אדולף אייכמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדולף אייכמן במשפטו (1961)

אוטו אדולף אייכמןגרמנית: Otto Adolf Eichmann;‏ 19 במרץ 1906, זולינגן, גרמניה - 31 במאי 1962, רמלה, ישראל) היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס, מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. בשנת 1960 נחטף על ידי המוסד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. הורשע, נדון למוות בתלייה, והוצא להורג במאי 1962.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף אייכמן נולד כבן הבכור לאדולף קארל ומריה בזוֹלִינגֶן שבחבל הריין. אביו היה רואה חשבון ופרוטסטנטי אדוק.

בשנת 1914, בהיותו בן 8, מתה אמו, והוא עבר עם אביו וארבעת אחיו ואחיותיו ללינץ שבאוסטריה. במהלך לימודיו בתיכון הכיר את ארנסט קלטנברונר, לימים מפקדו הישיר. הוא לא סיים תיכון וב-1921 החל הכשרה מקצועית כמכונאי, שגם אותה לא סיים. עד אביב 1933 עבד בעיסוקים שונים, בין השאר כסוכן מכירות וכנציג מכירות אזורי של חברת הנפט "וקואום אויל". בשנת 1932 נפצע קשה בתאונת אופנוע במהלך עבודתו. בשנת 1935 נשא לאשה את ורה ליבל, ילידת בוהמיה ממוצא גרמני.

בשנת 1927 הצטרף לארגון "לוחמי החזית" (Frontkämpfervereinigung Deutsch-Österreichs) הלאומני-אוסטרי ובאפריל 1932 הצטרף למפלגה הנאצית בהשפעת חברו, ארנסט קלטנברונר. בנובמבר אותה שנה התקבל לשורות האס אס. ביוני 1933 נאסרה פעילות המפלגה הנאצית באוסטריה, ואייכמן עבר לבוואריה שבגרמניה, שם הצטרף ל"לגיון האוסטרי" (Österreichische Legion) ועבר הכשרה צבאית בת 14 חודשים בשורות האס אס.

באוקטובר 1934 הגיש בקשה להצטרף לשורות האס דה, בנובמבר אושרה בקשתו והוא עבר למשרד הראשי לביטחון הרייך. כאן עסק כפקיד באיסוף והקמת מאגר מידע על הבונים החופשיים.

מומחה לענייני יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1935 זכה לקידום בדרגה וביוני עבר למדור לענייני יהודים (Juden-Referat) שזה עתה הוקם. מדור זה שיתף פעולה עם המדור היהודי המקביל של הגסטפו, שהיה ממונה על ביצוע המדיניות בפועל. תפקידו של אייכמן היה לפעול להגירה הכפוייה של היהודים מגרמניה. מכאן ואילך בכל התקופה שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמשך כל מהלכה עסק בשאלת היהודים ברייך השלישי, בשטחים שנכבשו על ידיו, או סופחו, או הפכו לפרוטקטוראט או גנרלגוברנמן, ובמדינות שהיו בעלות בריתו.

אייכמן ניסה ללמוד עברית בכוחות עצמו והיה מסוגל לקרוא ולהבין עיתונים ביידיש ברמה טובה.‏‏[1]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937)

באוקטובר 1937 יצאו אייכמן ומפקדו הרברט האגן באונייה לביקור בארץ ישראל המנדטורית, כדי לבדוק את אופציית ההגירה של יהודים לארץ ישראל. האונייה עגנה בחיפה, אולם מכיוון ששלטונות המנדט סירבו להעניק להם אשרת ביקור הם ירדו לחוף למשך כ-6 שעות בלבד, במהלכן ביקרו במושבה הגרמנית ובחלקים היהודיים של העיר, שמהם מאוד התרשם. לאחר מכן המשיכו לקהיר. אייכמן הגיע למסקנה שאין לעודד עלייה המונית לארץ ישראל, מאחר שהקמת מדינה יהודית שם אינה רצויה הן לרייך השלישי והן לבריטים. בסוף שנת 1937 צוין אייכמן לטובה בדוח האישי שהכין הממונה עליו, דיטר ויסליצני, ועל כן הועלה לדרגת קצין (אונטרשטורמפיהרר).‏[2]

באביב 1938, בעקבות "האנשלוס" (סיפוח אוסטריה), עבר לווינה, קודם לדרגת אוברשטורמפיהרר ומונה לראש המחלקה היהודית באוסטריה (SS-Oberabschnitt Donau). שם הקים יחד עם עוזרו, אלויס ברונר, באוגוסט אותה שנה את הלשכה להגירה יהודית, שבעזרתה החרים את רכוש המהגרים, כפה את גירושם והשאיר בידם אך ורק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת. בווינה פיתח את שיטתו המיוחדת שכללה שלושה שלבים:

  • ערעור הבסיס הכלכלי (על ידי החרמת רכושם);
  • הפחדתם באמצעות אלימות;
  • השתלטות על מוסדות יהודיים ואילוץ מנהיגיהם לשתף עמו פעולה;

במרץ 1939 הקים בפראג לשכה להגירה יהודית על פי הדגם הווינאי, ושיטתו התקבלה במשרדי הרייך כנוהל רשמי לכל הרייך בענייני הגירה יהודית.

