ויקטור לואיס
 | |
| ויקטור לואיס | |
| לידה |
5 בפברואר 1928 מוסקבה, ברה"מ  |
|---|---|
| פטירה |
18 ביולי 1992 (בגיל 64) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
ברית המועצות, רוסיה |
| מקום קבורה |
בית הקברות וגנקובו |
  | |
ויקטור לואיס (ויטאלי ייבגנייביץ' לואי, ברוסית: Виталий Евгеньевич Луи), נולד במוסקבה ב-5 בפברואר 1928, נפטר בלונדון ב-18 ביולי 1992), היה עיתונאי רוסי ממוצא יהודי, אשר שימש בנוסף, עבור הסובייטים, כצינור בלתי פורמלי להעברת מסרים למערב.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כללית, פרטים רבים בסיפור חייו של לואיס עמומים ונתונים בספק. מקור חלקם הגדול במעין ביוגרפיה שכתב עליו ויאצ'סלב קבורקוב (Кеворков), איש הקשר שלו עם הקג"ב, "ויקטור לואיס: האיש והאגדה" (Виктор Луи. Человек с легендой).
חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקטור לואיס נולד במוסקבה ב-1928 בשם ויטאלי ייבגנייביץ' לואי, לאב ממוצא פרוסי וממשפחה אמידה (עד למהפכת אוקטובר), ולאם רוסייה, אשר הלכה לעולמה כשבוע לאחר לידתו. החל משנת 1944 הוא מילא מספר תפקידי עזר זוטרים עבור נציגויות זרות במוסקבה. הדבר היפנה אליו את תשומת לבו של הנקו"ד, והוא נעצר בשנת 1946 בקירוב, בלנינגרד. לואי נאשם בריגול ע"פ סעיף 58 (שכלל מספר רב מאוד של פעולות "אנטי סובייטיות"), ונידון ל-25 שנה במחנה עבודה. לואי שהה לשם ריצוי עונשו באינטה (Инта́) שברפובליקת קומי. לאחר כעשר שנים, בשנת 1956 בקירוב, הוא שוחרר, כנראה כחלק מתהליך ההקלה בעולו של המשטר שלאחר מות סטלין.
קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחרורו לואי החל לעבוד בעיתונות, תוך קיום קשר קרוב עם הקג"ב, יורשו של הנקו"ד, ותוך מגע הדוק עם העיתונות המערבית. באותה תקופה הוא שינה את שמו לוויקטור לואיס. תחילה לואיס עבד עבור הסניף המוסקבאי של CBS. לדבריו, הוא נתן למעסיקיו לדעת מראש על הפלישה הסובייטית בתגובה על המרד ההונגרי, אם כי בצורה מרומזת, ותוך הסתמכות עקיפה על העיתונות הסובייטית. אחר כך עבד עבור המגזין האמריקני "לוק" (Look, "מבט"). עד שנת 1980 ויקטור לואיס כתב עבור העיתון הלונדוני ה"איבנינג ניוז" (The Evening News, "חדשות הערב"), ולאחר מכן עבור ה"סאנדיי אקספרס" (The Sunday Express, "הישיר של יום ראשון", בקירוב) הבריטי. באותן שנים לואיס הפך למקור מידע חשוב עבור עיתונות המערב, בייחוד כזה ששלטונות ברית המועצות רצו להפיץ, אך לא לעמוד מאחוריו באופן מחייב. כך אירע לא פעם שלואיס עמד מאחורי ידיעות שהגיעו לכותרות העיתונים בעולם.
הראשונה שבאותן ידיעות מרעישות הייתה, אם כי נוסחה בזהירות, אודות הדחתו הצפויה של ניקיטה חרושצ'וב, באוקטובר 1964, וזו הועברה ל"איבנינג ניוז". על פי עדותו של לואיס, הוא הסיק ידיעה זו באמצעות ניתוח פוליטי ונסיבתי שערך הוא עצמו, יחד עם רמז שקיבל מאדם הקשור לשירותי הרדיו הסובייטיים. מידע בלעדי אחר שהועבר על ידי לואיס לאותו עיתון היה אודות הפיגועים במוסקבה (1977). אותם פיגועים יוחסו על ידי לואיס למתנגדי המשטר, והדבר היווה רקע נוח להפעלת יד חזקה של המשטר כלפי החשודים.
