים להעלות את הבעיה הפלסטינית" והציע לו "שיתוף פעולה כנה ונאמן בכל השטחים". מזכיר המדינה של היטלר במשרד החוץ, ארנסט פון וייצקר (Ernst von Weizsäcker), השיב לו כי גרמניה מוכנה להגיש עזרה צבאית וכספית במקרה ויתפתח מאבק נגד הבריטים.[57]

בקיץ 1940 ושוב בפברואר 1941, הגיש אל-חוסייני לממשלת גרמניה טיוטת הצהרה על שיתוף פעולה גרמני-ערבי, הכוללת את הנספח: "גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את בעיית היסודות היהודיים, הקיימת בפלשתינה ובארצות הערביות האחרות, על פי דרישת האינטרסים הלאומיים והאתניים (völkisch) של הערבים, וכפי שנפתרה הבעיה היהודית בגרמניה ובאיטליה".

מרד רשיד עאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1941, עסק אל-חוסייני במקביל בענייני ארץ ישראל ובענייניה של עיראק. אולם בשנה זו השתנה המצב, לאחר שמדינות הציר זכו להישגים חשובים ביוגוסלביה, יוון וצפון אפריקה, ונדמה היה שגרמניה עתידה לכבוש את המזרח התיכון. אל-חוסייני האמין כי ניתן לאחד את עמי ערב תחת הנהגתו, וכך הפך באביב 1941 לראש חבורת הקושרים האנטי בריטית בעיראק. הוא הפגיש בביתו שבבגדאד את חברו הוותיק, ראש הממשלה לשעבר רשיד עאלי אל-כילאני, עם קבוצת גנרלים אויבי נורי סעיד, שהכירו באל-חוסייני כבמנהיגם.[56] מזכירו האישי של אל-חוסייני, כמאל חדאד, שימש איש קשר בין מעצמות הציר לבין הקבוצה, ששלושה מקציניה שירתו עם אל-חוסייני במלחמת העולם הראשונה.

אל-חוסייני השתתף בארגון מרד רשיד עאלי אל-כילאני נגד הבריטים, יחד עם מנהיגים פלסטינים גולים נוספים.[58] הקושרים במרד רשיד עאלי הקימו ממשלה פרו-נאצית בראשות אל-כילאני, ובכך הגיעה השפעתו של אמין אל-חוסייני לשיאה, דווקא מחוץ למולדתו: הוא הנהיג התקוממות והכתיר ראש ממשלה. ב-9 במאי הוא פרסם פתווה, בה הגדיר את המרד העיראקי בבריטניה כג'יהאד וקרא למוסלמים לפתוח במרד נגד בריטניה, "האויב הגדול ביותר של האסלאם".[59] בפתווה נאמר כי הבריטים חיללו את מסגד אל-אקצא וכי ראש ממשלת בריטניה אמר בבית הנבחרים, כי "העולם לא יידע שלום כל עוד קיים הקוראן".[56]

בימי ההתקוממות בעיראק נעשו הכנות בארץ ישראל לחידוש המרד, ובין הערבים הופצו כרוזים, שצלב קרס בראשם, שקראו לברית עם הגרמנים.[56] ב-11 במאי הודיע פריץ גרובה למשרד החוץ הגרמני, שרשיד עאלי ואמין אל-חוסייני מודים לרייך הגרמני על המענק הכספי שקיבלו, והם מבקשים מענק נוסף, כאשר אל-חוסייני זקוק לסיוע באופן דחוף, כי הוא מתכנן מבצע גדול בארץ ישראל. ב-24 במאי שוחח אל-חוסייני עם שגריר איטליה בבגדאד, לואיג'י גבריאלי, וסיפר לו שהוא דוחף את הערבים בכל מקום להתקוממות נגד הבריטים, אולם מכיוון שלדעתו המצב בעיראק הוא המפתח לפעילות העתידית, נמנע מלשלוח נשק לארץ ישראל, כדי שכל המשאבים יועמדו לטובת עיראק.[60]

במאי 1941 פנו הבריטים אל מפקד האצ"ל דוד רזיאל, בהצעה לצאת לפעולת השמדת בתי הזיקוק בעיראק, המשמשים לאספקה לגרמניה. לדברי יעקב מרידור, ליחידת האצ"ל שפעלה עם הבריטים בעיראק הייתה מטרה נוספת, שהארגון הודיע להם עליה: לחטוף את המופתי ולהביאו לארץ למשפט. אלא שכשכבשו הבריטים את בגדאד, המופתי כבר ברח.[61] לאחר כישלון מרד רשיד עאלי, חמק המופתי מידי הבריטים ואלה קבעו פרס על סך 25,000 פאונד לכל מי שיביאו "חי או מת".[57] ב-29 במאי 1941 עבר אל-חוסייני את הגבול לאיראן.[62] ב-30 במאי הגיע לטהראן יחד עם רעייתו עיישה, רשיד עאלי ופמלייה שכללה בין היתר גם את מזכירו האישי.[63]

באוקטובר 1967 האשים אל-חוסייני בזיכרונותיו את יהודי עיראק בבגידה במדינתם וכינה אותם "הגיס החמישי בעיראק".[59] לטענתו, ג'ורג' אנטוניוס סיפר לו כי בזמן המרד, הפקידים היהודים שהועסקו במחלקות הטלפונים והדואר נהגו להקליט את השיחות הטלפוניות החשובות ולמסור אותן ואת המכתבים שהגיעו לידיהם לשגרירות הבריטית בבגדאד.[62] בתחילת יוני 1941 התרחשו הפרעות ביהודי בבל (הפרהוד), אותן הובילו חברי "מועדון אל-מות'נא" (אנ'), חוג פאן-ערבית פאשיסטי שנוסד בעיראק בשנות ה-30, שאל-חוסייני היה אחד ממקדמיו הבולטים. בפרעות נרצחו 179 יהודים ונשדדו 586 חנויות ומחסנים. ועדת החקירה מטעם ממשלת עיראק ציינה את אמין אל-חוסייני בין הגורמים שהסיתו לפרוע ביהודים.

ב-20 חודשי שהייתו בעיראק, הצליח אל-חוסייני להטביע את חותמו על ההיסטוריה הפוליטית שלה בתקופה קריטית מאד בתולדותיה.[62]

מקלט באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שהותו באיראן, קיים אל-חוסייני מגעים סודיים עם שגריר גרמניה במדינה ועם גורמים שונים במודיעין הגרמני.[64] ב-13 ביוני 1941 הורה סגן מזכיר המדינה הגרמני, ארנסט ורמאן, להזמין לגרמניה את אמין אל-חוסייני ומנהיגים ערבים נוספים שברחו מעיראק, אולם לאל-חוסייני לא ניתנה אשרת כניסה לטורקיה, ככל הנראה בלחץ הבריטים. הם ניסו לתפוס אותו לאחר שנכנסו לאיראן ב-25 באוגוסט, אולם הוא הסתתר בשגרירות היפנית בטהראן.[65] הוא הועבר לשם על ידי הדיפלומט האיטלקי אלברטו מליני פונצ'ה דה לאון (Alberto Mellini Ponce de Leon), שנשלח לאיראן והגיע ב-26 באוגוסט בחצות לבית בו התגורר המופתי, מספר דקות לפני שהמשטרה האיראנית הקיפה את הבית. הוא הסתתר בשגרירות היפנית במשך 23 ימים. כדי להסתיר את זהותו, הפחית בתקופה זו כמחצית ממשקלו. לאחר מכן הצליח מליני להעביר אותו לשגרירות איטליה. יומיים לפני הבריחה, גילח המופתי את שפמו וזקנו, וצבע את שערו. הוא לבש חליפה אירופית במקום חליפתו השחורה, וצויד על ידי האיטלקים בדרכון עם תמונתו עם המראה החדש שלו, שבו נכתב כי הוא דיפלומט בסגל שגרירות איטליה בטהראן. המופתי שהה בדירה קטנה בגן השגרירות, כאשר רק השגריר עצמו ידע את זהותו האמיתית.[60]

לאחר כיבוש איראן על ידי בנות הברית וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינות הציר על ידי הממשלה החדשה של מוחמד רזא שאה פהלווי, ארגן המודיעין הצבאי האיטלקי מבצע להברחת האיטלקים שישבו באיראן.[63] במהלך מבצע פינוי זהו יצא אל-חוסייני מטהראן ב-19 בספטמבר 1941, כשהוא נלווה לפקידים בשגרירות איטליה שציידו אותו בדרכון שירות דיפלומטי איטלקי. הוא עבר דרך נקודות גבול איראניות ובריטיות, אולם בגבול בין ברית המועצות וטורקיה עורר חשד אצל הבודק הסובייטי בשל דרכונו החדש. במשך מספר שעות שהה במעצר, אז שוחרר והגיע לאנקרה, שם שיכנו אותו בבית הצירות האיטלקית, כשהוא מתחזה כאיש הסגל הדיפלומטי של איטליה.[66] מטורקיה, דרך בולגריה, רומניה והונגריה, הגיע ב-11 באוקטובר[65] לדרום איטליה, אז הודיע הרדיו האיטלקי כי איטליה "שמחה לשמוע על הצלתו".[57]

בזיכרונותיו סיפר אל-חוסייני שמשפחתו בת עשר הנפשות, ברובה ילדים, נותרה בטהראן. היא נלקחה על ידי הבריטים לדרום איראן, הוחזקה 52 יום בבית סוהר, הוסעה לבצרה והגיעה לבסוף במחלקה השלישית של הרכבת לבגדאד.[67] בדצמבר 1941 אפשרו הבריטים לרעייתו, בנו ושלוש בנותיו לחזור לארץ ישראל.[20]

באיטליה ובגרמניה 1945-1941[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.
אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא הגרמני, ברלין 1942.
אמין אל-חוסייני והיינריך הימלר, 1943.
חיילים בוסנים של דיוויזיית אס אס הררית ה-13, קוראים בחוברת "אסלאם ויהדות", פרי עטו של המופתי. יוני 1943.
אל-חוסייני מצדיע במועל יד בביקור רשמי בדיוויזיית אס אס הררית ה-13, בליווי מפקדים בכירים. נובמבר 1943.
אל-חוסייני עם מתנדבים בוסנים לואפן אס אס, נובמבר 1943.

הפגישה עם מוסוליני ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא תיאר המופתי בקווים כלליים את הצעותיו בפני אלברטו מליני. הוא הציע תמיכה במלחמה נגד בריטניה, והצהיר על נכונותו לדון בענייני "המקומות הקדושים, לבנון, תעלת סואץ ועקבה", בתנאי שמדינות הציר "מכירות באופן עקרוני באחדותה, עצמאותה וריבונותה של מדינה ערבית, הכוללת את עיראק, סוריה, פלשתינה ועבר הירדן". משרד החוץ האיטלקי התייחס באהדה להצעותיו, המליץ להעניק לו מענק בסך מיליון לירות איטלקיות, והפנה אותו אל בניטו מוסוליני.

