אמין אל-חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שגיאות פרמטריות בתבנית:תפקיד מנהיג

פרמטרים [ שונות מידע, שונות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

אמין אל-חוסייני
1895; ירושלים, האימפריה העות'מאנית - 4 ביולי 1974; ביירות, לבנון (בגיל 79 בערך)
Al-Husayni1929 (cropped).jpg
אמין אל חוסייני (1929)
שם בשפת המקור الحاج محمد أمين الحسيني
מפלגה המפלגה הערבית הפלסטינית (לא באופן רשמי)
דת אסלאם סוני
המופתי של ירושלים
תקופת כהונה 1921 – 1937 (כ־16 שנים)
הקודם בתפקיד כאמל אל-חוסייני
הבא בתפקיד חוסאם א-דין ג'אראללה
נשיא המועצה המוסלמית העליונה
תקופת כהונה 1922 – 1937 (כ־15 שנים)
יושב ראש הוועד הערבי העליון
תקופת כהונה 1936 – 1937 (כשנה)
שירות צבאי
תקופת כהונה 1914 – 1916 (כשנתיים)

מוחמד אמין אל-חוסייניערבית: الحاج محمد أمين الحسيني;[1] ידוע כחאג' אמין; 1895[2] - 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי אשר כיהן כמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות[3] והשפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים[4]. אל-חוסייני היה המנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד בתקופת המרד הערבי הגדול ובתחילת מלחמת העצמאות. כיהן כראש הוועד הערבי העליון כמעט במשך כל שנות פעילותו הציבורית ובין השנים 1937-1921 גם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה. במסגרת הוועד הערבי העליון שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית[5] והקים בוואפן אס אס[6] יחידות מתנדבים מוסלמים, כמו חטיבת חנג'אר והלגיון הערבי החופשי. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה.

ראשית חייו 1920-1895[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמין אל חוסייני (עומד שלישי משמאל, שורה אמצעית) בנערותו עם אחיו ובני דודו בבית הקברות ממילא, סביבות 1912
אמין אל חוסייני בצעירותו.

אל-חוסייני נולד בירושלים. היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, טאהר אל-חוסייני, שלאורך שנות כהונתו נאבק בעלייה ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל. בני משפחת אל-חוסייני היו בעלי קרקעות עשירים בדרום ארץ ישראל. 13 מחברי משפחת אל-חוסייני היו ראשי העיר ירושלים בין השנים 1864 ועד 1920. קרוב משפחה חשוב נוסף היה כאמל אל-חוסייני, אח למחצה, שגם הוא היה המופתי של ירושלים. קרוב המשפחה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, עמד בראש הוועד הפועל הערבי - הגוף הפוליטי העליון של ערביי ארץ ישראל עד 1936.

אמין אל-חוסייני למד בירושלים. הוא למד טורקית בבית ספר ממשלתי וצרפתית אצל מיסיונרים קתולים, ובאליאנס למד אצל מנהלה היהודי, אלברט ענתבי. הוא למד אצל רשיד רידא באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, במשך כשנה חוק אסלאמי, אך לא סיים את לימודיו. אמין נקשר לרשיד רידא, מי שיחשב לימים לאב רוחני של תנועת האחים המוסלמים, הוזמן לביתו לעתים קרובות והושפע עמוקות מהשקפת עולמו - תפיסת התרבות המערבית כאיום קיומי על האסלאם שיש להתמודד עמו באמצעות חזרה לדרך חיים מטוהרת מהשפעה מערבית וקישור הדת למאבק הלאומי והפוליטי. במקביל ללימודי הדת למד אמין גם בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה, שם החל לארגן קבוצת סטודנטים פלסטינים (מוסלמים ונוצרים) שביקשה להביא לתודעה הציבורית את הסכנה שבציונות.[7] ב-1913, בגיל 18, קיים אל-חוסייני את מצוות החאג'. זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה למד בבית ספר למינהל באיסטנבול.

בשנת 1914 גויס לצבא האימפריה העות'מאנית ושירת בתותחנים באזור הים השחור. ב-1916 התמנה לשלישו של מושל איזמיר ואחר כך כקצין תותחנים בים השחור. אמין לא השתתף בלחימה משמעותית, ובזכרונותיו דיווח על סכסוכים עם מפקד האוגדה הטורקי, שקיפח לטענתו את החיילים הערבים[8]. הוא הואשם כי לקח חלק פעיל ברצח העם הארמני, אך האשמה זו לא הוכחה. בנובמבר 1916, לאחר שלקה בדיזנטריה, שוחרר וחזר לירושלים.

