הבריגדה היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הבריגדה היהודית
סמל הבריגדה היהודית
פרטים
כינוי חטיבה יהודית לוחמת, חַיִ"ל, הבריגדה העברית, הבריגדה
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
שיוך הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
אירועים ותאריכים
הקמה 1944
פירוק היחידה 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם כ-5,000 מתנדבים בני היישוב היהודי בארץ ישראל
חיילים יהודיים צועדים בירושלים

הבריגדה היהודיתאנגלית בשמה הרשמי Jewish Brigade Group, ובעברית ידועה גם בשמות חטיבה יהודית לוחמת, חַיִ"ל, הבריגדה העברית, ובפי רבים הבריגדה) הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליטה על הקמתה רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה - ביולי 1944. אחד מיוזמי הקמתה היה משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - המוסד העליון של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. להקמת הבריגדה הייתה חשיבות לאומית רבה. זו הייתה החטיבה הצבאית הבריטית הראשונה במלחמת העולם השנייה, אשר כל חייליה ומפקדיה היו יהודי ארץ ישראל בלבד, עם הווי עברי וסמלים ציוניים, אשר השתתפה במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

הבריגדה היהודית נטלה חלק בקרבות שנערכו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, "קו ג'ינגיס חאן", במסגרת החזית האיטלקית של בעלות הברית. בשיאה מנתה הבריגדה כ-5,000 חיילים - מעל ל-13 אחוזים ממספרם הכולל של המתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי, שמוערך ב-38,000 חיילים[1]. הבריגדה, על כל יחידותיה, שהתה בחזית מ-3 במרץ 1945 עד 25 באפריל 1945, מהם שלושה שבועות בקרבות ממשיים.

בתום הלחימה באיטליה ועם כניעת מדינות הציר, המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה ותרמו לשיקומם הנפשי ולעלייתם לארץ ישראל.

מבנה הבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה היהודית הלוחמת הורכבה משלושה גדודים של חיל רגלים שהוקמו על בסיס שלושת גדודי הרגימנט הארץ ישראלי, חיל תותחנים ויחידות עזר נוספות. ההחלטה על הקמת הבריגדה היהודית התקבלה בצבא הבריטי ביולי 1944, ומשרד המלחמה הבריטי הודיע על כך בפומבי ב-20 בספטמבר 1944. למפקד הבריגדה מונה בריגדיר לוי בנימין, יהודי יליד קנדה, בעל רקע כללי ביהדות ובדיעבד סייע לשארית הפליטה להתאושש מהשואה ולהכינם לקראת עלייה לארץ ישראל.

הארגון הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תג השרוול

החטיבה כללה שלושה גדודים של חיל רגלים שחלקם הורכבו מיחידות עבריות שפעלו בשירות הצבא הבריטי כבר מתחילת המלחמה בתוך מסגרות קיימות של הצבא הבריטי. היחידות העיקריות היו:

החיילים היו רובם מארץ ישראל. מספרם היה בתחילה 2,500, אך הגיע בסופו של דבר ל-5,000 חיילים. הם רוכזו תחילה במחנה "בורג אל ערב" שליד אלכסנדריה במצרים, שם הם התארגנו במסגרת החדשה. ממצרים הם הפליגו בחודש נובמבר לאיטליה. החטיבה הייתה חלק מהדיוויזיה ההודית השמינית, שהייתה שייכת לקורפוס החמישי, שהיה חלק מהמחנה השמיני. המחנה השמיני היה חלק מקבוצות המחנות החמש עשרה, אשר פקד עליהם הגנרל מארק קלארק בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה.

פרסום ההודעה על הקמת הבריגדה

אחד מקציני היחידה היה אדמונד ליאופולד דה רוטשילד שהגיע לדרגת סרן.