בינתיים, הקצתה לו ממשלת איטליה וילה מפוארת בפרברי רומא (וילה סקרלאני)[68] ומוסוליני פקד להתייחס אליו כאל נשיא מדינה השוהה באיטליה כפליט. בביתו היו משרתים והועמדו לרשותו מכונית וליווי של שני רוכבי אופנועים. הוא שיכן בביתו חמישה מהאנשים הקרובים לו ביותר, וממשלת איטליה הקציבה סכומי כסף גדולים לכיסוי הוצאותיו והוצאות אנשי פמלייתו.[66] בזמן זה, שידר מספר שידורים ברדיו.[57]

ב-23 באוקטובר נפגש אל-חוסייני עם מוסוליני בארמון ונציה. ביומנו של המופתי הוא מכנה אותו "המנהיג".[69] השיחה נערכה בצרפתית ואל-חוסייני ציין כי מטרתו המדינית היא הקמת ממשלה כל-ערבית עצמאית, שתכלול את פלסטין, סוריה, לבנון, עבר הירדן, עיראק והנסיכויות הערביות שבחסות הבריטים. לדברי אל-חוסייני, מוסוליני הביע תמיכה בזכותם של הערבים "לעצמאות מלאה והגדרה עצמית" והבטיח לשם כך סיוע גם בנשק.[70] מוסוליני הסכים להצהיר הצהרת תמיכה פומבית בערבים, אולם דחה אותה עד לאחר שידון בה עם היטלר. לדברי אל-חוסייני, אמר לו מוסוליני כי אין ליהודים שום זכות היסטורית, לאומית או זכות אחרת בפלשתינה, ושכבר זמן רב הוא מתנגד לציונות. הוא הסכים שיש לבטל את הבית הלאומי היהודי ואמר: "אם היהודים רוצים, שיבנו את תל אביב באמריקה...הם נחשבים לאויבים, ולא יהיה להם שום מקום באירופה... גם כאן, באיטליה...לא יישאר מהם כאן אף אחד, פרט לאלה מביניהם אשר שירתו בצבא ונפגעו במלחמת העולם הראשונה".[71] אל-חוסייני היה מאד מרוצה מהפגישה שארכה כחצי שעה,[68] אולם למרות הכבוד בו התקבל אצל מוסוליני, לא פורסמה עליה שום הודעה לעיתונות.[72]

מעודד מפגישתו עם המנהיג האיטלקי, הכין אל-חוסייני טיוטת הצהרה לה ביקש את הסכמת הגרמנים. לפי הטיוטה, יעניקו שתי מדינות הציר את תמיכתן לארצות ערב הנמצאות תחת שליטה בריטית, ויביעו נכונות לביטול הבית הלאומי היהודי בפלשתינה. ההצהרה הועברה לשגרירות הגרמנית ברומא ב-5 בנובמבר,[72] לאחר שתוקנה מעט על ידי משרד החוץ האיטלקי וקיבלה את הסכמתו הרשמית של מוסוליני.

הפגישה עם היטלר בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי ה-6 בנובמבר 1941 הגיע אמין אל-חוסייני לברלין.[72][73] משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים, אשר ישאר בברלין זמן רב".[57] הוא ביקש מפריץ גרובה להתקבל לפגישה אצל אדולף היטלר, והבטיח כי פגישה כזו תעורר הד תעמלותי אדיר בעולם המוסלמי כולו.[74] בעשרת הימים הבאים, דן אל-חוסייני על טקסט ההצהרה שהכין, עם מזכיר המדינה ארנסט פון וייצזקר ועם תת-מזכיר המדינה, ד"ר ורמן.[74] בטיוטה הסופית, שהייתה שונה רק במעט מהצעתו המקורית של אל-חוסייני, מדינות הציר הצהירו על נכונותם להסכים לחיסול (Beseitigung) הבית הלאומי היהודי בפלשתינה.

בצהרי יום שישי ה-28 בנובמבר 1941 נתקבל אמין אל-חוסייני לפגישה אצל שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ, שיחה שארכה כשלושת רבעי שעה. לדברי אל-חוסייני, ריבנטרופ התאמץ ודיבר איתו צרפתית, הסכים עם דבריו שהאנגלים, היהודים והקומוניסטים הם אויביהם המשותפים, והבטיח לו שגרמניה מתייחסת אל הנושא הערבי באהדה, אולם טען שמוקדם מדי לפרסם את ההצהרה.

באותו יום אחר הצהריים התקבל המופתי לשיחה אצל היטלר. השיחה נמשכה שעה וחצי ונכחו בה רק ריבנטרופ, גרובה ושני מתורגמנים - פאול שמידט ויוהאן אפלר (Eppler), מתורגמנו של המופתי, גרמני שנולד במצרים.[75] המופתי דיבר צרפתית.[54] בפגישתו עם היטלר, כמו בפגישתו עם מוסוליני, טען אל-חוסייני לייצוג העולם הערבי והמוסלמי.[56] הוא הודה לו בשם האומה הערבית על האהדה שביטא תמיד כלפי הערבים, ובמיוחד לעניין הפלסטיני, וטען כי ארצות ערב משוכנעות שגרמניה תנצח במלחמה ושהדבר יהיה לתועלת העניין הערבי. הוא טען כי הערבים הם ידידים טבעיים של גרמניה, וגם בפגישה זו אמר כי יש להם אויבים משותפים - הבריטים, היהודים והקומוניסטים, והציע להקים ולהעמיד לשירות גרמניה לגיונות של מתנדבים ערבים. הוא ביקש מהיטלר לפרסם הצהרה פומבית, לפיה גרמניה מצדדת בביטול ההחלטה על בית לאומי ליהודים בפלשתינה, וטען כי הצהרה כזו תעשה רושם תעמולתי אדיר על עמי ערב ואלה יתעוררו מהפסיביות שלהם.[76]

היטלר סירב למסור את ההצהרה שהציע לו המופתי, שכללה גם תמיכה בעצמאות ובאחדותן של פלשתינה, סוריה ועיראק, באומרו שהדבר יחזק את תומכי שארל דה גול בצרפת כנגד משטר וישי, משום שהדבר יתפרש בעיני הצרפתים כאילו הסכים לבטל את הכוח הקולוניאלי הצרפתי, מה שעלול לדחוף אותו לצד הבריטים והדבר יאלץ את גרמניה לשלוח מערבה גייסות שנחוצים מאד במזרח. לאחר מכן ציין היטלר כמה דברים שביקש מהמופתי "לשמור עמוק בלבו":[77] בקרוב יגיע הצבא הגרמני לגבולות הדרומיים של הקווקז, אז יכריז לעולם הערבי כי הגיעה שעת שחרורו ויצהיר את ההצהרה שהמופתי מצפה לה. אל-חוסייני דרש לחתום על חוזה חשאי, אולם היטלר ענה שמספיקה הצהרתו בעל פה. לסיום הוסיף כי עם השלמת הכיבושים בדרום הקווקז, יהיה מוכן להכריז על המופתי כמנהיג העולם הערבי.[78]

פריץ גרובה, שעד זמן קצר לפני כן היה שגריר גרמניה בעיראק וקודם לכן שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים, תיעד את הפגישה בראשי פרקים. גרסתו לדברים שאמר היטלר: "כשתבוא שעת שחרור הערבים, לגרמניה אין עוד אינטרס שם, מלבד הרס הכוח המגן על היהדות".[79]

גרסתו של אל-חוסייני לנקודה זו, כפי שתועדה ביומנו שנמצא על ידי חיל המודיעין של בעלות הברית,[80] דומה מאד לגרסת גרובה. לדבריו, היטלר אמר לו קודם לכן: "זה ברור כי היהודים לא השיגו דבר בפלשתינה וטענותיהם שקריות. כל דבר שהושג בפלשתינה הושג בזכות הערבים ולא היהודים. אני החלטתי למצוא פתרון לבעיה היהודית, ולגשת אליה צעד אחר צעד, מבלי להסס. בנוגע לכך, אני עומד לבצע פנייה צודקת והכרחית, קודם כל לכל הארצות האירופיות ולאחר מכן לארצות מחוץ לאירופה". המופתי ציטט ביומנו את היטלר כמבטיח לו: "אנו נגיע לקווקז הדרומי...ואז תבוא גם שעתם של הערבים לשחרור... תגיע השעה כאשר אתה תהיה ראש המדברים בעולם הערבי ולא רק המעביר אליו את הצהרותינו. אתה תהיה האיש אשר יעמוד בראש הכוח הערבי וברגע זה יקשה לי אפילו להעלות בדמיוני מה יהיה בגורלם של עמי המערב".[57] אל-חוסייני טען ביומנו שקיבל הבטחה מהיטלר כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".[81]

לאחר הפגישה העיר היטלר למרטין בורמן: "המופתי הגדול נראה כמלאך שליו - אך מתחת לגלימתו מסתתר פר של ממש...הוא איש שנון מאד".[78] יומן החדשות הגרמני הציג תיעוד מצולם של הפגישה ודיווח: "הפיהרר מקבל את פני המופתי הגדול מירושלים".[82]

תעמולה וגיוס למען מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת 1942 ועד מאי אותה שנה, שהה אל-חוסייני ברומא, שם החל להיאבק ברשיד עאלי על ייצוג העולם הערבי בפני מדינות הציר. לאחר חודשיים בברלין, חזר לרומא עד ה-5 בדצמבר 1942.[83] ברלין הייתה בסיסו של המופתי עד סוף המלחמה,[54] אולם ברוב ימי המלחמה הוא שהה בבארי שבאיטליה, ומדי פעם ביקר בברלין ושידר ברדיו הגרמני בערבית תעמולה אנטי-בריטית.[84]

לרשותו של המופתי הוקם בגרמניה משרד מיוחד: "המשרד הערבי: המופתי הגדול" (Das Arabische Büro: der Grossmufti), בו עסק אל-חוסייני בתעמולה. הוא הקים שורה של תחנות שידור בגלים קצרים וערך שידורים לארצות ערב ולתושבים המוסלמיים של האיים באוקיינוס השקט. בשידוריו לארצות הברית הזהיר את המהגרים הערבים לאמריקה "כי כל מאמציהם יהיו לריק אם חס ושלום ינצחו אמריקה ובעלות בריתה במלחמה" והפציר בהם להימנע מהשתתפות בה. אל ארצות ערב זרמה תעמולה בכתב וסוכניו של המופתי העבירו מדי יום ידיעות ריגול לשליחים גרמנים בגבולות סוריה-טורקיה. הוקם גם בית ספר מיוחד לצניחה וחבלה, שבו אומנו חבלנים ערבים למשימות מאחורי הקווים של בעלות הברית.[57]

לאחר סילוקו של יונס בחרי, שעמד בראש התעמולה הערבית הפרו-נאצית כמנהל השידורים הערביים ברדיו ברלין, הקים אל-חוסייני מפקדה שעסקה בשידורי תעמולה בתוכניות הערביות של 6 תחנות שידור בעולם: ברלין, רומא, טוקיו, בארי, צייסן ואתונה. ביומנו רשם חרוזים ששודרו לאחר מכן בתחנות הרדיו שלו, ובהם: "איך ייתכן שמכבדים יהודים בשל עושרם - בעוד הם מביאים לעולם עוני, רוע-לב ורשע. הם עינו את נביאיהם החפים מפשע, הם הרגו את יחיא (יוחנן המטביל) התכחשו לעיסא (ישו). הם משחיתי המוסר בכל מדינה...הם שודדי הרכוש, בגזל וריבית, תוך ניצול...ומביאים סבל לעולם, הם כעש המכרסם בכל המידות הטובות, הם שהכינו לרוזוולט את מרכבי המלחמה, וכך המיטו על העולם אסון. הם קנו את אנגליה למען תאוותיהם, והם החריבו בגרזנים את מולדתנו. הם מפלצות ושורש כל הרע בעולם, וגם נבי מוסא (משה) התנכר להם".[85]