בספטמבר 1939 הקים היינריך הימלר את המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) ואייכמן נקרא לשוב לברלין. באוקטובר נתמנה לראש הלשכה המרכזית להגירת יהודים בברלין, שהייתה חלק ממשרד הפנים שבראשו עמד ריינהרד היידריך ובדצמבר מונה כראש המחלקה היהודית בגסטפו (Referat IV B4), שבראשו עמד היינריך מילר. עקב כך, התרחבו סמכויותיו והשפעתו ברייך עלתה.

ראש המחלקה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייכמן במדי האס.אס ב-1942

כראש המחלקה הקים אייכמן שלוחות במספר ערים באירופה ונציגים מטעמו פעלו להחרמת רכוש יהודי, ריכוז בגטאות ועידוד הגירה:

  • אלויס ברונר שימש כראש "הלשכה להגירת יהודים" בווינה עד אוקטובר 1942, לאחר שהודיע לאייכמן שהעיר "נקייה מיהודים". משנת 1943 מונה למפקד מחנה הריכוז דראנסי שבפרברי פריז.
  • זיגפריד זיידל היה נציגו בלודג' ובנובמבר 1941 התבקש להרחיב את מחנה טרזיינשטט לממדי מחנה מעבר וריכוז ומונה למפקדו.
  • הנס גינתר (Hans Günther) מונה כראש "הלשכה להגירת יהודים" בפראג.
  • תיאודור דנקר מונה כראש המחלקה היהודית של האס דה בפריז ושימש בתפקיד זה עד יולי 1942. מחנה הריכוז דראנסי נמצא תחת סמכותו עד שנת 1943.
  • פרנץ נובאק (Franz Novak) - החל בפעילותו בלשכה להגירת יהודים בווינה ומאביב 1940 היה אחראי לתיאום וארגון כל משלוחי היהודים ברכבות למחנות הריכוז וההשמדה.
  • בהולנד שימש וילהלם צפּ‏ף (Wilhelm Zoepf) כראש "הלשכה להגירת יהודים" באמסטרדם ונעזר בשירותיו של אריך ראייקוביץ' (Erich Rajakowitsch), מעוזריו של אייכמן, לצורך רישום בני יהדות הולנד ושילוחם להשמדה.

באוגוסט 1940 הכין אייכמן טיוטה ליישום הרעיון של גירוש היהודים לאי מדגסקר – תוכנית מדגסקר. בסוף השנה קודם לדרגת שטורמבאנפיהרר. ביולי 1941 נעשו שינויים מבניים ב-RSHA ושם מחלקתו שונה (Referat IV B4).

בקיץ החלו גם ניסויי המתת המונים בגז, לשם כך ביקר אייכמן במחנה ההשמדה אושוויץ ודן עם מפקדו, רודולף הס, בהיבטים הטכניים של העניין. בסתיו אותה שנה עדכן היידריך את אייכמן על הכוונה לחסל את כל היהודים באירופה ובהתאם לכך הוציא הימלר באוקטובר צו שאסר על כל הגירה יהודית מרחבי הרייך ונקבעו מועדי המשלוחים הראשונים של יהודי גרמניה להשמדה במזרח. באותו חודש הועלה אייכמן לדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר. בנובמבר נפגש עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שנמלט מן הבריטים לגרמניה, ושניהם דנו והעלו תוכניות לחיסול היהודים בארצות ערב.[דרוש מקור]