מפקד הבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוי בנימין

מפקד הבריגדה היה בריגדיר (תת אלוף) לוי בנימין, יהודי יליד קנדה. ידיעותיו ביהדות לא היו רבות, אבל הוא התגאה ביהדותו וראה כבוד רב במינויו למפקד הבריגדה[2]. במרוצת שירותו הצבאי בעולם נהג לשהות ביום הכיפורים במקום בו יוכל לקחת חלק בתפילות. סוכם עמו על הדברים הבאים:

  • בשר חזיר לא יוגש לחיילי הבריגדה.
  • יום המנוחה הרשמי יהיה שבת.
  • לרב הצבאי תינתן רשות לארגן מטבח כשר.

הרב משה דב קספר, הרב הראשי לבריגדה מסכם: "כל ההחלטות הללו בוצעו הלכה למעשה"[2].

מתוקף אחריותו ותפקידו כקצין בכיר בצבא הבריטי, נאסר עליו להיות מעורב ואף לדעת על המתרחש בתחום העברת הפליטים היהודים מגרמניה ומאוסטריה לאיטליה. עם זאת, לא רק שהיה מודע למבצע, אלא גם אהד אותו ונתן יד חופשית לפעולה זו.

ההכרזה הרשמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה הרשמית על הקמת הבריגדה היהודית השתהתה, כמו ההחלטה על הקמתה. התעמולה הנאצית ניסתה לטעון כי היהודים אשמים בפרוץ המלחמה. ממשלת בריטניה סברה כי הקמת הבריגדה וההודעה על כך עלולה לגרום לה נזק תעמולתי. בסופו של דבר השתכנעו הבריטים בנחיצות הקמת הבריגדה כיחידה יהודית עצמאית.

ראש ממשלת בריטניה בזמן המלחמה, וינסטון צ'רצ'יל, הכריז בפרלמנט ב-28 בספטמבר 1944:

Cquote2.svg

הממשלה החליטה למלא את בקשת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ולהקים בריגדה יהודית עצמאית שתשתתף באופן פעיל בקרבות. ישנו מספר רב של יהודים המשרתים בתוך צבאנו ובצבא האמריקאי בכל השירותים השונים. אבל נראה לי כדבר נכון באמת, שיחידה מיוחדת של אותו עם שסבל עינויים שאין לתארם מידי הנאצים, תהיה מיוצגת כחטיבה נפרדת.

Cquote3.svg

חמישה ימים לאחר ההכרזה, אישר את ההחלטה גם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.

המניע הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד בתל אביב למען גיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. תצלום מאוסף הספרייה הלאומית. ניתן לראות את הכרזה "אשה עבריה, אחותך החיילת קוראת לך", המעודדת התגייסות נשים לצבא.

המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית ראו בהקמת הבריגדה, בראש וראשונה, בסיס לאימון אזרחים לקראת הצבא העברי, שיוקם בעתיד. כמו כן, ראו בכך אמצעי להצלת יהודי הגולה על מנת להביאם לארץ ישראל. כאשר נוצרו התנאים הבסיסיים ללחימה תחת דגל לאומי ניתן העידוד לגיוס. וכך היה לבריגדה דגל שכלל מגן דוד על רקע צהוב, תג היחידה שכלל את שמה גם בעברית והותר באופן גורף השימוש בשפה העברית. בכך לא הסתיים תפקידם של המוסדות הלאומיים. הסוכנות מינתה מוסד שכונה "ועד בריגדה" שדאג ליצירת קשר עם המתנדבים בהכשרת החיילים לתקופה שלאחר שחרורם, בפעולות חינוך ותרבות ובעידוד העלייה של שארית הפליטה מאירופה.

