וויטייך טוקה
.png) | |
| לידה |
4 ביולי 1880 Štiavnické Bane, סלובקיה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
20 באוגוסט 1946 (בגיל 66) ברטיסלאבה, צ'כוסלובקיה |
| מדינה |
האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| מעסיק |
אוניברסיטת קומניוס בברטיסלאבה |
| תפקיד |
ראש ממשלת סלובקיה |
| מפלגה |
מפלגת העם הסלובקית |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
  | |
וויטייך טוקה (בסלובקית: Vojtech Lázar "Béla" Tuka; 4 ביולי 1880- 20 באוגוסט 1946[1]) היה מדינאי סלובקי לאומני. כיהן כראש הממשלה של סלובקיה בין השנים 1939- 1944 והחל מסוף יולי 1940 כיהן גם כשר החוץ של סלובקיה.[1]
וויטייך היה בין האחראים לגירוש היהודים במלחמת העולם השנייה[1] ומנהיג האגף הרדיקלי של מפלגת העם הסלובקית.[1]
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
וויטייך טוקה, שלעיתים כונה בשם ההונגרי "בלה" (Bela), נולד בשנת 1880 בעיירה סטיאבניקה ביין, שבממלכת הונגריה (באותה עת).
עד שנת 1918, תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית, כיהן כמזכיר מפלגת העם הסלובקית.
טוקה למד משפטים והיה לפרופסור[1] הצעיר ביותר בממלכת הונגריה כאשר לימד משפטים בין השנים 1914 ל-1919 באוניברסיטה האליזבתנית בברטיסלאבה. ב-1918 צורפה סלובקיה למוראביה ובוהמיה כחלק מהקמת צ'כוסלובקיה בעקבות תום מלחמת-העולם הראשונה.
טוקה, שהיה לאומני, התנגד לצירופה של סלובקיה והצטרף לתנועת אירידנטה (התנועה לאיחוד רומניה ומולדובה), שהתנגדה לאיחוד עם צ'כוסלובקיה.
ב-1923 ייסד את התנועה הפשיסטית הבדלנית רודוברנה ("משמר המולדת") (Rodobrana)[1] וערך את ביטאון התנועה Slovak. .[2][1]
האשמות בריגול ועונש מאסר ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בינואר 1928 פרסם טוקה מאמר שכותרתו "ואקום יוריס". טוקה טען כי ב"הצהרת מרטין" מ-30 באוקטובר 1918 - הגרסה הסלובקית של הכרזת העצמאות של צ'כוסלובקיה - היה נספח שלא נכלל בהצהרה, ולפיו ההכרזה אמורה הייתה להיות בתוקף לעשר שנים בלבד, היינו עד 30 באוקטובר 1928.
בתגובה, בשנת 1929 האשימה ממשלת צ'כוסלובקיה את טוקה בריגול ובבגידה.[1] טוקה נמצא אשם ונידון ל-15 שנות מאסר. הוא ריצה כעשר שנים מהעונש הזה.