אייכמן היה מעורב בהכנות לוועידת ואנזה, לבקשתו של היידריך. הוא הכין את ההזמנות לגורמים השונים, הכין את נאומו של היידריך ורשם את הפרוטוקול. הוועידה התקיימה בברלין ב-20 בינואר 1942. בוועידה תואמו פעולות המוסדות השונים וסוכמו פרטי הביצוע בפועל של הפתרון הסופי לשאלת יהודי אירופה, תוכנית שיזם אדולף היטלר. בעקבות הוועידה התמנה אייכמן לאחראי על הובלת יהודי אירופה לאתרי ההשמדה, לשם כך הוא תכנן את כל הפעולות הנדרשות לביצוע יעיל של הגירושים והנחה את עובדיו בארצות השונות בהתאם. ב-31 בינואר 1942 שלח אייכמן מכתבים דחופים לכל דרגי הפיקוד של המשטרה, המשטרה החשאית ושירות הביטחון (SD), ובהם הוראות להכין את גירוש יהודי גרמניה, אוסטריה והפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. הוא פירט בדקדקנות את סוגי האנשים שיש לגרש, ואלו מקרים נחשבו כיוצאי דופן. עם ביצוע הוראות אלו החל הגירוש וההשמדה השיטתיים של יהודי אירופה. עד סוף שנת 1944 היה אייכמן שולח הוראות לעובדיו ברחבי אירופה בעניין עיתוי עריכת האקציות, קביעת מועדי המשלוחים, מקום יציאתם, מספר המגורשים ונושאים נוספים. הוא גם נדרש לתאם את פעולותיו עם גורמים ממלכתיים, כמו משרד החוץ ואחרים וכן מוסדות של מדינות אחרות שהיו מעורבות בגירושים. אייכמן גם היה אחראי על החרמת רכוש המגורשים ודאג לשמור על חלק מן הרכוש שנבזז עבור עובדי מחלקתו. הוא נדרש למצוא פתרונות לבעיות שונות שצצו ונאלץ לעתים קרובות לחלק את משאבי הרכבות עם גורמים אחרים כמו הוורמאכט. במהלך עבודתו ביקר מספר פעמים במחנות השמדה על מנת ללמוד מקרוב על יעילות עבודתו וראה במו עיניו את גורל המגורשים.

באוטוביוגרפיה שלו סיפר רודולף הס כי הוא וחבריו חטפו פיק ברכיים כל אימת ששלחו ילדים לתאי הגזים, אולם מי שנזף בהם והסביר להם בלהט את חשיבות העניין היה אייכמן. הס כתב שאייכמן הסביר לו שדווקא את הילדים צריך להרוג קודם, משום שאין שום הגיון בכך שהורגים דור של מבוגרים ומשאירים בחיים דור של נוקמים אפשריים, שיכולים אחר כל להקים את הגזע הזה מחדש‏[3].

קומנדו אייכמן -שואת יהודי הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1944, לאחר השתלטות הנאצים על הונגריה, הגיע אייכמן בראש צוות מיוחד של האס אס (Sondereinsatzkommando Eichmann, SEK) לבודפשט וניהל את שואת יהודי הונגריה. המטרה הרשמית לשמה הגיעו הייתה: "להוציא את יהודי הונגריה מן הפעילות הציבורית, לרכזם, ולגרשם להשמדה, למעט יחידים הכשירים לעבודה." סגנו של אייכמן בצוות המיוחד היה הרמן קרומיי והוא כלל בין 150 ל-200 עובדים, הבכירים שבהם היו: דיטר ויסליצני, תיאודור דנקר, זיגפריד זיידל, פרנץ נובאק, אוטו הונשה ופרנץ אברומייט.

בתקופה הקצרה שבין מאי ליולי, הצליח אייכמן, בזכות הנסיון שצבר בתחום, לגרש כ-440,000 יהודים מכל רחבי הונגריה בעיקר למחנה ההשמדה אושוויץ. השלטונות ההונגרים שיתפו פעולה עמו במבצע זה. ב-9 באוגוסט הפסיקו ההונגרים את הגירוש, אולם אייכמן ניסה במרמה לגרש עוד כמה אלפי יהודים מבודפשט. בתקופה זו היה פעיל במשא ומתן עם ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שניסו ללא הועיל להציל חלק מיהודי הונגריה מהשמדה, בעסקה שכונתה "סחורה תמורת דם". באוקטובר אותה שנה שלח כ-76,000 יהודים בצעדות מוות לכיוון אוסטריה, כיוון שקווי הרכבת לפולין לא פעלו יותר ופעילות תאי הגזים במחנות ההשמדה נפסקה עם התקרבות הצבא האדום. ב-23 בדצמבר, ערב חג המולד, עם תחילת המערכה הסובייטית לשחרור בודפשט עזב אייכמן את הונגריה וחזר לאוסטריה.

אייכמן התערב בכמה מקרים לסיכול תוכניות שיחרור יהודים על ידי ארגונים ומדינות שונות.