הקשר בין החיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי לבין יהודי ארץ ישראל והמוסדות הלאומיים התקיים באמצעות רשת הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי. כמחצית מהרבנים הצבאיים באו מארץ ישראל וכולם נדרשו לקבל את אישור הרבנות הראשית לארץ ישראל והסמכה לפעולותיהם מהרב הראשי לארץ ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרבנים דאגו לצורכי הדת של החיילים, אם כי רק חלק קטן מהחיילים היה שומר מצוות. עם זאת, רוב החיילים נטלו חלק בתפילות בציבור בימים הנוראים, שמעו את דברי הרבנים בכנסים יחידתיים ונעזרו ברבנים למשימות סוציאליות במסגרת תפקידם של קציני הדת בצבא הבריטי. חלק חשוב במיוחד היה להם, עם תום המלחמה, בעריכת נישואים למאות חיילים באירופה לבנות משארית הפליטה[3].

בארץ ישראל ובמצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות מהאימונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש התמונות הראשונות באדיבות אריה בורוכוביץ[4].

באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה האימונים באיטליה: בפיוג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1944 הגיעה הבריגדה היהודית לנמל טאראנטו באיטליה על מנת להשתתף בכיבוש איטליה יחד עם כוחות בעלות הברית. מדרום איטליה עלו גדודי הבריגדה צפונה למחנה אימונים בעיירה האיטלקית פיוג'י, מקום הבראה ומרגוע, 70 ק"מ דרומית לרומא. החיילים נכנסו למשטר חמור של אימונים לקראת יציאה לחזית. לאחר שלושה וחצי חודשים היו מוכנים לקרבות והצטרפו למחנה השמיני הבריטי להמשך כיבוש צפון איטליה.

חללי הבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה מטקס הזיכרון שנערך על ידי משרד הביטחון

לבריגדה היו 30 חללים וכ-70 פצועים[5].

המערכה על נהר סניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכה

במרץ 1945 הבריגדה נעה לצפון איטליה במטרה לסיים את השחרור של המדינה מהכובש הגרמני, אשר פלש לאיטליה בספטמבר 1943, אחרי שממשלת איטליה חתמה על הסכם שביתת נשק (למעשה כניעה ללא תנאי) עם בעלות הברית. לראשונה הגדודים מארץ ישראל נלחמו תחת דגל יהודי.

בטרם נכנסה החטיבה לקרבות היא הייתה בעמדות ההגנה וריתקה כוחות גרמניים. וכך אפשרה לחטיבות הבריטיות והניוזלנדיות להיערך לקרבות בגזרת בולוניה. החזית עצמה הייתה במזרח עמק הפו, ליד העיר רוונה. בתחילה חיילי הבריגדה נלחמו בגזרת אלפונסינה (אנ'), המישורית הפתוחה, בה מרבית הלחימה התנהלה באזור ביצות שפלת קמצ'יו. לאחר מכן הבריגדה עברה לאזור הררי. מהצד הגרמני הייתה חטיבת צנחנים, המורכבת ממתנדבים צעירים בעלי ציוד משופר ונשק אוטומטי. בינה לבין המערך הגרמני עבר נהר הסניו, שהתפתל בעמק צר. באפריל 1945, חודש לפני סיום המלחמה, בוצעה המתקפה האחרונה והמכרעת ותפקידה של הבריגדה היהודית בלחימה הסתיים.

השליטה בביקורת הגבולות בטרוויזיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרוויזיו
מפגש במעבר הגבול

במאי 1945, לקראת תום מלחמת העולם השנייה, הגיעה הבריגדה היהודית באיטליה לנקודה הצפונית ביותר שלה, לעיר טרוויזיו, ותפסה את השליטה על ביקורת בגבול שבין איטליה לבין אוסטריה ויוגוסלביה. וכך, בתום הקרבות באזור המקום היה נקודת מעבר לניצולים יהודים. אופשרה תנועה חופשית של פליטים יהודים ממזרח וממרכז אירופה לנמלים באגן הים התיכון שבאיטליה. מנמלים אלה עלו הפליטים או כפי שכונו אז ה"עקורים" לארץ ישראל. עובדת שליטתם של חיילי הבריגדה על מעבר הגבול הגיע לידיעת רבים מהניצולים שהגיעו בשיירות למקום בדרכם לארץ ישראל.

