בדלנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבדלנים בדרום סודאן הצליחו ב-2011 להוביל לעצמאותה של דרום סודאן מסודאן.

בדלנותאנגלית: Separatism) היא אידאולוגיה שמקדמת הפרדה תרבותית, אתנית, שבטית, דתית, גזעית, ממשלתית ו/או מגדרית מהקבוצה הדומיננטית על מנת להקים מדינה עצמאית[1] או לקבל אוטונומיה גדולה יותר.[2] הסיבות להפרדה יכולות להיות אזוריות, אתניות, לשוניות, תרבותיות, דתיות, כלכליות, פוליטיות, או שילוב של כמה מאלה.

קבוצות בדלניות עוסקות בסוג של פוליטיקת זהויות, והפעילות והחשיבה הפוליטית שלהן לרוב מתמקדת בחוויית עוול משותפת שנגרמה לבני קבוצה חברתית מסוימת. קבוצות אלה סבורות שהניסיונות לקיים אינטגרציה בינן לבין הקבוצות הדומיננטיות פוגעים בזהותן וביכולתן להגשים את הגדרתן העצמית. אף על פי כן, לרוב גורמים כלכליים ו/או פוליטיים ממלאים תפקיד קריטי ביצירת תנועות בדלניות גדולות ורבות השפעה.

בדלנות יכולה לעיתים למלא תפקיד חיובי משמעותי, כפי שהיה למשל במאבק של עמים נגד קולוניאליזם שהוביל להקמתן של מדינות לאום רבות ברחבי העולם במאתיים השנים האחרונות.

מניעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקבוצות יש בדרך כלל מניע אחד או יותר להפרדה. דוגמאות בולטות למניעים:[3]

  • כעס ושנאה כלפי קבוצות אוכלוסייה אחרות.
  • הגנה על עצמם מפני ביצוע רצח עם ו/או טיהור אתני נגד חברי קבוצתם.
  • הגנה על שפתם, דתם, תרבותם ו/או התנגדות לניסיונות של הקבוצה הדומיננטית להעלים בהדרגה את שפתם, דתם, ותרבותם.
  • התנגדות מצד קורבנות דיכוי, כולל הרגשה שהם מושמצים באופן בלתי פוסק בגין שפתם, תרבותם או דתם.
  • תעמולה מצד אלה שמקווים להשיג רווח פוליטי מליבוי הסכסוך וליבוי השנאה בין הקבוצות השונות באוכלוסייה.
  • דומיננטיות כלכלית ופוליטית של קבוצה אחת שאינה חולקת את הכוח והפריבילגיות של חבריה באופן שוויוני עם יתר האנשים בחברה.
  • הרצון שתתקיים חלוקה כלכלית הוגנת יותר בין העשירים לעניים ו/או הרצון לשים קץ לניצול הכלכלי מצד הקבוצה החזקה/עשירה יותר.
  • הרצון לשמור על מסורת דתית, לשונית או תרבותית אחרת.
  • ואקום גאופוליטי שנוצר כתוצאה מהתפרקות של מדינות, מדינות פדרליות, או אימפריות גדולות יותר.
  • התחושה שהאומה סופחה למדינה הגדולה יותר באמצעים לא לגיטימיים.
  • התפיסה שהמדינה אינה יכולה עוד לתמוך בקבוצה אליה הבדלנים משתייכים או התפיסה שהמדינה בגדה באינטרסים שלהם.
  • התנגדות להחלטות הפוליטיות של המדינה.

תגובות מצד ממשלות לבדלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1861 פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית לאחר שתנועה בדלנית של מדינות בדרום ארצות הברית דרשה לעזוב את ארצות הברית.

תנועות בדלניות לא תמיד דורשות עצמאות מלאה, ולא תמיד פונות לשימוש בנשק להשגת מטרותיהן. עד כמה הדרישות מרחיקות לכת, ועד כמה האמצעים אלימים – הדבר תלוי במגוון גורמים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, וגם במנהיגות התנועה[4] ובתגובת הממשל.[5] ממשלות עשויות להגיב במספר דרכים, שחלקן אינן מתיישבות זו עם זו. תגובות אופייניות מצד ממשלות לתנועות בדלנות לאורך ההיסטוריה:

  • היענות לדרישות התנועה הבדלנית
  • שיפור מעמד אוכלוסיות המיעוט החלשות
  • לאמץ "פדרליזם אסימטרי" בו למדינות שונות יש יחסים שונים עם השלטון המרכזי, בהתאם לדרישות או לשיקולים של התנועה הבדלנית
  • לאפשר לקבוצות המיעוטים לנצח בסכסוכים פוליטיים שהכי חשובים להם באמצעות הצבעה פרלמנטרית, משאל עם, וכו'.
  • להתפשר על קיום קונפדרציה, במקום ישות מדינית אחת, בה יש רק קשרים מצומצמים בין המדינות בקונפדרציה.