מדיניות הממשלה הסלובקית כלפי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הסכם מינכן ובוררות וינה הראשונה בשנת 1938, הכריזה סלובקיה על עצמאות ב-14 במרץ 1939, אך למעשה הייתה גרורה של גרמניה הנאצית. יום לאחר הכרזת העצמאות נכבשה צ'כיה על ידי הגרמנים.[3]
כמה שבועות אחרי ועידת מינכן נבחר יוזף טיסו, שהיה כומר לראשות הממשלה הסלובקית וטוקה נבחר לסגנו. ב-28 ביולי 1940 נפגש היטלר עם טיסו וחברי ממשלתו בזלצבורג והוסכם להקים בסלובקיה משטר "נציונאל-סוציאליסטי". טוקה מונה לכהן כראש הממשלה, תפקיד אותו מילא עד ספטמבר 1944 וטיסו כיהן כנשיא מדינת סלובקיה העצמאית.[4]
בתקופת האוטונומיה של סלובקיה התפתחו בקרב מפלגת העם השולטת שתי תפיסות לפתרון השאלה היהודית. "המתונים", ובראשם טיסו, ביקשו להגביל את פעילותה של הקהילה היהודית בכל תחומי החיים על פי עיקרון הנומרוס קלאוזוס (כלומר הגבלה לארבעה אחוזים, חלקם של היהודים באוכלוסייה הכללית), ואילו הקיצוניים, ביניהם טוקה ואלכסנדר מאך, שהיה מפקד משמר הלינקה, ראש המשטרה החשאית וראש משרד התעמולה וממנהיגי המשטר הפשיסטי, ביקשו לבטל כליל את מעמדה של הקהילה היהודית.[5] טוקה טען כי סלובקיה יכולה לסמוך על הגנתן של 200 חטיבות גרמניות רק אם תפתור באופן רדיקלי את השאלה היהודית. טוקה דחה את החוקים האנטישמיים וההוראות הממשלתיות שאושרו עד אז, מתח עליהם ביקורת חריפה והגדירם בלתי מספיקים ובלתי יעילים. את היהודים כינה "אויבים ללא פשרה של הנציונל - סוציאליזם בהיותם קומוניסטים וקפיטליסטים".[6]
ב-3 בספטמבר 1940 התקבל בפרלמנט "החוק המסמיך" שייפה את כוחה של הממשלה לפעול בענייני אריזציה, אך הוא גם נוצל לנקיטת אמצעים אחרים נגד היהודים. על סמך חוק זה הקים טוקה כבר ב-18 בספטמבר 1940 את משרד הכלכלה המרכזי שנועד לרכז את ביצוע הרחקתם של היהודים מחיי החברה והכלכלה והעברת רכושם.[7] לראשות המשרד מינה טוקה את בן חסותו אגוסטין מוראווק, פקיד שאפתן שמילא תפקיד חשוב בפתרון השאלה היהודית בסלובקיה. מוראווק שיתף את הבכירים במשרדי הממשלה בדעותיו בדבר פתרון השאלה היהודית אך למעט טוקה איש לא התייחס ברצינות להצעתו תחילה אלא רק לאחר שממשלת סלובקיה הודיעה באמצעות ראשה וויטייך טוקה על כיוון חדש של מצע נציונל-סוציאליסטי. מוראווק דחה כל ביקורת שנמתחה על עבודת משרדו בטענה שהביקורות אינן אלא התקפות מרושעות ובלתי מבוססות שיזמו היהודים והסתמך על מעמדו המיוחד של משרדו ועל ידו המגנה של טוקה.[8]
ב־28 בספטמבר 1940 הורה טוקה לראשי המחוזות והנפות לשקול היכן במחוזותיהם ניתן להקים גטו לכ - 10,000 יהודים. להגשמת תוכנית מעין זו - שחייבה גם הוצאות כספיות ניכרות - לא היה בחוגים הממשלתיים הקובעים די רצון פוליטי.[9]
במאי 1941, נפגש מוראווק עם דיטר ויסליצני, עוזר בכיר של אדולף אייכמן, והעלה בפניו את הרעיון להעביר לפחות חלק מן היהודים לגנרלגוברנמן או אולי להעסיקם בעבודות ציבוריות בגרמניה, דבר שהיה מקל על המצב המסובך הנוכחי. השניים נקטו צעדים למימושו של רעיון זה ולמוסדות הנאצים הנוגעים בדבר נמסר לכל המאוחר מאז אביב 1941 על רצונם ונכונותם של פעילי הממשל הסלובקים "להוציא לעבודה" את יהודי סלובקיה ברחבי הרייך השלישי. צעדים מוחשיים בכיוון זה נעשו ב־20 -21 באוקטובר 1941, בעת ביקורם של מנהיגי סלובקיה הבכירים ביותר ובראשם הנשיא טיסו, ראש הממשלה טוקה, שר הפנים מאך, ושר ההגנה פרדיננד צ'טלוש במטה הכללי של היטלר ברסטנבורג שבפרוסיה המזרחית.[10]
