וילדר פנפילד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וילדר גרייבס פנפילד
Wilder Graves Penfield
לידה ינואר 26, 1891.
ספוקיין, וושינגטון, ארצות הברית.
פטירה אפריל 5, 1976. (בגיל 3 חודשים)
מונטריאול, קוויבק, קנדה.
ענף מדעי מדעי המוח.
עיסוק נוירוכירורג
מקום לימודים

אוניברסיטת פרינסטון, ארצות הברית. אוניברסיטת אוקספורד, אנגליה.

בי"ס לרפואה ג'ון הופקינס, ארצות הברית.
מנחה לדוקטורט צ'ארלס סקוט שרינגטון, הארווי קושינג, Otfrid Foerster עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת מקגיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • F.N.G. Starr Award (1965)
  • Otfrid Foerster Medal (1966)
  • honorary Fellow of the Royal College of Surgeons (1943)
  • מדליית ליסטר (1960)
  • היכל התהילה הקנדי של הרפואה (1994)
  • מדליית פלאוול (1951)
  • מלגת רודס (1914)
  • עמית החברה המלכותית
  • מלגת גוגנהיים
  • עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
  • עמית מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש
  • שותף במסדר קנדה
  • מסדר ההצטיינות עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
למד את קליפת המוח האנושית באמצעות גרייה עצבית בזמן ניתוחים.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וילדר גרייבס פנפילד (באנגלית: Wilder Penfield; ‏26 בינואר 1891 – 5 באפריל 1976) היה נוירוכירורג אמריקאי-קנדי.[1] הוא פיתח והרחיב את תחום ניתוחי המוח בשיטות וטכניקות, ובעיקר שימוש ברישומים חשמליים למיפוי הפונקציות של האזורים השונים במוח. הוא תיאר לראשונה את ההומונקולוס בקליפת המוח. תרומתו המדעית בניסיון למיפוי תפקודי המוח התרחבה גם למגוון נושאים אחרים, כולל הזיות, אשליות, דיסוציאציה ו דז'ה וו. פנפילד הקדיש הרבה חשיבה מדעית רבה לתהליכים מנטליים, ואף תהה אם יש בסיס מדעי כלשהו לקיומה של נשמה.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים מוקדמים וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמפילד כשחקן כדורגל בנבחרת אוניברסיטת פרינסטון.

נולד ב ספוקיין, וושינגטון, ב-26 בינואר 1891, פנפילד בילה את רוב חייו המוקדמים ב הדסון, ויסקונסין.[1] את לימודיו הגבוהים עשה ב אוניברסיטת פרינסטון,[2] ושיחק בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה, ואף שימש לזמן קצר כמאמן הקבוצה לאחר סיום לימודיו ב-1913. ב-1915 הוא קיבל מלגת רודס לקולג' מרטון באוניברסיטת אוקספורד באנגליה,[3] ולמד נוירופתולוגיה תחת סר צ ' ארלס סקוט שרינגטון.[4] לאחר תקופה אחת במרטון, פנפילד עבר לצרפת, שם הוא שירת כמלביש בבית חולים צבאי בפרברי פריז.[3] הוא נפצע ב 1916 כאשר המעבורת שהיה על סיפונה, ה אס אס סאסקס, נפגעה מטורפדו.[3] בשנה שלאחר מכן, התחתן עם הלן קרמוט, והחל ללמוד ב בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, וקיבל את תואר דוקטור לרפואה בשנת 1918; לאחר מכן עבד תקופה קצרה כרופא בית בבית החולים פיטר בנט בריגהאם בבוסטון.[3] חזרה לאוקספורד ב-1919,[3] פנפילד בילה את השנתיים הבאות בהשלמת לימודיו. במהלך תקופה זו פגש את סר ויליאם אוסלר. ב-1924, הוא עבד במשך חמישה חודשים עם פיו דל ריו הורטגה על אפיון סוג של תאי גלייה הידוע כיום כ אוליגודנדרוציטים.[5] הוא גם בילה תקופות השתלמות בגרמניה עם פדור קראוס ו אוטפריד פורסטר, כמו גם ב ניו יורק.[6][7][8] בשנת 1928, במהלך 6 החודשים שהעביר בגרמניה עם פורסטר הוא למד כיצד להשתמש בהרדמה מקומית לצורך ניתוחי המוח כדי לשמור על המנותחים ערים בזמן הניתוח.[9][10][11] (דבר זה מתאפשר שכן המוח עצמו אינו מעוצבב בקולטנים לכאב, ולכן מספיק להרדים את הרקמות החיצוניות). כישורים אלו באו לידי שימוש נרחב בידיו בהמשך, לצורך המיפוי התפקודי השיטתי של המוח האנושי שעשה.