ממשלות רבות מדכאות תנועות בדלניות בארצן אך תומכות בתנועות בדלניות בארצות אחרות.

בדלנות אתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדלנות אתנית מבוססת יותר על הבדלים תרבותיים ולשוניים מאשר על הבדלי דת או גזע, שגם הם עשויים להתקיים. להן רשימה של תנועות בדלניות אתניות בולטות:

באירואסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדלנים קטלאנים הקוראים להיפרדות של קטלוניה מספרד

סלאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמאנים ונורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאות הקבוצות האתניות שקיימות באפריקה כיום נמצאות ב-54 מדינות הלאום האפריקניות, ועל כן לעיתים קרובות ישנם סכסוכים אתניים בין קבוצות בדלניות שונות – בעיקר במדינות אנגולה, אלג'יריה, בורונדי, נמיביה, קונגו והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בחבל דארפור שבסודאן, באתיופיה, בסנגל, בדרום אפריקה, באוגנדה, בסהרה המערבית ובזימבבואה.
  • הסכסוך בליבריה בין האפריקנים הליבראים לאמריקנים הליבראים (אנשים ממוצא אפריקאי שהיגרו לליבריה מאמריקה לאחר ששוחררו מעבדות).
  • בדלנות מצד הטוארג בניגריה ובמאלי (אזוואד), ותנועות בדלניות בֶרבֶריות בלוב, תוניס, אלג'יריה ומרוקו.
אמריקה

אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדלנות גזעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן קבוצות בדלניות המבקשות ליצור הפרדה בין קבוצות אנשים על בסיס המוצא האתני של הקבוצות. אנשים המשתייכים לקבוצות אלו לרוב מתנגדים לנישואין בין-גזעיים ולאינטגרציה עם גזעים אחרים ומחפשים בתי ספר נפרדים, בתי עסק, כנסיות ומוסדות אחרים ולעיתים קרובות חותרים לקיום הפרדה בין חברות, טריטוריות, מדינות, ו/או ממשלות. להן רשימה של תנועות בדלניות גזעיות בולטות:

  • בדלנות שחורה (מכונה גם "לאומנות שחורה") – סוג של בדלנות שקיים בארצות הברית ושהועלה בעבר על ידי מנהיגים שחורים כמו מרקוס גארווי וארגונים כמו האומה האסלאמית. תאורטיקנים גזענים כמו דריק בל מאוניברסיטת ניו יורק וריצ'רד דלגדו מאוניברסיטת קולורדו טוענים שמערכות המשפט, החינוך והפוליטיקה בארצות הברית נגועות בגזענות בוטה. הם תומכים במאמצים לקיים בתי ספר ומעונות המכילים רק תלמידים שחורים ומטילים דופי ביעילות האינטגרציה של צעירים שחורים בחברה האמריקנית.
  • בדלנות לבנה – סוג של בדלנות שקיים כיום בעיקר בארצות הברית ובמערב אירופה ומבקש לקיים הפרדה בין הגזע הלבן לאוכלוסייה הלא-לבנה, בטענה שמדיניות זו נחוצה להישרדות הגזע הלבן.

בדלנות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות דתיות בדלניות וכתות בדלניות מבקשות בדרך כלל ליצור הפרדה מהקבוצה/ות הדתי/ות הגדול/ות יותר. דוגמאות בולטות:

  • התנועה הציונית, שהובילה להקמתה של מדינת ישראל כמולדת היהודית ב-1948, חתרה לאורך השנים לקיים הפרדה בתחומים מסוימים מהאוכלוסייה הלא-יהודית במדינה. התנועה הציונית יכולה גם להיחשב כתנועה בדלנית אתנית במידה מסוימת שכן לעיתים רבות נכללים בקבוצה זו יהודים לא דתיים. אף על פי כן כתנועה בדלנית הדבר מורכב אף יותר, שכן אנשים רבים התגיירו והצטרפו לקהילות היהודיות בישראל וברחבי העולם ונחשבים יהודים, למרות שלעיתים עשויים להיות כאלו שיטילו דופי ביהדותם.
  • הנוצרים האנגלים במאות ה-16 וה-17 ביקשו להיפרד מהכנסייה האנגלית ויצרו כנסיות מקומיות עצמאיות שהיו בעלות השפעה פוליטית תחת אוליבר קרומוול, שהוא עצמו בדלן.
  • חלוקת הודו ב-15 באוגוסט 1947, כשהודו ופקיסטן קיבלו את עצמאותן מבריטניה, והודו הבריטית חדלה להתקיים – עוררה תנועות בדלניות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.
  • הסיקים בהודו חתרו להקים את המדינה העצמאית חאליסטאן בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20.
  • במדינות רבות ברחבי העולם פועלות כיום קבוצות בדלניות מוסלמיות. דוגמאות בולטות כוללת את הפיליפינים, תאילנד, הודו (באזור ג'אמו וקשמיר), ברפובליקה העממית של סין (התנועה האסלאמית המזרחית של תורכסטאן), בטנזניה (התנועות הבדלניות בזנזיבראן), ברוסיה (בצפון חבל הקווקז, ובעיקר בצ'צ'ניה), וביוגוסלביה.