ב-2 בדצמבר 1941 הגיע טוקה להסכם עם הנס לודין, דיפלומט נאצי, בדבר השיטות הקונקרטיות של עקירת יהודי סלובקיה לא רק משטחה של הרפובליקה הסלובקית אלא גם משטחים בשליטה גרמנית (בייחוד בשטחי צ'כיה הכבושה), בהם נמצאו כמה מאות יהודים בעלי אזרחות סלובקית. טוקה, הסכים בשם הממשלה אך בלי ידיעתה, שיהודי סלובקיה יועברו מזרחה, לגנרלגוברנמן. הסכם זה נגע לגירושם של כל היהודים ולא רק של בעלי כושר עבודה.[11]
בדצמבר 1941 השתתף טוקה בכינוס בברלין שהנושא שלו הוא אנטישמיות בנוכחות נציגי הארצות הגרורות. באותם ימים התכוננו ריינהרד היידריך ואנשיו לוועידת ואנזה. לאחר הכינוס פשטה השמועה בסלובקיה על גזרות חמורות הצפויות נגד היהודים.[12]
בעת שהותו בסלובקיה שגריר סלובקיה בוותיקן קיבל הוראות מטוקה לענות בו בזמן על שני התזכירים של הוותיקן מה 12 בנובמבר 1941 וה 14 במרץ 1942.הנונציוס פנה אל ממשלת סלובקיה והשתדלותו השפיעה על טוקה לדרוש מוויסליצני שיגור משלחת לשטחי הגנרלגוברנמן כדי לעמוד על מצב המגורשים.[13] הוא החליט ביחד עם שגרירי הרייך בברטיסלבה על שילוח 20000 יהודים בני 16–35 מן המדינה לעבודה בראשית שנת 1942.[14]
בראשית 1942, בעת ניהול משא ומתן עם הגרמנים על גירוש יהודי סלובקיה, טוקה האמין שהגיעה שעתו הגדולה לעשיית הון פוליטי נוסף מהשאלה היהודית, ניצח על עסקה בלי שדיווח עליה ליוזף טיסו ועורר עליו את זעמו. בתזכיר שהוגש לוועדת החוץ בייש טיסו את טוקה בפני חברי הממשלה. צעד זה הזיק מאוד לטוקה ואילץ אותו להגיש את התפטרותו ורק התערבותו התקיפה של הציר הגרמני לודין מנעה זאת.[15]
בפברואר 1942 זמין טוקה את פרנץ ראדמאכר, דיפלומט ומשפטן נאצי, בפגישה אמר טוקה שהוא לא זקוק יותר למחנות היהודים וחתם על הסכם עם הגרמנים שהם יקבלו את כל היהודי סלובקיה.[16] בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-3 במרץ 1942, הודיע טוקה לחבריה שבתוך זמן קצר ייעקרו היהודים מסלובקיה וטען שבשעה שהאזרחים הארים שופכים את דמם בחזית למען בניית "אירופה החדשה" ומדינה סלובקית או עובדים בבית או ברייך השלישי "היהודים אינם עושים דבר", ועל כן יוטל עליהם לעבוד למען הרייך השלישי.[7] תנאים מיוחדים למומרים נקבעו בפרוטוקול שנחתם בין טוקה לבין נציגו של היטלר ב־10.4.1942 בברטיסלאבה, שם נקבע, שמומרים שהתנצרו לפני 10.9.1941 ישלחו בנפרד וגם יאוכסנו בנפרד.[17] ממברק מה-18.4.1942 עולה שטוקה דרש שהיהודים לא יחזרו לסלובקיה והרייך לא יבוא בתביעות נוספות לגבי רכושם.[18]
בישבת מועצת המיניסטרים שהתקיימה ב-3.3.1942 הודיע טוקה ששלטונות הרייך מוכנים לקבל את היהודים בתנאי שהם ייגורשו מסלובקיה וישלול מהם את אזרוחתם.[19]