בשנת 1917 סייע לארגן מתנדבים למרד הערבי בשיתוף סוכן בריטי. ייתכן כי פעילות זו הקנתה לו את האהדה הבריטית שסייעה לו לקבל מאוחר יותר את תפקיד המופתי.[9] בשנת 1919 פעל אמין בדמשק כמלווה לג'בריל חדאד, קצין ממוצא לבנוני שהתמנה לממונה על הביטחון הכללי במשטרו של המלך פייסל. בקיץ אותה שנה, ארגן משלחת פלסטינית לקונגרס הסורי הלאומי - התכנסות שנועדה לתבוע עצמאות לסוריה הגדולה תחת מלכותו של פייסל. כשחזר לירושלים מדמשק נבחר לנשיא "המועדון הערבי", ארגון שאיחד צעירים ממשפחות נכבדים לקידום רעיון השתלבות פלסטין כ"סוריה הדרומית" בממלכה הערבית של סוריה בראשותו של פייסל והתנגדות להצהרת בלפור. במאורעות תרפ (אפריל 1920) היו אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף אחראים להסתת הערבים שחזרו מחגיגות נבי מוסא. השלטונות הבריטים הוציאו נגדם צו מעצר והם ברחו ומצאו מקלט אצל שבט בדואי בעבר הירדן המזרחי. בהיעדרם נידונו לעשר שנות מאסר. באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, בצעד ששיפר את דימויו בעיני הפלסטינים, העניק להם הנציב העליון הרברט סמואל חנינה. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה, אך משחלה המופתי כאמל אל-חוסייני, קיבל את הצעת החנינה וחזר לירושלים.[10]

שנותיו כמופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו לתפקיד מופתי 1929-1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בראש משלחת מחאה ללונדון, דצמבר 1929.

בשנת 1921, שנה לאחר החלת ממשל אזרחי בריטי בארץ ישראל בראשות הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, מת כאמל אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ואחיו למחצה של אמין אל-חוסייני. בבחירות שנערכו לתפקיד בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אמין אל-חוסייני, הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת, שכן לא סיים את חוק לימודיו באל-אזהר, למקום הרביעי. על פי החוק העות'מאני היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים.[11] משפחת אל-חוסייני הפעילה לחץ רב, בעיקר באמצעות עצומות, על השלטון הבריטי שגם הוא העדיף את מינוי אמין אל-חוסייני לתפקיד גם כדי להשיב את האיזון בין משפחת אל-חוסייני למשפחת נשאשיבי שהופר עם מינויו של ראע'ב נשאשיבי לראשות עיריית ירושלים במקומו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני. אנשי ממשל בריטי בליווי נכבדים מוסלמים שכנעו את השייח' חסאם ג'אראללה להסיר את מועמדותו ובכך התקדם אמין אל-חוסייני אל בין שלושת המועמדים הראשונים ונסללה הדרך החוקית למינויו לתפקיד. להסכמת הממשל הבריטי למינוי קדמו פגישות פיוס בין אמין אל-חוסייני להרברט סמואל ופקידים בריטים נוספים, בפגישות אלו הובטח שיתוף פעולה עם הממשלה. באפריל אותה שנה נשא אל-חוסייני נאום מתון בחגיגות נבי מוסא, שעברו בשקט, בניגוד לפרץ האלימות שהתחולל בחג זה ב-1920. בעקבות הסכמות אלו ובהשפעת ארנסט ריצ'מונד, מונה אמין אל-חוסייני במאי 1921[12] למופתי של ירושלים. אל-חוסייני קיבל את תואר המופתי, אם כי לא זכה כקודמו לתואר "המופתי הגדול"[13] ודבר המינוי לא פורסם בעלון הרשמי של ממשלת המנדט.[14] מינוי זה הגביר את השפעתו שהייתה רבה עוד קודם לכן כבן למשפחת אל-חוסייני.