ב-21 במרס 1973 הודיע ויקטור לואיס על ביטול "כופר ההשכלה" שהטילה ברית המועצות באוגוסט 1972 על היהודים ששאפו לצאת מתחומיה, אשר היו מעין אגרה מדורגת על פי רמת ההשכלה שרכשו על חשבון המדינה. הכופר, אשר היווה פגיעה חמורה בחופש התנועה, עורר ביקורת נוקבת במערב, בעיקר בישראל ובארצות הברית.
עם זאת, ללואיס היה, לדבריו (שקשה לאמתם), חלק בהפצתה במערב של ספרות שהייתה אסורה בברית המועצות. כך למשל, הוא סייע בהברחת אגף הסרטן (Раковый Корпус) מאת אלכסנדר סולז'ניצין, כמו גם זיכרונותיו של חרושצ'וב.
קשריו עם הקג"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]
אם כי לואיס לא נחשב, ככל הנראה, כחלק אינטגרלי של סגל עובדי הקג"ב, עבודתו נעשתה בפיקוח הארגון, והוא ערך לעיתים מזומנות פגישות עבודה עם אנשי קשר של הקג"ב.
החל מסוף שנות ה-60, ועד שנות ה-80, לואיס נפגש, לדבריו, עשרות פעמים עם ראש הקג"ב, יורי אנדרופוב. בין היתר, הוא התנדב, לדבריו, לנסוע בשליחותו לצ'ילה, לאחר ההפיכה הצבאית שהתרחשה בה בשנת 1973, כדי לוודא שראש המפלגה הקומוניסטית לואיס קורבלאן (Corvalán) נותר בחיים.
במסגרת קשריו עם הקג"ב, הגם שלא היה חבר רשמי בארגון, קיים לואיס בשנים 1973-1971 כמה פגישות עם גורמים בכירים בממשל הישראלי, בראשם עם מרדכי גזית מנכ"ל משרד החוץ ששימש בהמשך כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, כחלק ממאמצי ברה"מ לנהל קשרים דיפלומטיים לא-רשמיים עם ישראל (ברה"מ ניתקה את קשריה עם ישראל ב-10 ביוני 1967), זאת לנוכח ההבנה שאנואר סאדאת עושה מאמצים להתקרב לארה"ב, על חשבון ברה"מ.[1]
חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1958 לואיס נישא לבריטית ג'ניפר מרגרט סטת'ם (Statham), שעסקה קודם לכן בטיפול בילדים בשגרירות ארצה במוסקבה. נולדו לו ממנה שלושה בנים.
מעמדו של לואיס וקרבתו לחוגי השלטון איפשרו לו רמת חיים גבוהה, בייחוד על רקע המצב הכלכלי בברית המועצות. כך, לואיס החזיק בדאצ'ה סמוך למוסקבה. כן החזיק בצי של מכוניות פאר. חלק מעושר זה מקורו במדריכים לתיירים מערביים במוסקבה, שנמכרו במטבע זר, אשר לואיס ואשתו הוציאו יחדיו החל מ-1965.
ויקטור לואיס נפטר בלונדון ב-1992, זמן קצר לאחר התפרקות ברית המועצות, כתוצאה מהתקף לב. גופתו נשרפה ואפרו נטמן במוסקבה.
מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- (with Jennifer Louis) A Motorists guide to the Soviet Union. Pergammon. 1967.
- (with Jennifer Louis) Complete Guide to the Soviet Union. London, Michael Joseph, 1976. ISBN 0718110773.
- Sport in the Soviet Union. Elsevier. 1980. ISBN 0-08-024506-4.
- Collet’s Guide to Moscow, Leningrad, Kiev. Collets. 1990.
- The Moscow Street Atlas. Collets. 1990. ISBN 0-569-09258-2.
- Complete Guide to the Soviet Union. 1991. ISBN 0-312-05837-3.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוסית: ויאצ'סלב קבורקוב, "ויקטור לואיס, האיש והאגדה", В. Кеворков. Виктор Луи. Человек с легендой, מוסקבה, 2010
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יאיר אבן, [https://www.idf.il/media/xoff21oc/yesodot-5-a-the-book_web.pdf מלחמה או שלום - השיחות החשאיות בין ירושלים למוסקבה לפני מלחמת יום הכיפורים], באתר יסודות - גליון 5, 2023