ב-22 באוגוסט 1942 שידר ברדיו בארי מסר לעמי הודו, בו קרא להם לאחד כוחות עם הערבים ובעזרת מעצמות הציר לגרש את הבריטים מהודו. המופתי סייע להקים בגרמניה את "לגיון המתנדבים ההודי" (Freiwillige Indische Legion), וכאשר נשלח הלגיון בסוף קיץ 1943 ללאקאנו שליד בורדו בצרפת, ביקר אצלם אל-חוסייני כדי לרומם את רוח הקרב שלהם.[86] בתחילת פברואר 1942 פנה אל-חוסייני ברומא ליושירו אנדו, יועץ שגרירות יפן באיטליה והציע לו שהרדיו היפני ישדר כמה מנאומיו אל המוסלמים בדרום מזרח אסיה ובהודו, כדי לעורר אותם למרד בשלטון הבריטי. ב-17 בפברואר הצעתו נענתה בחיוב. ב-1943 כתב אל-חוסייני לשר החוץ היפני והציע לו להקים את "צבא האסלאם", שיורכב ממתנדבים מוסלמים מאסיה וילחם לצד הצבא היפני. ביוני 1944 הציע אל-חוסייני לשר החוץ היפני תוכנית מפורטת יותר לשיתוף פעולה, שבמסגרתה יארגן "צבא שחרור אסלאמי".[87]

ב-1942 ציפה אל-חוסייני כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה, יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל. בנסיבות אלו הוא פעל להקמת צבא ערבי-מוסלמי שיסייע לגרמניה, שחייליו יהיו מתנדבים מהמזרח התיכון, עריקים ושבויים מהצבא הבריטי ומוסלמים מבוסניה ואלבניה.[56] בעזרת אנטה פאבליץ' הקרואטי, הוא גייס מספר רב של לוחמים מוסלמים ביוגוסלביה, באלבניה ובבולגריה, שאורגנו ביחידות אס אס מיוחדות ובתנועת "אלבניה החופשית". הוא ביקר את היחידות הללו לעתים קרובות, התפלל איתם ועודד אותם במלחמה למען אללה.[57] הוא תרם להקמתה של יחידת אס אס מקרב המוסלמים באלבניה, שסייעה אחר כך להשמיד את יהודי הבלקן.[88] הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים לדיוויזיה בוואפן אס אס מקרב המוסלמים בבוסניה - דיוויזיית אס אס הררית ה-13. הוא גם כתב פמפלט לחיילי הדיוויזיה הזו, בשם "אסלאם ויהדות". החוברת נפתחה במילים: "עבורנו המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המילה 'אסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת". החוברת מסתיימת בציטוט מ"בוכארי-מוסלים" מאת אבו הוריירה (أبو هريرة) (אנ'), בן-לוויתו של הנביא מוחמד: "יום הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: 'מאחוריי נמצא יהודי, רצח אותו!'".[89]

באביב 1943 גייס וארגן במהירות יחידות מוסלמיות בוסניות בקרואטיה, שכונו "חאנג'אר" (Handjar; חרב). הן שובצו בוואפן אס אס ולחמו בפרטיזנים בבוסניה ומילאו משימות שיטור בהונגריה. הן השתתפו בטבח אזרחים בבוסניה, ואנשיהן התנדבו לסייע למרדף אחר היהודים בקרואטיה.[90] החוברת "אסלאם ויהדות" חולקה לחיילי "חאנג'אר", לאחר שתורגמה באותה שנה מגרמנית לקרואטית (בשם "Islam i Zidovstvo"). על החוברת שיצאה לאור בזאגרב הופיעו שתי תמונות של המופתי, כשהוא נואם בטקס פתיחת המכון האסלאמי בברלין ב-18 בפברואר 1942, ולידו יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי.[89] בוסנים רבים ששירתו בדיוויזיות המוסלמיות, חיפשו בסוף המלחמה מקלט במדינות מערביות ובארצות ערב. מאלה שהגיעו למזרח התיכון, רבים נלחמו לצד הערבים במלחמת העצמאות ב-1948.

ב-1943 הפיץ המופתי את הרעיון של הקמת מדינה מוסלמית בבוסניה והרצגובינה, וארגן כוחות צבאיים לסייע לצבא הגרמני בצפון הקווקז. גם בקווקז עסק בגיוס מוסלמים, במיוחד ליחידות אס אס.[88] הוא פעל להרמת רוח הלחימה של ה"אוסטבטליונים" - יחידות מוסלמיות של חילות העזר של הצבא הגרמני, שהוקמו בתחילת 1942, ולחמו בצבא הסובייטי. הן גויסו מקרב הטאטארים של חצי האי קרים וקווקז, כמו גם מקרב מוסלמים במחנות השבויים, שמוצאם מטורקסטן ואזרבייג'ן. מנהיגיהם וקציניהם של היחידות הללו עברו הכשרה במכון האיסלאמי שהקים אל-חוסייני ליד דרזדן.[90]

כתגובה ליצירת הבריגדה היהודית על ידי הבריטים, הפציר אל-חוסייני בגרמנים להקים לגיון ערבי. הוא סייע לארגן סטודנטים ערבים ומהגרים צפון-אפריקאים בגרמניה אל תוך הלגיון הערבי החופשי, במסגרת הוורמאכט. מדי פעם היה המופתי שולח לשלטונות הצעות מבצעיות.[54] הוא הפיץ שמועות בברלין, שאף שודרו בשידורים בערבית ב-20 באוקטובר 1942, על כך שהבריטים הקימו מחסני נשק ותחמושת ליד כיפת הסלע וכנסיית הקבר בירושלים. באמצע 1943 הציע למפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), הרמן גרינג, להפציץ את בניין הסוכנות היהודית במרכז ירושלים ב"יום הציוני", ה-2 בנובמבר 1943 (יום השנה להצהרת בלפור), אולם ב-17 ביולי דחה גרינג את ההצעה, משום שלא ראה בירושלים מטרה צבאית והיה מודע לחשיבותם של המקומות הקדושים ושל מוסדות הצדקה הבינלאומיים. במסמך של מטה חיל האוויר הגרמני מה-29 באוקטובר 1943, מסופר כי בחצי שנה האחרונה הציע המופתי מספר פעמים להפציץ את תל אביב.[91] הוא הציע לבצע "התקפת אויר על תל אביב, מבצרה של היהדות בפלשתינה", אולם הצעה זו נדחתה על ידי הגרמנים בשל שיקולים צבאיים.[56] ב-1944 היה אל-חוסייני שותף לתכנון מבצע "אטלס", שיש הסבורים שנועד להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב על ידי צנחנים גרמנים וערבים שצנחו באזור יריחו.[92]

בדצמבר 1942 נאם המופתי באירוע הפתיחה של המכון האיסלאמי המרכזי (Islamisches Zentralinstitut) בברלין, בו כיהן כיושב ראש של כבוד. בנאומו תקף בחריפות את אלה שהחשיב כתוקפנים כלפי מוסלמים, ובמיוחד: "יהודים, בולשביקים ואנגלו-סקסים". בזמן פתיחת המכון, היו כ-3,000 מוסלמים בגרמניה, ובכללם 400 גרמנים שהמירו את דתם, והמכון העניק להם קשרים מוסדיים לרייך השלישי. ב-21 באפריל 1943 ערך אל-חוסייני עם פמלייתו ביקור רשמי ב"מכון לחקר השאלה היהודית" בפרנקפורט, בהזמנת אלפרד רוזנברג. אל-חוסייני, שסייר במכון עם רוזנברג עצמו, הצהיר בביקורו כי "הערבים והגרמנים שותפים ובעלי-ברית במאבק נגד היהודים". הוא ביקש ממארחיו שיצרפו למכון נציג ערבי, שיתרגם את החומרים ואת פרסומי המכון לערבית.[93] בזיכרונותיו סיפר כי בעת שהותו ב"מוסד למחקר הבעיה 'הישראלית'" בפרנקפורט, למד על פועלם של היהודים בגרמניה: מתוכם קמו גם הקפיטליסטים הנצלנים שגרמו למשבר הכלכלי בגרמניה, וגם הסוציאליסטים שבאו לחזק את אויביה ולהביא להתמוטטותה. את קרל מרקס כינה "היהודי מרדכי".[94] ב-1944 הקים אל-חוסייני ברחוב קלופשטוק 8 בברלין, במימון הגרמנים, את "המכון הערבי לחקר השאלת היהודית", שהיה המקבילה הערבית למכון בפרנקפורט.[95][93]

אל-חוסייני ביקש להפוך לאישיות המרכזית בעולם הערבי, ומשום כך הסתכסך באירופה עם רשיד עאלי אל-כילאני, שגם הוא טען לעמדה זו. אולם ניסיונו של אל-חוסייני לייסד צבא ערבי-מוסלמי שיילחם בארצות המזרח התיכון, נכשל. הצעתו לא התקבלה על דעת ממשלת גרמניה וצבאה.[56] עם השינוי לרעה במצב הגרמנים והאיטלקים בצפון אפריקה, הציע המופתי לגרמנים להכריז על עצמאות ה"מגרב" ולהקים צבא מוגרבי שילחם לצדם, אולם הגרמנים לא יכלו להבטיח את עצמאות המגרב.[88] בסוף 1942 ובמהלך 1943 הובס הצבא הגרמני במדבר המערבי, והגרמנים לא השיגו אחיזה במזרח התיכון. אל-חוסייני ואנשיו נאלצו להסתפק במתן עזרה לגרמנים במאמץ המלחמתי שלהם, בהפעלת סוכנים ומרגלים שפעלו במזרח ובשידורי תעמולה בערבית ברדיו ברלין, כמו גם בשידול שבויי מלחמה ערבים מהצבא הבריטי להצטרף לצבא הגרמני, ובתעמולה בשטחי כיבוש המאוכלסים מוסלמים. ב-1 במרץ 1944 אמר אל-חוסייני ברדיו ברלין: "ערבים, קומו כאיש אחד והילחמו על זכויותיכם הקדושות. הרגו את היהודים היכן שתמצאו אותם. הדבר משביע את רצון אלוהים, ההיסטוריה והדת. הדבר מציל את כבודכם. אלוהים עמכם".