בראשית אפריל 1943, כאשר נודע לנציג האפוסטולי של הוותיקן בורצ'יו, שטוקה כינס ועדה בנוגע לחידוש השילוחים, ביקש להיפגש עם טוקה. בדוח ארוך שכתב בורצ'יו לוותיקן הביע את "שאט הנפש שחש בשיחה עם (טוקה) … שיש המכנים אותו מפלצת, ואחרים מטורף או צבוע ציני". טוקה, בתגובה, דחה את הוותיקן בנימוק שהגירושים הם עניין פנימי מדיני של ארצו שמבקשת לטהר את סלובקיה "מעדת הפושעים והנוכלים היהודים".[20]
עקב שילוח היהודים אל מעבר לגבולות סלובקיה הפעיל טוקה לחץ על משרד החוץ הגרמני לאפשר למשלחת סלובקית ביקור במחנות היהודים. ב-8 באפריל 1943, יום אחרי פגישת טוקה וברוצ'יו, דנה ישיבת הממשלה בדבר חידושם של הגירושים. טוקה דרש בישיבה ממשרדי הממשלה לצמצם עד 2 במאי 1943 את מספר תעודות החסות ולספק הגנה רק ל"יהודים חיוניים ביותר".[21]
כבר ב-13 באפריל 1943, שישה ימים אחרי פגישת בורצ'יו אצל טוקה, העביר לודין למשרד החוץ את דרישתו של טוקה לשיגור ועדה סלובקית לפולין בהרכב של ציר פרלמנט, עיתונאי ואיש כנסייה כדי להפריך את ה"שמועות" על מעשי הזוועה שעשו הגרמנים ביהודים. במכתבו של טוקה מ-15 במאי 1943 חזר על דרישתו וב־2 ביוני אדולף אייכמן שהיה ראש מחלק היהודים בגסטפו דחה את הדרישה.[22] טוקה סיפר לראדמאכר כי ברוצ'יו הופיע אצלו כדי למחות בעל פה, מטעם "הכיסא הקדוש" נגד המשכת גירוש היהודים.[23]
הכומר המוודה שאל את טוקה אם הוא יכול לקבל על מצפונו את האחריות על גירוש היהודים וטוקה ענה בחיוב.
טוקה הציע לשגריר גרמניה בפרסבורג לשלוח משלחת סלובקית מעורבת לאחד ממחנות היהודים הגרמנים בשטחי המזרח הכבושים(15.5.1943).[24]
בשנת 1946 נידון למיתה בתלייה על ידי בית הדין הלאומי בברטיסלבה והוצא שם להורג.
לאחר שהתמנה לראש הממשלה ושר החוץ הוא החל לנקוט במדיניות חדשה נגד היהודים.[25]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ווייטק טוקה באתר יד ושם
- וויטייך טוקה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 קורות חייו של וייטך טוקה
- ^ רוטקירכן, ליוויה., חורבן יהדות סלובקיה, עמ' 12
- ^ ויקיפדיה, סלובקיה.
- ^ ויקיפדיה, יוזף טיסוף; חורבן יהדות סלובקיה, עמוד 12-13.
- ^ תולדות השואה סלובקיה, עמ' 32- 33.
- ^ תולדות השואה סלובקיה, עמוד 63.
- ^ 1 2 תולדות השואה סלובקיה עמוד 96-98.
- ^ תולדות השואה סלובקיה עמוד 62-63.
- ^ תולדות השואה סלובקיה עמוד 85-95.
- ^ תולדות השואה סלובקיה עמוד 93.
- ^ תולדות השואה סלובקיה עמוד 95.
- ^ תולדות השואה סלובקיה עמוד 197.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 29.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 20.
- ^ תולדות השואה סלובקיה עמוד 216-217.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 164.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 125.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 21.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 165.
- ^ תולדות השואה סלובקיה עמוד 300-301.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 35
- ^ תולדות יהדות סלובקיה עמוד 304-305.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 145.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 146.
- ^ חורבן יהדות סלובקיה עמוד 14.