את דרכו אל ראש הפירמידה הפוליטית של הפלסטינים סלל באמצעות המועצה המוסלמית העליונה, שהוקמה בסוף שנת 1921. לאחר הקמתה, דרש אל-חוסייני וקיבל את התואר "המופתי הגדול". הוא נבחר לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה ול"ראש החכמים" ("ראיס אל-עולמא") בסיוע הבריטים, תוך גיוס משאבי העולם הערבי והמוסלמי לשיפוצים במסגד אל אקצא ובכיפת הסלע שעל הר הבית ותוך מאבק אל מול נגדה מבית בדמות הוועד הפועל הערבי, שהשתדלה לערער את מעמדו בעוד הוא נתון במאבק נגד היישוב וממשלת המנדט. ביתרת הכסף אותו גייס, בנה ב-1929 את מלון פאלאס ברחוב אגרון (אז רחוב ממילא) בירושלים.[15]

מאורעות תרפ"ט עד למרד הערבי 1936-1929[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בין חברי הוועד הערבי העליון, 1936

אל-חוסייני יצא בחריפות נגד הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. תפקידו במאורעות תרפ"ט - 1929 שנוי במחלוקת, ב־16 באוגוסט, שבוע לפני פרוץ המאורעות, נשא אמין נאום ששלהב המונים לפרוץ לרחבת הכותל ומשם לרובע היהודי. ביום פרוץ גל האלימות הגדול, 23 באוגוסט, זימן אלן סונדרס, מפקד משטרת ירושלים את אמין בניסיון נפל לעצור את ההידרדרות, ולמחרת זומנו אמין ומוסא כאט'ם חוסייני למושל העיר ונדרש מהם לצנן את הרוחות. לאחר פגישה זו קרא אמין לערבים לתת אמון בממשלה, אלא שלקריאה זו לא הייתה בשלב זה כל השפעה. לאחר המאורעות הטיל הנציב העליון ג'ון צ'נסלור על אמין אחריות לאלימות. לעומת זאת, ועדת שו, שבפניה העיד אמין במשך 5 ישיבות וטען לקיפוח הערבים והפרת הבטחות בריטיות, ניקתה אותו מאחריות למאורעות.[16] לפני המהומות נשלחו כרוזים מירושלים אל כפרי סביבתה, ובהם הוראות לעלות לעיר הקדושה ולפגוע ביהודים. אלה נשאו את חתימתו של אל-חוסייני, אולם היא הייתה מזויפת, ככל הנראה במתכוון. הוא רצה לעורר את הרושם באוכלוסיה הערבית שהוא העומד מאחורי ההוראות הללו, אך גם להישמר מתגובת השלטונות במקרה שייחקר.[17]

בראשית שנות ה-30 פעל אל-חוסייני לזיהוי המאבק הלאומי הפלסטיני עם עקרונות דת מוסלמיים, ולחיזוק הלאומיות הפלסטינית. ב-1930 הקים קופה פלסטינית הדומה ל"קרן קיימת לישראל" במטרותיה, מיזם שכשל גם בגלל התנגדות האופוזיציה הנשאשיבית. בדצמבר 1931 כינס (יחד עם שאוכת עלי, מוסלמי הודי, ובתמיכת רשיד רדא) ועידה כל-איסלאמית עולמית (אנ') בירושלים, שבה השתתפו 130 צירים מ-22 מדינות. אמין עמד בראש הוועידה והצליח לשתף בה גם אנשי דת שיעים ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באסלאם מאוחדים בשאלת פלסטין. כמו כן, הצליח לבלום החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי איראן ובכך מנע פיצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלסטינית.[18] בוועידה הוכרזה קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים. אל-חוסייני נבחר לנשיא הוועד הפועל של הוועידה. האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית, "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית", בהשתתפות כאלף איש, שסירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני ובנשיאותו.[19]

בשנת 1933 ערך המופתי מסע לעיראק ולהודו.[20]

בשנת 1935 ייסד את המפלגה הערבית הפלסטינית, אך נמנע מלעמוד בראשה והעמיד במקומו את ג'מאל אל-חוסייני, קרובו ועוזרו. במשך כל שנות כהונתו, קשר קשרים עם ארצות ערב והאיסלאם וניסה להשיג לעצמו מעמד וכבוד בעולם הערבי כולו. הוא אסף בארצות הללו תרומות בשביל פלסטין ומסגדיה ואף הציע את תיווכו בסכסוכים בין-ערביים, כמו למשל במלחמת סעודיה-תימן (1934).[21]

בשנים אלו התהדק הקשר בין אל-חוסייני לתנועה הנאצית בגרמניה. כבר במרץ 1933 העביר אל-חוסייני לקונסול גרמניה בירושלים מסר התומך במשטר החדש, "הפשיסטי והאנטי דמוקרטי" בגרמניה, והביע רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים. במסגרת "המפלגה הערבית הפלסטינית" הופעלה תנועת נוער בשם "אל-פותווה" שדמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "הצופים הנאצים".[22] בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.[23] בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, גליאצו צ'אנו, על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה.[24]

