ויטקה קובנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ויטקה קמפנר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ויטֵקָה קובנרפולנית: Vitka Kempner;‏ 14 במרץ 192015 בפברואר 2012) הייתה פרטיזנית יהודייה שפעלה בליטא ורעייתו של אבא קובנר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי המחתרת מגטו וילנה, ובהם אבא קובנר, עומד במרכז, ואשתו ויטקה קובנר, ראשונה מימין

נולדה כויטֵקָה קֶמפּנֶר בשנת 1920 בעיר קאליש שבמערב פולין, לחיה ולצבי קמפנר. מלבד ויטקה היו לזוג שני בנים נוספים. היא גדלה בבית רוויזיוניסטי והייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לחברות בקן בית"ר בקאליש. עם סיום לימודיה התיכוניים עברה ללמוד במכון ללימודי יהדות באוניברסיטת ורשה, הצטרפה לארגון הסטודנטים של "השומר הצעיר" והייתה חברה בארגון הסטודנטים "אבוקה".

כשנכנסו הגרמנים לקאליש בספטמבר 1939, ברחה מזרחה והצטרפה לריכוז "השומר הצעיר" בווילנה. ביוני 1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים, שהורו על הקמת גטו וילנה. קמפנר נכלאה בגטו והוטל עליה להיות מקשרת בינו לבין העיר. כך הכירה את אבא קובנר, שהפך לימים לבן זוגה. אחיה שימש כשוטר יהודי בגטו.

היא הייתה חברת הפ.פ.או ("ארגון הפרטיזנים המאוחד" – המחתרת בגטו וילנה). ביוני 1942 החליטה מפקדת הפ.פ.או. לבצע פעולת חבלה ראשונה ברכבת גרמנית. על מנת שהיהודים לא יואשמו בביצוע החבלה, בחירת המיקום הייתה חשובה מאוד. על קמפנר הוטל לבחור את מקום הפיגוע. על כך העידה קובנר:

הפעולה המרכזית היתה פיצוץ רכבת. זאת היתה הפעולה הראשונה מסוגה בכל האזור שלנו. זה היה בראשית 1942, כשהתנועה הפרטיזנית עדיין לא היתה מפותחת. אני רואה את חשיבות הפעולה, בייחוד בתעוזה שבה; שיהודים בגטו העזו לחשוב שהם יכולים לבצע פעולה פרטיזנית מתוך הגטו. הפעולה היתה מאד מסוכנת, כי אילו נתפסנו, יכולנו לסכן את הגטו כולו. העוז היה באחריות שלקחנו על עצמנו. את הפצצה הרכיב אבא. מיכאל, אחיו של אבא, השיג חוברת ישנה ממלחמת פינלנד, ובה הוראות להרכבת הפצצה. את חומר הנפץ הביאו חברי פ.פ.או. שעבדו במחסני התחמושת של הגרמנים. הם הגניבו את חומר הנפץ לגטו. הבעיה העיקרית בפעולה הזאת היתה לחפש מקום שעוברת בו רכבת ולא עובדים שם יהודים – כדי שלא יחשדו ביהודים שהם ביצעו את הפעולה. לקח לי כחודשיים עד שמצאתי את המקום המתאים.

כאשר המחתרת יצאה ליער, קובנר התמנתה למפקדת פלוגת הסיור. לאחר אחת מפעולות החבלה בעיר וילנה, החליטה להוביל ליער קבוצה של יהודים. בכך בחרה באופן מודע להפר את הפקודה של מטה הפרטיזנים, שאסר על הבאת יהודים ליער. מתוך עדותה על העברת יהודים ליער:

עוד קודם לכן דיברתי עם אבא [קובנר], שאם תהייה הזדמנות, אולי אעביר יהודים ליער. זה היה ממש מסוכן. זה היה מבצע, לקחת 60 איש ולהוליך אותם ליער; וזה היה בתקופה שהמפקדה הראשית, שהיתה בפיקודו של ליטאי, שאמנם היה יהודי אך התחזה לליטאי, קבעה: "מספיק, יותר לא מביאים יהודים ליער! "אז אני אמרתי: "מילא, יהיה מה שיהיה. מה הם כבר יעשו לי? העיקר שהיהודים יינצלו". עשיתי את עצמי כאילו לא קיבלתי את הפקודה והבאתי את הקבוצה ליער...

קובנר נחשבה לפרטיזנית נועזת במיוחד, בעלת תושייה ואומץ לב והם עמדו לה בשעותיה הקשות כאשר ניצבה מול סכנות חיים. ביולי 1944 הצטרפה לצבא האדום ששחרר את וילנה. כל משפחתה נספתה בשואה. בתום המלחמה הייתה חברה בקבוצת "הנקם" וישבה בפריז, כקשרית בין הארגון לבין הבריגדה היהודית.

קובנר עלתה לארץ ישראל ב-1946 באוניית המעפילים "ביריה", האוניה האחרונה שמעפיליה לא נשלחו לקפריסין. היא הקימה את ביתה בעין החורש יחד עם אבא קובנר ולזוג נולדו שני ילדים - שלומית ומיכאל.

ב-1993 הדליקה משואה בעצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.

קובנר הייתה פסיכולוגית בקיבוצה ופיתחה שיטות טיפול ייחודיות.

בשנת 2001 השתתפה בסרט הדוקומנטרי "Resistance: Untold Stories of Jewish Partisans" בבימויו של סת' קרמר.[1]

בשנת 2004 תרמה ל"יד ושם" את אקדחו של אבא קובנר.[2]

בשנת 2011 ביימה הבמאית יעל קציר את הסרט הדוקומנטרי "עכשיו אני מספרת", העוסק בסיפורה ובזכרונותיה של ויטקה קובנר.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מירי פרייליך, הפרטיזנית - סיפור חייה של ויטקה קובנר, הוצאת רסלינג, 2014.
  • יגאל וילפנד, עורך, ויטקה לוחמת לחיים, מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ IMDB Logo 2016.svg "Resistance: Untold Stories of Jewish Partisans", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  2. ^ אקדחו של אבא קובנר מגיע ליד ושם, באתר "יד ושם"
  3. ^ סיפורה של פרטיזנית, באתר גלי צה"ל, 15 במרץ 2011