ליד טרוויזיו היה מחנה צבאי נטוש שבו היו סידורי לינה, שהיה נמצא בעיירה הקרובה פונטבה. החי"ל אימץ את המחנה הצבאי, והפך אותו למקום קליטה זמני לפליטים יהודיים, בדרכם לארץ ישראל.

הצבא הבריטי אשר שלט צבאית באזור, הכיר בעובדה כי תחנת הגבול הפכה להיות תחנת מעבר לעלייה לארץ ישראל ממרכז אירופה ומזרחה ומיוגוסלביה, אשר לא נחשבה לחוקית בעיני השלטון הבריטי, ולכן החליט הצבא הבריטי, בסוף יולי 1945, להעביר את החיילים היהודיים לבווריה שבגרמניה ומשם לבלגיה.

הפעילות ההתנדבותית של הבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תרבות" הייתה נשמת חייה של כל יחידה בבריגדה. חיילי הבריגדה ביקשו לתת ביטוי למחשבותיהם, שאיפותיהם ולתגובותיהם לגבי העולם בו הם פעלו: בכתב - באמצעות עיתונים, בעל פה ובמשחק - באמצעות להקות ובמעשים - בסיוע לשארית הפליטה באירופה. שרובה שהתה במחנות העקורים, בחוסר מעש, ללא עתיד נראה לעין, תוך ציפיה לעלייה לארץ ישראל. פעולות התרבות בבריגדה אורגנו בצורה מסודרת בחסות "ועד הבריגדה" וה"רבנים הצבאיים".

חיי התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הבריגדה פעלה גם ה-ENSA (ראשי תיבות: Entertainments National Service Association) התאחדות שירות לאומי לבידור, הוא ארגון שהוקם על ידי הממשלה הבריטית בשנת 1939, במטרה לספק לכוחות הצבא הבריטיים (שהורכבו מחיילים ממדינות שונות) בידור במשך מלחמת העולם השנייה. מכל מדינה שכוחותיה הצבאיים עזרו במאמץ המלחמה לטובת הבריטים, הובאו זמרים כדי להנעים את זמנם של החיילים הלוחמים. וכך ה-ENSA פעלה גם לטובת החיילים היהודיים . ל-ENSA של הבריגדה היהודית קראו מעין זה. ההצגה הגדולה ביותר של המעין זה, נערך בפיוג'י שליד רומא. הזמרים שהובאו מישראל לאיטליה למעין זה, הופיעו גם במקומות בהם החיילים התאמנו ונלחמו, אך גם בבית החולים הצבאי בו שהו הפצועים היהודיים.

בתום המלחמה, הבריגדה הגיעה לבלגיה. שם הוקמה להקה, אשר ערכה סיבוב הופעות ביחידות. בין השאר, הלהקה הגיעה למחנה ברגן בלזן ו"רכשה את לבבות אחינו". אירוע מוזיקלי מיוחד היה ביקורו של הכנר ברוניסלב הוברמן בבריסל ובאנטוורפן בנובמבר 1945. כמעט מחצית המושבים היו תפוסים בידי חיילי הבריגדה. החיילים רחשו אהדה מיוחדת להוברמן, משום שהוא פעל רבות להקמת "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (Palestine Symphony Orchestra) והבטחת הצלחתה, לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית אשר משכנה, היכל התרבות, נקרא על שם ברוניסלב הוברמן. בין השאר על ידי ביצוע 140 קונצרטים המיועדים לחיילי בעלות הברית בחזיתות השונות בשנות מלחמת העולם השנייה, לרבות הופעה בפני חיילי החטיבה היהודית הלוחמת באל עלמיין בנובמבר 1944.