גרמניה הנאצית מימנה את אמין אל-חוסייני, כמו גם את רשיד עאלי. לאחר המלחמה, קארל ברטהולד פרנץ רקובסקי (Carl Berthold Franz Rekowski), בכיר במשרד החוץ הגרמני שהתנהל מול חוסייני, העיד כי משרד החוץ תמך כספית בשני המנהיגים הערבים, במשפחותיהם ובערבים אחרים ובפמליותיהם שברחו לגרמניה לאחר מרד רשיד עאלי בעיראק. תיק הסי איי איי על חוסייני כולל מסמך המצביע על כך שהיה ברשותו צוות של 30-20 איש בברלין. בין אביב 1943 לאביב 1944, חוסייני קיבל באופן אישי 50,000 מארק גרמני בחודש להוצאות מבצעיות (משכורת הבסיס של פילדמרשל בצבא הגרמני הייתה 26,500 לשנה). בנוסף לסכום זה, קיבל הוצאות מחייה בממוצע של 80,000 מארק לחודש. מלבד זאת, קיבל מטבע זר כדי לתמוך בחסידיו מחוץ לגרמניה.[96] המופתי התגורר בבית גדול ב"קרומה-לנקה - רוטה שטראסה" (Krumme Lanke) בברלין, בבעלות שגריר גרמניה בארגנטינה. הבית נפגע בזמן המלחמה והגרמנים שיקמו אותו, אולם כשהפך האזור למסוכן, העבירו אנשי משרד החוץ הגרמני את המופתי למקום מגורים אחר ולאחר מכן החליפו את מקום מגוריו לעתים קרובות.[97]

במשך זמן ממושך חי פריץ גרובה במחיצתו של המופתי בגרמניה. מאוחר יותר סיפר גרובה לעיתונאי ישראלי שהמופתי מצא נחמות "בזרועות בנות הגזע העליון". כדי שלא ירגיש בודד, הגרמנים דאגו לו ל"נשים גרמניות צעירות ויפות מאד", שהיו מתחלפות "כדי לגוון את חייו הקשים של הגולה הדגול".[20]

תמיכה בהשמדת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזכרונותיו, שנתפרסמו ב"אחבאר אל יום" הקאהירי לאחר המלחמה, כתב חאג' אמין כי "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן".[דרוש מקור]

ב-1942 פתחו הגרמנים בהשמדה המונית של יהודים באירופה. המופתי תבע את הגדלת קצב ההשמדה. בין היתר, טרח להכשיל תוכנית להוצאת יהודים דרך רומניה והעברתם לארץ ישראל. ב-1942 הסכימה ממשלת רומניה להתיר את צאתם של רבבות יהודים תמורת תשלום כופר, אולם ממשלת גרמניה התנגדה לכך בנימוק כי "יישובם של יהודים בסוריה ובפלשתינה סותר את ההסכמים עם הערבים".[56] בסוף 1942 ותחילת 1943, ערב ההתפנות מלוב של כוחות הציר, הציע אל-חוסייני "לטהר" את טריפולי מיהודיה ולהפקיע את רכושם.[95] ב-12 במאי 1943 פנה אל-חוסייני לרוזן קוסאטו, שגריר איטליה בברלין, וסיפר כי נודע לו שהצלב האדום הבינלאומי קיבל מממשלת בולגריה אישור להעברת 4,500 יהודים לפלשתינה, וביקש ממנו לשגר למשרד החוץ האיטלקי איגרת על הסכנה שמהווה העברה זו. למחרת פנה בעניין גם למשרד החוץ הגרמני.[98] ב-28 ביוני 1943 הוא שלח מכתבים כמעט זהים (בצרפתית) לשר החוץ ההונגרי ולשר החוץ הרומני. במכתבים טען כי מאחורי רעיון "מדינת יהודים" בפלשתינה "עומדת תקוותם המתמידה של היהודים להשתלט על כל העולם". הוא טען כי בשל "אחריותם של היהודים" לפריצת המלחמה, ובשל "כוונתם המרושעת כלפי אותן המדינות אשר הגנו עליהם...יש להציבם תחת השגחה כה דרוכה, שתשים סופית קץ להגירתם לפלשתינה או למקום אחר". אל-חוסייני הודיע לשר החוץ ההונגרי כי נודע לו על מאמצים מצד היהודים והבריטים להעניק אישור ליהודים במדינתו לצאת ממנה דרך בולגריה וטורקיה. הוא ציין כי הסוכנות היהודית הודיעה כי קיבלה אשרות הגירה ל-900 ילדים יהודים בליווי 100 מבוגרים, והזהיר אותו שבדרך זו לא יפתור את "הבעיה היהודית" ולא ישמור את ארצו "נגד השפעתם ההרסנית", משום שבריחתם של היהודים "תאפשר להם לתכנן ולתקשר באופן חופשי עם אחיהם לגזע במדינות אויב...כיצד להפעיל את השפעתם המסוכנת ביותר לתוצאות המלחמה", ובשל שהותם הארוכה בארצו, "הם בהכרח יודעים רבים מסודותיה". אל-חוסייני ביקש ממנו למנוע מהיהודים לעזוב את ארצו לפלשתינה, ורק אם בכל זאת זה הכרחי לסלקם, "עדיף לאין-שיעור לשלוח אותם לארצות אחרות, שם הם ימצאו את עצמם תחת פיקוח פעיל - לדוגמה בפולין", והסביר: "כך תגנו על עצמכם בפני איומם ותמנעו את הנזק המשתמע".[98]

אל-חוסייני מספר בזיכרונותיו, כי בקיץ 1943, הרייכספיהרר-אס.אס. היינריך הימלר, בזמן שסיפר לו כמה סודות מלחמה גרמניים, חשף בפניו את השמדתם המתמשכת של היהודים וסיפר לו שהגרמנים כבר השמידו מעל שלושה מיליון יהודים. לטענת אל-חוסייני הוא הופתע: "נדהמתי מהמספר הזה, מאחר שלא ידעתי דבר על העניין הזה עד אז". לדבריו, הימלר שאל אותו כיצד הוא מציע ליישב את הבעיה היהודית בארצו והוא השיב לו: "כל מה שאנו רוצים מהם, הוא שהם יחזרו לארצות מוצאם". על כך ענה לו הימלר: "לעולם לא נרשה את חזרתם לגרמניה". עם זאת, ההיסטוריון וולפגנג שווניץ מפקפק בכנות הפתעתו של המופתי, מאחר שחוסייני הצהיר באופן פומבי שמוסלמים צריכים לקחת דוגמה מהגרמנים ל"פתרון סופי לבעיה היהודית".

בספטמבר 1943 התמוטט משא ומתן רציני להצלת 500 ילדים יהודים ממחנה הריכוז ראב, עקב התנגדותו של אל-חוסייני שהכשיל את יציאתם של הילדים לטורקיה, כדי למנוע את הגעתם לארץ ישראל. בנובמבר 1943 הצהיר המופתי: "זוהי חובתם של המוחמדים [מוסלמים] בכלל וערבים בפרט...לגרש את כל היהודים מארצות ערביות ומוחמדיות... גרמניה נאבקת גם היא נגד האויב המשותף שדיכא ערבים ומוחמדים בארצותיהם השונות. היא זיהתה באופן ברור מאד את היהודים עבור מי שהם והחליטה למצוא פתרון סופי (endgültige Lösung) לסכנה היהודית שתבטל את מקור הפורענות שהיהודים מייצגים בעולם". ב-5 ביוני 1944 שלח אל-חוסייני איגרת לפון ריבנטרופ, בה התריע לגבי תוכנית להחלפת נתינים מצרים בגרמניה תמורת גרמנים מארץ ישראל, וביקש להוציא מהעסקה הזאת את היהודים. ב-25 ביולי 1944 פנה לפון ריבנטרופ וביקש ממנו למנוע את "הנסיונות הממושכים של היהודים להגר מאירופה למען להגיע לפלשתינה". הוא ציין כי נודע לו שבכל זאת מספר יהודים עזבו את גרמניה ב-2 ביולי, והביע את חששו שקבוצות נוספות של יהודים מגרמניה ומצרפת יוחלפו בנתיני גרמניה החיים בפלשתינה, ושהדבר אף עלול לעודד את ארצות הבלקן לנהוג באופן דומה. יומיים לאחר מכן פנה גם להיינריך הימלר באותו עניין. הוא ביקש ממנו "לנקוט בכל האמצעים למנוע מהיהודים ללכת" והזהיר כי צעד כזה יגרום אצל הערבים והמוסלמים "רגשות של אכזבה נוקבת".[98] כתוצאה מכך הפסיקו הגרמנים את החילופים.[57] אל-חוסייני כתב בזיכרונותיו על מאמציו להשפיע על מדינות הציר למנוע הגירת יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל: "נאבקנו ביוזמה הזו על ידי כתיבה לריבנטרופ, הימלר והיטלר, ולאחר מכן לממשלות איטליה, הונגריה, רומניה, בולגריה, טורקיה ומדינות אחרות. הצלחנו לסכל את היוזמה הזו, עובדה שהביאה את היהודים להעלות האשמות נוראיות כנגדי, שבהן הם האשימו אותי באחריות להשמדת 400 אלף יהודים שלא יכלו להגר לפלשתינה בתקופה זו. הם הוסיפו שאני צריך להישפט כפושע מלחמה בנירנברג".

ב-20 בספטמבר 1944 פנה המופתי אל מאזיניו בשידור רדיו ברלין בערבית ושאל: "האם אין בכוחותיכם, הו ערבים, להדוף את היהודים, שמספרם לא עולה על 11 מיליון?". מכיוון שמספר הנספים היהודים בשואה עדיין לא היה ידוע אז, והיה ידוע כי מספר היהודים בעולם הוא כ-17 מיליון, התייחסותו של אל-חוסייני למספר הזה נחשבה מתמיהה. נראה כי אל-חוסייני כבר ידע אז את מספר הנרצחים היהודים, 6 מיליון, שפורסם לראשונה באופן רשמי רק במשפטי נירנברג, החל ב-1945.[99]

ביומנו של אל-חוסייני, כפי שהוצג במשפט אייכמן, כינה המופתי ב-9 בנובמבר 1944 את אדולף אייכמן: "יהלום נדיר מאד והמציל הטוב ביותר לערבים".[100] אייכמן טען במשפטו כי פגש את המופתי פעם אחת בלבד, במהלך קבלת פנים שנערכה עבור המופתי במעונו על ידי האס דה, בה הוצגו בפניו ראשי המחלקות במשרד הראשי לביטחון הרייך ואייכמן בתוכם.[101]

לאחר מלחמת העולם השנייה 1947-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפת 1946-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריחתו מגרמניה ומעצרו בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת העולם השנייה, היה אל-חוסייני בברלין.[84] הגרמנים הציעו להעביר אותו בצוללת לארץ ערבית והוא היה מוכן לכך, אולם באפריל 1945 נודע לו באמצעות שידור רדיו, כי שווייץ החליטה להעניק מקלט לפליטים מדיניים. הוא רכש מכונית קטנה ופח בנזין במאה דולר וב-4 במאי יצא מבאד גשטיין לגבול שווייץ. בשל השלג שנערם, לא יכול היה להמשיך בדרכו, אז פנה למשרד החוץ הגרמני, שהטיס אותו ואת מלוויו במטוס צבאי לברן. אל-חוסייני ניסה לקבל מקלט בשווייץ, אולם בקשתו נדחתה, משום ששמו נמצא ברשימה שכללה 32 אישים שכניסתם לשווייץ נאסרה. הוא חזר לגבול גרמניה והגיע לעיר קונסטנץ, שכבר הייתה בשליטת כוחות הכיבוש הצרפתיים. לאחר טלטולים, הובא ב-19 במאי לבית סוהר בפריז.[97]

שלושה מחיילי הבריגדה היהודית וביניהם דוד בן דוד, תכננו להתנקש בחייו של אל-חוסייני. הכוח היה אמור לנוע עם רכב בריטי של הבריגדה לתוך בית הסוהר ושם להרוג אותו.[102] בטרם ניגשו לביצוע הם קיימו התייעצות עם רבנים שהשתתפו בכנס של תנועות המזרחי והפועל המזרחי באירופה בבריסל שבבלגיה. הרבנים השיבו כי הם מעמידים בסכנת נפשות "רבבות יהודים בארצות ערב" וסברו כי ממילא יישפט המופתי בקרוב כפושע מלחמה.