לקראת תום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוסטריה התבקש אייכמן על ידי היטלר ב-1945 לרכז יהודים מכובדים מגטו טרזיינשטט בטירול, כדי שאלה ישמשו מעין "קלף מיקוח" במשא ומתן עם האמריקאים והבריטים, אולם ראש המחוז המקומי התעלם מפניותיו של אייכמן. משימתו האחרונה של אייכמן, כבעל דרגת קצין מילואים בוואפן אס אס הייתה לארגן יחידה ללוחמת גרילה באלפים. ליחידה זו הצטרף גם הפשיסט הרומני הוריה סימה. היחידה לא עשתה רבות עקב סיום המלחמה. ימים ספורים לפני תום המלחמה, ניסה אייכמן להפרד מחברו הוותיק קלטנברונר אולם זה סירב לראותו מתוך ידיעה שבארצות הברית שואפים לתפיסתו ו"אין לו סיכוי".‏‏[4] לפני ירידתו למחתרת נפרד ממשפחתו והשאיר להם כמוסות ציאניד, במידה ויפלו בידי הצבא האדום.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום המלחמה נתפס אייכמן על ידי האמריקאים ונכלא במחנה מעצר תחת השם הבדוי אוטו אקמן. הוא הצליח לברוח משם בינואר 1946, עבר בכמה מקומות והתיישב לבסוף בכפר קטן צפונית לצלה, באזור הכיבוש הבריטי. הוא נרשם ברשות המקומית תחת השם אוטו הנינגר. ראשית עבד כחוטב עצים, אולם לאחר שהחברה שבה עבד פשטה רגל נאלץ להתקיים מעבודות מזדמנות.

בשנת 1950 נסע לאיטליה דרך דרום טירול, שם סייעו לו גורמים בוותיקן (ביניהם ההגמון אלויס הודאל) לקבל תעודת מעבר של הצלב האדום תחת השם הבדוי ריקרדו קלמנט. הוא הגיע באניה לבואנוס איירס שבארגנטינה ביוני 1950. עם הגיעו קיבל את פניו קרלוס פולדנר, קצין אס אס וסוכן של המודיעין הגרמני, שארגן לו דירה ודאג להנפקת תעודת זיהוי ארגנטינאית. בתחילת אוקטובר עבר למחוז טוקומאן, בצפון ארגנטינה, שם התגורר בחווה גדולה ועבד כראש צוות עבור חברת "קאפרי" שייסד פולדנר. חברה זו עסקה באיסוף נתונים לצורך הקמת תחנות כוח הידרו-אלקטריות והעסיקה כמה מאות אנשי אס אס לאחר הגעתם לארגנטינה. מארגנטינה יצר אייכמן קשר מכתבים עם אשתו וארגן את הגעת המשפחה אליו. אשתו וילדיו עזבו במפתיע את אוסטריה ביולי 1952 והגיעו גם הם לארגנטינה.

בקיץ 1953, בעקבות המשבר הכלכלי בארגנטינה, נאלץ אייכמן למצוא לו תעסוקה אחרת ולכן עברה המשפחה לדירה שכורה בשכונת אוליבוס שבצפון בואנוס איירס. בעל הדירה היה אוסטרי בשם פרנציסקו שמיט. בעקבות המעבר הורע מצבם הכלכלי, אייכמן ניסה את מזלו ללא הצלחה יתירה בהנהלת מכבסה, כבעל חנות הלבשה ולבסוף כמנהל חוות ארנבות בעיר קטנה כ-70 קילומטרים ממקום מגוריו.

ב-1956 שלח אייכמן מכתב ממחבואו בארגנטינה לקנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר, ובו הציג עצמו בשמו וביקש לשוב לגרמניה. הוא כתב שהוא צופה שיישפט בגרמניה על חלקו במלחמה, אך אינו סבור שיישלח לתקופת מאסר ממושכת.‏[5] לא ידוע האם אדנאואר השיב על המכתב.

ב-1960 לאחר מעצרו של אייכמן, פרסם המגזין "לייף" ראיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן שנתיים קודם לכן.

חטיפתו, משפטו והוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודה שהנפיק הצלב האדום לאייכמן, ובאמצעותה נכנס לארגנטינה ב-1950 תחת השם ריקרדו קלמנט
אייכמן בדיון להארכת מעצר, מרץ 1961
אייכמן בבית המשפט – קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – לכידת אדולף אייכמן, משפט אייכמן

ב-1960 נלכד אייכמן במקום מגוריו בבואנוס איירס על ידי "המוסד", בפעולה שתוכננה ובוצעה בפיקודו של ראש "המוסד", איסר הראל. בפעולה השתתפו, בין השאר, רפי איתן, אברהם שלום (סגן מפקד המבצע), צבי מלחין, יהודית נסיהו, צבי אהרוני, יעקב גת ויונה אליאן, שהיה הרופא המרדים שהרדים את אייכמן. אייכמן נחטף ב-11 במאי, והובא לישראל בחשאי ב-21 במאי.