להקת החי"ל - "גולה וגאולה"

עיתונות הבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה הופיעו ביטאונים בכל יחידה. בסופו של דבר ניתנה רשות להוציא ביטאון משותף לבריגדה כולה. הכספים גויסו מהחיילים, ומערכת אותיות דפוס עבריות נרכשו מבית חרושת בטורינו. כך החלה ההפקה של הירחון "המאבק" שיצא לאור בטרוויזיו. היה זה אחרי סיום הקרבות בצפון איטליה אז היה זמן לחיילים לעסוק בכתיבת העיתון. הורכבה מערכת והירחון יצא בהיקף של 60-70 עמודים. אך רק 5 גיליונות הופיעו מירחון זה. חלק ממנו היה כתוב בשפה האנגלית לנוחיות החיילים היהודים יוצאי בריטניה.

כאשר הבריגדה הגיעה לאיטליה היה קיים עיתון יומי עברי, אשר הופיע באורח לא רשמי, בשם "לחייל" ברומא. לאחר יום הניצחון - 8 במאי 1945 - התעורר הצורך להוציא עיתון אחד עבור כל החיילים היהודיים. בראש השנה חודשה הופעתו של העיתון "החייל". לאחר מכן, העיתון הופיע ששה ימים בשבוע, ללא הפסקה, עד לפירוק הבריגדה. הגיליון האחרון הופיע ביום 21 ביוני 1946.

שיר הבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההילה של הבריגדה הולידה גם את שיר החי"ל שנכתב על ידי המשורר יעקב אורלנד והולחן על ידי מרדכי זעירא (שכתבו שירים נוספים על יחידות לוחמות, כגון שיר הלגיונות, שיר הגדודנים, המנון הנח"ל ועוד). את השיר ביצע הזמר אילקה רווה. להלן הבית האחרון והפזמון של השיר:

ואור כי יבקע מליל
ובן כי יולד לדור,
יושר-נא, יושר-נא לו שיר החי"ל,
אשר לא נסוג אחור!
עלי נא, עלי,
שלהבת שלי,
בדם חלליך הדליקי-נא אור.
היי-נא, היי,
שלהבת שלי,
בפי חילייך מזמור.

פעילות עם שארית הפליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית עולים בטרוויזיו
ילד יהודי שחולץ ממנזר מוחזק על ידי חייל הבריגדה

בתום המלחמה רוכזה הבריגדה בטרוויזיו, ליד משולש הגבולות בין איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה. ביולי 1945 הועברה הבריגדה לבלגיה והולנד. לאורך כל הדרך אספו חיילי הבריגדה פליטים יהודיים רבים, ריכזו אותם בהכשרות, חלקם במשקים חקלאיים, וסייעו לשארית הפליטה באירופה לעלות ארצה. עד העלייה ערכו פעולות חינוך ותרבות בקרב "העקורים" (כך נקראו הפליטים) וילדיהם. בסוף המלחמה יצרו חיילי הבריגדה קשר עם השרידים במחנות הריכוז וההשמדה (כדוגמת שחרור מחנה ברגן בלזן).

פעילות מסוג נוסף הייתה לחיילי הבריגדה. חלקם עלו לארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40 והם החליטו לבקר את משפחותיהם שנותרו בגולה. הביקורים החלו רק בתום המלחמה, כאשר חיילי הבריגדה הופיעו במקומות הולדתם עם מדי הצבא הבריטי הכובש. כותב יחזקאל שמשא, מחיילי הגדוד העברי השלישי (מתוך מכתב ארצה):

היום שבתי מביקורי בארצות הדמים - פולין וגרמניה - הייתי מהלך על קברי אבות, בקשתי למצוא את הורי ואת אחיותי, אך לא מצאתים.

דב קנוהל, ביקור בפולין, עמוד 398

כאשר סבר כי גילה פרטים על אחותו הבכורה, נסע לעיר הקרובה ואחר כך המשיך למחנה עקורים בגרמניה, שנמסר לו ששם אולי ראו אותה. היות שהמסע כולו היה ללא רשות, הוא כותב מכתב זה מהכלא הצבאי.