קריירה רפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התמחות בכירורגית תחת הארווי קושינג, הוא קיבל משרה במכון הנוירולוגי של ניו יורק, שם ביצע את הניתוחים העצמאיים הראשונים שלו לטיפול באפילפסיה. בזמן שחי ועבד בניו יורק פגש את דוד רוקפלר, שרצה להקים מכון רפואי שבו פנפילד יוכל להמשיך ולפתח את הטיפול הכירורגי באפילפסיה, אבל אינטריגות ופוליטיקה אקדמית בקרב הנוירולוגים בניו יורק מנעה את הקמת המוסד בניו יורק. בעקבות זאת, בשנת 1928 קיבל פנפילד הזמנה מסר וינסנט מרדית, בנקאי ופילנתרופיסט קנדי, ועבר ל מונטריאול, קוויבק, קנדה. שם, פנפילד לימד ב אוניברסיטת מקגיל ובבית החולים המלכותי ויקטוריה, והפך למנתח המוח הראשון בעיר. ב-1934, פנפילד, יחד עם ויליאם קון,[12] יסד והפך למנהל הראשון של המכון ובית החולים הנוירולוגי של מונטריאול[3] באוניברסיטת מקגיל, שהוקם במימון רוקפלר. באותה שנה הוא גם הפך לנתין בריטי (כחלק מה האימפריה הבריטית, שכן אזרחות קנדית מובהקת לא הייתה קיימת עד אחרי מלחמת העולם השנייה, ב 1947).[3] בשנים הראשונות לעבודתו במונטריאול הצטרף אליו דונלד הב, שהחל לבצע בדיקות מורכבות של תפקוד מוחי על החולים לפני ואחרי הניתוחים.[13]

פנפילד לא הצליח להציל את אחותו היחידה, רות, שמתה מסרטן המוח, אם כי ניתוח מורכב שהוא ביצע הוסיף שנים לחייה.[14]

פנפילד נבחר כחבר כבוד זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים בשנת 1950[15] ופרש עשר שנים מאוחר יותר ב-1960. הוא היה חבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית ובאגודה הפילוסופית האמריקאית.[16][17] הוא מונה ל מסדר הכבוד ב רשימת כבוד השנה החדשה 1953. הוא הפנה את תשומת ליבו לכתיבה, והפיק רומן כמו גם את האוטוביוגרפיה שלו אין אדם לבד. ביוגרפיה מאוחרת יותר, משהו מוסתר, נכתב על ידי נכדו ג ' פרסון לואיס.

בשנת 1960, השנה שבה פרש מעבודתו כנוירוכירורג, פנפילד זכה בפרס מדליית ליסטר על תרומתו למדעי הכירורגיה.[18] הוא נשא את נאום ליסטר באירוע הענקת הפרס בנושא "הפעלת תיעוד החוויה האנושית", ב קולג' המלכותי למנתחים באנגליה ב-27 באפריל 1961.[19] ב-1967התקבל כחבר של מסדר קנדה וב-1994 הוא צורף לאחר מותו ל אולם התהילה הרפואי הקנדי. חלק גדול מהחומר הארכיוני שלו נמצא ב ספריית אוסלר באוניברסיטת מקגיל.[20]

חיים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו המאוחרות הקדיש פנפילד את זמנו לפעילות ציבורית, במיוחד לתמיכה בחינוך האוניברסיטאי. עם חבריו המושל הכללי ז 'ורז' ואניר ו פאולין ואניר, הם ייסדו את מכון ואניר למשפחה "לקדם ולהנחות את החינוך בבית – הכיתה הראשונה של האדם."[21] הוא היה גם תומך מוקדם של דו-לשוניות בילדות.[22]

פנפילד מת ב-5 באפריל 1976 מסרטן בטן ב בית החולים המלכותי ויקטוריה במונטריאול.[23] האפר שלו ושל אשתו הלן נקבר באחוזת המשפחה במזרח בולטון (בולטון-אסט), קוויבק על מפרץ סרג 'נט, אגם ממפרמגוג.[24]

