אמין אל-חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמין אל-חוסייני
1895; ירושלים, האימפריה העות'מאנית - 4 ביולי 1974; ביירות, לבנון (בגיל 79 בערך)
Al-Husayni1929 (cropped).jpg
אמין אל חוסייני (1929)
שם בשפת המקור الحاج محمد أمين الحسيني
מפלגה המפלגה הערבית הפלסטינית (לא באופן רשמי)
דת אסלאם סוני
המופתי של ירושלים
תקופת כהונה 1921 – 1937 (כ־16 שנים)
הקודם בתפקיד כאמל אל-חוסייני
הבא בתפקיד חוסאם א-דין ג'אראללה
נשיא המועצה המוסלמית העליונה
תקופת כהונה 1922 – 1937 (כ־15 שנים)
יושב ראש הוועד הערבי העליון
תקופת כהונה 1936 – 1937 (כשנה)
שירות צבאי
תקופת כהונה 1914 – 1916 (כשנתיים)

מוחמד אמין אל-חוסייניערבית: الحاج محمد أمين الحسيني;[1] ידוע כחאג' אמין; 1895[2] - 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי אשר כיהן כמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות[3] והשפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים[4]. אל-חוסייני היה המנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד בתקופת המרד הערבי הגדול ובתחילת מלחמת העצמאות. כיהן כראש הוועד הערבי העליון כמעט במשך כל שנות פעילותו הציבורית ובין השנים 1937-1921 גם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה. במסגרת הוועד הערבי העליון שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית[5] והקים בוואפן אס אס[6] יחידות מתנדבים מוסלמים, כמו חטיבת חנג'אר והלגיון הערבי החופשי. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה.

ראשית חייו 1920-1895[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמין אל חוסייני (עומד שלישי משמאל, שורה אמצעית) בנערותו עם אחיו ובני דודו בבית הקברות ממילא, סביבות 1912
אמין אל חוסייני בצעירותו.

אל-חוסייני נולד בירושלים. היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, טאהר אל-חוסייני, שלאורך שנות כהונתו נאבק בעלייה ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל. בני משפחת אל-חוסייני היו בעלי קרקעות עשירים בדרום ארץ ישראל. 13 מחברי משפחת אל-חוסייני היו ראשי העיר ירושלים בין השנים 1864 ועד 1920. קרוב משפחה חשוב נוסף היה כאמל אל-חוסייני, אח למחצה, שגם הוא היה המופתי של ירושלים. קרוב המשפחה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, עמד בראש הוועד הפועל הערבי - הגוף הפוליטי העליון של ערביי ארץ ישראל עד 1936.

אמין אל-חוסייני למד בירושלים. הוא למד טורקית בבית ספר ממשלתי וצרפתית אצל מיסיונרים קתולים, ובאליאנס למד אצל מנהלה היהודי, אלברט ענתבי. הוא למד אצל רשיד רידא באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, במשך כשנה חוק אסלאמי, אך לא סיים את לימודיו. אמין נקשר לרשיד רידא, מי שיחשב לימים לאב רוחני של תנועת האחים המוסלמים, הוזמן לביתו לעתים קרובות והושפע עמוקות מהשקפת עולמו - תפיסת התרבות המערבית כאיום קיומי על האסלאם שיש להתמודד עמו באמצעות חזרה לדרך חיים מטוהרת מהשפעה מערבית וקישור הדת למאבק הלאומי והפוליטי. במקביל ללימודי הדת למד אמין גם בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה, שם החל לארגן קבוצת סטודנטים פלסטינים (מוסלמים ונוצרים) שביקשה להביא לתודעה הציבורית את הסכנה שבציונות.[7] ב-1913 נסע אל-חוסייני למכה עם אמו, זינאב, ובכך קיים את מצוות החאג'. זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה למד בבית ספר למינהל באיסטנבול.

בשנת 1914 גויס לצבא האימפריה העות'מאנית ושירת בתותחנים באזור הים השחור. ב-1916 התמנה לשלישו של מושל איזמיר ואחר כך כקצין תותחנים בים השחור. אמין לא השתתף בלחימה משמעותית, ובזכרונותיו דיווח על סכסוכים עם מפקד האוגדה הטורקי, שקיפח לטענתו את החיילים הערבים[8]. הוא הואשם כי לקח חלק פעיל ברצח העם הארמני, אך האשמה זו לא הוכחה. בנובמבר 1916, לאחר שלקה בדיזנטריה, שוחרר וחזר לירושלים.

בשנת 1917 סייע לארגן מתנדבים למרד הערבי בשיתוף סוכן בריטי. ייתכן כי פעילות זו הקנתה לו את האהדה הבריטית שסייעה לו לקבל מאוחר יותר את תפקיד המופתי.[9] בשנת 1919 פעל אמין בדמשק כמלווה לג'בריל חדאד, קצין ממוצא לבנוני שהתמנה לממונה על הביטחון הכללי במשטרו של המלך פייסל. בקיץ אותה שנה, ארגן משלחת פלסטינית לקונגרס הלאומי הסורי שנערך בדמשק - התכנסות שנועדה לתבוע עצמאות לסוריה הגדולה תחת מלכותו של פייסל. כשחזר לירושלים מדמשק ייסד ונבחר לנשיאו של הסניף הירושלמי הפרו-בריטי של "המועדון הערבי" ("אל-נאדי אל-ערבי"), ארגון שאיחד צעירים ממשפחות נכבדים לקידום רעיון השתלבות פלסטין כ"סוריה הדרומית" בממלכה הערבית של סוריה בראשותו של פייסל והתנגדות להצהרת בלפור. באותה תקופה כתב מאמרים לעיתון הירושלמי "סוריא אל-ג'נוביה" ("סוריה הדרומית"), שמייסדו ועורכו היו חברים בולטים ב"מועדון הערבי".

במאורעות תרפ (אפריל 1920) אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף היו אחראים להסתת הערבים שחזרו מחגיגות נבי מוסא. אל-חוסייני היה אז מורה בבית ספר רשידיה (אנ') סמוך לשער הפרחים בירושלים, והואשם בנשיאת נאום הסתה. השלטונות הבריטים הוציאו נגדם צו מעצר והם ברחו ומצאו מקלט אצל שבט בדואי בעבר הירדן המזרחי. בהיעדרם נידונו לעשר שנות מאסר. באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, בצעד ששיפר את דימויו בעיני הפלסטינים, העניק להם הנציב העליון הרברט סמואל חנינה. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה, אך משחלה המופתי כאמל אל-חוסייני, קיבל את הצעת החנינה וחזר לירושלים.[10] אל-חוסייני ועארף אל-עארף היו בין העומדים בראשה של "האגודה הערבית הפלסטינית", שנוסדה בדמשק במאי 1920 והנהיגה את התנועה הערבית הלאומית שבארץ ישראל.[11]

מינויו לתפקיד מופתי 1929-1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בראש משלחת מחאה ללונדון, דצמבר 1929.

בשנת 1921, שנה לאחר החלת ממשל אזרחי בריטי בארץ ישראל בראשות הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, מת כאמל אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ואחיו למחצה של אמין אל-חוסייני. בבחירות שנערכו לתפקיד בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אמין אל-חוסייני, הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת, שכן לא סיים את חוק לימודיו באל-אזהר, למקום הרביעי. על פי החוק העות'מאני היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים.[12] משפחת אל-חוסייני הפעילה לחץ רב, בעיקר באמצעות עצומות, על השלטון הבריטי שגם הוא העדיף את מינוי אמין אל-חוסייני לתפקיד גם כדי להשיב את האיזון בין משפחת אל-חוסייני למשפחת נשאשיבי שהופר עם מינויו של ראע'ב נשאשיבי לראשות עיריית ירושלים במקומו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני. אנשי ממשל בריטי בליווי נכבדים מוסלמים שכנעו את השייח' חסאם ג'אראללה להסיר את מועמדותו ובכך התקדם אמין אל-חוסייני אל בין שלושת המועמדים הראשונים ונסללה הדרך החוקית למינויו לתפקיד. להסכמת הממשל הבריטי למינוי קדמו פגישות פיוס בין אמין אל-חוסייני להרברט סמואל ופקידים בריטים נוספים, בפגישות אלו הובטח שיתוף פעולה עם הממשלה. באפריל אותה שנה נשא אל-חוסייני נאום מתון בחגיגות נבי מוסא, שעברו בשקט, בניגוד לפרץ האלימות שהתחולל בחג זה ב-1920. בעקבות הסכמות אלו ובהשפעת ארנסט ריצ'מונד, מונה אמין אל-חוסייני במאי 1921[13] למופתי של ירושלים. אל-חוסייני קיבל את תואר המופתי, אם כי לא זכה כקודמו לתואר "המופתי הגדול"[14] ודבר המינוי לא פורסם בעלון הרשמי של ממשלת המנדט.[15] מינוי זה הגביר את השפעתו שהייתה רבה עוד קודם לכן כבן למשפחת אל-חוסייני.