בדלנות במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות רבות ברחבי העולם פועלים כיום קבוצות בדלניות מוסלמיות. דוגמאות בולטות כוללות את הפיליפינים, תאילנד, הודו (באזור ג'אמו וקשמיר), ברפובליקה העממית של סין (התנועה האסלאמית המזרחית של תורכסטאן), בטנזניה (התנועות הבדלניות בזנזיבראן), ברוסיה (בצפון חבל הקווקז, ובעיקר בצ'צ'ניה), וביוגוסלביה.

במזרח התיכון קיימות תנועות בדלניות כורדיות בטורקיה, עיראק וסוריה.

בתוך מדינות האיחוד האירופי מתחזקות תנועות בדלניות המבקשות לעצמן ריבונות או אוטונומיה מוגברת; בהן הקטלונים בספרד, הסקוטים בבריטניה (טרם פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי), ונטו ולומברדיה באיטליה, איי פארו בדנמרק, אי קורסיקה בצרפת והפלמים בבלגיה.

להתחזקות התנועות הבדלניות בתוך מדינות האיחוד האירופי ניתנו מספר הסברים: העברת סמכויות מדינתיות רבות לאיחוד האירופי החלישה את מעמד המדינה הריבונית בעיני האזרחים, וכפועל יוצא קבוצות אתניות מובחנות אינן מעוניינות עוד להיות כפופות לה (אלא לזכות בשלטון עצמי); יצירת מעין "אומה אירופאית" גדולה שכל אזרחי האיחוד האירופי הם אזרחיה פגעה בתחושת הסולידריות של אזרחי המדינות בינם לבין עצמם, ולכן קבוצות מובחנות עשירות יותר (דוגמת הקטלונים בספרד) אינן מעוניינות עוד לממן מכספן אזורים אחרים במדינה ומעוניינות להתנתק ממנה; בעבר עצמאות דרשה משאבים עצומים דוגמת צבא, פיתוח כלכלה ומוסדות שלטוניים מלאים, אך בתוך האיחוד האירופי קבוצה בדלנית יכולה לשאוף למדינה עצמאית תוך הישענות על מוסדות האיחוד האירופי וכלכלתו.[6]

הפרדה גאוגרפית וסוציו-אקונומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1861 פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית לאחר שתנועה בדלנית של מדינות בדרום ארצות הברית החליטה להתפצל מארצות הברית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בדלנות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Free Dictionary; Merriam Webster dictionary; The Oxford Pocket Dictionary of Current=English 2008.
  2. ^ Harris, R.; Harris, Jerry (2009). The Nation in the Global Era: Conflict and Transformation. Brill. p. 320. ISBN 978-90-04-17690-4. 9789004176904
  3. ^ Spencer, Metta (1998). Separatism: Democracy and Disintegration. Rowman & Littlefield. pp. 2–4. ISBN 9780847685851.
  4. ^ Link to: Chima, Jugdep.(הקישור אינו פעיל, 28.3.2020) "Effects of Political Leadership on Ethnic Separatist Movements in India" Paper presented at the annual meeting of the Midwest Political Science Association, Palmer House Hotel, Chicago, Illinois, April 12, 2007, (PDF); Chima, Jugdep. "How Does Political Leadership Affect the Trajectories of Ethnic Separatist Insurgencies?: Comparative Evidence from Movements in India" Paper presented at the annual meeting of the American Political Science Association, Marriott Wardman Park, Omni Shoreham, Washington Hilton, Washington, DC, September 01, 2005 (PDF).
  5. ^ See D.L. Horowitz's "Patterns of Ethnic Separatism", originally published in Comparative Studies in Society and History, 1981, vol 23, 165-95. Republished in John A. Hall, The State: Critical Concepts, Routledge, 1994.
  6. ^ עומר גנדלר, ‏"לביטול הלאומיות יש מחיר", השילוח 7, נובמבר 2017