תרומה מדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיפוי קליפת המוח הסומטו-מוטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנפילד היה חוקר פורץ דרך וכירורג מקורי. יש לזכור כי בתקופתו, שיטות ההדמיה למוח לא היו קיימות, וכמעט לא ניתן היה למקם במדויק את הנגעים אותם צריך היה הנוירוכירורג להסיר. פנפילד פיתח טכניקה נוירוכירורגית באמצעות מכשיר המכונה דיסקטור פנפילד שגורם לנזק המינימלי לקרומים ולמוח ומקובל בתחום הנוירוכירורגיה עד היום. עם עמיתו הרברט ג'ספר, נוירולוג ופסיכולוג, הם פיתחו את "ההליך המונטראולי" שבו הוא טיפל בחולים עם אפילפסיה קשה על ידי השמדת רקמת המוח באזור אותו איתרו כמקור לההתקפים. לפני הניתוח הוא גירה את סביבת אזור הניתוח באמצעות אלקטרודה שהוחדרה למוח תחת הרדמה מקומית, בעוד שהמטופלים היו בהכרה מלאה על שולחן הניתוחים, ורשם את תגובותיהם. בדרך זו יכול היה למקד בצורה מדויקת יותר את אזורי המוח האחראים להתקפים ולהפחית את הנזק הסביבתי והנכות התפקודית לאחר הניתוח.

ההומונקולוס הסנסורי לפי פנפילד, כפי שהוא פרוש על פני קליפת המוח.

השימוש בגרוי עצבי באופן שיטתי איפשר לפנפילד למפות את ייצוג התפקודים השונים על פני קליפת המוח. ידועים בעיקר המפה של הייצוג הסומטוטופי של מערכת תחושות הגוף והמערכת המוטורית המכונות ה"הומונקולוס". המפות האלה הראו את השטח המוקדש לאברי הגוף השונים עפני קליפת המוח שאיננו פרופורציונלי לגודל האיבר אלא לרמת הדיוק הנדרשת בעיבוד הנתונים המוחי (רזולוציה בתחושה, או תנועה עדינה במוטוריקה), ומכאן החלק הגדול של כפות הידיים, למשל, לעומת הגו. המפות האלה עדיין בשימוש היום, כמעט ללא שינוי. יחד עם הרברט ג ' ספר, הוא פרסם את העבודה הזו ב-1951 (ומהדורה שנייה בה- 1954) בספר שהיה לציון דרך במדעי המוח "אפילפסיה והאנטומיה התפקודית של המוח האנושי". עבודה זו תרמה רבות להבנת המיקום של התפקודים בקליפת המוח. המפות של פנפילד הראו חפיפה ניכרת בין אזורים: למשל, האזור המוטורי השולט בשרירי כף היד לפעמים גם שולט על שרירים בזרוע העליונה ובכתף. הוא הניח כי תכונה זו נגרמת על ידי שונות בין פרטים שונים בגודל המוח ובמיקום. שיטות הדמיה מתקדמות יותר הראו מאז כי הדבר נובע מאי רציפות ביצוג הסומטוטופי של קליפת המוח המוטורית.

תפקודי האונות הרקתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמפילד דיווח כי גירוי עצבי של האונות הרקתיות יכול להוליך לתחושת זיכרונות חיים.[25] מכאן נפוצו פרסומים פשטניים בספרות הפסיכולוגית, כולל הספר "אני בסדר - אתה בסדר[26]", שהפיצו את התפיסה לפיה המוח "רושם" התנסויות באופן רציף ובפרטים מושלמים, למרות שהזכרונות האלו אינם ניתנים להעלאה רצונית. למעשה, אירועים כאלה של עליית "זכרונות" אירעה בפחות מ 5% מהחולים שעברו גירוי עצבי באונה הרקתית, אבל גם נוירוכירורגים מאוחרים יותר חזרו על התצפית.[27][28]

מבין 520 חולים שעברו גירויים באונה הרקתית, 40 דיווחו על תחושות של חלומות, ריחות, הזיות של ראיה או שמיעה, וכן תחושות חוץ-גופיות. חלקם תיאורו גם הזיות ריח או תחושת מגע. במאמריו, תיאר פנפילד שילובים של הזיות, תחושת חלום וזכרונות, וכן רגשות מורכבים של בדידות, פחד, זרות ותחושת דז'ה-וו. כל התחושות האלו נמשכו רק כל עוד נמשך הגירוי בקליפת המוח הרקתית[29][30]. פנפילד חילק את התחושות המתעוררות כתוצאה מגירוי של האונה הרקתית ל - 2 סוגים:

  1. התנסות חושית - כאשרהחולה דיווח על שמיעה של מוזיקה, או ראיה של אורות בורקים.
  2. התנסות "רצועה" - אירועים בהם דיווח החולה על תחושות שכביכול קשורות לאירועים מוכרים מעברו, למרות שב"ד לא היו מסוגלים לציין את המקור המדויק לתחושה. הזיכרון יכול היה לעורר ולחזק רגשות שנקשרו להתרחשות.