במרד הערבי הגדול 1939-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

ב-1936 היה אל-חוסייני בין היוזמים והמנהיגים של מרד הערבי הגדול, והיה נשיא הוועד הערבי העליון. הוא השתלט עליו במהירות וארגן את ההתנגדות לבריטים וליהודים. הוא הוביל קו תקיף ביותר כנגד היישוב היהודי, ועודד רצח חפים מפשע. בזכות הכוח הרב שצבר עקב מינויו למופתי נמנעה בריטניה מלגרשו במשך תקופה ארוכה, מכיוון שחששה מתסיסה ערבית נוספת כמו בעיראק, עבר הירדן ומצרים בהן שלטה.

בשנת 1936, עם פרוץ המאורעות, יזם אל-חוסייני מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים. לאחר מספר התנקשויות הוא השיג את מטרתו: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו או גלו מן הארץ לבלי שוב.[25]

באוקטובר 1936 הסתיים השלב הראשון של המרד הערבי, כאשר לבקשתו הסודית של אל-חוסייני, קראו מלכי ערב לפלסטינים להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה, והמורדים "נשמעו" לקריאה.[26] בתחילת נובמבר הגיעה לארץ ישראל ועדת פיל, ועד פרסום המלצותיה ביולי 1937, גבתה עדויות ברחבי הארץ. הוועד הערבי העליון החרים את וועדת החקירה, אולם סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם. הוא הציג בפני הבריטים את מעשיהם של היהודים בארץ, והציג עדויות לפיהן היישוב היהודי אחראי להריסת מקומות קדושים למוסלמים. הוא טען כי אדמות הארץ שייכות למוסלמים ושלל כל פשרה שתכלול ריבונות יהודית בארץ. בתשובה על שאלה, הבהיר כי לדעתו אין מקום בארץ ליהודים הנמצאים בה. בנוסף, דרש לקיים את הבטחות בריטניה מאיגרת מקמהון.

לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס, הדיחו הבריטים את אל-חוסייני מכל תפקידיו והוציאו נגדו צו מעצר. הוא הסתתר באזור המסגדים בהר הבית. הבריטים הטילו מצור על המקום אך חששו לפרוץ למקום הקדוש. ב-13 באוקטובר 1937 הצליח חאג' אמין לחמוק מהבריטים. הוא הגיע לנמל יפו מחופש לבדואי ומשם הועבר על ידי אנשיו ללבנון. שאר חברי הוועד הערבי העליון גורשו באותו זמן על ידי הבריטים לאיי סיישל. בשנת 1938 ברח אל-חוסייני לסוריה וללבנון, משם המשיך לנהל את המרד והפיץ תעמולה כנגד היישוב היהודי בארצות ערב וצפון אפריקה.

במלחמת העולם השנייה 1946-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.
אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא הגרמני, ברלין 1942.
אמין אל-חוסייני והיינריך הימלר, 1943.
אל-חוסייני מצדיע במועל יד בביקור רשמי בדיוויזיית אס אס הררית ה-13, בליווי מפקדים בכירים. נובמבר 1943.

בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ביקשו הבריטים משלטונות צרפת בלבנון להסגיר את חאג' אמין שנודע זמן רב בקשריו עם איטליה וגרמניה והם סירבו. ב-13 באוקטובר 1939 הוא הצליח להימלט מלבנון לאחר ששיחד את המפקד הצרפתי ב-500 ליש"ט. הוא התחפש לאשה והגיע כעבור שלושה ימים לבגדאד, שם התקבל בכבוד רב.

יחד עם מנהיגים פלסטינים גולים נוספים, הוא השתתף בארגון מרד רשיד עלי אל-כילאני[27] נגד הבריטים ובפרעות ביהדות בבל (הפרהוד). לאחר כישלון המרד, ברח במאי 1941 לאיראן והסתתר בשגרירות היפנית בטהראן. באוקטובר 1941 הצליח להימלט משם בתחפושת ובדרכון מזויף בסיוע גורמים איטלקים. הוא הגיע לטורקיה ומשם, דרך בולגריה, רומניה והונגריה, הגיע ב-11 באוקטובר 1941 לרומא, ונפגש עם בניטו מוסוליני ב-27 באוקטובר 1941 בארמון ונציה.

בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בנובמבר 1941 הגיע לברלין[28] ונפגש עם יואכים פון ריבנטרופ. ב-28 בנובמבר 1941 נפגש עם היטלר.[29][30] בתיאורו את הפגישה, טען אל-חוסייני כי הייתה תמימות דעים ביניהם, וכי היטלר אמר לו שאת הבעיה היהודית יש לפתור "צעד אחר צעד". אל-חוסייני קיבל הבטחה כי עם כיבוש המזרח התיכון "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".[31][30] לפי עדותו של דיטר ויסליצני[דרוש מקור], חוסייני ליווה באופן אישי ביחד עם אדולף אייכמן סיור בקרה ומעקב אחר תהליך ההשמדה בתאי הגזים באושוויץ. אחרים ובהם אייכמן הכחישו טענה זו.[דרוש מקור][32]

גרמניה הייתה נתונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שם היה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן[דרוש מקור]. אל-חוסייני ציפה כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה, יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל.

הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים לדיוויזיה בוואפן אס אס מקרב המוסלמים בבוסניה - דיוויזיית אס אס הררית ה-13. כמו כן סייע להקים את הלגיון הערבי החופשי, יחידה ערבית במסגרת הוורמאכט[דרוש מקור] בנוסף, היה שותף לתכנון מבצע "אטלס" - שיש הסבורים שנועד להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב על ידי צנחנים גרמנים וערבים שצנחו באזור יריחו.[33]

אל-חוסייני אף פנה לממשלות איטליה, בולגריה והונגריה בבקשה שיבטלו היתרי עלייה שנתנו ליהודים תוך שהוא מאיץ בממשלות לגרש את היהודים לפולין, צעד שמשמעותו מסירתם לידי הנאצים.[34]

בין השנים 1945-1941, בהן היה אל-חוסייני פעיל בשירות הנאצים, עמדה משכורתו החודשית על סכום של 50,000 מרק (כפול ממשכורתו של פילדמרשל בצבא הגרמני).[35] בזכרונותיו, שנתפרסמו ב"אחבאר אל יום" הקאהירי לאחר המלחמה, כתב חאג' אמין כי "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן".

אל-חוסייני בילה את שנות המלחמה בגרמניה, תוך מתן עזרה לגרמנים במאמץ המלחמתי שלהם, בנאומים ברדיו ברלין בערבית, כמו גם בשידול שבויי מלחמה ערבים מהצבא הבריטי להצטרף לצבא הגרמני, ובתעמולה בשטחי כיבוש המאוכלסים מוסלמים.

בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1945[36] נלכד אמין אל חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה והושם בכלא "פונטנבלו" ליד פריז. בצרפת הוא מצא מקלט למשך תקופה ארוכה, ספק כשבוי ספק כאורח כבוד. הוא נשפט על ידי בית הדין הצבאי היוגוסלבי העליון, על פעילות יחידתו נגד הפרטיזנים, והורשע כפושע מלחמה. עקב כך הגישה יוגוסלביה לבעלות הברית בקשה להסגרתו. ארצות ערב, ביניהן סוריה ומצרים, דרשו לשחררו. הם ראו בו גיבור לאומי והפלסטינים ראו בו מנהיג לאומי גדול. אולם הממשלה הבריטית דחתה את הלחצים להעניק לו חנינה ולאפשר לתפוס שוב את הנהגת ערביי ארץ ישראל, וכפשרה, שחררה מהכלא את בן דודו ויד ימינו, ג'מאל אל-חוסייני.[37] שלושה מחיילי הבריגדה היהודית וביניהם דוד בן דוד, תכננו להתנקש בחייו של אל-חוסייני. הכוח היה אמור לנוע עם רכב בריטי של הבריגדה לתוך בית הסוהר ושם להרוג אותו.[38] בטרם ניגשו לביצוע הם קיימו התייעצות עם רבנים שהשתתפו בכנס של תנועות המזרחי והפועל המזרחי באירופה בבריסל שבבלגיה. הרבנים השיבו כי הם מעמידים בסכנת נפשות "רבבות יהודים בארצות ערב" וסברו כי ממילא יישפט המופתי בקרוב כפושע מלחמה. ב-9 ביוני 1946, נחטף (ושוחרר באופן מסתורי) אל-חוסייני ממעצרו בצרפת. הוא התגלה בשווייץ, אליה נמלט כדי להתחמק מהעמדה לדין על פשעיו נגד האנושות, וכעבור מספר ימים הגיע כאורח מכובד למצרים.[39]

הנכבה ומדינת ישראל 1964-1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

Arabic-The Mufti High Command call the Arabs to attack and conquer all of Palestine, as a response to the U.N partition resolution.png
למעלה: כרוז המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת החלוקה
למטה: תרגום הכרוז לעברית

אל-חוסייני המשיך לעסוק בפעילות פוליטית, תוך שהוא חוזר לשלוט בוועד הערבי העליון, ובזמן מלחמת העצמאות ניהל את ענייניהם של ערביי ארץ ישראל ממקום גלותו בקהיר. אחיינו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, היה מפקד הכוחות הפלסטינים באזור ירושלים.

