צ'ארלס סקוט שרינגטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'ארלס סקוט שרינגטון

צ'ארלס סקוט שרינגטוןאנגלית: Charles Scott Sherrington; ‏27 בנובמבר 18574 במרץ 1952) היה נוירופיזיולוג אנגלי. זכה בשנת 1932 יחד עם אדגר דאגלס אדריאן בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על תגליותיהם בתחום תפקודי הנוירונים. נבחר לחבר בחברה המלכותית של לונדון בשנת 1893 והיה נשיאה בין השנים 19201925.[2]

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס סקוט שרינגטון נולד ב-27 בנובמבר 1857 באיזלינגטון, לונדון, שבאנגליה, להוריו ג'יימס נורטון שרינגטון שהיה רופא ולאנה ברוקס טורטל שרינגטון[4]. כשהיה ילד צעיר, אביו מת ואמו נישאה בשנית לד"ר כיילב רוס שהיה ארכאולוג. בעקבות אהבתו והשכלתו של כיילב רוס, אביו החורג, לתחום האומנות האנגלית, שרינגטון פיתח עניין באומנות, שליווה אותו לאורך כל חייו.[6] כילד ונער, שרינגטון היה ספורטאי. הוא עסק בחתירה, במשחק ברוגבי, בכדורגל ובענפים שונים של ספורט חורף, הן כשהיה בתיכון והן בקולג'.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנער, למד שרינגטון בבית הספר התיכון Queen Elizabeth's school, באיפסוויץ', אנגליה.[3] לאחר מכן, בשנת 1876 התחיל שרינגטון ללמוד באוניברסיטת קיימברידג' (Gonville and Cauis Collage,Cambridge), בבית הספר לרפואה בית החולים סנט תומאס וסיים את הלימודים ב-1885. לאחר מכן, ב-1886, קיבל את התואר  (L.R.C.P (Licentiate of the Royal College of Physicians. בשנת 1878 עבר את הבחינות הראשוניות לחברות בקולג' המלכותי לרופאים וב-1879 עבר את הבחינות הסופיות.[7]

הקונגרס הרפואי הבינלאומי השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס הרפואי שנערך בלונדון בשנת 1881 היה נקודת מפנה בחייו של שרינגטון. בכנס זה פרדריך גולץ', הציג את עבודתו וטען שתפקוד מקומי בקליפת המוח לא קיים. דייוויד פרייר, חלק על דעתו וטען שאכן יש תפקוד מקומי במוח. שניהם הציגו את מחקריהם וטענותיהם.[8] כתוצאה מכך, בהמשך שרינגטון חקר את הסוגיה הזו ביחד עם לנגלי, באוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1884 הם אף פרסמו מאמר על ממצאיהם, זה היה המאמר הראשון של שרינגטון. בכנס זה נפגש שרינגטון לראשונה בתחום המחקר הנוירולוגי. נושא שלאחר מכן יחקור במרבית חייו.[5]

עבודתו כחוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרינגטון ביצע מחקר שארך כ-25 שנים, שבעקבותיו, יש הטוענים, הוא הניח את יסודות הנוירופיזיולוגיה המודרנית. על ידי הסרת חתיכות ממוחם של חתולים, כלבים וקופים חיים, הוא הצליח להראות שהנוירונים, מחוברים דרך סינפסות. מה שהיה קודם לכן רק תאוריה. שרינגטון גם ערך מחקרים רבים כדי ללמוד על עמוד השדרה. תגלית מרכזית ממחקריו הייתה הבסיס לחוק שרינגטון – Sherrington law.

חוק שרינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אז היה ידוע שגירוי עצבים גורם להתכווצות שריר. אך שרינגטון גילה שישנם עצבים אשר גירויים דווקא מונע את התכווצות השריר. כלומר, חוק שרינגטון (Sherrington law) אומר שכאשר קבוצה אחת של שרירים מגורה, השרירים העובדים נגד הפעילות של הקבוצה הראשונה ידוכאו.[3]

תרומתו למדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו ותגליותיו של שרינגטון בנושא תפקוד העצבים של יונקים, השפיעו ותרמו רבות לניתוחי המוח והטיפול בהפרעות עצבים כגון שיתוק וניוון. בנוסף לזאת שרינגטון גם טבע לראשונה את המונחים נוירון (תא עצב) וסינפסה (הנקודה בה הדחף החשמלי מועבר מתא עצב אחד לשני).

פרסומים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The integrative action of the nervous system–1906, (ספר מחקר)
  • Mammalian physiology: a course of practical exercises -1919, (ספר לימוד)
  • The reflex activity of the spinal cord - 1932, (ספר מחקר)
  • Man on his nature-1940, (ספר פילוסופיה)
  • The endeavor of Jean Fernel-1946, (ביוגרפיה)

פרסים ותארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באוגוסט 1891 נישא שרינגטון לאתל מרי רייט. וב-1897 נולד בנם. ב-4 במרץ 1952 (כשהוא בן 94) נפטר שרינגטון מכשל לבבי בעיר איסטבורן בסאסקס שבאנגליה.[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]