את דרכו אל ראש הפירמידה הפוליטית של הפלסטינים סלל באמצעות המועצה המוסלמית העליונה, שהוקמה בסוף שנת 1921. לאחר הקמתה, דרש אל-חוסייני וקיבל את התואר "המופתי הגדול". הוא נבחר לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה ול"ראש החכמים" ("ראיס אל-עולמא") בסיוע הבריטים, תוך גיוס משאבי העולם הערבי והמוסלמי לשיפוצים במסגד אל אקצא ובכיפת הסלע שעל הר הבית ותוך מאבק אל מול נגדה מבית בדמות הוועד הפועל הערבי, שהשתדלה לערער את מעמדו בעוד הוא נתון במאבק נגד היישוב וממשלת המנדט. ביתרת הכסף אותו גייס, בנה ב-1929 את מלון פאלאס ברחוב אגרון (אז רחוב ממילא) בירושלים.[16]

מאורעות תרפ"ט עד למרד הערבי 1936-1929[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בין חברי הוועד הערבי העליון, 1936

אל-חוסייני יצא בחריפות נגד הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. תפקידו במאורעות תרפ"ט - 1929 שנוי במחלוקת, ב־16 באוגוסט, שבוע לפני פרוץ המאורעות, נשא אמין נאום ששלהב המונים לפרוץ לרחבת הכותל ומשם לרובע היהודי. ביום שישי 23 באוגוסט 1929, יום פרוץ גל האלימות הגדול, נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, כדי להשתתף בתפילה על הר הבית. רבים מהם היו חמושים במקלות ובסכינים. המופתיהסביר לממלא מקום מפקד משטרת ירושלים, כי המתפללים נושאים מקלות וסכינים, רק כי הם חוששים מנסיון לפרובוקציה מצד יהודים.[17] באותו יום, זימן אלן סונדרס, מפקד משטרת ירושלים את אמין בניסיון נפל לעצור את ההידרדרות.[18] אולם לאחר נאום לאומני של אחד הדרשנים במסגד, כמה מאות מהמתפללים פרצו אל השוק והחלו לתקוף יהודים, ולאחר מכן יצא משער שכם. ממלא מקום הנציב, הארי צ'ארלס לוק, טילפן אל המופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני התייצב אמנם מול האספסוף, אולם לוק סבר כי נוכחותו רק מגבירה את התסיסה.[17] למחרת זומנו אמין ומוסא כאט'ם חוסייני למושל העיר ונדרש מהם לצנן את הרוחות. לאחר פגישה זו קרא אמין לערבים לתת אמון בממשלה, אלא שלקריאה זו לא הייתה בשלב זה כל השפעה. לאחר המאורעות הטיל הנציב העליון ג'ון צ'נסלור על אמין אחריות לאלימות. לעומת זאת, ועדת שו, שבפניה העיד אמין במשך 5 ישיבות וטען לקיפוח הערבים והפרת הבטחות בריטיות, ניקתה אותו מאחריות למאורעות.[18]

לפני המהומות נשלחו כרוזים מירושלים אל כפרי סביבתה, ובהם הוראות לעלות לעיר הקדושה ולפגוע ביהודים. אלה נשאו את חתימתו של אל-חוסייני, אולם היא הייתה מזויפת, ככל הנראה במתכוון. הוא רצה לעורר את הרושם באוכלוסייה הערבית שהוא העומד מאחורי ההוראות הללו, אך גם להישמר מתגובת השלטונות במקרה שייחקר.[19]

בראשית שנות ה-30 פעל אל-חוסייני לזיהוי המאבק הלאומי הפלסטיני עם עקרונות דת מוסלמיים, ולחיזוק הלאומיות הפלסטינית. ב-1930 הקים קופה פלסטינית הדומה ל"קרן קיימת לישראל" במטרותיה, מיזם שכשל גם בגלל התנגדות האופוזיציה הנשאשיבית. בדצמבר 1931 כינס (יחד עם שאוכת עלי, מוסלמי הודי, ובתמיכת רשיד רדא) ועידה כל-איסלאמית עולמית (אנ') בירושלים, שבה השתתפו 130 צירים מ-22 מדינות. אמין עמד בראש הוועידה והצליח לשתף בה גם אנשי דת שיעים ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באסלאם מאוחדים בשאלת פלסטין. כמו כן, הצליח לבלום החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי איראן ובכך מנע פיצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלסטינית.[20] בוועידה הוכרזה קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים. אל-חוסייני נבחר לנשיא הוועד הפועל של הוועידה. האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית, "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית", בהשתתפות כאלף איש, שסירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני ובנשיאותו.[21]

בשנת 1933 ערך המופתי מסע לעיראק ולהודו.[22] אל-חוסייני הצליח לשכנע את הנציבים העליונים בכך שהוא מתון, וככזה נהנה מתמיכתם המדינית והכספית, אולם במקביל, תגבר בחשאי את התעמולה הלאומנית, בין היתר באמצעות היומון שלו "אל-ג'מיעה אל-ערבייה".[23]

במרץ 1933, חודשיים לאחר שהיטלר עלה לשלטון, אמר אל-חוסייני לקונסול גרמניה בירושלים, היינריך וולף (Heinrich Wolff), כי "המוסלמים בתוך פלסטין ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות המשטר הפשיסטי, האנטי דמוקרטי, לארצות אחרות", והביע בפניו, בשם הערבים, רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים.[23] היינריך שלח מברק לברלין, בו דיווח על אמונתו של אל-חוסייני בכך שהמוסלמים הפלסטינים נלהבים מהמשטר החדש בגרמניה. כעבור חודש שוב נפגש היינריך עם אל-חוסייני ומנהיגים נוספים, בנבי מוסא, שם הביעו את תמיכתם בחרם על היהודים בגרמניה וביקשו ממנו לא לשלוח יהודים לארץ ישראל. בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.[24] בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, גליאצו צ'אנו, על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה.[25]

במרץ 1935 ייסד את המפלגה הערבית הפלסטינית, אך נמנע מלעמוד בראשה והעמיד במקומו את ג'מאל אל-חוסייני, קרובו ועוזרו. במסגרת המפלגה, הופעלה תנועת נוער בשם "אל-פותווה", שדמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "הצופים הנאצים".[23] ב-1935 נטל לידיו את הפיקוח על אגודת "ג'יהאד אל-מוקדס" ("הג'יהאד הקדוש") בראשות עבד אל-קאדר אל-חוסייני.[26]

במשך כל שנות כהונתו, קשר קשרים עם ארצות ערב והאסלאם וניסה להשיג לעצמו מעמד וכבוד בעולם הערבי כולו. הוא אסף בארצות הללו תרומות בשביל פלסטין ומסגדיה ואף הציע את תיווכו בסכסוכים בין-ערביים, כמו למשל במלחמת סעודיה-תימן (1934).[27]

במרד הערבי הגדול 1939-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

בארץ ישראל 1937-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1936 היה אל-חוסייני בין היוזמים והמנהיגים של מרד הערבי הגדול, והיה נשיא הוועד הערבי העליון. הוא השתלט עליו במהירות וארגן את ההתנגדות לבריטים וליהודים. הוא הוביל קו תקיף ביותר כנגד היישוב היהודי, ועודד רצח חפים מפשע. בזכות הכוח הרב שצבר עקב מינויו למופתי נמנעה בריטניה מלגרשו במשך תקופה ארוכה, מכיוון שחששה מתסיסה ערבית נוספת כמו בעיראק, עבר הירדן ומצרים בהן שלטה.

בשנת 1936, עם פרוץ המאורעות, יזם אל-חוסייני מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים. לאחר מספר התנקשויות הוא השיג את מטרתו: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו או גלו מן הארץ לבלי שוב.[28] בדו"ח שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה בתיקי המפקדה הגרמנית העליונה, נכתב: "רק באמצעות הכספים שניתנו על ידי גרמניה למופתי הגדול של ירושלים, ניתן היה לבצע את המרד בפלשתינה".[29]

באוקטובר 1936 הסתיים השלב הראשון של המרד הערבי, כאשר לבקשתו הסודית של אל-חוסייני, קראו מלכי ערב לפלסטינים להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה, והמורדים "נשמעו" לקריאה.[30] בתחילת נובמבר הגיעה לארץ ישראל ועדת פיל, ועד פרסום המלצותיה ביולי 1937, גבתה עדויות ברחבי הארץ. הוועד הערבי העליון החרים את וועדת החקירה, אולם סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם. הוא הציג בפני הבריטים את מעשיהם של היהודים בארץ, והציג עדויות לפיהן היישוב היהודי אחראי להריסת מקומות קדושים למוסלמים. הוא טען כי אדמות הארץ שייכות למוסלמים ושלל כל פשרה שתכלול ריבונות יהודית בארץ. בתשובה על שאלה, הבהיר כי לדעתו אין מקום בארץ ליהודים הנמצאים בה. הוא טען כי היהודים שהגיעו לארץ אחרי "הכיבוש הציוני" ב-1917, יידרשו לעזוב אותה.[31] בנוסף, דרש לקיים את הבטחות בריטניה מאיגרת מקמהון.