לאחר מכן הועבר למקום בשם לה ווארין, כ-12 קילומטרים מפריז, שם התגורר בבית בודד תחת שמירה כבדה. השלטונות הצרפתיים דאגו לכל דבר שנזקק לו במשק הבית, ואף שלחו לו טבח טוניסאי.[97] בצרפת הוא מצא מקלט למשך תקופה ארוכה, ספק כשבוי ספק כאורח כבוד. השלטונות הצרפתיים ציפו לשיפור במעמדה של צרפת בעולם הערבי בעזרת תיווכו, והעניקו לו תנאי מעצר מיוחדים, הטבות וזכויות. הועמדה לרשותו חוילה בפרבר המפואר של פריז, ראמבוייה.[57] באוקטובר אפילו ניתנה לו הרשות לקנות מכונית על שמו של אחד ממזכיריו. הוא נסע במכונית חסינת כדורים, מלווה בשומרי ראש משלו.[103] כך הוא נהנה מחופש תנועה מסוים ויכול היה להיפגש עם מי שרצה. הוא היה מרוצה ממצבו בצרפת ונשאר בה במשך שנה שלמה.

בקשת הסגרה ליוגוסלביה על פשעי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביולי 1945 קיבלה "הוועדה היוגוסלבית לקביעת פשעי המלחמה של הכובשים ועוזריהם" את החלטה 1892, שכללה את אמין אל-חוסייני ברשימת פושעי המלחמה, בעוון גיוס בכוח של האוכלוסייה בשטחים כבושים, לפי סעיף 23 באמנות האג. הוועדה נימקה: "כתוצאה מפעילותו...הוקמה הדיוויזיה המוסלמית של הס"ס...בכל מקום שם הופעלו ביצעו היחידות הללו פשעי מלחמה רבים, כגון טבח המוני, מעשי זוועה נתעבים, שריפת יישובים שמים וביזה. בגלל פעילות זו...מצטרף המופתי הגדול אל-חוסייני לשורה של פושעים בינלאומיים...הוא נושא באחריות בגלל פיתוי המוני המוסלמים, כלומר בגלל כפייה כלפי אותם אנשים, שהוכרחו להתגייס לארגונים צבאיים פאשיסטיים, ובהתאם לכך הוא גם אשם בכל אותם פשעים".[103] ב-17 באוגוסט נשלחו האשמות זהות מטעם "הוועדה לקביעת פשעי כובשים ועוזריהם של בוסניה והרצגובינה". אל-חוסייני נכלל ברשימה מספר 190 של פושעי מלחמה, יחד עם פושעים מקומיים ששיתפו איתו פעולה. שתי הרשימות הוגשו לוועדת האומות המאוחדות.

בסוף אוגוסט פרסם רדיו ביירות שממשלת מצרים דרשה מממשלת יוגוסלביה לבטל את בקשת ההסגרה, ושממשלת צרפת כלל לא קיבלה בקשה כזו. גם המזכיר הכללי של הליגה הערבית פנה לקונסוליה היוגוסלבית בקהיר ודרש שיוגוסלביה תבטל את דרישתה מוועדת האו"ם ומבעלות הברית להכליל את המופתי בין פושעי המלחמה. שמו של אמין אל-חוסייני נמחק בסופו של דבר מרשימת פושעי המלחמה של יוגוסלביה, אולם אין תיעוד לגבי נסיבות המחיקה. לדברי החוקרת ג'ני לבל, היה זה טיטו שהחליט להיענות לבקשת הערבים ולמחוק את שמו, ולדעתה היה זה משום שטיטו חשש מתגובת המוסלמים בעולם ומזעמם של המוסלמים ביוגוסלביה, שהיוו כשמינית מאוכלוסייתה, ובנוסף לכך חשש שמצרים תאפשר לממשלת המלך היוגוסלבי הגולה לפעול על אדמתה כתגמול לדרישת ההסגרה.[104]

למרות קיומן של הוכחות מספיקות להכרזה על אל-חוסייני כפושע מלחמה, מדינות בעלות הברית לא ניסו להעמיד אותו לדין. יוקרתו בעולם הערבי עוררה חששות כבדים אצל הבריטים והצרפתים, שביקשו להגן על האינטרסים שלהן במזרח התיכון וצפון אפריקה, ואילו ארצות הברית וברית המועצות נמנעו מכך בגלל רצונן להשיג דריסת רגל באזור. נושא הסגרתו הוסר מסדר היום בפרלמנט הבריטי ובמשרד החוץ של ארצות הברית, בטענה שאל-חוסייני אינו יכול להיחשב לפושע מלחמה, משום שלא היה בעל אזרחות של מדינת אויב ולא היה מגויס בפועל בכוחות הלוחמים של מדינות הציר.[95] ארצות ערב, ביניהן סוריה ומצרים, דרשו לשחררו. הם ראו בו גיבור לאומי והפלסטינים ראו בו מנהיג לאומי גדול. אולם הממשלה הבריטית דחתה את הלחצים לאפשר לו לתפוס שוב את הנהגת ערביי ארץ ישראל, וכפשרה, שחררה מהכלא בנובמבר 1945 את בן דודו ויד ימינו, ג'מאל אל-חוסייני.[105] ב-20 בנובמבר 1945, הוקם הוועד הערבי העליון מחדש, כשהנשיאות שלו נותרת פנויה לאמין אל-חוסייני.[106]

בריחתו מצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביוני 1946, נחטף (ושוחרר באופן מסתורי) אל-חוסייני ממעצרו בצרפת, וכעבור מספר ימים הגיע כאורח מכובד למצרים.[107] מערוף א-דואליבי, פרופסור למשפטים באוניברסיטה הסורית ומנהיג בולט באחים המוסלמים בדמשק (ומאוחר יותר ראש ממשלת סוריה), היה האיש שחילץ את המופתי ממעצר הבית שלו בצרפת. ב-1948 סיפר כי ביקר את אמין אל-חוסייני פעמיים בגרמניה, ב-1942 וב-1943, והעיד כי בשני הביקורים מצא את המופתי בריא "וקורן מאושר על העבודה שעשה". לאחר המלחמה ביקר אותו מספר פעמים במקום כלאו בצרפת: "בתחילה היה מוחזק במעצר בית חמור ואיש לא הורשה לבוא איתו במגע, אולם בהדרגה הוחזר לו חופש התנועה. עד שלבסוף הורחקה המשטרה לגמרי מביתו ורק שלושה משרתים ניתנו לו, להשגיח עליו. בשלב זה היה המופתי מקבל מבקרים ללא כל הגבלה ואף הורשה לערוך טיולים. כאשר באתי אליו ביוני 1946, שלח המופתי שניים ממשרתיו לערוך קניות בעיר ואת השלישי הרחיק למרפסת... נסענו ישר לשדה התעופה, שם נעשו כבר כל הסידורים הדרושים". דואליבי הוסיף כי המופתי "השתמש בפספורט מיוחד. הוא היה מחופש, קיצץ את זקנו ואף כינה עצמו בשם אחר".[108]

לפני המבצע עשה דואליבי את מסלול הבריחה בעצמו כדי לבדוק את השמירה. כדי להרחיק מהבית את שלושת המשרתים, טען אל-חוסייני כי חלה בשפעת והיה מרותק למיטתו. היחיד שנשאר בבית היה נהגו, משרת נאמן מדמשק. הדרכון שהשתמש בן היה דרכונו הדיפלומטי הסורי של דואליבי.[109] המופתי, לעומת זאת, כתב בזיכרונותיו שנים אחדות לפני מותו, שיצא מפריז ב-28 במאי בטיסה דרך רומא ואתונה והגיע למחרת לקהיר.[110]

ב-12 באוגוסט 1947 כתב אל-חוסייני לשר החוץ הצרפתי ז'ורז' בידו (Georges Bidault) והודה לו על האירוח שקיבל בצרפת, והציע שצרפת תמשיך במדיניות זו, כדי להגדיל את היוקרה שלה בעיני כל המוסלמים.

במצרים 1947-1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פרסמה ההנהגה החוסיינית הודעה על בריחתו של המופתי, פרצה שמחה בקרב הפלסטינים. דובר בה על הגעת "אישיות חשובה", בשל איסור הצנזורה לפרסם את שמו. הוכרז על שלושה ימי חגיגות, קושטו בתי עסק ונערכו תהלוכות.[110] הנהגת היישוב היהודי הייתה משוכנעת כי בריחת אל-חוסייני נעשתה בידיעת הבריטים, שאף סייעו לו להגיע למצרים, והגיבה עליה בחריפות שהצליחה לעורר זעם בבריטניה.[111] בריטניה אסרה על כניסתו לארץ ישראל, ואל-חוסייני לא ניסה להיכנס.[112] וינסטון צ'רצ'יל תבע בפרלמנט ללכוד אותו במצרים.[110]

במצרים ערכה לו הליגה הערבית קבלת פנים מלכותית.[107] על פי תיאורו של אל-חוסייני בזיכרונותיו, כאשר הגיע לקהיר, השתכן במלון "מטרופוליטן" במרכז העיר ובערב יצא להליופוליס. הוא נסע למספר ימים לאלכסנדריה, ולאחר מכן עבר להתגורר בדירה ששכר בהליופוליס. ב-19 ביוני ביקר בארמון עאבדין ונפגש עם המלך פארוק, שהציע לארחו בארמון אנשאץ. לאחר 19 יום בארמון, הוא הועבר לארמון הקיץ אל-מעמורה, בו שוב נפגש עם המלך. למרות האירוח המלכותי, עבר להתגורר בבית באלכסנדריה, שהפך למרכז הפעילות של ההנהגה הפלסטינית.[113] באלכסנדריה הועמדה לרשותו חוילה מפוארת - וילה עיידה (Villa Aida), אליה היו עולים לרגל מנהיגים מכל העולם הערבי. הליגה הערבית הגישה בקשה לבריטניה, שתאפשר לו לחזור לארץ ישראל.[57]

ביוני 1946 מינתה הליגה הערבית ועד עליון לערביי פלסטין. חאג' אמין אל-חוסייני מונה לנשיאו, אף שאסור היה להזכיר את שמו בגלוי ורשמית נאמר כי "מקום הנשיאות פנוי".[114] לקראת ועידת לונדון בינואר 1947, התעקש הוועד הערבי העליון על השתתפותו של חאג' אמין, אולם שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, לא רצה בהשתתפותו, מחשש שהופעתו תעורר זעם בעולם ושהדבר יגרום לסוכנות היהודית לא להגיע לשיחות. בווין ביקש משליטי מדינות ערב שיניאו את חוסייני מכוונתו להגיע, והוועד הערבי העליון הסכים לכך. בתמורה לאי הגעתו, שוחררו 25 עצורים ערבים, ובווין הבטיח שהממשלה לא תתמוך בחלוקה והסכים לכך שהמשלחת הערבית לא תשב פנים אל פנים עם המשלחת היהודית.[115]

ביולי 1947 הופיעה עיישה, רעייתו של אל-חוסייני, כיושבת ראש אספת הנשים הפלסטיניות בירושלים. שבוע לאחר מכן הייתה נואמת ראשית באספת-ענק בעיר, בה דרשה מהנשים הפלסטיניות להתגרש מבעליהן, אם יעזו למכור אדמות ליהודים.[20]

באוקטובר 1947 התכנסה מועצת הליגה הערבית בצופר שבלבנון. אמין אל-חוסייני לא הוזמן ולא השתתף בני המושבים הראשונים, אולם ב-8 באוקטובר הגיע פתאום לביירות בלוויית שלושה מחברי הוועד הערבי העליון ופמלייה שכללה בין היתר את דואליבי ואת עבד אל-קאדר אל-חוסייני. חאג' אמין התקבל בלבנון בכבוד רב, הן מצד המנהיגים והן על ידי המוני העם, והעיתונות הערבית פרסמה את האירוע בהרחבה. ב-10 באוקטובר החל לקיים שורת ישיבות של הוועד הערבי העליון בהרכב מלא, ונפגש עם מנהיגי סוריה ולבנון, עם מדינאים ערבים ואף עם פאוזי אל-קאוקג'י. אל-חוסייני שהה בלבנון בעאליי, שם התקיים המושב השלישי של הוועדה המדינית של הליגה.[116]

בסתיו 1947 ניסה אל-חוסייני לחזור לארץ ישראל. הוא שוחח על כך עם פקידים בריטים, אך ללא הצלחה.[112]

הנכבה ומדינת ישראל 1974-1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוז המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת החלוקה.
תרגום הכרוז לעברית.