פנפילד הדגיש כי אותם זכרונות היו, כנראה, דברים שבשלב מסוים הוא במוקד של תשומת הלב. פנפילד אסף במשך יותר מ - 25 שנים תצפיות על התנסויות של חולים שלו במהלך גירוי עצבי מוחי, ודיווחו על אשליות חושיות שונות. המסקנות שלו היו כי לאשליות יכולות להיות מגוונות מאד, מהתנסות חושית פשוטה ועד אשליות מורכבות הכוללות הופעה של רגשות[30].

יש לציין כי התיאוריה של פנפילד לגבי הלוצינציות עברה רביזיה בשנות ה - 70 עם השימוש הנפוץ בחומרים הלוסינוגניים, כאשר התפתחה ההבנה שהמקור להזיות איננו רק מחלות נפש, אלא הן תופעה נפוצה משחשבו קודם, היכולה להיגרם בנסיבות שונות .[31]

נקראים על שמו (eponyms)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ההומונקולוס של פנפילד - המבנה האנטומי של הארגון הסומטוטופי של תחושות הגוף וקליפת המוח המוטורית, כפי שתוארו לראשונה על ידו ב 1937.[32]
  • סינדרום פנפילד - התקפים אפילפטיים הנגרמים על ידי גידול הלוחץ על ההיפותלמוס, וגורמים לתופעות אוטונומיות. [33]
  • דיסקטור פנפילד - מכשיר כירורגי שהומצא על ידו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וילדר פנפילד בוויקישיתוף
  • מאמר מדע פופולרי, בריאן רזניק, VOX, 2018: "וילדר פנפילד צייר מחדש את מפות המוח - על ידי פתיחת הגולגולת של חולים". [34]
  • וילדר פנפילד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 "Wilder Penfield". PBS. נבדק ב-2010-02-07.
  2. ^ Shenstone, Allen Goodrich (Autumn 1982). "Princeton 1910–1914" (PDF). Princeton University Library Chronicle. 44: 25–41. doi:10.2307/26402300. JSTOR 26402300. אורכב מ-המקור (PDF) ב-18 במאי 2012. נבדק ב-2013-11-26. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Levens, R.G.C., ed. (1964). Merton College Register 1900–1964. Oxford: Basil Blackwell. pp. 102–103.
  4. ^ Feindel, William (1977-09-01). "Wilder Penfield (1891–1976)The Man and His Work". Neurosurgery (באנגלית). 1 (2): 93–100. doi:10.1227/00006123-197709000-00001. ISSN 0148-396X. PMID 355918.
  5. ^ Gill, AS; DK Binder (במאי 2007). "Wilder Penfield, Pío del Río-Hortega, and the discovery of oligodendroglia". Neurosurgery. 60 (5): discussion 940–948. doi:10.1227/01.NEU.0000255448.97730.34. PMID 17460531. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ "Wilder Penfield". Princeton University. נבדק ב-2010-02-07.
  7. ^ Blum, Alan (2011-04-19). "A bedside conversation with Wilder Penfield". CMAJ: Canadian Medical Association Journal. 183 (7): 745–746. doi:10.1503/cmaj.110202. ISSN 0820-3946. PMC 3080520. PMID 21482658.
  8. ^ Feindel, William; Preul, Mark C. (1991-11-01). "Origins of Wilder Penfield's surgical technique: The role of the "Cushing ritual" and influences from the European experience". Journal of Neurosurgery (באנגלית אמריקאית). 75 (5): 812–820. doi:10.3171/jns.1991.75.5.0812. PMID 1919711.
  9. ^ Compston, Alastair (בפברואר 2017). "The structural basis of traumatic epilepsy and results of radical operation. By O. Foerster, Breslau, and Wilder Penfield, Montreal". Brain (באנגלית). 140 (2): 508–513. doi:10.1093/brain/aww354. ISSN 0006-8950. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ See his biography "No Man Alone" (references below) : Ch.8 Interlude in Germany ; p167-168 and p257
  11. ^ "Impressions of Neurology, Neurosurgery, and Neurohistology in Central Europe" unpublished report by Penfield to the Rockefeller Foundation – 1928 (read online).