לאחר מלחמת העצמאות היה שותף להקמת ממשלת כל פלסטין בעזה ועמד בראשה, אולם הממשלה הועברה במהרה על ידי המצרים לקהיר, שם המשיכה להתקיים רשמית עד 1959. עם זאת, אף ששלטונות מצריים הקפידו בראשית התקופה להמשיך ולתמוך בממשלה, לפחות באופן רשמי, הרי שככל שעבר הזמן הלכו וגברו ההגבלות שהוטלו על אל-חוסייני, ובד בבד הלך וגבר הניכור בין שלטונות מצרים לממשלת כל פלסטין בראשותו.

אף כי לפי ההערכה לאל-חוסייני לא היה תפקיד משמעותי במסגרת מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, הרי שבין הקצינים המורדים נכללו אישים שנחשבו כתומכיו, וביניהם גמאל עבד אל-נאצר, שליטה העתידה של מצרים אשר הכיר את המופתי עוד במהלכה של מלחמת העצמאות. בשנות החמישים ישב אל-חוסייני וארגן יחד עם גמאל עבד אלנאצר את פעולות הפידאיון. הוא נפגש בקהיר עם יאסר ערפאת. ערפאת הושפע רבות ממנו ו"פלסטינונא נדאא אלחיאת", העיתון הראשון שיצא לאור על ידי צעירי הפתח, הכיל רבים מעקרונות המופתי.

עם זאת, חרף עדנה זמנית, יחסיו של אל-חוסייני עם השלטון החדש לא התאפיינו בהרמוניה. בין היתר בשל יחסיו של אל-חוסייני עם גורמי אופוזיציה לשלטון החדש, ובעיקר עם תנועת האחים המוסלמים, אשר בעיני השלטון נחשבה לאופוזיציה העיקרית להמשך שלטונם במדינה. היחסים בין אל-חוסייני לשלטון המצרי, ובעיקר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הגיעו בסופו של דבר למבוי סתום בעקבות ניסיון ההתנקשות בחיי נאצר מצד האחים המוסלמים בשנת 1954, כאשר בעקבות קשריו עם האחים המוסלמים נחשד אל-חוסייני בחוסר נאמנות לשלטון המצרי.[40] עקב מחלוקת עמוקה בינו לבין נאצר לאחר מבצע קדש ב-1956, נאלץ המופתי בסופו של דבר לצאת ממצרים.

לאחר הסתלקותו ממצרים בעקבות לחץ השלטונות (שדאגו לפרסומן של כתבות עוינות בעיתונות על תפקידו בנכבה, נושא שזכה זה מכבר להתייחסויות רבות ברחבי העולם הערבי) באוגוסט 1959, עבר בשנת 1960 לגור בלבנון, שם נהנה בשנתיים הראשונות מתמיכת עיראק בתור נציגו של הוועד. ישיבתו בלבנון לא מנעה ממנו לפרסם בשנת 1962, עדיין בתור יו"ר הוועד הערבי העליון, את אמנת הוועד. אמנה זו היא האמנה הפלסטינית הראשונה אשר עקרונותיה שימשו מאוחר יותר כבסיס לאמנות המוכרות יותר של אש"ף (הנוסח עודכן ב-1968).

לאחר הקמת אש"ף 1974-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק לאחר הקמת אש"ף ביוני 1964, והעברת תמיכת הליגה הערבית לגוף זה באופן רשמי כמייצגם של ערביי פלסטין, בוטל מינויו של אל-חוסייני כיו"ר הוועד.

הקמת אש"ף, אשר לראשונה מאז מלחמת 1948 והקמת ממשלת כל פלסטין היוותה איום על טענתו של אל-חוסייני לייצוג בלעדי של בני העם הפלסטיני למול גורמי העולם, הובילה אותו לראשונה לשקול ברית עם אויבו ההיסטורי, בית המלוכה ההאשמי. החשש המשותף של אל-חוסייני ושל המלך חוסיין מפני כוחו המתעצם של אש"ף הביאה אותם לפעול יחדיו. בשנת 1966 ערך המופתי ביקור רשמי בירושלים, שהייתה אז תחת שלטונה של ירדן. גם לאחר מלחמת ששת הימים המשיך המופתי בקשריו עם המלך חוסיין, ואף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח ספטמבר השחור בשנת 1970. המזרחן צבי אל-פלג העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש האוטונומיה שהועיד המלך חוסיין שתתקיים בשטחי יהודה והשומרון כאשר יחזרו לפי הערכתו דאז, לשליטת ירדן.