המלחמה 1948-1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העצמאות ניהל המופתי את ענייניהם של ערביי ארץ ישראל, באמצעות הוועד הערבי העליון, ממקום גלותו בקהיר. מפקדתו הצבאית המבוצרת שכנה ברובע חלמיה בפרברי העיר, ברחוב כמאל 12.[117] הוא השתמש בכל השפעה שהייתה לו במצרים, כדי לעודד את השתתפותו של הצבא המצרי במלחמה.

אל-חוסייני היה שותף במשא ומתן בין הדרגים הגבוהים של המנהיגים הערבים. בפגישה שנערכה בדמשק בפברואר 1948, ארגן את הפיקוד הפלסטיני ואת מפקדי המיליציה "צבא הג'יהאד הקדוש" ("ג'יהאד אל מוקאדס"): קרובו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, היה מפקד של כ-400 לוחמים באזור ירושלים, ואילו חסן סלאמה היה מפקד אזור לוד. החלטה זו סללה את הדרך לערעור מעמדו בין מדינות ערב. כעבור 4 ימים, ב-9 בפברואר, הוא נחל מפלה קשה בישיבת הליגה הערבית בקהיר, כאשר דרישותיו נדחו: מינוי נציג פלסטיני להנהלת הליגה, הקמתה של ממשלה פלסטינית זמנית, העברת סמכויות לוועדים הלאומיים המקומיים באזורים שפונו על ידי הבריטים, הלוואה כספית למינהל הפלסטיני ומענקים גדולים לפלסטינים שנפצעו במלחמה. לטענת אנוואר נוסייבה, תומכו של אל-חוסייני, המופתי סירב להקצות נשק למי שאינו מתומכיו הנאמנים, וגייס רק מקרב תומכיו הנאמנים לכוחות "צבא הג'יהאד הקדוש".

במחצית השנייה של 1948, הצליח העיתונאי האמריקני ג'ון רוי קרלסון לפגוש אותו בדמשק. בראיון הקצר, שהתקיים בוילה הממוקמת במתחם מגורים מוקף חומה ובתוכה כ-30 שומרים מזוינים בתתי מקלע ורימונים, אמר לו המופתי כי תוכניתו היא "להלחם עד הניצחון". כחצי שעה לפני שיצא המופתי מביתו, נסגר הרחוב לתנועת הולכי רגל ומכוניות והמופתי נסע משם במכונית ממוגנת ירי.[108]

ממשלת כל פלסטין 1959-1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו של אמין אל-חוסייני לארץ ישראל נאסרה על ידי הבריטים עד ה-15 במאי 1948. לאחר מועד זה, נמנע שובו בשל התנגדותו של עבדאללה הראשון, מלך ירדן, שראה בשובו של המנהיג הפלסטיני סכנה למאמצי ההשתלטות שלו על ארץ ישראל, ולכן לחץ על חברות הליגה הערבית שיאסרו עליו לחצות את הגבול אל הארץ משטחן. זמן קצר לאחר הפינוי הבריטי ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל, התעלם אל-חוסייני מהחלטות הליגה הערבית והורה ממקום מושבו בקהיר לוועדים הלאומיים להחזיר את הפקידים הפלסטינים שעבדו במנהל המנדטורי לתפקידיהם הקודמים. כמו כן, מינה "המוסד הערבי העליון" (שמו החדש של הוועד הערבי העליון, שמשרדו היה בירושלים והיה נתון למרותו של אל-חוסייני) מנהלי מחלקות במקומם של המנהלים הבריטים ופרסם הודעה על מצב חירום בכל הארץ. בתגובה על כך, שלח עבדאללה איגרת לאל-חוסייני, בה הודה לו על שירותיו בעבר ותבע ממנו לא לפרסם "הודעות הגורמות לבלבול".[118]

בספטמבר 1948, היה אל-חוסייני שותף להקמת ממשלת כל פלסטין בעזה. בשיחות מוקדמות בליגה הערבית, הוחלט להעמיד בראשה את אחמד חילמי עבד אל-באקי, ולהעניק לאמין אל-חוסייני תפקיד סמלי בלבד, ללא סמכויות. בסוף ספטמבר הוא הצליח להגיע לעזה בהסתר.[118]ב-30 בספטמבר נועדה בעזה "המועצה הלאומית הפלסטינית", ובראשה ישב אל-חוסייני, שנבחר פה אחד לנשיא פלסטין, אולם לא הייתה לו שום סמכות מחוץ לשטח שבשליטת מצרים. המועצה הלאומית העבירה שורת החלטות, שהחשובה ביניהן, ב-1 באוקטובר 1948, הייתה הכרזת עצמאות על כל פלסטין וירושלים בירתה. לאחר ששהה בעזה ימים אחדים, אילצו המצרים את אל-חוסייני לחזור לקהיר.[118]

ממשלת כל פלסטין הורכבה ברובה על ידי קרוביו ותומכיו של אל-חוסייני, אולם כללה גם נציגים של סיעות אחרות של המעמד השליט בחברה הפלסטינית. בתגובה להקמת הממשלה בעזה ולניסיונות של אל-חוסייני להחיות את צבא הג'יהאד הקדוש, ארגן המלך עבדאללה, ב-2 באוקטובר קונגרס פלסטיני משלו, ולמחרת הורה שר החוץ שלו לפרק את כל הכוחות המזוינים הפועלים בשטחים שבשליטת הלגיון הערבי. באמצע אוקטובר הוכרה ממשלת כל פלסטין על ידי מצרים, סוריה, לבנון, סעודיה, תימן ועיראק. ארצות הברית ובריטניה תמכו בירדן.

במהלך הקרבות בדרום הארץ בסוף אוקטובר 1948, ברחה הממשלה לקהיר, ומעמדו של אל-חוסייני בארץ שקע. ממשלת מצרים סיפקה לחברי ממשלת כל פלסטין מגורים ומשרדים, וכך פיקחה על תנועותיהם ועל האנשים שבאו עמם בקשר.[119] ב-20 בדצמבר 1948 מינה המלך עבדאללה כמופתי של ירושלים, את יריבו הוותיק של אמין אל-חוסייני (שהיה המועמד המוביל לתפקיד ב-1921), חוסאם א-דין ג'אראללה, אותו מינה אחר כך גם לנשיא המועצה המוסלמית העליונה, תפקיד שלא אויש מאז שהבריטים הדיחו ממנו את אל-חוסייני ב-1937.[120]

אל-חוסייני המשיך את פעולותיו כדובר העצמאות הפלסטינית מאחורי הקלעים. בפברואר 1951 ביקר בקאראצ'י, פקיסטן, כדי לשבת בראש קונגרס מוסלמי עולמי, שנמשך 12 ימים. בנאומו בקונגרס, קרא את המוסלמים ל"מלחמה עד חרמה" ב"תוקפנים", בכוונתו להודים ההינדים. הוא הבטיח לצירים בקונגרס: "בפעם הבאה נפגש, והחרב בידינו, אם על אדמת קשמיר ואם בפלסטין".[57] לאחר רצח המלך עבדאללה על הר הבית ב-20 ביולי 1951 על ידי מתנקש פלסטיני שהשתייך ל"ג'יהאד אל-מוקדאס", סירב בנו טלאל, מלך ירדן להתיר את כניסתו של אל-חוסייני לירושלים.

אף כי לפי ההערכה לאל-חוסייני לא היה תפקיד משמעותי במסגרת מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, הרי שבין הקצינים המורדים נכללו אישים שנחשבו כתומכיו, וביניהם גמאל עבד אל-נאצר, שליטה העתידה של מצרים אשר הכיר את המופתי עוד במהלכה של מלחמת העצמאות. בשנות החמישים ישב אל-חוסייני וארגן יחד עם גמאל עבד אלנאצר את פעולות הפידאיון. הוא נפגש בקהיר עם יאסר ערפאת. ערפאת הושפע רבות ממנו ו"פלסטינונא נדאא אלחיאת", העיתון הראשון שיצא לאור על ידי צעירי הפתח, הכיל רבים מעקרונות המופתי.

אף ששלטונות מצריים הקפידו בראשית התקופה להמשיך ולתמוך בממשלת כל פלסטין, לפחות באופן רשמי, הרי שככל שעבר הזמן הלכו וגברו ההגבלות שהוטלו על אל-חוסייני, ובד בבד הלך וגבר הניכור בין שלטונות מצרים לממשלה שבראשותו, בין היתר בשל יחסיו של אל-חוסייני עם גורמי אופוזיציה לשלטון החדש, ובעיקר עם תנועת האחים המוסלמים, אשר בעיני השלטון נחשבה לאופוזיציה העיקרית להמשך שלטונם במדינה. היחסים בין אל-חוסייני לשלטון המצרי, ובעיקר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הגיעו בסופו של דבר למבוי סתום בעקבות ניסיון ההתנקשות בחיי נאצר מצד האחים המוסלמים בשנת 1954, כאשר בעקבות קשריו עם האחים המוסלמים נחשד אל-חוסייני בחוסר נאמנות לשלטון המצרי.[121]

עקב מחלוקת עמוקה בינו לבין נאצר לאחר מבצע קדש ב-1956, נאלץ המופתי בסופו של דבר לעזוב את ביתו ברובע הליופוליס בקהיר ולצאת ממצרים ללבנון. ממשלת כל פלסטין המשיכה להתקיים רשמית עד 1959, אולם לא הייתה לה שום משמעות מדינית.[119]

בלבנון 1974-1959[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשרים עם עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1959 הסתלק אמין אל-חוסייני ממצרים בעקבות לחץ השלטונות (שדאגו לפרסומן של כתבות עוינות בעיתונות על תפקידו בנכבה, נושא שזכה זה מכבר להתייחסויות רבות ברחבי העולם הערבי), ועבר לגור בלבנון, שם נהנה בשנתיים הראשונות מתמיכת עיראק בתור נציגו של הוועד הערבי העליון.