ב-23 במאי הודיע דוד בן-גוריון בכנסת:

"עלי להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה.
אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950."‏[6]

לאחר שנחטף לישראל, הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה, שארכה כתשעה חודשים. בעת שהותו בכלא הישראלי פחדו כי ינסה להתאבד ולכן נשמר 24 שעות ביממה. בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום הכולל 15 סעיפים וביניהם פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים (ס"ס, ס"ד ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג). בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע נגד עמים אחרים, כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.

משפטו של אדולף אייכמן נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. ועל הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, שהגן גם על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג. הדיון הראשון נערך ב-11 באפריל 1961. עם תחילת המשפט ניסה הסניגור לערער על סמכות בית הדין לשפוט את אייכמן, בהתבססו על ארבע טענות:

  • השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
  • חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
  • תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן רטרואקטיבי למעשים שנעשו במהלך המלחמה ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
  • העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל, ובמועדים בהם בוצעו מדינת ישראל לא הייתה קיימת.

בית הדין דחה ערעור זה.

אחרי דחיית טענות אלה השיב הנאשם על כל כתב האישום בצורה דומה: "ברוח כתב האישום - לא אשם" (Im Sinne der Anklage - nicht schuldig). העדויות במשפט כללו 121 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש והשמדת היהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמיד את העם היהודי כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה לכדי 'בורג קטן במערכת'. הסניגוריה טענה כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי שלא יכול היה להפר בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסכל את ביצוען של הפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי לאייכמן, גם אם היה רק פקיד צייתן, אסור היה לבצע פקודות של רצח.

בפסק הדין הוכח כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה. אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.

ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן ואישר את גזר הדין של המשפט הראשון. אייכמן הגיש בקשת חנינה שהובאה בפני נשיא המדינה יצחק בן צבי. הנשיא דחה את הבקשה וכתב בכתב ידו על גבי מסמך הבקשה את דברי הנביא שמואל לאגג: "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני, לאחר סירוב הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה. גופתו נשרפה בחצר כלא רמלה ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.‏[7]

זו הייתה הפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל שגזר דין מוות, שנגזר על נאשם במשפט פלילי, בהליך תקין, הוצא לפועל.

שעה ורבע לאחר שהרופא בכלא רמלה קבע את מותו של אייכמן, הופיעה הידיעה על תלייתו בכל עיתוני לונדון וסוכנות הידיעות רויטרס עידכנה את האירוע במבזקים שוטפים. ה-BBC שידר את הידיעה בכל השפות המרובות בהן משדר השירות העולמי שלו. הניו יורק הראלד טריביון כתב למחרת במאמר ראשי: "מבחינת הצדק האנושי, מוצדק בהחלט הדבר שאייכמן – אחרי משפט הוגן, מלא וקפדני, ייתלה כפושע רגיל, בארץ שקרובי תושביה נהרגו בצורה כה אכזרית על ידיו ונרצחו על ידי חבריו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת אוטובוס בברלין, במקום בו שכנה מחלקתו של אייכמן באס אס. השלט מציג תמונות של אייכמן ונקרא "אתר התרעה"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.nizkor.org/ftp.cgi/people/e/eichmann.adolf/transcripts/Judgment/Judgment-011‏
  2. ^ http://www.deathcamps.org/reinhard/eichmann%20helpers.html ויסליצני שימש אז כראש המדור לענייני יהודים באס דה
  3. ^ ניר יהב, 50 שנה למשפט אייכמן: התובע זוכר כל רגע, באתר וואלה!, 27 בינואר 2012
  4. ^ ‏עדותו‏ של וילהם הוטל (Wilhelm Höttl), קצין בשירות מחלקת החוץ של האס דה, במשפט אייכמן.
  5. ^ עופר אדרת, אייכמן שלח מכתב לקאנצלר גרמניה וביקש לחזור למדינה, באתר הארץ, 12.4.2011
  6. ^ אייכמן - רוצח מיליוני היהודים - נתפס בידי שרותי הביטחון הישראליים ונמצא במעצר בישראל, דבר, 24 במאי 1960
  7. ^ אדולף אייכמן הוצא להורג בתלייה, דבר, 1 ביוני 1962