בשנת 1974 מת בביירות. הוא ביקש שגופתו תיקבר על הר הבית, אך מדינת ישראל סירבה לאפשר זאת. בראש מלוויו, חרף הסכסוך המדיני ארוך הטווח בין השניים, צעד ראש אש"ף, יאסר ערפאת.

תדמיתו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אחריותו החלקית לנכבה, לא נחשב אל-חוסייני לגיבור פלסטיני, למרות פעולותיו הרבות שתרמו ברבות הימים ליצירת התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא הסביר את עצמו היטב בספרו, שיצא לאור בשנת 1954 , "חקאאק ען קצ'יית פלסטין" - עובדות על בעיית פלסטין. בספרו סותר אל-חוסייני את הטענות שהופנו נגדו על חלקו באי הכנת הפלסטינים למלחמה ואי הכנתם לעימות הגדול עם הציונים. אל-חוסייני טען כי אם מדינות ערב היו מספקות לפלסטינים נשק ותחמושת ככל שנדרש, והיו נותנות לפלסטינים להילחם כרצונם, הרי שהם היו מביסים את היהודים. הוא האשים בבגידה גם את עבדאללה מלך ירדן שהיה מושפע מקציני הלגיון הבריטי ועשה יד אחת עם הציונים לחלוקת פלסטין. הוא סתר את הטענה כי ניתן היה להסכים על תוכנית החלוקה שכן לא ניתן להסכים ולו חלקית למשהו שאינו צודק כלל במהותו.

חוקר מדע המדינה הגרמני, מתיאס קונצל, טוען בספרו "ג'יהאד ושנאת היהודים" כי את ארגון הטרור אל-קאעידה, כמו גם קבוצות איסלמיסטיות אחרות, מנחה אידאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהנאצים דרך תפיסותיהם של אל-חוסייני ותנועת "האחים המוסלמים" המצרית.[41]

באוקטובר 2015 התעורר דיון ציבורי בנוגע לחלקו של המופתי בשואה, בעקבות נאומו של בנימין נתניהו, שאמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם, אך המופתי בפגישתם אמר לו שאז יגיעו לארץ ישראל, ויעץ לו לשרוף אותם[42]. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה והסתה[43]. לנוכח הביקורת הבהיר נתניהו שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים, ולא לטהר את היטלר[44]. ב-30 באוקטובר פרסם הבהרה נוספת בעברית ובאנגלית בדף הפייסבוק הרשמי שלו, ובה הטיל אחריות מלאה על השואה על היטלר והנאצים, אך גם גינה את המופתי הפלסטיני על החלק שנטל בשואה ועל ההסתה האנטישמית שלו ושל ממשיכי דרכו.[45]