בינואר 1960 הביע את תמיכתו בתוכניתו של ראש ממשלת עיראק עבד אל-כרים קאסם בעניין הקמתה של רפובליקה פלסטינית. בעקבות ביקור שלו בבגדאד ביולי 1961, נפתח בעיר משרד הוועד הערבי העליון. בתום ביקורו בבגדאד ב-8 במאי 1962, אמר אל-חוסייני כי "תוכנית קאסם לשחרור פלסטין, שלפיה יוטל על העם הפלסטיני עצמו לשחרר את ארצו בתמיכת המדינות הערביות, היא תוכנית נכונה העולה בקנה אחד עם רצונו של העם הפלסטיני". קאסם העניק למופתי סיוע כספי, בנוסף על זה שקיבל מסעודיה, שאפשר לו לנהל מנגנון הסברה ולנהל פעילות פוליטית בקרב ריכוזי הפלסטינים בארצות ערב. כלי התקשורת העיראקיים פרסמו בהרחבה את פעילותו המדינית ואת הודעותיו הרבות.[122]

בשנת 1962, עדיין בתור יו"ר הוועד הערבי העליון, פרסם את אמנת הוועד. אמנה זו היא האמנה הפלסטינית הראשונה אשר עקרונותיה שימשו מאוחר יותר כבסיס לאמנות המוכרות יותר של אש"ף (הנוסח עודכן ב-1968).

בשנות ה-60 התחולל מהפך בפוליטיקה הפלסטינית. ביוני 1964 הוקם "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) ואל-חוסייני ארגן הפגנות כנגד הישות הפלסטינית שלו. אחמד שוקיירי, אותו גמאל עבד אל נאצר העמיד בראש הארגון, ניסה לפייסו והציע לו להיות נשיא המועצה הפלסטינית העתידית, אולם אל-חוסייני והוועד הערבי העליון סירבו להשתתף בוועידה בירושלים.[123] לאחר העברת תמיכת הליגה הערבית לאש"ף באופן רשמי כמייצגם של ערביי פלסטין, בוטל מינויו של אל-חוסייני כיו"ר הוועד הערבי העליון.

קשרים עם ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת אש"ף, אשר לראשונה מאז מלחמת 1948 והקמת ממשלת כל פלסטין היוותה איום על טענתו של אל-חוסייני לייצוג בלעדי של בני העם הפלסטיני למול גורמי העולם, הובילה אותו לראשונה לשקול ברית עם אויבו ההיסטורי, בית המלוכה ההאשמי. החשש המשותף של אל-חוסייני ושל המלך חוסיין מפני כוחו של אש"ף הביאה אותם לפעול יחדיו.

עוד בספטמבר 1963 שלח אל-חוסייני איגרת למלך חוסיין, שהובלטה בעיתונים של רבת עמון, ובה כתב לו כי קיומה של ממשלת ירדן הוא תנאי לפתרון שאלת פלסטין. בכך שינה אל-חוסייני את עמדתו רבת השנים שהתנגדה לקיומה של ממלכת ירדן, והוא החל פתאום לדבר על פתרונות שאין בהם ויתור על שטחים מצדה. לאחר שהתגלה קרע ב-1967 בין המלך חוסיין לבין יושב ראש אש"ף, אחמד שוקיירי, התייצב אל-חוסייני באופן מפתיע בגלוי לצד המלך נגד שוקיירי ונגד נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. באותה השנה התיר המלך חוסיין לאמין אל-חוסייני לבקר בממלכת ירדן, ואף העמיד לרשותו את ארמון הקיץ שלו בבית חינה. יחד עם מזכירו ושומרי ראשו, חצה אל-חוסייני את גשר אלנבי אל הגדה המערבית ונתקבל ביריחו בכבוד רב. ב-1 במרץ 1967 ביקר בירושלים המזרחית, לראשונה מאז שברח ממנה ב-1937. הוא נתקבל על ידי מושל העיר, ביקר במשרדו, שם נפגש עם מכריו הוותיקים, ולאחר מכן המשיך למסגד אל-אקצא, שם השתטח על קברו של עבדאללה הראשון, מלך ירדן. בהתאם להסכם עם השלטון הירדני, הוא נמנע מלנאום במקומות בהם ביקר. בירושלים הוא שהה למשך שבועיים, ומשם נסע לעמאן ונפגש עם המלך. בפגישתו עם המלך, כינה את אנשי אש"ף "כוחות הרשע". בספטמבר אותה שנה, חזר אל-חוסייני לעמאן, שם שימש יושב הראש של מושב החירום של הקונגרס האסלאמי העולמי.[124][123]

גם לאחר מלחמת ששת הימים המשיך המופתי בקשריו עם המלך חוסיין. הוא סירב להעניק את תמיכתו לאש"ף וסירב לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית. הוא אף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח ספטמבר השחור בשנת 1970. המזרחן צבי אל-פלג העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש האוטונומיה שהועיד המלך חוסיין שתתקיים בשטחי יהודה והשומרון כאשר יחזרו לפי הערכתו דאז, לשליטת ירדן.

ירידת קרנו

בתקופה זו כבר איבד אמין אל-חוסייני את השפעתו הפוליטית, מה שהביא גם לפיחות במעמדו בזירה האיסלאמית: בוועידת הפסגה של ראשי המדינות המוסלמיות, שהתכנסה בספטמבר 1969 ברבאט, נכחה משלחת של אש"ף, אולם הוא עצמו כלל לא הוזמן אליה.[125] ב-1972 פנה אמין אל-חוסייני, באמצעות עורך דין ישראלי, לממשלת ישראל, בבקשה להחזיר לו את ביתו שעל הר הצופים, אולם שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, השיב בתשובה לשאילתה בכנסת כי הבית לא יוחזר.[124]

בפברואר 1974 התכנסה ועידת פסגה שנייה של המדינות המוסלמיות בלאהור, פקיסטן, ואת הפלסטינים ייצג יאסר ערפאת. אמין אל-חוסייני הוזמן אליה והושב על ידו, אולם ללא מעמד רשמי כלשהו.[125]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביולי 1974 לקה אמין אל-חוסייני בהתקף לב והועבר לבית החולים האמריקני בביירות, וב-4 ביולי נפטר.[124] ראשי אש"ף, שזמן קצר לפני כן נמנעו מלהיפגש איתו, באו אל ביתו באל-מנצוריה שבביירות מיד כשנודע על מותו.[125] בנו, צאלח, הגיע מספרד וקיבל את פני המנחמים.[20]

אל-חוסייני ביקש שגופתו תיקבר על הר הבית, והמועצה המוסלמית העליונה ביקשה מממשלת ישראל לערוך לו הלוויה בירושלים, אך הבקשה נדחתה. ב-7 ביולי נערכה לו הלוויה ממלכתית בביירות, כאשר בראש מלוויו, חרף הסכסוך המדיני הממושך, צעדו מנהיגי אש"ף, ובראשם יאסר ערפאת. משפחת אל-חוסייני בירושלים קבעה שלושה ימי אבל וקיבלה את המנחמים בבתים פרטיים ובבתי מלון. נכבדי הגדה המערבית פרסמו מודעות אבל וזכרו הועלה בדרשות יום שישי במסגדים ברחבי הארץ.[124]

שנתיים לאחר מותו בזזו הפלנגות הנוצריות בלבנון את הווילה שלו וגנבו את מסמכיו ואת הארכיון שלו.

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיישה ואמין אל-חוסייני נולדו מספר ילדים. לא ברור מספר הבנות (בין שתיים לשש). שתיים מהן היו זיינב (נולדה ב-1924) וסועד (נולדה ב-1925). אחד מחתניו של אל-חוסייני נתמנה ב-1973 לשר התחבורה בממשלת ירדן. לאל-חוסייני היה בן אחד, צאלח (נולד ב-1930). בתחילת אוקטובר 1945 הוא הגיע ללמוד ב"אל-אזהאר" בקהיר, כמו אביו. כשבגר, עבד במשרד החוץ של סעודיה, בין היתר כקונסול במוגדישו, סומליה.[20] נכדתו של אל-חוסייני נישאה לעלי חסן סלאמה, מייסד ארגון ספטמבר השחור.

תדמיתו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אחריותו החלקית לנכבה, לא נחשב אל-חוסייני לגיבור פלסטיני, למרות פעולותיו הרבות שתרמו ברבות הימים ליצירת התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא הסביר את עצמו היטב בספרו, שיצא לאור בשנת 1954, "חקאאק ען קצ'יית פלסטין" ("עובדות על בעיית פלסטין").בספרו טען כי החלטות המושב השלישי של הליגה הערבית, בעאליה בלבנון באוקטובר 1947, בו הוחלט על הכנות לפלישה לארץ ישראל, היו ראשית הבגידה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני, ושכבר ב-1948 חשש שמטרת הפלישה הייתה להפקיע את החזקה המדינית על הארץ מידי הפלסטינים. כמו כן, רמז שממשלות ערב עודדו את הבריחה ההמונית של הפלסטינים, בכך שהעניקו לבורחים תעודות-מסע.[126]

בספרו סותר אל-חוסייני את הטענות שהופנו נגדו על חלקו באי הכנת הפלסטינים למלחמה ואי הכנתם לעימות הגדול עם הציונים. אל-חוסייני טען כי אם מדינות ערב היו מספקות לפלסטינים נשק ותחמושת ככל שנדרש, והיו נותנות לפלסטינים להילחם כרצונם, הרי שהם היו מביסים את היהודים. הוא האשים בבגידה גם את עבדאללה מלך ירדן שהיה מושפע מקציני הלגיון הבריטי ועשה יד אחת עם הציונים לחלוקת פלסטין. הוא סתר את הטענה כי ניתן היה להסכים על תוכנית החלוקה, שכן לא ניתן להסכים ולו חלקית למשהו שאינו צודק כלל במהותו. הוא טען כי הצבת הלגיון הערבי העבר הירדני במאחזים חיוניים באזור ההר ובשפלה הפנימית של ארץ ישראל, נועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית.[127]

לדברי צבי אל-פלג, כמעט כל שריד של זכרו נעלם מהמודעות הפלסטינית והפלסטינים לא הציבו שום אתר לזכרו או ספרים המנציחים את מעשיו. פרופ' מאיר ליטבק מסביר כי מעמדו של אל-חוסייני בקרב הפלסטינים לא מזהיר היום: "הפת"ח והרשות לא מתלהבים ממנו ואין לו מקום בולט בזירה הציבורית, בעיקר משום שהם רואים בו אחראי מרכזי לתבוסה שלהם במלחמת העצמאות". ליטבק מוסיף: "האנציקלופדיה הפלסטינית, למשל מדלגת על השנים שבהן המופתי שהה בגרמניה בערך הכתוב עליו, חמאס וחוגים אסלאמיים נוקטים גישה שונה, הם משבחים את המופתי מאד על עמדתו הבלתי מתפשרת במאבק שלו בציונות. משבחים אותו על שהבין את מרכזיות הדת במאבק בציונות ואת הצורך לרתום את האסלם למלחמה ביהודים, אין להם שום בעיה עם שהייתו בגרמניה הנאצית".[128]

חוקר מדע המדינה הגרמני, מתיאס קונצל, טוען בספרו "ג'יהאד ושנאת היהודים" כי את ארגון הטרור אל-קאעידה, כמו גם קבוצות איסלמיסטיות אחרות, מנחה אידאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהנאצים דרך תפיסותיהם של אל-חוסייני ותנועת "האחים המוסלמים" המצרית.[129]

ההיסטוריון האמריקני פיטר נוביק (אנ') טען שהתיאור ההיסטוריוגרפי של אמין אל-חוסייני שנעשה לאחר מלחמת העולם השנייה, שיקף אינטרסים גאו-פוליטיים מורכבים. לטענתו, הטענות בדבר שיתוף פעולה פלסטיני ברצח היהודים בשואה היו במידה מסוימת אסטרטגיה של התגוננות כנגד התלונה הפלסטינית שאם ישראל פוצתה על השואה, אין זה צודק שהם ישלמו את המחיר על פשעי נוצרים באירופה. הטענה שהפלסטינים היו שותפים לפשע בשואה הייתה מבוססת בעיקרה על מעשי המופתי, אולם הטענות לאחר המלחמה שהיה לו חלק משמעותי בשואה, מעולם לא אומתו. עובדה זו לא מנעה מעורכי האנציקלופדיה של השואה מלהעניק לו ערך ארוך מאד: מכל הערכים הביוגרפיים באנציקלופדיה, רק הערך על היטלר והערך על אייכמן (כשהוא כולל את הערך-משנה על המשפט) ארוכים ממנו במעט.