  12. ^ Andrew-Gee, Eric (15 בינואר 2022). "Pioneering neurosurgeon explored the mind's mysteries – and left behind secrets". The Globe and Mail. נבדק ב-25 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Richard Leblanc, Against the Current: Wilder Penfield, the Frontal Lobes and Psychosurgery, Canadian Journal of Neurological Sciences 46, 2019-09, עמ' 585–590 doi: 10.1017/cjn.2019.48
  14. ^ "Wilder Penfield: Why Google honours him today". www.aljazeera.com. נבדק ב-2018-01-27.
  15. ^ "Book of Members, 1780–2010: Chapter P" (PDF). American Academy of Arts and Sciences. נבדק ב-15 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Wilder Penfield". www.nasonline.org. נבדק ב-2023-02-24.
  17. ^ "APS Member History". search.amphilsoc.org. נבדק ב-2023-02-24.
  18. ^ "Lister Medal". Annals of the Royal College of Surgeons of England. 28 (1): 15. בינואר 1961. PMC 2414022. PMID 19310274. {{cite journal}}: (עזרה)[1]
  19. ^ Penfield, Wilder (באוגוסט 1961). "Activation of the Record of Human Experience". Annals of the Royal College of Surgeons of England. 29 (2): 77–84. PMC 2414108. PMID 19310299. {{cite journal}}: (עזרה)
  20. ^ (see also "External links" below). "Wilder Penfield Archive". digital.library.mcgill.ca. נבדק ב-2019-08-05.
  21. ^ "Famous Canadian Physicians: Dr. Wilder Penfield". Library and Archives Canada. נבדק ב-25 בינואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ Lebrun, Yvan (1971). "The Neurology of Bilingualism=". Word. 27 (1–3): 179–186. doi:10.1080/00437956.1971.11435622.
  23. ^ "W. G. Penfield, Neurologist, Dies". New York Times. 5 באפריל 1976. נבדק ב-27 בינואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Williams, Kate; Penfield, Wilder G. III. "Wilder Graves Penfield" (PDF). Municipality of Austin, Québec, Canada. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 בדצמבר 2015. נבדק ב-27 בינואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ W. Penfield, Memory mechanisms, A.M.A. Archives of Neurology and Psychiatry 67, 1952-02, עמ' 178–198 doi: 10.1001/archneurpsyc.1952.02320140046005
  26. ^ תמר משעול שמעוני, "אני בסדר – אתה בסדר" 2020: חלק א: תיאוריה, באתר פסיכולוגיה עברית
  27. ^ Jean-Pierre Vignal, Louis Maillard, Aileen McGonigal, Patrick Chauvel, The dreamy state: hallucinations of autobiographic memory evoked by temporal lobe stimulations and seizures, Brain: A Journal of Neurology 130, 2007-01, עמ' 88–99 doi: 10.1093/brain/awl329
  28. ^ F. Bartolomei, E. Barbeau, M. Gavaret, M. Guye, A. McGonigal, J. Régis, P. Chauvel, Cortical stimulation study of the role of rhinal cortex in déjà vu and reminiscence of memories, Neurology 63, 2004-09-14, עמ' 858–864 doi: 10.1212/01.wnl.0000137037.56916.3f
  29. ^ Frank Tong, Out-of-body experiences: from Penfield to present, Trends in Cognitive Sciences 7, 2003-03, עמ' 104–106 doi: 10.1016/s1364-6613(03)00027-5
  30. ^ 1 2 The Role of the Temporal Cortex in Certain Psychical Phenomena - Wilder Penfield, M.D.- Article Review by John A. Speyrer, www.primal-page.com
  31. ^ Origin and Mechanisms of Hallucinations, Boston, MA: Springer US, 1970, ISBN 978-1-4615-8647-0. (באנגלית)
  32. ^ G. D. Schott, Penfield's homunculus: a note on cerebral cartography, Journal of Neurology, Neurosurgery, and Psychiatry 56, 1993-04, עמ' 329–333 doi: 10.1136/jnnp.56.4.329
  33. ^ Penfield's syndrome, www.whonamedit.com
  34. ^ Brian Resnick, Wilder Penfield redrew the map of the brain — by opening the heads of living patients, Vox, ‏2018-01-26 (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=וילדר_פנפילד&oldid=37790947"