פרופ' מאיר ליטבק מסביר כי מעמדו של אל-חוסייני בקרב הפלסטינים לא מזהיר היום: "הפת"ח והרשות לא מתלהבים ממנו ואין לו מקום בולט בזירה הציבורית, בעיקר משום שהם רואים בו אחראי מרכזי לתבוסה שלהם במלחמת העצמאות". ליטבק מוסיף: "האנציקלופדיה הפלסטינית, למשל מדלגת על השנים שבהן המופתי שהה בגרמניה בערך הכתוב עליו, חמאס וחוגים אסלאמיים נוקטים גישה שונה, הם משבחים את המופתי מאד על עמדתו הבלתי מתפשרת במאבק שלו בציונות. משבחים אותו על שהבין את מרכזיות הדת במאבק בציונות ואת הצורך לרתום את האסלם למלחמה ביהודים, אין להם שום בעיה עם שהייתו בגרמניה הנאצית".[46].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תעתיק מדויק: חאג' מֻחמד אמין אל-חֻסֶיני
  2. ^ גרסאות אחרות מצביעות על 1896 או 1897 (אל פלג, עמ' 7).
  3. ^ David G. Dalin and John F. Rothmann, Icon of Evil; Hitler’s Mufti and the Rise of Radical Islam, 2008, page 54
  4. ^ צבי אל פלג, מנקודת ראותו של המופתי - מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, ע"מ 15
  5. ^ במחקר זה (עמ' 19) מוזכרת העובדה שקיבל משכורת של 50,000 מרק בחודש מגרמניה הנאצית
  6. ^ Matthew Bunson. "Hitler's Mufti". |Catholic Answers Magazin. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2013. 
  7. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 174-175
  8. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 179-180
  9. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 183-184
  10. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 231
  11. ^ צבי אל פלג, המופתי הגדול, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט - 1989, עמ' 16-13.
  12. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, לוח תאריכים, עמ' 430.
  13. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 82: על פי החוק, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר (היו בארץ ישראל בין 5 ל-8 מופתים), והתואר "המופתי הגדול" או "מופתי פלשתינה", שבו נהגו להכתיר את אמין אל-חוסייני, אין לו בסיס במשפט השרעי. יחד עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ, ובמיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת המועצה המוסלמית העליונה.
  14. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 241-243
  15. ^ לבניית מלון פאלאס שכר המופתי את שרותיו של הקבלן היהודי ברוך קטינקא. קטינקא אף בנה את ביתו הפרטי של המופתי בשכונת שיח' ג'ראח - בית שהמופתי השכיר לידידו ההיסטוריון ג'ורג' אנטוניוס, ולימים נודע כמלון שפרד.
  16. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 269-274
  17. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 31.
  18. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 282
  19. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 43.
  20. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 433.
  21. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 216-215.
  22. ^ כל הפסקה - מתוך "קרבנות", מאת בני מוריס, עמ' 123-125
  23. ^ דואר היום, 16 ביולי 1934.
  24. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 41.
  25. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
  26. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, פרק שני: המרד הערבי, 1939-1936, עמ' 47.
  27. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 315: בשעת מרד רשיד עלי היו בעיראק כ-300 גולים פלסטינים, ובהם גם ג'מאל אל-חוסייני, אמין אל-תמימי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אמיל אל-ע'ורי, ומפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה.
  28. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 316: רבים אחרים ממשתתפי מרד רשיד עלי ברחו לגרמניה ולארצות כיבושה. בין הפלסטינים היו גם מפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה. עליהם נוספו גם העיראקים רשיד עאלי אל-כילאני עצמו ופאוזי קאוקג'י.
  29. ^ על המופתי בברלין, מתוך הסדרה "עמוד האש", פרק 12 (מתחיל ב-39:41).
  30. ^ 30.0 30.1 עופר אדרתמה באמת היה בפגישה של היטלר והמופתי? התיעוד המקורי מנובמבר 1941, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2015
  31. ^ תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי ביום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941
  32. ^ Schechtman, Joseph B.. The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini, (T. Yoseloff, 1965P.160
  33. ^ Benyamin Korn,‏ Arab Chemical Warfare Against Jews--in 1944, באתר The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies,‏ מרץ 2003
  34. ^ ל. הירשוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי, עמ' 322-323
  35. ^ אמנון לורדסוכן של הפיהרר, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 22 בדצמבר 2010
  36. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 437.
  37. ^ אמין אל-חוסייני בכלא, מתוך הסדרה "עמוד האש", פרק 15 (מתחיל ב-33:43).
  38. ^ מקור:דוד בן דוד, עמוד 183-184
  39. ^ אמין אל-חוסייני בורח מהכלא, מתוך הסדרה "עמוד האש", פרק 16 (מתחיל ב-41:21).
  40. ^ מצטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010), עמ' 63-60
  41. ^ בקורת ספרים חדשים - אתר טקסט
  42. ^ אחיה ראב"ד, נתניהו: היטלר לא רצה להשמיד בשעתו יהודים, חוסייני שכנע; היסטוריונים: לא נכון, באתר ynet, 21 באוקטובר 2015
  43. ^ בעולם: "בן ההיסטוריון עיוות את ההיסטוריה", באתר ynet, 21 באוקטובר 2015
    עופר אדרתהיסטוריונים: רצח יהודים המוני החל חודשים לפני הפגישה בין היטלר לאל-חוסייני, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2015
  44. ^ פוסט בדף הפייסבוק של נתניהו
    ברק רבידלאחר הביקורת: נתניהו מיתן את דבריו על היטלר והמופתי, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2015
  45. ^ קישור לפוסט, דף הפייסבוק הרשמי של נתניהו, 30 באוקטובר 2015.
  46. ^ פרופ' משה ליטבק בתחקיר של מאיר עוזיאל,"תיק המופתי", מעריב - המוסף , כ' בניסן תשע"ו, 28.4.2016, עמוד 10-11