באוקטובר 2015 התעורר דיון ציבורי בנוגע לחלקו של המופתי בשואה, בעקבות נאומו של בנימין נתניהו, שאמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם, אך המופתי בפגישתם אמר לו שאז יגיעו לארץ ישראל, ויעץ לו לשרוף אותם.[130] דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה והסתה.[131] לנוכח הביקורת הבהיר נתניהו שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים, ולא לטהר את היטלר.[132] ב-30 באוקטובר פרסם הבהרה נוספת בעברית ובאנגלית בדף הפייסבוק הרשמי שלו, ובה הטיל אחריות מלאה על השואה על היטלר והנאצים, אך גם גינה את המופתי הפלסטיני על החלק שנטל בשואה ועל ההסתה האנטישמית שלו ושל ממשיכי דרכו.[133]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים הטורבן וצלב הקרס, סרטון, באתר YouTube - עוסק בקשר ההדוק שבין המופתי לבין השלטון הנאצי, הקווים המשותפים שבין האידאולוגיה הנאצית לאידאולוגיה האיסלמית, והקשרם לסכסוך הישראלי-ערבי, הטלוויזיה הגרמנית, 2010

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 7: גרסאות אחרות מצביעות על 1896 או 1897.
  2. ^ Matthew Bunson. "Hitler's Mufti". |Catholic Answers Magazin. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2013. 
  3. ^ David G. Dalin and John F. Rothmann, Icon of Evil; Hitler’s Mufti and the Rise of Radical Islam, 2008, page 54
  4. ^ צבי אל פלג, מנקודת ראותו של המופתי, מבוא, עמ' 15.
  5. ^ 5.0 5.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 10.
  6. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 8.
  7. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 175-174.
  8. ^ 8.0 8.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 11.
  9. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 180-179.
  10. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 184-183.
  11. ^ 11.0 11.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 12.
  12. ^ 12.0 12.1 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 12.
  13. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 277-276, הערה 7.
  14. ^ 14.0 14.1 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13.
  15. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 13.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 צבי אל פלג, המופתי הגדול, עמ' 16-14.
  17. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 231.
  18. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 82: על פי החוק, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר (היו בארץ ישראל בין 5 ל-8 מופתים), והתואר "המופתי הגדול" או "מופתי פלשתינה", שבו נהגו להכתיר את אמין אל-חוסייני, אין לו בסיס במשפט השרעי. עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ, ובמיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת המועצה המוסלמית העליונה.
  19. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 243-241.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 231.
  21. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 229-228.
  22. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 294.
  23. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 31.
  24. ^ 24.0 24.1 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 269.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 258.
  26. ^ 26.0 26.1 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 270.
  27. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 271.
  28. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 273, הערה.
  29. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 273.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 30.4 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 312-309.
  31. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 272.
  32. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 280.
  33. ^ מת חוסיין מלך חג'אז לשעבר, דבר, 5 ביוני 1931
  34. ^ 34.0 34.1 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 282.
  35. ^ 35.0 35.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 43.
  36. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 433.
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 124.
  38. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 286.
  39. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 28.
  40. ^ 40.0 40.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 29.
  41. ^ דואר היום, 16 ביולי 1934.
  42. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 41.
  43. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 125.
  44. ^ 44.0 44.1 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 296-295.
  45. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 295.
  46. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 215.
  47. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
  48. ^ (בתרגום העברי: עמ' 298) John Roy Carlson, Cairo to Damascus (1951), p. 415
  49. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, פרק שני: המרד הערבי, 1939-1936, עמ' 47.
  50. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 158.
  51. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 149.
  52. ^ 52.0 52.1 יגאל לוסין, עמוד האש: פרקים בתולדות הציונות, הוצאת "שקמונה" בשיתוף עם רשות השידור, 1982, פרק 9, עמ' 241.
  53. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 151.
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 54.4 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 376.
  55. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 165-164; עמ' 410, הערה 44.
  56. ^ 56.00 56.01 56.02 56.03 56.04 56.05 56.06 56.07 56.08 56.09 56.10 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 206-203.
  57. ^ 57.00 57.01 57.02 57.03 57.04 57.05 57.06 57.07 57.08 57.09 57.10 57.11 57.12 ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק 22: המופתי הגדול, עמ' 305-299.
  58. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 315, הערה 31: בשעת מרד רשיד עאלי היו בעיראק כ-300 גולים פלסטינים, ובהם גם ג'מאל אל-חוסייני, אמין אל-תמימי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אמיל אל-ע'ורי, ומפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה.
  59. ^ 59.0 59.1 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, חאג' אמין במלחמת העולם השנייה, עמ' 64.
  60. ^ 60.0 60.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 65-64.
  61. ^ הסדרה "עמוד האש", פרק 11 (מתחיל ב-38:45).
  62. ^ 62.0 62.1 62.2 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, חאג' אמין במלחמת העולם השנייה, עמ' 65.
  63. ^ 63.0 63.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 62.
  64. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 63.
  65. ^ 65.0 65.1 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, חאג' אמין במלחמת העולם השנייה, עמ' 66.
  66. ^ 66.0 66.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 69-68.
  67. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, חאג' אמין במלחמת העולם השנייה, עמ' 67.
  68. ^ 68.0 68.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 73.
  69. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 70.
  70. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 71.
  71. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 72.
  72. ^ 72.0 72.1 72.2 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 75.
  73. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 316: רבים אחרים ממשתתפי מרד רשיד עאלי ברחו לגרמניה ולארצות כיבושה. בין הפלסטינים היו גם מפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה. עליהם נוספו גם העיראקים רשיד עאלי אל-כילאני עצמו ופאוזי קאוקג'י.
  74. ^ 74.0 74.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 76.
  75. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 77.
  76. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 79.
  77. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 80.
  78. ^ 78.0 78.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 82.
  79. ^ בגרמנית: "denn die Stunde der Befreieung der Araber habe dann geschlagen, Deutschland habe dort keine anderen Interessen als die Vernichtung der das Judentum protegierenden Macht".
  80. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 69: פרקים מיומנו נתגלו בגרמניה לאחר סיום המלחמה והעתקיו נמצאים ב"ארכיון ההגנה" בתל אביב.
  81. ^ עופר אדרתמה באמת היה בפגישה של היטלר והמופתי? התיעוד המקורי מנובמבר 1941, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2015
  82. ^ המופתי בברלין, בסדרה "עמוד האש", פרק 12 (מתחיל ב-39:41).
  83. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 172.
  84. ^ 84.0 84.1 אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 342.
  85. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 89.
  86. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 120.
  87. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 121.
  88. ^ 88.0 88.1 88.2 אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 341.
  89. ^ 89.0 89.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 140.
  90. ^ 90.0 90.1 האנציקלופדיה של השואה, כרך שלישי, עמ' 509.
  91. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 93.
  92. ^ Benyamin Korn,‏ Arab Chemical Warfare Against Jews--in 1944, באתר The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies,‏ מרץ 2003
  93. ^ 93.0 93.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 167-166.
  94. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, חאג' אמין במלחמת העולם השנייה, עמ' 74.
  95. ^ 95.0 95.1 95.2 האנציקלופדיה של השואה, כרך שלישי, עמ' 510.
  96. ^ Richard Breitman and Norman J.W. Goda, Hitler's Shadow, פרק 2, עמ' 19.
  97. ^ 97.0 97.1 97.2 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, חאג' אמין במלחמת העולם השנייה, עמ' 76.
  98. ^ 98.0 98.1 98.2 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 191-190.
  99. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 192.
  100. ^ סרטונים משפט אייכמן - ישיבה 74 - עדותו של פקד אברהם חגג בנוגע ליומנו של חאג' אמין אל חוסייני (מתחיל ב-46:08).
  101. ^ סרטונים משפט אייכמן - ישיבה 80 - עדותו של אייכמן על היכרותו עם המופתי (מתחיל ב-54:14).
  102. ^ דוד בן דוד, גשר על פני התהומות, עמוד 183-184
  103. ^ 103.0 103.1 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 194.
  104. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 198-196.
  105. ^ אמין אל-חוסייני בכלא, בסדרה "עמוד האש", פרק 15 (מתחיל ב-33:43).
  106. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 326.
  107. ^ 107.0 107.1 אמין אל-חוסייני בורח מהכלא, בסדרה "עמוד האש", פרק 16 (מתחיל ב-41:21); עמ' 455.
  108. ^ 108.0 108.1 ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק 22: המופתי הגדול, עמ' 296-291.
  109. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 201.
  110. ^ 110.0 110.1 110.2 צבי אל פלג, המופתי הגדול, עמ' 78.
  111. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 328.
  112. ^ 112.0 112.1 אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 343.
  113. ^ צבי אל פלג, המופתי הגדול, עמ' 80-79.
  114. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 327, 347.
  115. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 341.
  116. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 207-206.
  117. ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, עמ' 135.
  118. ^ 118.0 118.1 118.2 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, מאבק למען פלסטין עצמאית, עמ' 97.
  119. ^ 119.0 119.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 377.
  120. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 379.
  121. ^ מצטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010), עמ' 63-60
  122. ^ משה שמש, חזון הרפובליקה הפלסטינית הנצחית של עבד אל־כרים קאסם 1963-1959, עמ' 202-201.
  123. ^ 123.0 123.1 אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 369-368.
  124. ^ 124.0 124.1 124.2 124.3 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 230-229.
  125. ^ 125.0 125.1 125.2 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 155.
  126. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 374.
  127. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 377.
  128. ^ פרופ' משה ליטבק בתחקיר של מאיר עוזיאל,"תיק המופתי", מעריב - המוסף, כ' בניסן תשע"ו, 28.4.2016, עמוד 10-11
  129. ^ "ג'יהאד ושנאת היהודים" - בקורת ספרים חדשים, באתר טקסט
  130. ^ אחיה ראב"ד, נתניהו: היטלר לא רצה להשמיד בשעתו יהודים, חוסייני שכנע; היסטוריונים: לא נכון, באתר ynet, 21 באוקטובר 2015
  131. ^ בעולם: "בן ההיסטוריון עיוות את ההיסטוריה", באתר ynet, 21 באוקטובר 2015
    עופר אדרתהיסטוריונים: רצח יהודים המוני החל חודשים לפני הפגישה בין היטלר לאל-חוסייני, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2015
  132. ^ פוסט בדף הפייסבוק של נתניהו
    ברק רבידלאחר הביקורת: נתניהו מיתן את דבריו על היטלר והמופתי, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2015
  133. ^ קישור לפוסט, דף הפייסבוק הרשמי של נתניהו, 30 באוקטובר 2015.