ב-15 ביולי 1937, ניסה לגייס את גרמניה הנאצית לעזרת המאבק הפלסטיני. בפגישתו עם הקונסול הגרמני החדש בירושלים, האנס דוהלה (Hans Döhle), הדגיש את אהדתו ל"גרמניה החדשה", והביע את ציפיית הערבים, שגרמניה תתנגד בתוקף למדינה יהודית. כמו כן, ביקש להפסיק את המדיניות הגרמנית שעודדה יהודים לצאת מגרמניה ולבוא לארץ ישראל, וביקש שגרמניה תלחץ על ממשלת פולין להפסיק את דרישתה מממשלת בריטניה להגדיל את השטח המיועד כביכול לקליטת פליטים יהודים מפולין.[32] אל-חוסייני ביקש את תמיכת גרמניה והמודיעין הצבאי הגרמני (אבווהר) הסכים להגיש לו סיוע מצומצם. כעבור חודש, באוגוסט, נפגש אל-חוסייני עם הקונסול האמריקני ג'ורג' וודסוורת' (אנ') והביע בפניו את אמונתו בדבר היותה של ארצות הברית רחוקה משאיפות אימפריאליסטיות ומשום כך גם יכולה להבין שהציונות "מייצגת תוקפנות עוינת ואימפריאליסטית המכוונת כנגד ארץ מיושבת". ב-31 באוגוסט שוב נפגש לראיון עם וודסוורת', בו הביע את חששותיו שההשפעה היהודית בארצות הברית עלולה לשכנע את המדינה לתמוך בציונים. באותה תקופה גם חיזר אחר ממשלת צרפת, כאשר הביע את רצונו לסייע לה באזור.

לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס ב-26 בספטמבר 1937, פיזרו הבריטים ב-1 באוקטובר את הוועד הערבי העליון. הם הדיחו את אל-חוסייני ממשרת המופתי כמו גם מתפקידו כראש המועצה המוסלמית העליונה שפוזרה גם היא, והוציאו נגדו צו מעצר. אל-חוסייני חשש ממעצר והסתתר במתחם הר הבית, אליו הצבא הבריטי לא העז להיכנס, כדי שלא לחלל את המקום הקדוש. ב-13 באוקטובר 1937 הצליח חאג' אמין לחמוק מהבריטים ויצא ממתחם הר הבית. הוא הגיע לנמל יפו מחופש לבדואי ומשם הועבר על ידי אנשיו ללבנון, שם העניקו לו השלטונות הצרפתיים מקלט מדיני. שאר חברי הוועד הערבי העליון גורשו באותו זמן על ידי הבריטים לאיי סיישל.[33] ביום בריחתו של אל-חוסייני, ב-14 באוקטובר, פרץ גל טרור שנמשך חודשים רבים וזכה לברכתו.[34]

בלבנון 1939-1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני נשאר בלבנון במשך שנתיים, בכפר הנוצרי זוק (אנ'). הוא עסק שם בתעמולה, ארגון פוליטי, איסוף כספים ורכישת נשק. שלטון המנדט הצרפתי שם שמירה על ביתו.[35]

לקראת ועידת השולחן העגול בלונדון בתחילת 1939, החלו מגעים להרכבת משלחת פלסטינית. אמין אל-חוסייני נטה בתחילה לסרב להשתתף בוועידה, אולם מהר מאד שינה את דעתו והודיע בעיתונות הלבנונית, כי התנאי לקיום הוועידה הוא שהוועד הערבי העליון בראשותו ירכיב את המשלחת, ואם הוא או נציג מטעמו לא יוזמנו, היא לא תתקיים. כמו כן, הוא הודיע כי הוא מוכן לנהל משא ומתן עם הממשלה בלבד ולא עם היהודים. במקביל, הורה לאנשיו למנוע הרכבת משלחת שתכלול את יריביו הנשאשיבים. ממשלת בריטניה נקטה במדיניות פיוס וביקשה מצרפת שתרשה לחוסייני לחדש את פעילותו הפוליטית בביירות, לטובת ההכנות לוועידה, וזאת בניגוד גמור למדיניות הבריטית הקודמת, שבמסגרתה במשך חודשים רבים מחתה בפני צרפת על עמדתה הנוחה כלפי המנהיגים הפלסטינים שברחו לסוריה וללבנון. שינוי זה בעמדה הבריטית הביא לחיזוק מעמדו של חוסייני בציבור הערבי, למרות תבוסתן של הכנופיות במרד הערבי. עצומות רבות הוגשו לממשלה, שהפצירו בה להתיר לו לבוא לוועידה בלונדון, ושגרירי בריטניה בבירות ערב הרבו להסביר לממשלה, כי לא תוכל להתעלם ממנו, מאחר שבכל מקרה הוא זה שישפיע על המשלחת הערבית.[36]

במלחמת העולם השנייה 1946-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.
אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא הגרמני, ברלין 1942.
אמין אל-חוסייני והיינריך הימלר, 1943.
חיילים בוסנים של דיוויזיית אס אס הררית ה-13, קוראים בחוברת "אסלאם ויהדות", פרי עטו של המופתי. יוני 1943.
אל-חוסייני מצדיע במועל יד בביקור רשמי בדיוויזיית אס אס הררית ה-13, בליווי מפקדים בכירים. נובמבר 1943.

חאג' אמין נודע זמן רב בקשריו עם איטליה וגרמניה. בשבועות הראשונים של מלחמת העולם השנייה, שהה אל-חוסייני עדיין בלבנון. משרד המלחמה הבריטי הציע לממשלה לתבוע מצרפת את הסגרתו, אולם משרד החוץ טען שצעד כזה יפגע ביחסים איתה ועם ערביי ארץ ישראל. ממשלת המנדט עשתה ככל יכולה כדי ששמו לא יוזכר בעיתונות, משום שהעריכה כי כל התייחסות אליו, אפילו שלילית, רק תגביר את כוחו. אל-חוסייני חשש שהפיקוח הצרפתי יצר את צעדיו, ושבמקרה והמלחמה תסתבך, הוא ומקורביו יהפכו לבני ערובה.[37] ב-13 באוקטובר 1939 הוא הצליח להימלט מלבנון לאחר ששיחד את המפקד הצרפתי ב-500 ליש"ט. הוא התחפש לאשה - בשמלה וצעיף שכיסה את פניו[35], והגיע כעבור שלושה ימים לבגדאד, שם התקבל בכבוד רב.

בעיראק 1941-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בחר להגיע לעיראק, משום שהמצב הפנימי בה היה מעורער והייתה בה אופוזיציה פאן-ערבית ואנטי בריטית חזקה, שלא סביר שהייתה מתירה את הסגרתו לבריטים. ראש ממשלת עיראק, נורי א-סעיד, ידע אמנם כי המנהיג הפלסטיני יושב בבירת המדינה ויוצר קשרים עם חוגים שאינם נאמנים לממשלה, אולם הכיר בכך שבואו של אל-חוסייני חיזק את מעמדה של ממשלת עיראק בעולם הערבי והפחית את הביקורת כלפיה מצד החוגים הפרו-נאצים על קשריה ההדוקים עם בריטניה. הוא התחייב שלא לגרש אותו ובית הנבחרים העיראקי הקציב לגולה הפלסטיני מענק של 72,000 דולר. במקביל, הקציבו לו כסף גם שירותי המודיעין העיראקיים. 2% ממשכורתו של כל פקיד ממשלתי בעיראק נוכו לטובת "העניין הפלסטיני".[37] מלבד הקצבה זו, קיבל אל-חוסייני סכומי כסף גם ממפלגות פוליטיות ומוסדות צדקה, וכן גם מהגרמנים, האיטלקים, המלך אבן סעוד ועשירי מצרים. על ידי הענקת כספים לאנשים ששירתו אותו, רכש לעצמו השפעה רבה בקרב הפקידים, הקצינים וראשי המשטרה העיראקיים, וכך הצליח להגיע לעמדת מפתח בנוגע למינויים החשובים במנגנון הממשלה.[38]

הגולה הפלסטינית בעיראק קיבלה אותו בשמחה. היא אספה כספים ל"מטרות לאומיות" ושלחה את צעיריה לאימונים במחנות הצבא העיראקי. בקיץ 1940 הגיעו שליחיו מעיראק לארץ ישראל, וביחד עם סוכניו בארץ, בדקו את סיכוייה של התקוממות חדשה. באותו זמן שקלו גורמים ממשלתיים בלונדון את האפשרות לחסל אותו, או לפחות לחטוף אותו ולהעבירו לקפריסין.[37] אל-חוסייני ניהל בעיראק תעמולה למען מדינות הציר, בה תוארה גרמניה "כמגינת העולם המוסלמי" והיטלר הוצג כ"מגן האסלאם, אשר שם לעצמו מטרה להקים פדרציה ערבית חופשית מעול הבריטים". אל-חוסייני אף כתב איגרת אישית להיטלר, בה הודה לו "על שהואיל בנאומיו השונים להעלות את הבעיה הפלסטינית" והציע לו "שיתוף פעולה כנה ונאמן בכל השטחים". מזכיר המדינה של היטלר במשרד החוץ, ארנסט פון וייצקר (Ernst von Weizsäcker), השיב לו כי גרמניה מוכנה להגיש עזרה צבאית וכספית במקרה ויתפתח מאבק נגד הבריטים.[38] בקיץ 1940 ושוב בפברואר 1941, הגיש אל-חוסייני לממשלת גרמניה טיוטת הצהרה על שיתוף פעולה גרמני-ערבי, הכוללת את הנספח: "גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את בעיית היסודות היהודיים, הקיימת בפלשתינה ובארצות הערביות האחרות, על פי דרישת האינטרסים הלאומיים והאתניים (völkisch) של הערבים, וכפי שנפתרה הבעיה היהודית בגרמניה ובאיטליה".