כך הוא מסכם מה שהוא ראה בפולין: ילדים חיוורים גזוזי שער, גמדיים בבית הספר של "פועלי ציון שמאל", חיים נטולי חזון של חברת נוער שחזרו מהמחנות, עיניים עצובות וגעגועים בחברה יהודית אינטליגנטית. מסכם יחזקאל, אנו אנשי הבריגדה חוזרים ארצה, מי ימלא את מקומנו ויסייע לשארית הפליטה להתאושש ולעלות ארצה.

הקמת "המרכז לאירופה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הבריגדה נטלו על עצמם תפקיד[6] לשקם את הקהילות, לגבשם ולהגביר את זיקתם לארץ ישראל ולסייע בהבאתם לבית חדש במולדת. הם גיבשו מסקנה זו אחרי שעשו את דרכם באירופה הכבושה: באוסטריה, גרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה . בדרך הם נפגשו עם רבבות פליטים שציפו להגיע למקומות בהם יוכלו לזכות בקורת גג ויושב להם כבודם העצמי. החיילים היהודים התארגנו לפעילות בקרב שארית הפליטה והמוסדות הלאומיים הקימו לשם כך מוסד חדש המרכז לאירופה.

בתחילה הוקם בבלגיה גוף בשם "המרכז לגולה" על ידי חיילים מהבריגדה. המרכז החל לטפל בפליטים היהודים באמצעות קרנות יהודיות מארץ ישראל ומארצות אמריקה. הוא דאג לאכסניה, למזון, להדרכה, לעידוד ולאמצעים להעלותם ארצה. פעולות אלה, בחלקם הגדול, היו מנוגדות לחוקי המנדט הבריטי ולחובות של החייל בצבא הבריטי. החיילים נעדרו מתפקידם, רוקנו ממחסני הצבא ציוד כמו בגדים, מיטות ושמיכות וזייפו מסמכים שאפשרו תחבורה למעבר לפליטים ברחבי אירופה. לדעת דוד בן דוד, מפקד הבריגדה, לוי בנימין, ידע על הפעולות והתעלם מהן[7]. המרכז לאירופה היה מבוסס על שליחים ומדריכים, כמקובל אז, של תנועות ההתיישבות הציוניות. וכך, כאשר הפליטים הגיעו ארצה היה מי שקלט אותם בקיבוצים.

מורשת הבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריגדה פורקה רשמית בקיץ שנת 1946. הניסיון הרב והמיומנויות שרכשו החיילים היהודיים שלחמו בבריגדה תרם רבות להקמת צה"ל בתקופת מלחמת העצמאות[8]. ההיסטוריון מרדכי נאור אשר סקר את ה"מחברת השחורה" של דוד בן-גוריון כותב: "באביב 1947 חקר בן-גוריון את ראשי ההגנה על מצב הארגון - ולא אהב את מה ששמע. לרשות המדינה ש"בדרך" עמדה אז בסך הכול מיליציה, בטח לא צבא.. ל"חיילים" (יוצאי הבריגדה היהודית), בעלי הניסיון הקרבי באחד הצבאות המרכזיים במלחמת העולם השנייה, הייתה עדיפות בעיניו על מפקדי ה"הגנה"... וכך מסכם נאור: "בחודשים הבאים המשיך בן-גוריון, במרץ האופייני לו, לקדם את יוצאי הצבא הבריטי. אחרי שמפקדי הפלמ"ח פרשו מצה"ל ולמטכ"ל נכנסו יוצאי הצבא הבריטי, מכל היחידות ולא רק מהבריגדה היהודית (ראו רשימת אישים בתבנית מטה), הרי כל ארגון הצבא, שיטות ההדרכה והאימונים וכן ההפעלה המקצועית היו לפי המורשת הבריטית[9].

יצוגיה בתרבות והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון ליד לטרון
שלט רחוב על שמה העברי ברעננה (צולם ב-2012)

פעילותה של הבריגדה היהודית באיטליה מונצחת במוזיאון שבעיר "אלפונסינה" מצפון לעיר רוונה. כמו כן הוכנה תערוכה בנושא הבריגדה שהוצגה בשנת 2003 ברומא ובשנת 2005 בבולוניה. בבית הקברות הצבאי ברוונה שבו מצוי ריכוז גדול של חללי הבריגדה, מתקיים טקס זיכרון שנתי, שבוע אחרי יום העצמאות, מטעם היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון.