עד שנת 1941, עסק אל-חוסייני במקביל בענייני ארץ ישראל ובענייניה של עיראק. אולם בשנה זו השתנה המצב, לאחר שמדינות הציר זכו להישגים חשובים ביוגוסלביה, יוון וצפון אפריקה, ונדמה היה שגרמניה עתידה לכבוש את המזרח התיכון. אל-חוסייני האמין כי ניתן לאחד את עמי ערב תחת הנהגתו, וכך הפך באביב 1941 לראש חבורת הקושרים האנטי בריטית בעיראק. הוא הפגיש בביתו שבבגדאד את חברו הוותיק, ראש הממשלה לשעבר רשיד עאלי אל-כילאני, עם קבוצת גנרלים אויבי נורי סעיד, שהכירו באל-חוסייני כבמנהיגם.[37] מזכירו האישי של אל-חוסייני, כמאל חדאד, שימש איש קשר בין מעצמות הציר לבין הקבוצה, ששלושה מקציניה שירתו עם אל-חוסייני במלחמת העולם הראשונה. אל-חוסייני השתתף בארגון מרד רשיד עלי אל-כילאני נגד הבריטים, יחד עם מנהיגים פלסטינים גולים נוספים.[39] הקושרים במרד רשיד עלי הקימו ממשלה פרו-נאצית בראשות אל-כילאני, ובכך הגיעה השפעתו של אמין אל-חוסייני לשיאה, דווקא מחוץ למולדתו: הוא הנהיג התקוממות והכתיר ראש ממשלה. הוא פרסם פתווה, בה הגדיר את המרד העיראקי בבריטניה כג'יהאד וקרא למוסלמים לפתוח במרד נגד בריטניה, אויבת האסלאם. בפתווה נאמר כי הבריטים חיללו את מסגד אל-אקצא וכי ראש ממשלת בריטניה אמר בבית הנבחרים, כי "העולם לא יידע שלום כל עוד קיים הקוראן". בימי ההתקוממות בעיראק, נעשו הכנות בארץ ישראל לחידוש המרד, ובין הערבים הופצו כרוזים, שצלב קרס בראשם, שקראו לברית עם הגרמנים.[37]

במאי 1941, פנו הבריטים אל מפקד האצ"ל דוד רזיאל, בהצעה לצאת לפעולת השמדת בתי הזיקוק בעיראק, המשמשים לאספקה לגרמניה. לדברי יעקב מרידור, ליחידת האצ"ל שפעלה עם הבריטים בעיראק הייתה מטרה נוספת, שהארגון הודיע להם עליה: לחטוף את המופתי ולהביאו לארץ למשפט. אלא שכשכבשו הבריטים את בגדאד, המופתי כבר ברח.[40] לאחר כישלון מרד רשיד עלי, חמק המופתי מידי הבריטים ואלה קבעו פרס על סך 25,000 פאונד לכל מי שיביאו "חי או מת". במאי 1941 ברח אל-חוסייני לאיראן והסתתר בשגרירות היפנית בטהראן.[38] לאחר מכן הוענק לו בטהראן מקלט מדיני על ידי איטליה. בתחילת יוני 1941 התרחשו הפרעות ביהודי בבל (הפרהוד), אותן הובילו חברי "מועדון אל-מות'נא" (אנ'), חוג פאן-ערבית פאשיסטי שנוסד בעיראק בשנות ה-30, שאל-חוסייני היה אחד ממקדמיו הבולטים.

בריחתו לאיטליה 1941[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש איראן על ידי בנות הברית וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינות הציר על ידי הממשלה החדשה של מוחמד רזא שאה פהלווי, הצליח אל-חוסייני להימלט ב-8 באוקטובר מטהראן בתחפושת ובדרכון מזויף במבצע שאורגן על ידי המודיעין הצבאי האיטלקי. הוא הגיע לטורקיה ומשם, דרך בולגריה, רומניה והונגריה, הגיע לדרום איטליה, אז הודיע הרדיו האיטלקי כי איטליה "שמחה לשמוע על הצלתו".[38] ב-10 באוקטובר 1941 הגיע לרומא. הוא תיאר בקוים כלליים את הצעותיו בפני אלברטו פונצ'ה דה לאון (Alberto Ponce de Leon). בתנאי שמדינות הציר "מכירות באופן עקרוני באחדותה, עצמאותה וריבונותה של מדינה ערבית, הכוללת את עיראק, סוריה, פלשתינה ועבר הירדן", הוא הציע תמיכה במלחמה נגד בריטניה והצהיר על נכונותו לדון בענייני "המקומות הקדושים, לבנון, תעלת סואץ ועקבה". משרד החוץ האיטלקי התייחס באהדה להצעותיו, המליץ להעניק לו מענק בסך מיליון לירות איטלקיות, והפנה אותו אל בניטו מוסוליני. בינתיים קיבל אל-חוסייני לרשותו חוילה בפרברי רומא, ושידר מספר שידורים ברדיו.[38] ב-27 באוקטובר נפגש עם מוסוליני בארמון ונציה. לדברי אל-חוסייני, זו הייתה פגישה ידידותית, שבה מוסוליני הביע את עוינותו כלפי היהודים והציונות. מעודד מפגישתו עם המנהיג האיטלקי, הכין אל-חוסייני ב-3 בנובמבר טיוטת הצהרה, המאשרת את תמיכת מדינות הציר בערבים. כעבור שלושה ימים, קיבלה ההצהרה, שתוקנה מעט על ידי משרד החוץ האיטלקי, את הסכמתו הרשמית של מוסוליני והועברה לשגרירות הגרמנית ברומא.

בגרמניה 1945-1941[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בנובמבר 1941 הגיע אל-חוסייני לברלין.[41] משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים, אשר ישאר בברלין זמן רב".[38] אל-חוסייני דן על טקסט ההצהרה שהכין עם ארנסט פון וייצקר ובכירים גרמנים אחרים. בטיוטה הסופית, שהייתה שונה רק במעט מהצעתו המקורית של אל-חוסייני, מדינות הציר הצהירו על נכונותם להסכים לחיסול (Beseitigung) הבית הלאומי היהודי בפלשתינה. ב-20 בנובמבר 1941 נפגש אמין אל-חוסייני עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ.

הפגישה עם היטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 בנובמבר נפגש אמין אל-חוסייני עם היטלר. בפגישתו עם היטלר, כמו בפגישתו עם מוסוליני, טען אל-חוסייני לייצוג העולם הערבי והמוסלמי.[37] יומן החדשות הגרמני הראה את הפגישה ודיווח: "הפיהרר מקבל את פני המופתי הגדול מירושלים".[42] המופתי ביקש מהיטלר הצהרה פומבית "המכירה ואוהדת את מאבקי הערבים לעצמאות ולחירות, ושתתמוך בחיסולו של בית לאומי יהודי". היטלר סירב למסור הודעה פומבית כזאת, באומרו שהדבר יחזק את הגוליסטים כנגד משטר וישי. פריץ גרובה, שעד זמן קצר לפני כן היה שגריר גרמניה בעיראק וקודם לכן שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים, תיעד את הפגישה בראשי פרקים. גרסתו לדברים שאמר היטלר: "כשתבוא שעת שחרור הערבים, לגרמניה אין עוד אינטרס שם, מלבד הרס הכוח המגן על היהדות".[43] גרסתו של אל-חוסייני לנקודה זו, כפי שתועדה ביומנו שנמצא על ידי חיל המודיעין של בעלות הברית, דומה מאד לגרסת גרובה. לדבריו, היטלר אמר לו קודם לכן: "זה ברור כי היהודים לא השיגו דבר בפלשתינה וטענותיהם שקריות. כל דבר שהושג בפלשתינה הושג בזכות הערבים ולא היהודים. אני החלטתי למצוא פתרון לבעיה היהודית, ולגשת אליה צעד אחר צעד, מבלי להסס. בנוגע לכך, אני עומד לבצע פנייה צודקת והכרחית, קודם כל לכל הארצות האירופיות ולאחר מכן לארצות מחוץ לאירופה". המופתי ציטט ביומנו את היטלר כמבטיח לו: "אנו נגיע לקווקז הדרומי...ואז תבוא גם שעתם של הערבים לשחרור... תגיע השעה כאשר אתה תהיה ראש המדברים בעולם הערבי ולא רק המעביר אליו את הצהרותינו. אתה תהיה האיש אשר יעמוד בראש הכוח הערבי וברגע זה יקשה לי אפילו להעלות בדמיוני מה יהיה בגורלם של עמי המערב".[38] אל-חוסייני טען ביומנו שקיבל הבטחה מהיטלר כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".[44]

תעמולה וגיוס למען מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשותו של המופתי הוקם בגרמניה משרד מיוחד: "המשרד הערבי: המופתי הגדול" (Das Arabische Büro: der Grossmufti), בו עסק אל-חוסייני בתעמולה. הוא הקים שורה של תחנות שידור בגלים קצרים וערך שידורים לארצות ערב ולתושבים המוסלמיים של האיים באוקיינוס השקט. בשידוריו לארצות הברית הזהיר את המהגרים הערבים לאמריקה "כי כל מאמציהם יהיו לריק אם חס ושלום ינצחו אמריקה ובעלות בריתה במלחמה" והפציר בהם להימנע מהשתתפות בה. אל ארצות ערב זרמה תעמולה בכתב וסוכניו של המופתי העבירו מדי יום ידיעות ריגול לשליחים גרמנים בגבולות סוריה-טורקיה. הוקם גם בית ספר מיוחד לצניחה וחבלה, שבו אומנו חבלנים ערבים למשימות מאחורי הקווים של בעלות הברית.[38]

ב-1942 אל-חוסייני ציפה כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה, יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל. בנסיבות אלו, הוא פעל להקמת צבא ערבי-מוסלמי שיסייע לגרמניה, שחייליו יהיו מתנדבים מהמזרח התיכון, עריקים ושבויים מהצבא הבריטי ומוסלמים מבוסניה ואלבניה.[37] בעזרת אנטה פאבליץ' הקרואטי, הוא גייס מספר רב של לוחמים מוסלמים ביוגוסלביה, אלבניה ובולגריה, שאורגנו ביחידות אס אס מיוחדות ובתנועת "אלבניה החופשית". הוא ביקר את היחידות הללו לעתים קרובות, התפלל איתם ועודד אותם במלחמה למען אללה.[38] הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים לדיוויזיה בוואפן אס אס מקרב המוסלמים בבוסניה - דיוויזיית אס אס הררית ה-13. הוא גם כתב פמפלט לחיילי הדיוויזיה הזו, שתורגם בשם "אסלאם ויהדות" (Islam i Zidovstvo). הפמפלט הסתיים בציטוט מאת אבו הורירה (أبو هريرة) (אנ'), בן-לוויתו של הנביא מוחמד: "יום הדין יבוא, כאשר המוסלמים ימחצו את היהודים לחלוטין: וכאשר כל עץ שמאחוריו מסתתר יהודי יאמר: 'יש יהודי מאחורי, הרוג אותו!'". בוסנים רבים ששירתו בדיוויזיות המוסלמיות, חיפשו בסוף המלחמה מקלט במדינות מערביות ובארצות ערב. מאלה שהגיעו למזרח התיכון, רבים נלחמו לצד הערבים במלחמת העצמאות ב-1948.

כתגובה ליצירת הבריגדה היהודית על ידי הבריטים, אל-חוסייני הפציר בגרמנים להקים לגיון ערבי. הוא סייע לארגן סטודנטים ערבים ומהגרים צפון-אפריקאים בגרמניה אל תוך הלגיון הערבי החופשי, במסגרת הוורמאכט. בנוסף, היה שותף לתכנון מבצע "אטלס" - שיש הסבורים שנועד להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב על ידי צנחנים גרמנים וערבים שצנחו באזור יריחו.[45] המופתי הציע לגרמנים לבצע "התקפת אויר על תל אביב, מבצרה של היהדות בפלשתינה", אולם הצעה זו נדחתה בשל שיקולים צבאיים.[37]

בדצמבר 1942 נאם המופתי באירוע הפתיחה של המכון האיסלאמי המרכזי (Islamisches Zentralinstitut) בברלין, בו כיהן כיושב ראש של כבוד. בנאומו תקף בחריפות את אלה שהחשיב כתוקפנים כלפי מוסלמים, ובמיוחד: "יהודים, בולשביקים ואנגלו-סכסים". בזמן פתיחת המכון, היו כ-3,000 מוסלמים בגרמניה, ובכללם 400 גרמנים שהמירו את דתם, והמכון העניק להם קשרים מוסדיים לרייך השלישי.

אל-חוסייני ביקש להפוך לאישיות המרכזית בעולם הערבי, ומשום כך הסתכסך באירופה עם רשיד עאלי אל-כילאני, שגם הוא טען לעמדה זו. אולם ניסיונו של אל-חוסייני לייסד צבא ערבי-מוסלמי שיילחם בארצות המזרח התיכון, נכשל. הצעתו לא התקבלה על דעת ממשלת גרמניה וצבאה.[37] בסוף 1942 ובמהלך 1943, הובס הצבא הגרמני במדבר המערבי והגרמנים לא השיגו אחיזה במזרח התיכון. אל-חוסייני ואנשיו נאלצו להסתפק במתן עזרה לגרמנים במאמץ המלחמתי שלהם, בהפעלת סוכנים ומרגלים שפעלו במזרח ובשידורי תעמולה בערבית ברדיו ברלין, כמו גם בשידול שבויי מלחמה ערבים מהצבא הבריטי להצטרף לצבא הגרמני, ובתעמולה בשטחי כיבוש המאוכלסים מוסלמים. ב-1 במרץ 1944, אמר אל-חוסייני ברדיו ברלין: "ערבים, קומו כאיש אחד והילחמו על זכויותיכם הקדושות. הרגו את היהודים היכן שתמצאו אותם. הדבר משביע את רצון אלוהים, ההיסטוריה והדת. הדבר מציל את כבודכם. אלוהים עמכם". בין השנים 1945-1941, בהן היה אל-חוסייני פעיל בשירות הנאצים, עמדה משכורתו החודשית על סכום של 50,000 מרק (כפול ממשכורתו של פילדמרשל בצבא הגרמני).[46]

תמיכה בהשמדת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1942 פתחו הגרמנים בהשמדה המונית של יהודים באירופה. בזכרונותיו, שנתפרסמו ב"אחבאר אל יום" הקאהירי לאחר המלחמה, כתב חאג' אמין כי "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן".[דרוש מקור]

אל-חוסייני מספר בזיכרונותיו, כי בקיץ 1943, הרייכספיהרר-אס.אס. היינריך הימלר, בזמן שסיפר לו כמה סודות מלחמה גרמניים, חשף בפניו את השמדתם המתמשכת של היהודים וסיפר לו שהגרמנים כבר השמידו מעל שלושה מיליון יהודים. לטענת אל-חוסייני הוא הופתע: "נדהמתי מהמספר הזה, מאחר שלא ידעתי דבר על העניין הזה עד אז". לדבריו, הימלר שאל אותו כיצד הוא מציע ליישב את הבעיה היהודית בארצו והוא השיב לו: "כל מה שאנו רוצים מהם, הוא שהם יחזרו לארצות מוצאם". על כך ענה לו הימלר: "לעולם לא נרשה את חזרתם לגרמניה". עם זאת, ההיסטוריון וולפגנג שווניץ מפקפק בכנות הפתעתו של המופתי, מאחר שחוסייני הצהיר באופן פומבי שמוסלמים צריכים לקחת דוגמה מהגרמנים ל"פתרון סופי לבעיה היהודית".

המופתי תבע את הגדלת קצב ההשמדה. הוא אף טרח להכשיל תוכנית להוצאת יהודים דרך רומניה והעברתם לארץ ישראל. באותה שנה הסכימה ממשלת רומניה להתיר את צאתם של רבבות יהודים תמורת תשלום כופר, אולם ממשלת גרמניה התנגדה לכך בנימוק כי "יישובם של יהודים בסוריה ובפלשתינה סותר את ההסכמים עם הערבים".[37] אל-חוסייני אף פנה לממשלות איטליה, בולגריה והונגריה בבקשה שיבטלו היתרי עלייה שנתנו ליהודים תוך שהוא מאיץ בממשלות לגרש את היהודים לפולין, צעד שמשמעותו מסירתם לידי הנאצים.[47] ביוני 1943 המליץ אל-חוסייני לשר החוץ ההונגרי שיהיה זה עדיף לשלוח את יהודי הונגריה למחנות ריכוז בפולין, מאשר שימצאו מקלט בפלשתינה. בספטמבר 1943 משא ומתן רציני להצלת 500 ילדים יהודים ממחנה הריכוז ראב התמוטט עקב התנגדותו של אל-חוסייני, שהכשיל את יציאתם של הילדים לטורקיה משום שהיו אמורים להגיע לארץ ישראל.

בנובמבר 1943 הצהיר המופתי: "זוהי חובתם של המוחמדים [מוסלמים] בכלל וערבים בפרט...לגרש את כל היהודים מארצות ערביות ומוחמדיות... גרמניה נאבקת גם היא נגד האויב המשותף שדיכא ערבים ומוחמדים בארצותיהם השונות. היא זיהתה באופן ברור מאד את היהודים עבור מי שהם והחליטה למצוא פתרון סופי (endgültige Lösung) לסכנה היהודית שתבטל את מקור הפורענות שהיהודים מייצגים בעולם".

ב-25 ביולי 1944 הוא כתב לשר החוץ ההונגרי בבקשה לרשום את התנגדותו להוצאת סרטיפיקטים ליציאתם של 900 ילדים יהודים ו-100 מבוגרים מהונגריה, מחשש שיגיעו לארץ ישראל, והציע לו לבצע העברות של אוכלוסייה למקומות אחרים: "אני מבקש מהוד מעלתך להרשות לי להסב את תשומת לבך לצורך במניעת היהודים מעזיבת ארצך אל פלשתינה, ובמידה וישנן סיבות המצריכות את הוצאתם, זה יהיה חיוני ועדיף לאין שיעור לשלוח אותם לארצות אחרות בהן יימצאו תחת פיקוח פעיל, כמו למשל בפולין, ובכך תימנע סכנה ויימנע נזק". אל-חוסייני הצליח לחבל בתוכנית של הסוכנות היהודית להעביר את 900 הילדים מהונגריה לארץ ישראל. כמו כן, הוא מחה בפני ריבנטרופ על כך שגרמניה הסכימה להחליף יהודים בגרמנים מפלשתינה ובשבויי מלחמה גרמנים. כתוצאה מכך הפסיקו הגרמנים את החילופים.[38] אל-חוסייני כתב בזיכרונותיו על מאמציו להשפיע על מדינות הציר למנוע הגירת יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל: "נאבקנו ביוזמה הזו על ידי כתיבה לריבנטרופ, הימלר והיטלר, ולאחר מכן לממשלות איטליה, הונגריה, רומניה, בולגריה, טורקיה ומדינות אחרות. הצלחנו לסכל את היוזמה הזו, עובדה שהביאה את היהודים להעלות האשמות נוראיות כנגדי, שבהן הם האשימו אותי באחריות להשמדת 400 אלף יהודים שלא יכלו להגר לפלשתינה בתקופה זו. הם הוסיפו שאני צריך להישפט כפושע מלחמה בנירנברג".

ביומנו של אל-חוסייני, כפי שהוצג במשפט אייכמן, כינה המופתי ב-9 בנובמבר 1944 את אדולף אייכמן: "יהלום נדיר מאד והמציל הטוב ביותר לערבים".[48] אייכמן טען במשפטו כי פגש את המופתי פעם אחת בלבד, במהלך קבלת פנים שנערכה עבור המופתי במעונו על ידי האס דה, בה הוצגו בפניו ראשי המחלקות במשרד הראשי לביטחון הרייך ואייכמן בתוכם.[49]

בצרפת 1946-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ניסה אל-חוסייני לקבל מקלט בשוויץ, אולם בקשתו נדחתה. ב-5 במאי 1945 הוא נלקח למעצר בקונסטנץ על ידי כוחות הכיבוש הצרפתיים, וב-19 במאי הועבר לאזור פריז והושם במעצר בית. בצרפת הוא מצא מקלט למשך תקופה ארוכה, ספק כשבוי ספק כאורח כבוד. השלטונות הצרפתיים ציפו לשיפור במעמדה של צרפת בעולם הערבי בעזרת תיווכו, והעניקו לו תנאי מעצר מיוחדים, הטבות וזכויות. הועמדה לרשותו חוילה בפרבר המפואר של פריז, ראמבוייה, אך בריטניה לא דרשה מצרפת את הסגרתו.[38] באוקטובר אפילו ניתנה לו הרשות לקנות מכונית על שמו של אחד ממזכיריו, וכך נהנה מחופש תנועה מסוים ויכול היה להיפגש עם מי שרצה. הוא היה מרוצה ממצבו בצרפת ונשאר בה במשך שנה שלמה.

צרפת סירבה להסגיר אותו ליוגוסלביה, שממשלתה רצתה להעמיד אותו למשפט על טבח של סרבים. הוא נשפט על ידי בית הדין הצבאי היוגוסלבי העליון על פעילות יחידתו נגד הפרטיזנים, והורשע כפושע מלחמה. עקב כך הגישה יוגוסלביה לבעלות הברית בקשה להסגרתו. ארצות ערב, ביניהן סוריה ומצרים, דרשו לשחררו. הם ראו בו גיבור לאומי והפלסטינים ראו בו מנהיג לאומי גדול. אולם הממשלה הבריטית דחתה את הלחצים להעניק לו חנינה ולאפשר לתפוס שוב את הנהגת ערביי ארץ ישראל, וכפשרה, שחררה מהכלא את בן דודו ויד ימינו, ג'מאל אל-חוסייני.[50] ב-20 בנובמבר 1945, הוקם הוועד הערבי העליון מחדש, כשהנשיאות שלו נותרת פנויה לאמין אל-חוסייני.[51]

שלושה מחיילי הבריגדה היהודית וביניהם דוד בן דוד, תכננו להתנקש בחייו של אל-חוסייני. הכוח היה אמור לנוע עם רכב בריטי של הבריגדה לתוך בית הסוהר[דרושה הבהרה] ושם להרוג אותו.[52] בטרם ניגשו לביצוע הם קיימו התייעצות עם רבנים שהשתתפו בכנס של תנועות המזרחי והפועל המזרחי באירופה בבריסל שבבלגיה. הרבנים השיבו כי הם מעמידים בסכנת נפשות "רבבות יהודים בארצות ערב" וסברו כי ממילא יישפט המופתי בקרוב כפושע מלחמה.

ב-9 ביוני 1946, נחטף (ושוחרר באופן מסתורי) אל-חוסייני ממעצרו בצרפת, וכעבור מספר ימים הגיע כאורח מכובד למצרים, שם ערכה לו הליגה הערבית קבלת פנים מלכותית.[53] מערוף א-דואליבי, פרופסור למשפטים באוניברסיטה הסורית ומנהיג בולט באחים המוסלמים בדמשק (ומאוחר יותר ראש ממשלת סוריה), היה האיש שחילץ את המופתי ממעצר הבית שלו בצרפת. ב-1948 סיפר כי ביקר את אמין אל-חוסייני פעמיים בגרמניה, ב-1942 וב-1943, והעיד כי בשני הביקורים מצא את המופתי בריא "וקורן מאושר על העבודה שעשה". לאחר המלחמה ביקר אותו מספר פעמים במקום כלאו בצרפת: "בתחילה היה מוחזק במעצר בית חמור ואיש לא הורשה לבוא איתו במגע, אולם בהדרגה הוחזר לו חופש התנועה. עד שלבסוף הורחקה המשטרה לגמרי מביתו ורק שלושה משרתים ניתנו לו, להשגיח עליו. בשלב זה היה המופתי מקבל מבקרים ללא כל הגבלה ואף הורשה לערוך טיולים. כאשר באתי אליו ביוני 1946, שלח המופתי שניים ממשרתיו לערוך קניות בעיר ואת השלישי הרחיק למרפסת... נסענו ישר לשדה התעופה, שם נעשו כבר כל הסידורים הדרושים". דואליבי הוסיף כי המופתי "השתמש בפספורט מיוחד. הוא היה מחופש, קיצץ את זקנו ואף כינה עצמו בשם אחר".[54] הוא טס לקהיר בטיסת TWA. ב-12 באוגוסט 1947, כתב אל-חוסייני לשר החוץ הצרפתי ז'ורז' בידו (Georges Bidault) והודה לו על האירוח שקיבל בצרפת, והציע שתמשיך במדיניות זו, כדי להגדיל את היוקרה שלה בעיני כל המוסלמים. בספטמבר הגיעה לפריז משלחת של הוועד הערבי העליון והציעה שהערבים יאמצו עמדה נייטרלית בשאלה הצפון-אפריקאית בתמורה לתמיכתה של צרפת בהם בשאלה הפלסטינית.

במצרים 1947-1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך פארוק העניק למופתי מקלט במצרים, שם הועמדה לרשותו חוילה מפוארת - וילה עיידה (Villa Aida) באלכסנדריה, אליה היו עולים לרגל מנהיגים מכל העולם הערבי. הליגה הערבית הגישה בקשה לבריטניה, שתאפשר לו לחזור לארץ ישראל.[38] הנהגת היישוב היהודי הייתה משוכנעת כי בריחת אל-חוסייני נעשתה בידיעת הבריטים, שאף סייעו לו להגיע למצרים, והגיבה עליה בחריפות, מה שעורר זעם בבריטניה.[55] ביוני 1946 מינתה הליגה הערבית ועד עליון לערביי פלסטין. חאג' אמין אל-חוסייני מונה לנשיאו, אף שאסור היה להזכיר את שמו בגלוי ורשמית נאמר כי "מקום הנשיאות פנוי".[56]

לקראת ועידת לונדון בינואר 1947, התעקש הוועד הערבי העליון על השתתפותו של חאג' אמין, אולם שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, לא רצה בהשתתפותו, מחשש שהופעתו תעורר זעם בעולם ושהדבר יגרום לסוכנות היהודית לא להגיע לשיחות. בווין ביקש משליטי מדינות ערב שיניאו את חוסייני מכוונתו להגיע, והוועד הערבי העליון הסכים לכך. בתמורה לאי הגעתו, שוחררו 25 עצורים ערבים, ובווין הבטיח שהממשלה לא תתמוך בחלוקה והסכים לכך שהמשלחת הערבית לא תשב פנים אל פנים עם המשלחת היהודית.[57]

הנכבה ומדינת ישראל 1964-1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוז המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת החלוקה.
תרגום הכרוז לעברית.

בזמן מלחמת העצמאות ניהל המופתי את ענייניהם של ערביי ארץ ישראל, באמצעות הוועד הערבי העליון, ממקום גלותו בקהיר. מפקדתו הצבאית המבוצרת שכנה ברובע חלמיה בפרברי העיר, ברחוב כמאל 12.[58] קרובו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, היה מפקד של כ-400 לוחמים באזור ירושלים במסגרת המיליציה ג'יהאד אל מוקאדס.

במחצית השנייה של 1948, הצליח העיתונאי האמריקני ג'ון רוי קרלסון לפגוש אותו בדמשק. בראיון הקצר, שהתקיים בוילה הממוקמת במתחם מגורים מוקף חומה ובתוכה כ-30 שומרים מזוינים בתתי מקלע ורימונים, אמר לו המופתי כי תוכניתו היא "להלחם עד הניצחון". כחצי שעה לפני שיצא המופתי מביתו, נסגר הרחוב לתנועת הולכי רגל ומכוניות והמופתי נסע משם במכונית ממוגנת ירי.[54]

לאחר מלחמת העצמאות, היה שותף להקמת ממשלת כל פלסטין בעזה (ספטמבר 1948) ועמד בראשה כנשיא, אולם הממשלה הועברה במהרה על ידי המצרים לקהיר, שם המשיכה להתקיים רשמית עד 1959. עם זאת, אף ששלטונות מצריים הקפידו בראשית התקופה להמשיך ולתמוך בממשלה, לפחות באופן רשמי, הרי שככל שעבר הזמן הלכו וגברו ההגבלות שהוטלו על אל-חוסייני, ובד בבד הלך וגבר הניכור בין שלטונות מצרים לממשלת כל פלסטין בראשותו.

אל-חוסייני המשיך את פעולותיו כדובר העצמאות הפלסטינית מאחורי הקלעים. בפברואר 1951 ביקר בקאראצ'י, פקיסטן, כדי לשבת בראש קונגרס מוסלמי עולמי, שנמשך 12 ימים. בנאומו בקונגרס, קרא את המוסלמים ל"מלחמה עד חרמה" ב"תוקפנים", בכוונתו להודים ההינדים. הוא הבטיח לצירים בקונגרס: "בפעם הבאה נפגש, והחרב בידינו, אם על אדמת קשמיר ואם בפלסטין".[38]

אף כי לפי ההערכה לאל-חוסייני לא היה תפקיד משמעותי במסגרת מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, הרי שבין הקצינים המורדים נכללו אישים שנחשבו כתומכיו, וביניהם גמאל עבד אל-נאצר, שליטה העתידה של מצרים אשר הכיר את המופתי עוד במהלכה של מלחמת העצמאות. בשנות החמישים ישב אל-חוסייני וארגן יחד עם גמאל עבד אלנאצר את פעולות הפידאיון. הוא נפגש בקהיר עם יאסר ערפאת. ערפאת הושפע רבות ממנו ו"פלסטינונא נדאא אלחיאת", העיתון הראשון שיצא לאור על ידי צעירי הפתח, הכיל רבים מעקרונות המופתי.

עם זאת, חרף עדנה זמנית, יחסיו של אל-חוסייני עם השלטון החדש לא התאפיינו בהרמוניה. בין היתר בשל יחסיו של אל-חוסייני עם גורמי אופוזיציה לשלטון החדש, ובעיקר עם תנועת האחים המוסלמים, אשר בעיני השלטון נחשבה לאופוזיציה העיקרית להמשך שלטונם במדינה. היחסים בין אל-חוסייני לשלטון המצרי, ובעיקר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הגיעו בסופו של דבר למבוי סתום בעקבות ניסיון ההתנקשות בחיי נאצר מצד האחים המוסלמים בשנת 1954, כאשר בעקבות קשריו עם האחים המוסלמים נחשד אל-חוסייני בחוסר נאמנות לשלטון המצרי.[59] עקב מחלוקת עמוקה בינו לבין נאצר לאחר מבצע קדש ב-1956, נאלץ המופתי בסופו של דבר לצאת ממצרים.

לאחר הסתלקותו ממצרים בעקבות לחץ השלטונות (שדאגו לפרסומן של כתבות עוינות בעיתונות על תפקידו בנכבה, נושא שזכה זה מכבר להתייחסויות רבות ברחבי העולם הערבי) באוגוסט 1959, עבר בשנת 1960 לגור בלבנון, שם נהנה בשנתיים הראשונות מתמיכת עיראק בתור נציגו של הוועד. בינואר 1960 הביע את תמיכתו בתוכניתו של ראש ממשלת עיראק עבד אל-כרים קאסם בעניין הקמתה של רפובליקה פלסטינית. בעקבות ביקור שלו בבגדאד ביולי 1961, נפתח בעיר משרד הוועד הערבי העליון. בתום ביקורו בבגדאד ב-8 במאי 1962, אמר אל-חוסייני כי "תוכנית קאסם לשחרור פלסטין, שלפיה יוטל על העם הפלסטיני עצמו לשחרר את ארצו בתמיכת המדינות הערביות, היא תוכנית נכונה העולה בקנה אחד עם רצונו של העם הפלסטיני". קאסם העניק למופתי סיוע כספי, בנוסף על זה שקיבל מסעודיה, שאפשר לו לנהל מנגנון הסברה ולנהל פעילות פוליטית בקרב ריכוזי הפלסטינים בארצות ערב. כלי התקשורת העיראקיים פרסמו בהרחבה את פעילותו המדינית ואת הודעותיו הרבות.[60] בשנת 1962, עדיין בתור יו"ר הוועד הערבי העליון, פרסם את אמנת הוועד. אמנה זו היא האמנה הפלסטינית הראשונה אשר עקרונותיה שימשו מאוחר יותר כבסיס לאמנות המוכרות יותר של אש"ף (הנוסח עודכן ב-1968).

לאחר הקמת אש"ף 1974-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק לאחר הקמת אש"ף ביוני 1964, והעברת תמיכת הליגה הערבית לגוף זה באופן רשמי כמייצגם של ערביי פלסטין, בוטל מינויו של אל-חוסייני כיו"ר הוועד.

הקמת אש"ף, אשר לראשונה מאז מלחמת 1948 והקמת ממשלת כל פלסטין היוותה איום על טענתו של אל-חוסייני לייצוג בלעדי של בני העם הפלסטיני למול גורמי העולם, הובילה אותו לראשונה לשקול ברית עם אויבו ההיסטורי, בית המלוכה ההאשמי. החשש המשותף של אל-חוסייני ושל המלך חוסיין מפני כוחו המתעצם של אש"ף הביאה אותם לפעול יחדיו. בשנת 1966 ערך המופתי ביקור רשמי בירושלים, שהייתה אז תחת שלטונה של ירדן. גם לאחר מלחמת ששת הימים המשיך המופתי בקשריו עם המלך חוסיין, ואף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח ספטמבר השחור בשנת 1970. המזרחן צבי אל-פלג העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש האוטונומיה שהועיד המלך חוסיין שתתקיים בשטחי יהודה והשומרון כאשר יחזרו לפי הערכתו דאז, לשליטת ירדן.

בשנת 1974 מת בביירות. הוא ביקש שגופתו תיקבר על הר הבית, אך מדינת ישראל סירבה לאפשר זאת. בראש מלוויו, חרף הסכסוך המדיני ארוך הטווח בין השניים, צעד ראש אש"ף, יאסר ערפאת.

תדמיתו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אחריותו החלקית לנכבה, לא נחשב אל-חוסייני לגיבור פלסטיני, למרות פעולותיו הרבות שתרמו ברבות הימים ליצירת התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא הסביר את עצמו היטב בספרו, שיצא לאור בשנת 1954, "חקאאק ען קצ'יית פלסטין" ("עובדות על בעיית פלסטין"). בספרו טען כי החלטות המושב השלישי של הליגה הערבית, בעאליה בלבנון באוקטובר 1947, בו הוחלט על הכנות לפלישה לארץ ישראל, היו ראשית הבגידה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני, ושכבר ב-1948 חשש שמטרת הפלישה הייתה להפקיע את החזקה המדינית על הארץ מידי הפלסטינים. כמו כן, רמז שממשלות ערב עודדו את הבריחה ההמונית של הפלסטינים, בכך שהעניקו לבורחים תעודות-מסע.[61] בספרו סותר אל-חוסייני את הטענות שהופנו נגדו על חלקו באי הכנת הפלסטינים למלחמה ואי הכנתם לעימות הגדול עם הציונים. אל-חוסייני טען כי אם מדינות ערב היו מספקות לפלסטינים נשק ותחמושת ככל שנדרש, והיו נותנות לפלסטינים להילחם כרצונם, הרי שהם היו מביסים את היהודים. הוא האשים בבגידה גם את עבדאללה מלך ירדן שהיה מושפע מקציני הלגיון הבריטי ועשה יד אחת עם הציונים לחלוקת פלסטין. הוא סתר את הטענה כי ניתן היה להסכים על תוכנית החלוקה, שכן לא ניתן להסכים ולו חלקית למשהו שאינו צודק כלל במהותו. הוא טען כי הצבת הלגיון הערבי העבר הירדני במאחזים חיוניים באזור ההר ובשפלה הפנימית של ארץ ישראל, נועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית.[62]

חוקר מדע המדינה הגרמני, מתיאס קונצל, טוען בספרו "ג'יהאד ושנאת היהודים" כי את ארגון הטרור אל-קאעידה, כמו גם קבוצות איסלמיסטיות אחרות, מנחה אידאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהנאצים דרך תפיסותיהם של אל-חוסייני ותנועת "האחים המוסלמים" המצרית.[63]

באוקטובר 2015 התעורר דיון ציבורי בנוגע לחלקו של המופתי בשואה, בעקבות נאומו של בנימין נתניהו, שאמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם, אך המופתי בפגישתם אמר לו שאז יגיעו לארץ ישראל, ויעץ לו לשרוף אותם[64]. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה והסתה[65]. לנוכח הביקורת הבהיר נתניהו שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים, ולא לטהר את היטלר[66]. ב-30 באוקטובר פרסם הבהרה נוספת בעברית ובאנגלית בדף הפייסבוק הרשמי שלו, ובה הטיל אחריות מלאה על השואה על היטלר והנאצים, אך גם גינה את המופתי הפלסטיני על החלק שנטל בשואה ועל ההסתה האנטישמית שלו ושל ממשיכי דרכו.[67]

פרופ' מאיר ליטבק מסביר כי מעמדו של אל-חוסייני בקרב הפלסטינים לא מזהיר היום: "הפת"ח והרשות לא מתלהבים ממנו ואין לו מקום בולט בזירה הציבורית, בעיקר משום שהם רואים בו אחראי מרכזי לתבוסה שלהם במלחמת העצמאות". ליטבק מוסיף: "האנציקלופדיה הפלסטינית, למשל מדלגת על השנים שבהן המופתי שהה בגרמניה בערך הכתוב עליו, חמאס וחוגים אסלאמיים נוקטים גישה שונה, הם משבחים את המופתי מאד על עמדתו הבלתי מתפשרת במאבק שלו בציונות. משבחים אותו על שהבין את מרכזיות הדת במאבק בציונות ואת הצורך לרתום את האסלם למלחמה ביהודים, אין להם שום בעיה עם שהייתו בגרמניה הנאצית".[68].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים הטורבן וצלב הקרס, סרטון, באתר YouTube - עוסק בקשר ההדוק שבין המופתי לבין השלטון הנאצי, הקווים המשותפים שבין האידאולוגיה הנאצית לאידאולוגיה האיסלמית, והקשרם לסכסוך הישראלי-ערבי, הטלוויזיה הגרמנית, 2010

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תעתיק מדויק: חאג' מֻחמד אמין אל-חֻסֶיני
  2. ^ גרסאות אחרות מצביעות על 1896 או 1897 (אל פלג, עמ' 7).
  3. ^ David G. Dalin and John F. Rothmann, Icon of Evil; Hitler’s Mufti and the Rise of Radical Islam, 2008, page 54
  4. ^ צבי אל פלג, מנקודת ראותו של המופתי - מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, ע"מ 15
  5. ^ במחקר זה (עמ' 19) מוזכרת העובדה שקיבל משכורת של 50,000 מרק בחודש מגרמניה הנאצית
  6. ^ Matthew Bunson. "Hitler's Mufti". |Catholic Answers Magazin. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2013. 
  7. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 174-175
  8. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 179-180
  9. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 183-184
  10. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 231
  11. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 277-276, הערה 7.
  12. ^ צבי אל פלג, המופתי הגדול, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט - 1989, עמ' 16-13.
  13. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, לוח תאריכים, עמ' 430.
  14. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 82: על פי החוק, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר (היו בארץ ישראל בין 5 ל-8 מופתים), והתואר "המופתי הגדול" או "מופתי פלשתינה", שבו נהגו להכתיר את אמין אל-חוסייני, אין לו בסיס במשפט השרעי. יחד עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ, ובמיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת המועצה המוסלמית העליונה.
  15. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 241-243
  16. ^ לבניית מלון פאלאס שכר המופתי את שרותיו של הקבלן היהודי ברוך קטינקא. קטינקא אף בנה את ביתו הפרטי של המופתי בשכונת שיח' ג'ראח - בית שהמופתי השכיר לידידו ההיסטוריון ג'ורג' אנטוניוס, ולימים נודע כמלון שפרד.
  17. ^ 17.0 17.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 258.
  18. ^ 18.0 18.1 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 269-274
  19. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 31.
  20. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 282
  21. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 43.
  22. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 433.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 124.
  24. ^ דואר היום, 16 ביולי 1934.
  25. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 41.
  26. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 125.
  27. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 216-215.
  28. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
  29. ^ (בתרגום העברי: עמ' 298) John Roy Carlson, Cairo to Damascus (1951), p. 415
  30. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, פרק שני: המרד הערבי, 1939-1936, עמ' 47.
  31. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 158.
  32. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 149.
  33. ^ יגאל לוסין, עמוד האש: פרקים בתולדות הציונות, הוצאת "שקמונה" בשיתוף עם רשות השידור, 1982, פרק 9, עמ' 241.
  34. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 151.
  35. ^ 35.0 35.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 376.
  36. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 165-164; עמ' 410, הערה 44.
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 37.4 37.5 37.6 37.7 37.8 37.9 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 206-203.
  38. ^ 38.00 38.01 38.02 38.03 38.04 38.05 38.06 38.07 38.08 38.09 38.10 38.11 38.12 ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק 22: המופתי הגדול, עמ' 305-299.
  39. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 315, הערה 31: בשעת מרד רשיד עלי היו בעיראק כ-300 גולים פלסטינים, ובהם גם ג'מאל אל-חוסייני, אמין אל-תמימי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אמיל אל-ע'ורי, ומפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה.
  40. ^ הסדרה "עמוד האש", פרק 11 (מתחיל ב-38:45).
  41. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 316: רבים אחרים ממשתתפי מרד רשיד עלי ברחו לגרמניה ולארצות כיבושה. בין הפלסטינים היו גם מפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה. עליהם נוספו גם העיראקים רשיד עאלי אל-כילאני עצמו ופאוזי קאוקג'י.
  42. ^ המופתי בברלין, בסדרה "עמוד האש", פרק 12 (מתחיל ב-39:41).
  43. ^ בגרמנית: "denn die Stunde der Befreieung der Araber habe dann geschlagen, Deutschland habe dort keine anderen Interessen als die Vernichtung der das Judentum protegierenden Macht".
  44. ^ עופר אדרתמה באמת היה בפגישה של היטלר והמופתי? התיעוד המקורי מנובמבר 1941, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2015
  45. ^ Benyamin Korn,‏ Arab Chemical Warfare Against Jews--in 1944, באתר The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies,‏ מרץ 2003
  46. ^ אמנון לורדסוכן של הפיהרר, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 22 בדצמבר 2010
  47. ^ ל. הירשוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי, עמ' 322-323
  48. ^ סרטונים משפט אייכמן - ישיבה 74 - עדותו של פקד אברהם חגג בנוגע ליומנו של חאג' אמין אל חוסייני (מתחיל ב-46:08).
  49. ^ סרטונים משפט אייכמן - ישיבה 80 - עדותו של אייכמן על היכרותו עם המופתי (מתחיל ב-54:14).
  50. ^ אמין אל-חוסייני בכלא, בסדרה "עמוד האש", פרק 15 (מתחיל ב-33:43).
  51. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 326.
  52. ^ דוד בן דוד, גשר על פני התהומות, עמוד 183-184
  53. ^ אמין אל-חוסייני בורח מהכלא, בסדרה "עמוד האש", פרק 16 (מתחיל ב-41:21); עמ' 455.
  54. ^ 54.0 54.1 ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק 22: המופתי הגדול, עמ' 296-291.
  55. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 328.
  56. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 327, 347.
  57. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 341.
  58. ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, עמ' 135.
  59. ^ מצטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010), עמ' 63-60
  60. ^ משה שמש, חזון הרפובליקה הפלסטינית הנצחית של עבד אל־כרים קאסם 1963-1959, עמ' 202-201.
  61. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 374.
  62. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 377.
  63. ^ "ג'יהאד ושנאת היהודים" - בקורת ספרים חדשים, באתר טקסט
  64. ^ אחיה ראב"ד, נתניהו: היטלר לא רצה להשמיד בשעתו יהודים, חוסייני שכנע; היסטוריונים: לא נכון, באתר ynet, 21 באוקטובר 2015
  65. ^ בעולם: "בן ההיסטוריון עיוות את ההיסטוריה", באתר ynet, 21 באוקטובר 2015
    עופר אדרתהיסטוריונים: רצח יהודים המוני החל חודשים לפני הפגישה בין היטלר לאל-חוסייני, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2015
  66. ^ פוסט בדף הפייסבוק של נתניהו
    ברק רבידלאחר הביקורת: נתניהו מיתן את דבריו על היטלר והמופתי, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2015
  67. ^ קישור לפוסט, דף הפייסבוק הרשמי של נתניהו, 30 באוקטובר 2015.
  68. ^ פרופ' משה ליטבק בתחקיר של מאיר עוזיאל,"תיק המופתי", מעריב - המוסף , כ' בניסן תשע"ו, 28.4.2016, עמוד 10-11