בישראל, הוקמה אנדרטה להנצחת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון לא הרחק מצומת לטרון. אנדרטה נוספת הוקמה בזכרון יעקב.

בשנת 2009 הוקם אגף מיוחד להנצחת הבריגדה, במוזיאון בית הגדודים באביחיל.

על שם הבריגדה היהודית נקראו רחובות בערים תל אביב-יפו, חיפה, רעננה, רמת השרון וערים נוספות.

הסופר חנוך ברטוב כתב על חוויותיו בבריגדה היהודית בספרו פצעי בגרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביבליוגרפיה נרחבת על הבריגדה היהודית
  • ד"ר יעקב ליפשיץ (הרב הצבאי של הבריגדה) ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה, 1947.
  • זאב שפר, ספר ההתנדבות - פרשת ההתנדבות הצבאית של יהודי ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949.
  • חנוך ברטוב, פצעי בגרות, הוצאת עם עובד, 1965.
  • יואב גלבר, תולדות ההתנדבות היהודית (ארבעה כרכים), יד יצחק בן-צבי ואיגוד החיילים המשוחררים בישראל, תשל"ט-תשמ"ד.
  • דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת מורשת, תל אביב, תשמ"ט 1989. הספר כולל למעלה מ-200 מכתבים וכתבות של החיילים כפי שנכתבו במועד התרחשותם ומהווה מקור מידע מקיף על הפעולות של הבריגדה היהודית.
  • יצחק נוי, 4 ימים על הנהר, הוצאת כתר, 1989.
  • שאול דגן, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל, תל אביב, 1996.
  • דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות , הוצאת המחבר, 1996.
  • AA.VV. - La brigata Ebraica in Romagna 1944-1946. pp. 62, € 15.00, Roma 2005. Esce nei Quaderni del Museo Ebraico di Bologna il catalogo della mostra allestita a Bologna in occasione del Giorno della Memoria del 2005 - חוברת באיטלקית לכבוד התערוכה לכבוד הבריגדה היהודית במוזיאון היהודי בעיר בולוניה - 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מספר היהודים ששירתו בצבאות בעלות הברית מוערך במעל מיליון חיילים
  2. ^ 2.0 2.1 המקור : דב קנוהל מפי הרב משה דב קספר, הרב הצבאי הראשי לבריגדה, עמוד 286
  3. ^ במקרים רבים היה צורך להתגבר על האיסור שהיה קיים לפיו הבנות שנולדו עם נתינות של ארץ אויב נאסר עליהן להינשא לחיילים מהצבא הכובש באירופה
  4. ^ אריה בורוכוביץ שירת כחייל בגדוד השני של הבריגדה היהודית. PAL 16225 E-COY Second Infantry Battalion
  5. ^ משה דורמלאו שלושים שנה להקמת החי"ל, מעריב, 13 בספטמבר 1974
  6. ^ דוד בן דוד מספר "כי בפעולות אלה השתתפו רק חלק מהחיילים" ראו: דוד בן דוד, עמוד 183
  7. ^ דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות , הוצאת המחבר, 1996, עמוד 185
  8. ^ בהקמת חיל ההנדסה הישראלי הייתה להם תרומה מכרעת : חלק גדול מיוצאי מחלקת ההנדסה של החטיבה היו שותפים בהקמת החייל.
  9. ^ ניתן להוסיף כי בעשור הראשון של צה"ל המדים היו בריטיים "טהורים" וכללו אפילו : "חותלות", "שליקס" וגם "עניבה".


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואהתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתרודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץספר עדותסחורה תמורת דםהצלה בשואהחסידי אומות העולם
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס - סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
סרטי השואה "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואהפרויקט הנצחת השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל